המדריך השלם להגשמה אופטימלית

הקדמה

מהו המדריך הזה ואיך לקרוא בו

המדריך הזה נקרא "המדריך השלם להגשמה אופטימלית" - אבל בכותרת הזאת יש סתירה פנימית. הגשמה אופטימלית היא דרך בהתהוות, לכן כל מה שכתוב כאן עוד יתפתח הלאה.

יחד עם זאת אני מרגישה שהגענו לשלב בו יש צורך לסכם את הידוע, על מנת שכל ההולכים בדרך יוכלו לעשות שימוש בתובנות שאליהן הגענו במהלך השנים האחרונות, מאז התחלתי ללוות אנשים בתהליכי הגשמה אישיים וקבוצתיים.

המדריך הזה הוא לא תורה מסיני ולא חקוק באבן. הוא סיכום של תובנות אליהן הגעתי בעזרת אנשים רבים וטובים, משפחה, חברים, לקוחות, מאמנים, מנטורים, קורסים, וסופרים רבים. הן מנוסחות בסדר מסוים. מה שמדבר אליכם קחו והשתמשו בו, מה שלא מדבר אליכם, אפשר גם לשחרר.

כל תובנה היא סוג של בגד שכדאי למדוד לפני שמחליטים ללבוש לאורך זמן. אני מציעה שכל אחד יבחן בעיניו ובליבו, ויבחר מה נכון ומדויק לו או לה מתוך הכתוב.

הדרך עבור כל אחת ואחד שונה ומשתנה איתנו ועם הנסיבות הסובבות אותנו לאורך החיים. לעיתים מה שפחות מתאים עכשיו, יתאים בעוד מספר שנים. אפשר גם לחזור ולקרוא במדריך כשמרגישים צורך בכך, או פשוט לפתוח בעמוד מסוים ולראות מה 'קורא' אלינו ביום נתון.

כאן יש מקום לספר קצת מי אני, איך הגעתי להגשמה אופטימלית ואיך במהלך השנים, הגענו לתובנות שכלולות במדריך הזה.

אחרי מחשבה, החלטנו לילך ואנוכי להרחיב קצת בחלק זה, כדי שאפשר יהיה להבין ולהכיר טוב יותר אותי ואת מקורות העבודה הזו במהלך השנים. יחד עם זאת, המדריך בעיניי עומד בפני עצמו ואפשר גם לדלג קדימה אל הפרקים הבאים ורק אחר כך לחזור לכאן, אם רוצים.

הדרך שלי להגשמה אופטימלית
תנועה על הקרקע ובאוויר

ישראל-צרפת-איטליה 1993-1987

שמי אורית נבו ואני מגיעה להגשמה אופטימלית משלושים ושלוש שנים של יצירה בתחום התנועה, המחול, פרפורמנס וקרקס עכשווי.

במשך 25 שנה - הייתי אומנית טרפז. אל הטרפז הגעתי מעולם המחול ותיאטרון התנועה שעסקתי בו קודם. הרצון לעלות לאוויר החל כש'נמאס' לי לרקוד במאוזן על הקרקע, וחיפשתי דרכים חדשות להופיע גם בממדים אחרים.

הטרפז הציע את האפשרות לרקוד באוויר במאונך ובמהופך, וכך החל מסע שנמשך שנים רבות. מסע שבו המציאות נתפסה ונחוותה מנקודת מבט אחרת, גבוהה והפוכה, בין היתר.

החיפוש שלי מגיל צעיר ועיצוב הבחירות שבאו בעקבותיו, איפשרו לי הזדמנויות ומפגשים שיצרו ועיצבו את מי ומה שהפכתי להיות. זה עשוי לקרות לכל מי שבוחר ללכת בדרך של חיפוש ודיוק ההגשמה האופטימלית.

הנה בקווים כלליים סיפור המסע שלי עד כה.

כבר בתחילת דרכי כאדם בוגר, אי שם בשנות העשרה לחיי, בחרתי לחפש מורים יוצאי דופן שרציתי ללמוד מהם. אלה היו אנשים שלימדו שפה פיזית תנועתית מסוימת שמשכה את תשומת ליבי. אחד מהם היה אטיין דקרו¹.

תנועה הייתה אז שפת הביטוי שהתחברתי אליה. הרגשתי שאני יכולה לומר בתנועה מה שאני לא מצליחה לומר במילים, בדיבור או בכתיבה.

מתוך אמונה גדולה בדבר, נסעתי לפריז כדי להגשים את החלום ללמוד אצל שני מורים חסרי פשרות, 'האימא והאבא, הרוחניים שלי בתחום הפרפורמנס, סטיבן ווסון וקורין סום². שלוש שנים למדתי אצלם בפריז ואז הצטרפתי ללהקת התיאטרון שלהם - ״תיאטרון המלאך המטורף״.

