גם לזיכרון יש חלקי חילוף

1.

אני עוצם עיניים ומנסה להיזכר בזיכרון הראשון שלי בתור ישות. בתור משהו שמכניס ומוציא אוויר מהריאות. בעיני רוחי עולה תמונה: אני תינוק שזורק מוצץ באמצע גן משחקים. אני מכניס לפה אדמה עד שאני לא מצליח לנשום. אימא רצה אליי, צועקת, ״מה אתה עושה?״ ואני בטח רוצה להשיב, אבל אני עוד לא יודע לדבר. היא תוחבת את ידה לתוך פי ומוציאה את האדמה. הרוק שלי מתערבב בכל הסיפור הזה, יוצר טיט, איתו אבנה יום אחד איזה בית.

אימא תמיד סיפרה שלא אהבתי מוצצים. ״בכל פעם שהייתי מנסה לדחוף לך את זה לפה...״ הייתה אומרת, ״היית מתחיל לבכות כמו תינוק.״ אחר כך הייתה צוחקת או בוכה (לרוב בוכה) ויכולתי לראות איך הלחיים שלה רועדות כמו ג'לי אדום מרוב התרגשות. אחרי שהייתה נרגעת, הייתה מוסיפה, ״בעצם זה בסדר. לי לא הייתה בעיה עם זה. זה אבא שלך שהיה דואג ואומר: 'רק שלא נמצא אותו מוצץ פתאום אצבע בגיל שש או שבע, באמצע שהוא לומד את האלף־בית.' כשגדלת ובאמת למדת את האלף־בית הוא היה עושה איתך שיעורים. אתה זוכר? יותר מאשר הדאגה לחינוך — זה היה בגלל האצבע...״

אבל אני לא זכרתי את כל זה. הדבר היחיד שאני כן זוכר בהקשר הזה הוא את אבא מביט בי נלחם באותיות בזמן שאני מנסה לכתוב מילים בודדות בתוך שורה. בכל פעם האותיות האחרונות של המילה האחרונה בשורה היו נופלות ממנה. כאילו לא היה בי כוח מילולי להשלים מהלך, לנצח את המשפט השלם. כך למשל הייתי כותב:

״בוקר טוב המורה. היום יום רא

שון.״

אבל אבא לא היה כועס, אלא להיפך — אוסף את כל המילים, את כל השורות, והיינו מתחילים מהתחלה. פעם אמר לי שאולי כדאי לקחת את כל המילים שנפלו מהשורות ולהכניס אותן למחברת אחרת.

״הן ישמשו אותך,״ כך אמר, ״לסיפור בשם: 'מילים שנפלו בעת מילוי תפקידן'.״ זה הצחיק אותו. הצחוק שלו היה מרעיד את החדר כולו. הייתי מצטרף אליו, בלי ממש להבין את הכיוון של הצחוק, ויחד היינו מתגלגלים על המיטה. הוא היה מדגדג אותי בצוואר, בבטן, במותניים; עד שהייתי מאבד חלקים מהגוף מרוב תנועה בלתי נשלטת. שיעורי הבית היו נשכחים אף הם כמו הגוף. היינו אב ובן מתפזרים מצד לצד, עד שאימא הייתה נכנסת לחדר ובמבט זועף אחד מחזירה את האיברים שלנו אחד־אחד למקומם.

אני נזכר בזה וצוחק מתוך איזה דגדוג אפשרי, בקול רם. עורב קורא לי מחוץ לחלון ואני חושב, לך תדע, אולי זה גלגול של אבא. אני מגחך ומחזיק את הבטן כאילו היא עומדת, כמו אז, להינתק מן הגוף.

זה הלילה האחרון שלי בדירה השכורה שבה חייתי בשנתיים האחרונות. מחר אחזור לבית הילדוּת שלי. הבית שבו גדלתי בשיטוט לאורכם של מסדרונות ולרוחבם של חדרים. למרות שאימא נפטרה כבר לפני כמעט חצי שנה, העדפתי לסיים את החוזה בדירה הזו, ורק אז לחזור ולהתמודד עם פירוק ומיון הבית.

