הדברים הרגילים

פברואר

2.2.20

נעים מאוד X,

נדמה לי שלא כתבתי לחברה לעט מאז גיל עשר. במשך כל כיתה ה' הקפדתי מדי שבוע לתאר בפירוט פנקסני את קורות חיי על גבי דפי מחברות עבשות של "דפרון", ואז הייתי תולשת אותם, מכניסה למעטפה מבוילת ושולחת לרועי, בן 10.7 מאשדוד. סיפרתי לו על סכסוכים עם חברות שיישכחו במהרה, על מקצועות שאהבתי - ויותר מכך, על כאלה ששנאתי - בבית הספר, על הצבע המועדף עליי ועל הספייס גירלז. הוא, מנגד, התעלם מכל אלה ותיעד בהרחבה מעוררת השתאות תוצאות של משחקי כדורגל שבהם השתתפה הקבוצה שאהד. באותה שנה נהגתי לבדוק את תיבת הדואר שלנו בתכיפות שגברה והלכה עד שהפכה למעין טקס קומפולסיבי, אבל בחופש הגדול, אחרי שחיכיתי חודש וחצי לשווא, נאלצתי להשלים עם העובדה שרועי כבר לא יכתוב לי יותר.

מרגש לכתוב שוב למישהי זרה - אני מרשה לעצמי להניח שאת אישה על פי סגנון המודעה שפרסמת - והערכתי את הדרישה ל״התכתבות אנונימית על מה שחשוב באמת״. מעניין אותי כמה פניות קיבלת ואם תשיבי לי. בטח הבחנת שפתחתי כתובת מייל מיוחדת רק בשביל להעצים את המסתורין, ובעיניי זה מקנה לי יתרון על פני השאר, כמו גם המחווה לכתובת שלך. קשה לי להסביר למה, אבל כשנתקלתי בקול הקורא שלך - מישהו שאיני מכירה שיתף אותו בקבוצה ספרותית כלשהי - עצרתי הכול והתחלתי לנסח לך מכתב. זה קרה לפני כשעה, וכבר הספקתי לכתוב ולמחוק את הפסקה הראשונה ארבע פעמים. איני יודעת איך לפתוח טקסט כזה, יש בי דחף כמעט פבלובי להציג את עצמי ולפרוש לפנייך את הפרטים היבשים של חיי. כך היינו מתחילות פעם את היומנים - ודאי גם את ניהלת אחד, מישהי שמחפשת חברים לעט בבירור שפכה את מחשבותיה על גבי ניירות ורודים ומבושמים בגילי היסודי - ״יומני היקר שלום, קוראים לי ברכה, אני בת שמונה עוד שלושה שבועות, יש לי כלבה שקוראים לה טופי, ואני גרה בחיפה עם ההורים שלי ועם אחי הגדול ואחותי הקטנה״. תארי לך שהיו קוראים לי ברכה, איזה ביש מזל. אלא אם כן לך קוראים ברכה, ובמקרה כזה מדובר בשם מצוין. בכל פעם שהסתיימה מחברת מצויצת אחת נדרשנו להסביר את עצמנו מחדש לזו שבאה אחריה, כמו פגישה ראשונה עם פסיכולוג חדש, שבעייפות מה יש לעדכן אותו על אודות מי ומה הביאוך עד הלום. שוב אותו הסיפור המרופט על אמא, שוב אותן המסקנות השבלוניות על מבנה הנפש שלך, אותן את מגישה למטפל התורן כמו זבח.

הפנייה היומנית השגורה הזאת מבטאת מן הסתם צורך אמיתי ואנושי לדבר אל ישות כלשהי, לדמיין שאיננו לבד בעולם אחרי הכול. מעין גרסה ילדית־חילונית לווידוי הנוצרי. ״סלח לי אבי כי חטאתי, היום בכיתה איבדתי את המחק ושיקרתי בבית שהוא נגמר כדי שלא יכעסו עליי״. אני בהחלט הייתי ילדה קתולית. רוב זמני עבר עליי באשמה מנקרת סביב נושאים מגוונים, ובכללם אותו יומן ארור. כמו הרבה ילדות שמצאו מפלט בהלקאה עצמית, הרביתי לפזר התנצלויות בין רשימותיי הדלות. ״סליחה יומן שלא כתבתי בך הרבה זמן, מבטיחה להתחיל מעכשיו לכתוב יותר!״

כולי תקווה שמיילים לחברה לעט נחשבים ל"כתיבה", כבר זמן מה לא יצרתי דבר בעל משמעות.

