מהודו עד תל-אביב עם חמלה ועדשים

האם אורי שביט מצליחה במקום בו נכשל פיתגורס? לאורך ההיסטוריה האנושית קבוצות ויחידים רבים אימצו תזונה צמחונית או טבעונית. רבים אימצו תפיסות עולם שהעניקו לבעלי-חיים אחרים מקום מרכזי, מכובד ומוגן יותר בהשוואה לתפיסות המקובלות בחברה בה חיו. נדיר אבל שאורח החיים והתפיסות האלו חלחלו לזרם המרכזי של החברה. והנה, דווקא בימינו, ודווקא בחברות בהן צריכת הבשר לנפש הגיעה לשיאים שלא היו כדוגמתם, אפשר לראות עליה באחוזי הצמחונים והטבעונים והתחזקות של תנועות שקוראות לשחרור בעלי-חיים. ולא רק זה, המגמות האלה אינן נחלה של קבוצות מחאה בשולי החברה. הן מגיעות למרכזי הכובד החברתיים. הן מתבטאות, למשל, ברפורמות בתנאי הניצול של בעלי-חיים ובמספרים גדולים של אנשים ונשים שנמנעים ממוצרים מהחי. מה קורה כאן?

האומה שגדולתה נבחנת ביחסה לבעלי-חיים

במאה השישית לפני הספירה, כך נדמה, צמחונות היתה רוח הזמן. באותן שנים צעד ברחבי הודו סידהארטהה גאוטמה, נסיך הודי שפרש ממנעמי הארמון ויצא לחפש שחרור מסבל – לו ולכולנו. את העיקרון של אי-פגיעה (אהימסה) הוא הפך לנדבך בתורתו: הציווי הראשון בדרך הבודהיסטית להארה ולשחרור הוא להימנע מפגיעה בכל יצור חי. ביחס לחייו ולתורתו של הבודהה יש מסורות שונות. לפי חלקן הוא היה צמחוני ואסר על אכילת בשר. קהילות בודהיסטיות רבות דבקות בצמחונות גם היום. עמדה נוקשה אף יותר ביחס לצמחונות נקוטה במסורת שייסד ורדהמנה מהאווירה, איש קסטת הלוחמים, שהפך לנזיר וכיתת את רגליו ברחבי הודו באותם ימים כמו הבודהה, מפיץ את הדהרמה ברחבי תת-היבשת. הג'ייניזם, המסורת שייסד מהאווירה, גוזרת את שמה מהמלה "מנצח" בסנסקריט – אולם הניצחון הצבאי מומר לניצחון אמיתי: הניצחון על הסבל. אי-אלימות והימנעות מפגיעה הם אבני פינה במסע לניצחון על הסבל. עד היום קהילות ג'ייניות נוהגות צמחונות אדוקה ומנהלות מקלטים עבור חיות (בעיקר פרות) שהחזקתן חדלה להיות כלכלית. ערך האהימסה, ועמו הצמחונות, החלו לסחוף באותה תקופה גם את הברהמינים – הכוהנים ההינדואיסטים.