״יש דברים,״ אבא היה אומר, ״שצריך לתת להם את הזמן במקום לקחת.״

אני אורז את ארגז התקליטים האחרון בדירה השכורה ואז ניגש למקרר ומוציא ביצה, פרוסת לחם, צרור בצל ירוק ושלוש פטריות מצומקות. שאריות של ימים אחרונים. העורב ממשיך לקרוא ללא הפסק מהחלון ואני צועק לכיוונו, ״בחיים לא תהיה אבא מתגלגל!״ אחר כך אני טורף את הביצה ותוך כדי חושב שאולי הזיכרון עם המוצץ הוא לא הזיכרון הראשון באמת. מול העיניים קופצת לי תמונה של רגל שמאל בגבס. אני עדיין תינוק, או לפחות ילד קטן מאוד, יושב על רצפה או שטיח כלשהו באמצע הסלון. אני חש אי־נוחות ומנסה בכל הכוח להיחלץ מהגבס — עכשיו גם התמונה הזו נקטעת ומיד עולה בי תמונה אחרת: אני שוכב חסר אונים במיטה, מיטלטל מצד לצד. חלק גופי העליון עירום, ואני מכוסה אבעבועות רוח. אני רוצה להתגרד אבל אימא יושבת לצידי על המיטה, מצמידה את שתי ידיי אל ברכיה ואומרת שאסור.

אני נכנס למיטה בלי להתקלח. גם ככה בעוד כמה שעות אצטרך להזיז ארגזים מפה לשם. אני נזכר במשפט הזה שאבא היה אומר שסבא היה אומר מפעם לפעם: ״אם אתה מצליח לארוז חיים שלמים בתיק אחד קטן, אל תחשוב שלא חיית — תחשוב שחיית בדיוק במידה שאתה מסוגל לסחוב על הגב.״ אבא אמר שלקח לו כמעט חיים שלמים להבין את המשפט הזה, ופתאום קם בי משהו שרוצה להבין את המשפט בלי לעבור עוד חיים של סחיבות מפה לשם.

העורב אינו מרפה מהתמונה הזו, וקורא קריאה אחרונה מתוך החושך שכבר ירד מזמן בחלון. מתוך איזו תנועה של רפלקס־לשון אני אומר, ״לילה טוב אבאל'ה,״ ומבין שהגעגוע מדגדג לי במותניים או בבטן הרבה יותר ממה שאני מוכן אולי לחשוף כלפי העולם שבחוץ.

אני קם מוקדם בבוקר. כל העורבים שהם אבי נשארו או נשכחו בחלומות הלילה. האוויר נושא איתו שקט ואני מרגיש שמשהו או מישהו שהם לא אני יכולים עכשיו להיכנס לפה ולנשום. אני מבשל קפה שחור על הפינג'אן. החלל כולו נמלא בריח חריף. אני יוצא למרפסת ונפרד מעץ השסק שעומד במרכז הגינה. אני נפרד גם מכיסא הפלסטיק השבור שנח על כל שלוש רגליו סמוך לגדר השכנים קרוב לשנתיים, מאז יום הולדתי השלושים שחגגתי פה (מישהו שבר ברגע של שכרות ולקח איתו את הרגל הרביעית, כך מספרים). אני אומר שלום גם לעצי האלון, החרוב, ובמיוחד לעץ האורן שנשען כל הזמן הזה על חלוני. קראתי לו ״עץ״ כדי לזכור שזה שהוא עומד מולי כל הימים, לא אומר שהוא מפסיק לצמוח. בסוף אני מלטף גם את הספה שבמרפסת, ומשקה את אדנית הקקטוסים בפעם האחרונה.

הטלפון הנייד מצלצל. זה המוביל, סמיון. ״בוקר טוב,״ אני עונה, ״בוקר,״ הוא משיב ומוסיף, ״אם אתה לדעת מה מחכה לי עוד יום, לא היית אָמֵר זה טוב.״

״איפה אתה?״

״אנחנו להיות פה למעלה, לשבת שבעה על מדרגה, אתה לא עָנֶה.״

״מה שבעה?״ אני שואל אותו, ״למה הבאת כל כך הרבה אנשים?״ והוא אומר לי, ״אני להביא שש אנשים, כן? דירה גדול, בית זה שלוש קומה, אחד מחסן.״

״איזה שלוש, זו דירת סטודיו... אמרתי לך, אתה לא זוכר? העברת את הדירה הזו בעצמך לפני שנתיים.״

״מה סטדיוווו?!״ הוא צועק משהו ברוסית שאני לא מבין, כנראה לאחד מהשישה האחרים.