במחשבה שנייה, לא דרושה פה כל היכרות. הרי ביקשת לך דמות מסתורית. התואר הזה אמנם רחוק ממני שנות אור, אבל אולי לשם שינוי אנסה לא להסגיר בבת אחת את כל מרכיבי אישיותי. אתן לך סיבה לרצות להמשיך להתכתב איתי. בואי נקשקש כמו חברות ותיקות שאין להן שום צורך בהשלמת פערים.

ובכן, שלומי רע. בקושי ישנתי בלילה וקר לי למרות שהבית מחומם היטב. דווקא נכנסתי אמש למיטה מוקדם בכוונה להרוויח כמה שעות טובות של קריאה. רק אחרי שכבר שקעתי לדמדומי השינה הרגשתי שמשהו לא בסדר. הספר נשמט מידיי, נטרק על ירכיי המכוסות בשמיכה, וראשי נתלה בזווית בלתי נוחה על כתפי הימנית. נותרתי כך דקות ארוכות, עד שרעד פנימי העיר אותי באחת. איפה הוא, כבר מאוחר. העייפות התנקזה ממני, מפנה את מקומה לדריכות חדשה שכיווצה את גופי ושלחה יד נוקשה אל הטלפון הנייד שנח על השידה בצד המיטה. ״איפה אתה?״ הקלדתי בחושך. ההודעה שלי הופיעה לצד השעה 02:40. זמן מה נעצתי את מבטי במסך ואחר כך ניסיתי להירדם שוב, אבל המנורה הזעירה שכמו הודלקה אצלי בחזה לא אפשרה לי לעצום עיניים. איפה הוא. גיששתי על פני השידה אחר המשקפיים, הרכבתי אותם על אפי, ואז יצאתי מהמיטה והתעטפתי בחלוק שהיה תלוי על דלת חדר השינה. שנים קינאתי בנשים בעלות חלוק, אלה שהופיעו בסרטים וידעו איך לכרבל את עצמן בבד צמרירי שנראה מנחם יותר מידיים ממשיות. בחורף שעבר אזרתי אומץ וקניתי חלוק פליז כחול, אבל לבושתי גיליתי שאיני יודעת כיצד להשתמש בו. לא היה זה מסוג החלוקים שנועדו לייבש את הגוף אחרי מקלחת, וכשהסתובבתי בבית בלילות חורפיים נהגתי להשתחל לסוודר גדול ומדובלל. לא הזדמן לי מצב שהולם חלוק. אותן דמויות סינמטיות ידעו משהו שנשגב ממני - זו אינה הבעלות על חלוק, אלא תכונה פנימית, מין נשיות מזהרת שיודעת לכוון אותך לרגעים שנכון לעטות אותו. הן מעולם לא נאלצו אפילו ללכת לרכוש את החלוק, הוא פשוט היה שלהן מאז ומעולם. אבל יש זמנים שבהם אפילו אישה מקולקלת כמוני מבינה שהגיעה השעה, למשל לילה טרוף שבו את מנסה להבין היכן בן הזוג שלך. החלוק הוליך אותי ברחבי הבית, כופה עליי לכתת רגליים בין החדרים הדמומים. איפה הוא איפה הוא איפה הוא. עצרתי מול המראה הגדולה שבחדרנו. את נראית משוגעת לגמרי, אמרה לי הישות שניבטה ממנה. שערי הזדקר לכמה כיוונים מנוגדים, בזגוגיות משקפיי ריצד זיק חסר מנוח, ושקעים עמוקים נחרשו משני הצדדים של פי הקפוץ. הקשר שביצעתי בחגורת החלוק התרופף מעט, חושף אזורים חיוורים של בשר חשוף, בחלקו מכוסה בשיער שחור מקורזל. הדלקתי את הטלוויזיה וישבתי לבהות בה, אבל כעבור כרבע שעה התנערתי ממקומי, מגלה שמולי מרצד פעם אחר פעם אותו הטריילר לסדרה אמריקאית. ניסיתי להבין במה עוסקת הסדרה, אבל נדמה היה לי פתאום שמשהו נפרם בתוך ראשי, כאילו איבדתי את היכולת למצוא פשר במה שסובב אותי. איפה הוא איפה הוא איפה הוא. ב־3:00 שמעתי את הדלת נפתחת, ואחריה את צליל השלכת הארנק והמפתחות על השידה בכניסה. בחלוף כמה דקות נכנס לחדר השינה. ״את עוד לא ישנה?״ שאל בהפתעה. ״לא נרדמתי,״ השבתי קצרות. הוא נכנס למקלחת ואחר כך הגיח משם עם מגבת כרוכה סביב גופו והחל לפשפש בארון הבגדים כשגבו מופנה אליי, מזמזם לעצמו איזו מנגינה. שאריות סבון שלא נשטפו כראוי עיטרו את כתפיו, וכפות רגליו השאירו עקבות לחות על הרצפה. ״למה אתה אף פעם לא מתנגב עד הסוף,״ רטנתי, ״מה, אתה מתקמצן על העוד שנייה הזאת של לעשות משהו כמו שצריך?