וחצי תאוותה

א 

באותו בוקר נסעה גלילה לעבודתה בבית החולים באוטובוס. המכונית שלה התקלקלה כמדי שבוע בזמן האחרון. היא כבר הגיעה לבלוּתה והיה צריך למסור אותה לגריסה. הכול השתבש לה. הקפה נשפך על השיש והיא התעכבה לנקות אחריה, על גרב הניילון שלה טיפסה "רכבת", בקיצור — התחלה ברורה של יום דפוק. ולקינוח, באוטובוס כל מקומות הישיבה היו תפוסים.  

היא הייתה אישה צעירה, בשנות השלושים שלה, ואמור היה להיות לה כוח לעמוד. בלית ברירה היא השלימה עם המצב, ונשענה על ידית הנוסעים שהשתלשלה מהתקרה למטרה זו. היא הייתה גבוהה, ושיער אדמוני גלי היה מונח על כתפיה. אפה היה מעט נשרי, כחותר קדימה.  

הנהג היה כנראה עצבני באותו בוקר ונסע בפראות, הנוסעים הועפו מצד לצד באלימות במושביהם. אי לכך הופתעה כשנוסע צעיר, בחור שטֶני, גבה קומה, מרכיב משקפי שמש כהים — היא שמה לב שהם מתוצרת רייבן — קם והציע לה את מקומו; מעשה לא אופייני, לאחרונה, לישראלים.  

"תודה, תודה, זה ממש במקום," אמרה בחייכה אליו, וקרסה לשבת. אפשר לחשוב שאני ישישה, חשבה, כך אני כבר נראית. 

הוא חייך אליה, והיא הספיקה לראות שיניים לא ישרות, אם כי לבנות. "בכיף," השיב, "יש לי מרץ הבוקר." השעה הייתה שבע ארבעים וחמש, בשמונה מתחילה המשמרת שלה במחלקת מין ועור. לפחות, חשבה לעצמה, אני כבר רופאה מהמניין ולא סטז'רית — אך היו לה מספיק תורנויות בסופי שבוע, בדומה לטירונית. עם זאת, בקביעת החלטות הקשיבו לדבריה ולהמלצותיה, שלא כמו בתחילת הדרך. 

"אולי בא לך להיפגש?" שאל לפתע. היא הופתעה לחלוטין. ראשה היה בענייני העבודה, וכן חששה פן תאחר בשל נסיעתו הפראית של הנהג, שעלולה הייתה להסתיים בתאונה. 

אך אחרי מחשבה מהירה ומכיוון שלא יצאה עם מישהו באותה תקופה, נעתרה בקלות, שהפליאה אף אותה עצמה: "אוקיי, בשבע בערב ב'קפה נאוה' בשכונת הסלע ברמת גן." ירדה בתחנה, נופפה לו לשלום וצעקה לעברו: "שמי גלילה, מה שמך?" והספיקה לשמוע: "זליג!" 

היא פסעה לכיוון כניסת בית החולים מנחמיה עליזה וטובת לב, שלא כמו ביציאתה בבוקר מביתה. בראשה חלפה מחשבה, שלא הספיקה לראות את עיניו — דבר שהיה חסר לה כדי להתרשם נכונה.  

ובכל זאת, זה עושה לי טוב, חשבה, ממתי אני מתמסרת לדייט בקלות כזו? טוב, הרהרה, אם זה מה שצריך לקרות, מוטב שיחל מאשר לא. כנראה הבדידות שלי הכריעה אותי הפעם, סיכמה ונכנסה למזכירות כדי לחתום על שעת בואה, כנדרש. 