״טוב, תרד את המדרגות עד הסוף, פנייה ראשונה ימינה — זה אני,״ אני אומר לו, אבל הוא כבר מזמן ניתק.

הכרתי את סמיון לפני שנתיים, כשחיפשתי מישהו להעביר איתו דירה. הוא נחשב למוביל המוביל בחיפה. כולם רוצים לעבוד איתו כי הוא מהיר ולא יקר. לוח הזמנים שלו צפוף יותר משל ראש ממשלה, ובגלל זה לפעמים, אני מניח, לוחות הזמנים מתבלבלים לו.

סמיון נכנס בדלת יחד עם השישה. אני שם לב שכולנו לובשים גופיות קצרות. ״מה שישה, בנאדם... אתה לא זוכר מי אני?״ אני שואל ומצביע על חלל הדירה: שבעה ארגזים, ספה, שטיח, שולחן, טלוויזיה 29 אינץ' ושידה. ״'צטער חבר, אני טעית... התבלבלת בימים... היית אמור להיות בית אחר... טוב, נו, לא משנה,״ הוא אומר ומורה לכל אחד לקחת ארגז. כל הסיפור נגמר תוך חצי שעה, אם לא פחות. עוברים מבית אחד לשני כאילו חוצים מעבר חצייה בארץ של גמדים. אבא היה אומר, ״לעבור מצד אחד לשני זו לא בעיה, המבחן האמיתי של בנאדם הוא דווקא להישאר באמצע, ולחטוף את הרוח משני הכיוונים.״ אני, סמיון והשישה מניחים את הארגזים בפרוזדור הכניסה לבית ילדותי: חמישה חדרים, שתי קומות, ואני אחד שנעמד על המדרגות המפרידות ביניהן.

הוא מוחה את הזיעה ממצחו בעזרת הגופייה, ואחר כך אומר, ״טוב, בגלל זה טעות, אני עָשֶׂה לך זה הכול — חמש מאה. אבל בגלל אני מביא שש איש,״ הוא סופר עם האצבעות, ״צריך זה משהו תָספת, מבין, כן?״

״בטח מבין, בטח...״ אני אומר ומוציא שטר נוסף של מאתיים ומוסיף, ״אם לא היית סמיון, הייתי חושב ששודדים אותי.״ סמיון מחייך ואומר לי, ״אם לא אני להיות עסק הָבָלָה בטח אני להיות פיראט־לב־ים!״

אחר כך הוא מכניס את השטרות עמוק לכיס ואומר, ״אל תשכח המלצה זה חברים, כן? לסמיון טעית — לא פנית!״ אני צוחק איתו ומוותר על התיקון האפשרי של המילים.

אחרי שהם יוצאים, אני מוחה את הזיעה בקצה הגופייה ואחר כך מוריד אותה לגמרי. אני מרגיש ששכחתי משהו בדירה הקודמת ומפשפש מעט בכיסים, כאילו בכוחה של תנועת האצבעות להזכיר. משב אוויר פורץ פנימה מתוך פתח צר בחלון המטבח, מלטף לי את הגב. אני עדיין לא מצליח להיזכר מה אולי שכחתי, אבל אני עומד עכשיו בין החלון לדלת הכניסה, ובתווך הזה נזכר שלא הצעתי לאף אחד מהשבעה לשבת רגע, לשתות משהו קר.

*

אני עומד בפתח בית ילדותי. הוא נשאר במקומו. לא יודע מדוע חלפה בי מחשבה שלא יישאר. אולי בגלל כל מה שעבר דרכו: חיים, מילים, מעשים שנשברו. נשימות ארוכות מדי או השתנקות בהולה; כמו צב ללא שריון, באקראיות, בהיסוס איטי אני משוטט בין המסדרונות המפותלים, בין החדרים הריקים מאוויר: הנה האורלוגין הישן ששכח לתקתק בשעות החשובות ביותר, הנה מדף התבלינים הרעוע (נוטה אל הצד, כמעט עומד באוויר), הנה האסלה השבורה; הנה ספירלות הפנג־שוואי מסתחררות כמו שבלולים במנוסה מהתקרה, הנה המראה בעלת המסגרת הזהובה המתקלפת.