״ דבר בתנועותיו לא העיד על כך ששמע אותי. הוא שלף חולצת טריקו ותחתוני בוקסר, לבש אותם, תלה את המגבת על הדלת ונכנס למיטה. ״אפשר לכבות את האור?״ שאל, ולחץ על המתג, פורס על החדר שמיכה שחורה. פשטתי את החלוק ונשכבתי גם אני לצידו. הקשבתי לטרטורים של מכשירי החשמל וניסיתי לתחום את קווי המתאר של דמותו. איפה היית, הנעתי את שפתיי בשקט. איפה היית, הרעדתי את מיתרי הקול מבלי לפתוח את הפה. איפה היית, לחשתי. ״אמרת משהו?״ הוא סובב את ראשו לכיווני. הרגשתי שהוא קרוב אליי עד כדי מחנק, ובה בעת מדבר אליי מפלנטה אחרת. ״יצאת?״ מלמלתי, והרגשתי כיצד הסדין נמתח תחת שריריו שנקפצו. ״כן, פגשתי את דורון אחרי העבודה והסתובבנו. אמרתי לך על זה, לא?״ שאל. ״לא,״ השבתי. ״טוב, גם נגמרה לי הסוללה מתישהו,״ הפטיר בנימה של מי שמסביר את המובן מאליו. ״הוא דווקא אמר שחבל שלא באת, שאולי פעם הבאה תצטרפי אלינו,״ הוסיף. ״מי אמר?״ ״דורון.״ התקפלתי לתנוחה עוברית ועצמתי עיניים, אבל לפניי צפה ועלתה הבעתו הלעגנית של דורון, ומיד פקחתי אותן בחזרה. ״אז איפה ישבתם?״ כל מילה עלתה לי במאמץ. ״סתם, את יודעת, הסתובבנו כזה, עברנו בין כמה מקומות, נתקלנו באורי גם, מסתבר שהוא בארץ עכשיו.״ ״וואלה.״ ״כן, חזר לפני שבועיים. הרי הם נפרדו,״ ״כן.״ ״אז זהו, לא היה לו כבר בשביל מה להישאר שם.״ ״מסכנה, היא בטח שבורה,״ אמרתי ודמיינתי את אותה הבחורה השוודית שפגשתי רק פעם אחת שוכבת על רצפת עץ של דירה אירופית. ״תאמיני לי שממש לא צריך לדאוג לה,״ פלט תוך כדי צחוק נבחני שאחריו השתררה שתיקה. שמעתי את הנשימות הדרוכות שלו ואת כל מה שנח בין סיומה של אחת לתחילתה של אחרת. העין הכחולה של הטלוויזיה מצמצה באפלה, ונדמה היה לי שלעולם לא אשן יותר. הסתובבתי שוב על גבי. ״אתה יודע שאם אתה משקר לי אני בחיים לא אסלח לך, נכון?״ אמרתי לתקרה שמעליי, שנראתה לי באותו הרגע כמו העולם כולו, כמעט ודימיתי לראות עליה כוכבים זעירים. הוא הזדקף מיד והדליק את האור. ״אם את באמת רוצה לדעת מה קרה,״ פתח בלי להפנות אליי את פניו, ״אז הייתי אמור לפגוש מישהי היום, אבל בסוף זה לא יצא.״ שדה הראייה שלי התערפל לרגע, וכשהצלחתי להתמקד שוב שאלתי, ״מה זה אומר לא יצא?״ ההברות יצאו מפי מעוקמות, רצוצות. דלת נטרקה בקומה מתחתינו. ״היא לא יכלה בסוף,״ אמר בשקט. הפנים שלי לוהטים, אולי אני מתחילה לפתח מחלה, חשבתי. ״איזו תיירת פולנייה מהאפליקציה. מחר היא כבר נוסעת חזרה הביתה אז אין לך מה לדאוג,״ הוסיף. למטה הופעלה עכשיו מוזיקה עם באסים מהדהדים. רציתי לומר שנראה לי שמשהו לא בסדר איתי, שאני מסוחררת, שאולי כדאי להזמין מישהו שיבדוק אותי, אבל המילים שנדחקו החוצה לבסוף היו - ״פולנייה דווקא?״ משלא השיב גייסתי את כוחותיי האחרונים ולחשתי, ״רק דבר אחד ביקשתי ממך. שלא תשקר, רק את זה.״ הוא אחז פתאום חזק במפרקי ידי, הצמיד אותם אל המיטה וקירב את פרצופו אל זה שלי. ״את קצת חוצפנית, את יודעת את זה?״ התנשם. הסטתי את פני הצידה, אך רגליי נכרכו סביבו מבלי משים וגופי התמסר לו בכניעות.

