מכשפה עם חתול

למה אנחנו מלטפים כלבים וחתולים ואוכלים עגלים וטלאים? זו הסוגיה בה פותח ספרה של מלאני ג'וי, "הפרה שבחדר", שיצא לאור בעברית בתרגומה של דבי אילון. את התשובה לשאלה מוצאת ג'וי בשדות החברה, הפסיכולוגיה והאידיאולוגיה. אבל לפני שנפנה לשדות האלו, נדבר קצת על מוסר (דיון נרחב במוסר מצוי בספרון אחר בסדרה זו).

מהעל-זמני לכאן ולעכשיו

פילוסוף המוסר פיטר סינגר הציע שנפעל בהתאם לתחשיב מוסרי בו ניתן משקל שווה לאינטרסים דומים – ולא משנה מיהו בעל האינטרס ומה מינו הביולוגי. פילוסוף המוסר תום רייגן הציע שנתייחס לכל פרט, שניתן לתארו כ"נושא של חיים", כתכלית ולא כאל אמצעי בלבד. אצל שניהם המהלך המוסרי הוא מופשט, לוגי, אוניברסלי, על-זמני. הם מתיימרים לתת לנו כלים פורמליים, כאלה שניתן להזין למערכת ממוחשבת פשוטה וליישם אותם בכל עולם אפשרי. הכלים האלה, יגידו חלק מההוגות הפמיניסטיות, הם בלתי-שלמים. הם משקפים מסורת מוסרית שמבוססת על תפקידי מגדר גבריים: חשיבה שכלתנית ומופשטת, הכללות, התעלמות מיחסי כוח כפי שהם קיימים בעולם, וניתוק מהקונקרטי ומהרגשי. מסורת מוסרית חלופית, שהקיום שלה הוא מחוץ לשיח הפילוסופי ההגמוני, הנשלט בידי גברים, היא מסורת שתואמת תפקידי מגדר נשיים. מסורת זו שמה דגש על אכפתיות. בלי הרגש המוסרי, בלי שאכפת לי ממה שקורה לזולתי (וגם ממה שקורה לי עצמי) – איך בכלל יתקיים מוסר? עם הדגש על אכפתיות, מתעוררות גם שאלות לגבי האופן שבו רגש האכפתיות שלנו מדוכא ומאולחש בנסיבות מסוימות. העיסוק במוסר חייב בהכרח לכלול התייחסות לסוגיית האלחוש של רגש האכפתיות. דגש נוסף הוא על הקונקרטי: החלטות מוסריות מתקבלות תמיד בנסיבות קונקרטיות – חומריות ורגשיות – ובעיקר בהקשר של יחסי כוח חברתיים. התעלמות מהנסיבות האלו מעוותת את התמונה. כך, למשל, במקום לשאול "האם טוב או רע לשקר", ההוגה הפמיניסטית תתעקש לקבל מידע נוסף: מי משקר? למי? מה הרקע החברתי-מעמדי של כל אחד מהם? איפה הדברים קורים? באילו נסיבות? על מה השקר? בשביל מה?