מה אני רואה דרכה? אני רואה קיץ בתוך בית שנשכח; בית ששכח מהו חום. אימא ניגשת לארון הבגדים בצעדים שאי אפשר לשמוע ומוציאה קרדיגן אפור. היא מסננת, ״יש רוח...״ ועוטפת את עצמה. אבא לבוש בגופייה לבנה (הבטן מתפקעת בעדה), מהלך בין אדים של אוויר חנוק, מבקש לברוח מעצמו. הוא פושט את הגופייה כאילו נולד ללכת בלי וזורק אותה על השטיח.

אימא מרימה את הגופייה ושמה בסל הכביסה. אני עומד ביניהם ולא יודע מה לומר. אני לא מבין בעצמי אם חם עכשיו או קר. אימא ניגשת אליי, מלטפת לי את הראש ואומרת, ״עשה טובה, כשתגדל, אל תהיה כמו אבא. כשחם לו — הוא נהיה קצת משוגע...״ אבא שומע את זה ומחייך חיוך רחב. בלב, בפעימה הבודדת — הוא יודע שדווקא השיגעון הוא זה שמניח את הדעת; דווקא משום כך אפשר לחלץ גופייה בעד כרס שמבקשת קצת אוויר. או רוח. אחר כך הוא מעווה את פניו ואומר, ״כל כך חם לי שאני לא יכול לחשוב.״ הוא יוצא אל המרפסת וניגש לטפל באיזה עץ. עצים אוהבים אותו. כשהוא מתקרב, הם מטים לכיוונו ענף או שניים. הם קשובים אל השתיקה שלו או אל החיוך ונדמה שרק בשבילו הם צומחים. אבא מלטף אותם ברוך, בענווה. רגע אחר כך אוחז בהם, לופת בידיים של מנתח מנוסה: קוצץ ענפים שבורים, מוציא בעדינות עלים שהצהיבו מהשמש, מדשן את האדמה עד שובע. הנה הם — גבוהים בעוד כמה סנטימטרים בכל רגע שחולף. אבא מחייך. ״עוד מעט הם נוגעים באלוהים...״ הוא אומר, ״ואנחנו אפילו עוד לא התחלנו!״

אימא מביטה בו מבפנים. היא שקועה בתוך כורסת העור האדומה. זו תמונה מושלמת: נדמה כי סך החלקים שבתוכה עולים על השלם שהיא מנסה לתפוס. חלקים נוספים, ברגע שלאחרים נמאס, נכנסים על פי הסדר פנימה, כמו בחילוף משמרות בפתחה של ממלכה רחוקה. ואני. לא נותר לי אלא להתרפק על היצירה הדינמית, המהורהרת הזו. אני עוצם עיניים לכמה רגעים, נותן לזמן לזחול אל הנשימה וכשאני מרגיש שהגיע הזמן — אני שוב פוקח.

2.

מישהו דופק בדלת. עוד לא הספקתי להתמקם, להבין היכן אני נמצא, וכבר אצבעות נוקשות על פלדה. הדפיקה הזו מבהילה אותי. אני מנתר במקום.

דפיקה נוספת. או למעשה — כמה דפיקות מדודות:

טוק. טוק. טוק.

אחת. שתיים. שלוש.

אני פותח את הדלת ומולי עומד אדם. אני לא מזהה אותו. אני מנסה לחשוב אם אני אמור להכיר אותו אבל אין שום הצתה שתניע את גלגל השיניים הכבד הזה המכונה ״מוח״.

״שלום,״ הוא אומר בשקט. הקול שלו חרוך. נשמע שעבר הרבה שנים או קומות בדרך לכאן.

״אני השכן...״ הוא מסנן. ״כלומר... שכן רחוק. אני גר פה קרוב... כלומר בסביבה.״

הוא שמנמן ויש לו משקפיים שנראים קטנים מדי למבנה הפנים שלו. הוא מאנפף באופן שנדמה לי בראש כמו סדרות של שלושה אנפופים קצובים. אחר כך הוא ממצמץ בעיניים במהירות: אחתשתייםשלוש — מצמוץ. אחתשתייםשלוש — מצמוץ. הרווחים מדודים כמו הנשימה הכבדה שלו. לא ברור מי חוטף את מי — הוא את האוויר או האוויר אותו. התמונה הזו היא מערבולת. סחרחורת של ראש שלא הספיק לסוב חצי סיבוב לכאן או לכאן וכבר הספיק להתנתק מהצוואר. ושוב אני סופר אותו: אחתשתייםשלוש — מצמוץ. אני ממצמץ יחד איתו כאילו שהוא היה אמור לסחוף אותי בדרך שלו ונסחפתי.