נראה לי שמספיק להיום. אני מוכרחה לחזור לעבוד, כתיבת המייל הזה נמשכה הרבה מעבר למה שהתכוונתי, והזנחתי כמה משימות חשובות שעליי להספיק עד הערב. מה גם שיש לי אינטרס להשאיר אותך עם טעם של עוד כדי שתעני לי.

להתראות?

Y

10.2.20

אהלן X,

קודם כול, אנחנו מוכרחות למצוא לעצמנו כינויים מוצלחים יותר מ־X ומ־Y. הקדשתי קצת מחשבה לעניין, ולבסוף בחרתי באנה. כשהייתי ילדה התחננתי להוריי שיחליפו את השם הבנאלי כל כך שנתנו לי, וביקשתי להיקרא כך - הספר החביב עליי אז היה "מר אל כאן אנה". הופנטתי מדמותה של הפייה המשונה והחכמה מדי שמככבת בו. הם סירבו, טענו שזה שם לועזי, גלותי אפילו. ״תמיד את מנסה לשנות כל דבר, אף פעם לא מרוצה,״ אמא אמרה. אבל השם המשיך להלך עליי קסם, ועכשיו קיבלתי הזדמנות ללבוש סוף סוף את הזהות האלטרנטיבית הזאת, שנראתה לי תמיד מסעירה ומעט מסוכנת. בדמיוני יש לאנה שיער קרשים שמסתיר תדירות את פניה הקומפקטיים. היא חיה בלילה וישנה ביום, מתקיימת על קפה וסיגריות, יוצאת למסיבות, מסניפה חומרים כימיים בתאי שירותים, מתעוררת במיטות זרות ומתגנבת חרש החוצה, דירתה הקטנה מבולגנת באופן חינני אך בלתי מלוכלך, יש לה מבטא קל שבקלים שקשה לשייך למקום מסוים, תמיד בחצאיות מיני, תמיד בחולצות צמודות, תמיד במגפיים, גם כשקיץ וחם. בבקשה, אל תזכירי את השיר ההוא של משינה, אני מתעבת אותם.