באותו יום היה עליה למלא כמה שעות במיון. המקרים שם היו די קשים להכלה: ילדה אחת נדרסה על ידי אוטובוס ונאלצו לכרות את כף רגלה הדרוסה. הצעקות והבכי של אמה זעזעו את קירות בית החולים. נהג מונית תמים הגיע עם חבלות קשות, שנגרמו לו בעטיו של נוסע שיכור, שהכה אותו כשהסיע אותו הביתה. היה אף מקרה אונס של צעירה, שהותקפה בשובה לביתה, וגם ילד שנתקעה לו קשית שתייה בפה, נשאבה מעבר לחיך לכיוון חללי האף עד שנוצרה סכנת חנק. האירועים התרחשו ברצף, ללא הפסקה ביניהם.  

היא לא הספיקה לאכול או ללכת לשירותים, כך שלא יכלה לחשוב בצלילות הראויה, שנדרשה לה כדי להחליט מהר ולבצע דברים — זה היה מאתגר ומדאיג בו זמנית; האם באמת, תהתה, פתרה את הכול כראוי ללא עזרת רופא קבוע? היא חשה בריחוף מעל כל האירועים, למעשה, הייתה מנותקת. נכון, כולם היו מסכנים בצרתם, אך אנונימיות שלהם סייעה לה לתפקד בלי להתרגש יתר על המידה. 

לא עמד לרשותה הלוקסוס להתלונן, או להסס ולומר, שאינה יודעת משהו — הכול ציפו ממנה כתורנית לפתור הכול, כאילו נולדה לכל המהומה הזו. אסור שאשדר היסוס, חשבה, ככה מאבדים את הסמכות. בתוך כך תמהה על האטימות ששררה בנפשה. כבר נעשיתי כזו שחוקה? לאן נעלמו חמלת הרופא שלי ותחושת האמפתיה לחולים? 

בילדותה, נזכרה שוב, שיחקה בגן בפינת הרופא. היא העמידה בתור זאטוטים שחיכו כפציינטים "לטיפול". כבר אז אהבה לחוש את השליטה באחר. זה גרם לה הרגשה טובה וביטחון עצמי. התמונה הזו ליוותה אותה, והזינה רבות את המוטיבציה שלה להגשים את חלומה וללמוד רפואה, ואף לדעת יותר מאלה הסובבים אותה — זה הניע אותה יותר, אם להודות על האמת, מאשר הצורך לסייע לאחר.  

הוריה של גלילה שרדו את מלחמת העולם השנייה ושמחו לעלות ארצה: אמה מפרעות בסוריה ואביה מאיטליה. אביה נעשה אפיקורס מוחלט לאחר מאורעות השואה ואובדן משפחתו הקרובה, ואמה הידקה את שמירת המסורת, אך לפי גחמותיה. 

בבית הורי אמה הזהירו אותה, שאל לה להימנע מלנסוע בשבת, פן בעלה יתפוס איזו פרגית בים או במקום אחר; אי לכך טוב תעשה אם תיסע איתו בשבתות לכל מקום שייסע, ותשגיח עליו בשבע עיניים. אביה היה בצעירותו גבר נאה וחזק, ונראָה כי יהיו לו מרב הסיכויים להתפתות בתנאים מזמינים. 

הם עבדו קשה לפרנסתם: אמה הייתה תופרת שעבדה בבית. המכונה טרטרה בראש כל היום, ולעיתים גם בלילה. היא הרבתה להתלונן, בדרך כלל אמרה "כבר יצאו לי העיניים היום מרוב מאמץ." אבל עבודתה הכניסה כסף מיידי לקופת המשפחה. אביה היה טפסן בבניינים, עבודה פיזית מאומצת ביותר, ואף מסוכנת. הוא עבד במקצוע הזה שנים רבות, וחיכו לו עוד חמש שנים עד לפרישה.  

לגלילה היה אח אחד רועי, נער קליל בלימודים ובחיים. רועי רצה בעיקר להשתולל בכדורגל בחוץ עם החברים. הוא לא סבל ללמוד. היה ברור, שכל ילד "תפס" צד: כשם שגלילה הייתה למדנית וחרוצה, כך היה אחיה עצל ובטלן.  

ביתה זכור לה ללא תמונות על הקיר או וילונות, שנתפסו כלא נחוצים. "בשביל מה? רק לנגב מהם את האבק," אמרה אמה. 