אני לא אומר כלום בינתיים. אני עומד מולו, שפוף מעט, לא זז. משהו בי מתאבן לפתע בנוכחות אדם אחר. בשבועות האחרונים לא הרביתי להתראות עם אנשים. הסתגרתי בדירה השכורה שלי. לכל היותר שוחחתי עם בעלת הבית על סגירת החשבונות האחרונים. שיא התקשורת עם העולם עמד על 416 שקלים, לא כולל מע״מ, שהייתי חייב לעירייה. ובעצם גם חילופי דברים עם כמה פקידים, או חתולים שהייתי צריך להזיז מהדרך כשסחבתי אל הרכב ארגזי תקליטים שלא הסכמתי להפקיד בידיים המובילות של סמיון וחבריו.

והנה אנחנו עכשיו. האדם הזה לקח את כל האוויר שקיים או שיכול לנוע בין הקומות של הבניין הזה. הוא שואל אותי אם אני מוֹכֵר.

״אם אני מוכר מה?״ אני שואל.

הוא לא יודע בדיוק. את הרהיטים? אולי מכשירי חשמל שאני לא משתמש בהם? אולי את הבית... הוא שואל ובולע את המילה הזו, ״בית״, חזרה אל הלוע כאילו לא התכוון להוציא אותה.

אני מביט בו ושם לב שהוא לא מביט בי בחזרה. הוא מביט סביב. המבט שלו רעב אל כל מה שהעיניים מסוגלות לקלוט. כאילו כל זה כבר שלו. כן, אני הוא זה שדפק על דלתו ופלש לביתו ולא להיפך. מכורח הנימוס ואף שאני לא מעוניין בכך — אני מזמין אותו להיכנס פנימה.

אני שואל אותו אם הוא רוצה לשתות. הפעם הוא זה שאינו משיב.

אני שואל אותו שוב. הוא מגרד ברווח שבין שתי הגבות ונאנח, ״אולי מים.״

אני ניגש לברז ומוזג לו בכוס הראשונה שאני מוצא בארון מעל הכיור ומגיש לו. המים מלאי חלודה. הברז לא עבד הרבה זמן. אבל אני לא אומר. לפני שהוא לוגם הוא שואל אותי שוב אם אני מוכר.

״סלח לי, אבל את מה?״ אני שואל שוב, לא מעלה בדעתי בכלל שיש כאן משהו מוזר.

הוא לא משיב על השאלה, אלא מחליט לציין, ״זו כוס מיוחדת במינה.״

אחר כך הוא מסביר שהוא מעולם לא נתקל בכוס כזאת. אני מביט בכוס הזאת ולא מבין מה הוא רואה בה. זו סתם כוס, שקופה. לא ארוכה מדי, לא עמוקה מדי. כוס די רגילה למען האמת.

הוא לוגם את המים בבת־אחת, מביט בתקרה ואומר, ״כבר לא עושים כאלה שפריצים. אם תמכור את הבית,״ הוא מציע לי בטון של מתווך, ״תצטרך לגרד אותם מהתקרה. אנשים לא אוהבים ישן. שפריצים בתקרה זה סימן להתיישנות.״

אני מודה לו על ההערה. הוא מגיש לי את הכוס חזרה. עכשיו אני מתחיל להרגיש לא בנוח. אני נע לכיוון הדלת כדי שיבין את הרמז, אבל הוא נשאר עומד במקום כאילו אנחנו בשיאו של מיקוח על הדירה.