מלבד זאת, בואי נקבע כאן ועכשיו כהצהרת כוונות ראשונית שלא נהיה "רועי" זו לזו. למה רק לקוות שלא תאכזבי אותי כשאת יכולה להבטיח? אני מצידי מתחייבת לכבד את הקשר בינינו ולעולם לא להיעלם בלי הסבר.

אין לך מושג כמה התרגשתי כשהמייל שלך הופיע אצלי בתיבה! בקושי הצלחתי להתאפק וכמעט קראתי אותו במהלך הפגישה שהשתתפתי בה הבוקר. אבל סבלנות היא מעלה חשובה, ולכן החלטתי לתרגל דחיית סיפוקים ולהקדיש לך את מלוא תשומת הלב כשאגיע הביתה. יש לי חיבה מעט מעוותת למבחנים עצמיים מהסוג הזה - בואי נראה אם תוכלי לעבוד שלוש שעות רצופות בלי לקום מהכיסא. בואי נראה אם את מסוגלת לכבות את הטלוויזיה אחרי פרק אחד של סדרה ממכרת, להוציא רק 300 שקל במשך שבוע שלם, ללכת לשירותים רק בתום המפגש החברתי, לא לאכול עד הערב. אני תמיד מצליחה, והידיעה הזאת נותנת לי הרגשה מענגת של כוח.

על כל פנים, קראתי לבסוף את תשובתך, ושמחתי לגלות יריבה ראויה. מבחינתי, אנחנו זוג מתמודדות בקרב של השחזת עטים מטאפוריים. גם את, כמוני, חדורת רצון להוכיח את עצמך, לנצח, להיות טובה יותר, להביע עליונות בעזרת מילים ורעיונות. האמת היא שכבר התחלתי להתייאש, חששתי שמא מצאת לך מישהי מתאימה יותר להתכתב איתה, ואולי אפילו מישהו. החלטת להחזיק אותי קצר, או שבאמת היית עסוקה כל כך השבוע? יכול להיות שיש לך ילדים והם מוצצים ממך כל טיפת זמן ואנרגיה? לא ציינת ולו פרט אחד על עצמך מלבד אותו עומס שמנע ממך להשיב לי מוקדם יותר. אולי בכלל היית טרודה במענה לכל הפניות שהגיעו אלייך. לא כתבת אם וכמה היו, 5, 10, 20? או שהייתי אחת ויחידה? אני מתנחמת בעובדה שעל הקמצנות הביוגרפית פיצית במחמאות, בהנחה כמובן שלהשוואה לכתיבתו של אבא שלך יש מבחינתך קונוטציה חיובית. פניי האדימו - פיזית, לא מטאפורית - כשכינית אותי "הקול של התת מודע שלי". מכתב אחד הספיק לך כדי לקבוע שאנחנו דומות? אזדקק למידע נוסף בשביל להכריע. אבל אין ספק שניחנת ביכולת ניתוח בהירה בצורה יוצאת דופן, אני מוכרחה לשמוע עוד על מה שהטקסט שלי גילה לך על אודותיי, דייקת בכל כך הרבה נקודות!

שאלת איך עבר השבוע ומה מצב העניינים בבית - ובכן, הדברים לא השתפרו במיוחד. לפני יומיים מצאתי את עצמי רוכנת בישיבה מעל דלי באמבטיה, מתייגעת על פעולת הכביסה הידנית, ושוב אותה אצבע בקרבי החלה לגרד סביב הגלד - איפה הוא? ניסיתי להדוף את המחשבות, את החיטוט הנואש, אבל השעון הראה שבע וחצי בערב ולרוב הוא חוזר מהעבודה בסביבות שש. הסתכלתי על חולצתו השחורה שבידי - ניסיתי להוריד ממנה כתם עיקש - על מכנסי העבודה המהוהים שלבשתי, על כפות ידיי המצומקות ממים. סבתא שלי קראה להן "ידי כובסת", הייתה אחת כזאת בכל שכונה. ״אלה שבניגוד אלינו לא הלכו ללמוד״, הקפידה לציין.