אך ספרים ומשחקים סופקו להם בשפע. כילדים תמיד חשו את מצוקתם הכלכלית של הוריהם ואת גודל הקרבתם למען לימודיהם בכלל ולימודיה של גלילה בעיקר. שתיקותיהם של ההורים, לאורך הילדות, היו ממושכות וצורבות. בדיעבד הבינה גלילה, שהוריה היו שרויים בדיכאון כרוני. 

לפני שביקשו ללכת לסרט עם בני כיתתם, היו גלילה ורועי חושבים פעמיים, אולי לא כדאי להכביד כספית על הוריהם, וחוץ מזה, הם גם בטח ידאגו, שמא יקרה להם משהו רע.  

בשלב כלשהו נזדמן לאמה של גלילה קרקע רחב לפעולה, שגאל אותה מעט מדיכאונה: התגלה שלשני ילדיה יש דיסלקציה קלה, והדבר הצריך למידה שונה וגישה אחרת. האם לקחה את האתגר הזה ברצינות רבה. היא השקיעה בו את רוב זמנה ומרצה. ניהלה מלחמות חורמה מול הנהלת בית הספר, ועד משרד החינוך הגיעה, ורק כשקיבלו הילדים יחס ראוי, וחשו שווים בין שווים, כאילו אין כל בעיה — נרגעה. 

מאז יצא שמה לפניה כ"הלוחמת לצדקת ילדיה". גלילה ורועי באו במבוכה על כל המהומה שאמם הקימה בעבורם, אך מחאותיהם בפניה לא הועילו. לחיזוק טיעוניה, נקטה האם במשפט מתריס קבוע כלפי בית הספר ומנהליו: "אתם תראו שגלילה עוד תהיה הדוקטור שלכם, ותתחננו שתקבל אתכם לטיפול, ולא בטוח שיהיה לה זמן בשבילכם..."  

בהמלצת היועצת של בית הספר התקבל רועי לבית ספר מקצועי למגמת עיצוב פנים וחלונות ראווה. זה התאים מאוד לידיו הזריזות. כשנרשם, שמחה אמו, ואביו קיווה, בסתר ליבו, שימריא על כנפי המקצוע, וירוויח כסף רב: אף פעם אי־אפשר לדעת. ייתכן שהוא עוד ירוויח יותר מגלילה, חשב. 

גלילה אכן עלתה והצטיינה לאורך בית הספר היסודי והתיכון בהישגיה, ובליבו של רועי התפתחה קנאה עזה כלפיה. הוא חשב בכעס כי כל הזמן פוטרים אותה מעבודות הבית: פח, כביסה, מדיח, ואני העבד. כשכבר ניסה להתעמת איתה, חש כי ידה תמיד על העליונה. לשונה החריפה הצליפה בו שוב ושוב, עד שוויתר, אך התסכול שחש בעטיה בער בו כאש, ואף צמח בו שמץ טינה. בליבו חשב, נחכה ונראה אם לא תזדקק לי במשך השנים. בכל זאת אני אהיה הגבר במשפחה כשנגדל... 

יום אחד התלקחה ביניהם מריבה עזה כשלקחה מהארון המשותף שלהם חולצה חדשה שלו, שטרם לבש. פיו לא עמד לו בפניה, כרגיל, ואז, באין אונותו, החטיף לה סטירה.  

ההורים התערבו מייד. האם גערה בו: "ידיים — לא בבית שלנו, תפסיקו! לא קרה כלום אם פעם לקחה לך את חולצה, מה יש? אתם אחים, לא?" 

לעומת האם, האב, שרועי ראה בו אדם עדין, שלא הסתגל לכל מאבקיה של אשתו, טען בפניה לאחר האירוע, כשכבר היו לבדם: "מה את רוצה מהם? תני להם, שיסתדרו לבד, תני להם ללמוד כמה שהם יכולים, והם ישיגו גם ככה מה שצריך." אבל היא לא שעתה אליו.