הוא שואל מה עם החנייה. אני משיב שהכול בסדר עם החנייה ושאני לא חושב שהיא זזה ממקומה בחצי השעה האחרונה מאז שהגעתי. אני גם מניח שבניגוד לכוס בטח רואים כמוה לא מעט, רק ברחוב הקטן שלנו יש עשרים ואחת כאלה לכל בניין, ואם מכפילים את זה בארבעה בניינים זה יוצא 84 חניות שאפשר לראות מדי יום, מדי שעה. אני לוקח אוויר ומתרשם מהתשובה הלא מתוכננת שלי. הוא מביט בי כשראשו מעט מורם כלפי מעלה, מאנפף (אחתשתייםשלוש) ואז ממצמץ. המצמוץ איטי יותר מהקודם. מעצם האיטיות הזו, אני חושב שאולי הוא מבין את הקיום של הדברים האמיתיים שעומדים מאחורי כל הספירות והעובדות היבשות שמניתי.

הוא מתקדם לכיוון הדלת בצעדים כבדים וגדולים. שלושה אנפופים, מצמוץ ונשימה, צעד. הוא נראה כמו רובוט שתוכנן להיות אדם אבל משהו בתכנון התקלקל. לפני שהוא נעלם אל תוך החושך של המסדרון, הוא מבקש שאודיע לו אם אני מוכר. אני אומר, ״בסדר,״ וממהר לסגור אחריו את הדלת לפני שיבקש לתת לי מספר טלפון או שם.

אני מחליט לעזוב הכול ולעלות לשכב לישון בחדר ילדותי. משהו בחדר הזה תמיד הרגיע אותי. אולי בגלל התמימות שמעולם לא עזבה גם כשהמציאות דפקה לי על הפנים ושברה לי שן. היא (כלומר התמימות) נשארה עטופה בניילון באחד הארונות. אפשר לראות את תג המחיר שעוד מודבק עליה, מסרב להעלות אבק של שלושים שנה. אין כאן לא מע״מ ולא ריבית צמודה. הרווח גלום אך ורק בתוך ההוויה.

אני מניח את הראש על הכר ומביט בתקרה. אני מבקש להעלות אל מול העיניים משהו. מישהו. זה לא חייב להיות קשור אליי, או אפילו לאימא או אבא, או לסבתות, או לסבים שלי שגם הם נפטרו עוד לפני שנולדתי. אני לא מצליח. אין בי שום רצון. מישהו רוקן אותו מתוך המכל המלא שפעם הייתי.

אני מאמץ את הקופסה הזעירה הזו המכונה מוח, מנסה, שוב, לייצר איזה זיכרון. דבר אינו עולה. חושך ממשיך לעטוף סביב. לאורכו ולרוחבו אני מסוגל לראות רק אבנים קטנות, לבנות, מרחפות. אפשר לחוש את החספוס שלהן. כמה מהן עטופות במעין ירוקת משונה. כאילו הועלו מאיזו קרקעית של ים או נאספו על ידי נוסעים ששטו בזמן וחזרו לכאן, אל תוך החדר שלי, מאיזה מסע ארוך. חלל אחר לצוף בו.

אני שואל את עצמי מהו זיכרון? מה מכיל אותו, מה סובב אותו, איך הוא שט ממקום למקום? לא במובן הנוירולוגי, או הפסיכולוגי, או אפילו הרוחני. מהו זיכרון כזיכרון לשמו? כפי שהתמונה היא תמונה והמראה היא מראה והחושך הוא חושך הוא חושך.

אני לא מצליח להגדיר לעצמי דבר מלבד זאת: הזיכרון מרופט. הוא קרוע. תלוש מכל מציאות או חלום. נאחז ברוח לכל כיוון שרק תיקח. נע בתוך ומחוץ לאוויר. מתפתל בין הנשיפה לשאיפה להתקבע במחשבה. הזיכרון הוא בגד שהוצא לפני כמה רגעים ממכונת כביסה ישנה. הנה הוא: נקי, מדיף ניחוח חוף ים (בדיוק כפי שמובטח על גב בקבוק המרכך). האירועים האפשריים רוחשים מבין הקפלים הטריים הללו, נוטפים טיפה אחר טיפה. אני תולה אותו על חבל ועוזב אותו לנפשו.

אני לא מצליח להירדם. אני קם ונעמד מול מראת הילדות שלי עם ציור החול של המטוסים. דמעה נוטפת לאיטה, מבקשת בכל זאת, אולי, להזכיר. הנה היא, זולגת במורד הלחי החמה וקופאת בדרכה אל הרצפה.