העברתי את יתר הבגדים מהמכונה למייבש, והתחוור לי פתאום שכבר 48 שעות לא יצאתי מפתח הדירה. לעיתים אני מרגישה שרוחי כבר נמצאת בתוך הקירות. למעשה, זו אינה בדיוק רוחי שלי, אלא רוחות כל הנשים שנכלאו שלא בכפייה בין ארבעה כתלים ומתקיימות בין משימות הבית. כמו שחורים אמריקאים צעירים ופרוגרסיבים שכובד העבדות עוד מוטל על כתפיהם, כך גם אני כורעת תחת המשקל הקולקטיבי של אימות־אימותיי המדומיינות, עקרות הבית שנטל היומיום הפשיט מהן את העדפותיהן ואת תכונותיהן הסינגולריות, והשאירן אחידות וטרוטות עיניים. צבא אפור של רעיות שנכבלו למעשים סיזיפיים, למרקמים הגשמיים של החיים. אני חשה אותן כל יום, הן אלה שחגות לצידי ולוחשות - איפה הוא? איפה הוא?

תראי איך הידרדרתי לדרמטיות מליצית, ייתכן שקראתי אפוס אחד יותר מדי. בסך הכול אין פה טרגדיה גדולה, זה לא מסוג הסיפורים שמסתיימים על מסילת הרכבת. עוצמת הרגשות הללו מפתיעה גם אותי לפעמים. מול חברותיי אני מתביישת להתבטא כך, אבל את לוח חלק מבחינתי, וגם אם תשפטי אותי בסתר, לעולם לא אדע. הרי גם את רוח רפאים ותו לא, התראה בטלפון, מילים על גבי מסך.

הוא חזר לבסוף בשעה תשע וצעד היישר למרפסת כדי לעשן ולהמשיך את שיחת הטלפון שהיה בעיצומה. ודאי שלא כיבד אותי אפילו במבט, או הבחין שכל בגדיו ריחניים ומסודרים בצורה מופתית בארון, שהבית מבריק מניקיון, ושקניתי סוף סוף מכסה ניקוז חדש, במקום זה השבור שהטריף את דעתו. חיממתי לעצמי את שאריות המזון מהצהריים ואכלתי לבד ליד השולחן הגדול, בוהה בו מבעד לדלת המרפסת השקופה. ״אין מצב אחי!״ קרא בקול רם וצחק. פיניתי את הצלחת ואת המזלג למדיח ונשכבתי בכבדות על הספה עם ספר. ככל הנראה נרדמתי מיד, כי בחלוף מה שהרגיש כמו דקות בודדות, הרגשתי את ידיו נושאות אותי לחדר השינה. כשהניח את גופי על המיטה העביר פתאום את אגודלו על ידי הימנית ומלמל - ״איך התקמטת ככה?״ אחר כך נשק על מצחי, כיבה את האור ויצא.

ואצלך מה? תני לי קצה חוט כלשהו כדי שאוכל לפחות להתחיל לדמיין.

שלך,

אנה

13.2.20

עתליה יקרה,

בהנחה שהדמות התנ״כית שקרויה כך מוכרת לך - המלכה השולטת היחידה בתולדות יהודה, ואישה תאבת כוח ושליטה - זו בחירת שם מעניינת מאוד!

אני מוכרחה לצאת מהבית, אבל רק רציתי שתדעי שקראתי את מכתבך ואת לא לבד. אני מקווה שהבוקר הדברים נראים קצת יותר בהירים, ואל תשכחי שאת חזקה ומסוגלת לצלוח את הגל הזה.

ועשי לי טובה - הקלי על עצמך. אף אחד ואף אחת לא ראויים לתוקפנות כזאת. היי רכה בדיבורך אלייך כפי שאת נוהגת איתי.

אכתוב ביתר פירוט מאוחר יותר.

המשך בספר המלא