בשלב מסוים באותה שנה, נסעתי לשלושה חודשים לאיטליה, ללמוד קומדיה ו'קומדיה דל ארטה' עם מורה ידוע בשם אנטוניו פאבה³. שם הכרתי את פאוסטו, שהיה פסל.

אחרי שנה נוספת בפריז שבה הופעתי ברחוב, ופאוסטו צייר על מדרכות העתקים של קראבג'יו (צייר איטלקי ידוע מתקופת הרנסנס) כדי לשלם את שכר הדירה, חזרנו יחד לאיטליה. ההורים הרוחניים שלי לא דיברו איתי במשך שנה שלמה. שילמתי את מחיר הבחירה לעזוב.

באיטליה נרשמתי ללימודי פרפורמאנס באוניברסיטת בולוניה, והקמתי דואט עם חברתי לאורה קדלו. קראנו לעצמנו "מי מו מה". הקמנו את להקת התיאטרון שלנו בעיירה קטנה בשם נובלרה, ליד רג'יו אמיליה, שבה גרתי.

את הלהקה הקמנו בתוך תיאטרון אל'איטליאנה מהמאה ה־18 שנבנה בתוך הטירה של משפחת ספורצה (האצילים ששלטו באזור מילנו, עמק הפו, והאמיליה רומניה מתקופת הרנסנס).

זה היה כמו סיפור מהאגדות. יחד יצרנו שם שני מופעים, הראשון נקרא ״מי מו מה״ כשם הלהקה, והשני מבוסס על היומנים של אנאיס נין⁴ ונקרא ״החדר התלוי באוויר״, איתו הופענו ברחבי אירופה ואירלנד.

גרמניה-ישראל 2000-1993

בוטו

הבוטו (ריקוד נשמה יפני) היה שלב משמעותי במסגרת ההכשרה האומנותית שלי. אחרי כשלוש שנים באיטליה, נסעתי צפונה, לעיר גוטינגן בגרמניה, שם החלו לימודי ״הבוטו״ שלי במרכז ״מאמו״ שניהל רקדן יפני בשם טאדאשי אנדו5. בתמורה לניקיון של המרכז, יכולתי לגור שם ולהשתתף בשיעורים וסדנאות. כסף לא היה.... אך הבוטו, נקשר בנפשי.

הריקוד הזה התפתח ביפן אחרי מלחמת העולם השנייה, ונבע מתוך כאב, חולי, כישלון, וקושי מאוד גדול. אחד הדימויים החזקים בבוטו הוא זה של גופה עומדת - מה הכוח המניע אותה, כשכבר אין אנרגיית חיים?

"אם מפשיטים מהתיאטרון, את כל סממניו, מה נשאר בגוף השחקן?" שאל אטיין דקרו, אבי 'המימה הגופנית', אותה שפה של תיאטרון התנועה שלמדתי בפריז.

כשמפשיטים את הסממנים החיצוניים, עם מה נשארים? זו הייתה השאלה שלי אז, והיא הפכה למעין משימה, חיפוש בלתי מתפשר אחר האמת של המהות בגוף.

איך לומדים לסמוך?

״יורדים על הברכיים והאמונה באה.״ (אטיין דקרו)

אישה נעה בעולם, בין שמיים וארץ - מהי המהות שלי כאדם? האמת העירומה שלי?

על הטרפז, מאוחר יותר, למדתי לסמוך על עצמי, להחזיק את חיי בידיי בקור רוח ובלי פאניקה. שם, למעלה, בגובה חמישה מטרים באוויר, אני לבד, הכל תלוי בי. אני זזה אבל לא נופלת, לפעמים עוזבת ידיים ובלי להחזיק משתהה באוויר וחוזרת לתפוס …

חלפו שנים עד שהגעתי לרמת מיומנות שאיפשרה לי אכן לסמוך על עצמי. אימונים יומיומיים פיזיים ומנטליים מפרכים, היו מנת חלקי במשך שלוש השנים הראשונות לפחות, בהן עליתי לאוויר - אל הטרפז.

אבל מה אם זה לא בידיים שלי, מה עושים אז?

במשך כעשר שנים אחרי הצבא, נדדתי ברחבי אירופה בין מורים שונים, ללא בית, פרט לקראוון שהיה הבית הנייד שלי במהלך אותן שנים מכוננות.

״שתלתם ניגונים בי אימי ואבי״ אומר השיר, ואותו יֵצר נדודים נטבע בי בילדות. את חיידק הנדודים קיבלתי מאבא ואימא שלקחו אותי בגיל שנתיים לארה״ב ומשם לסיבוב מסביב לעולם דרך המזרח הרחוק וחזרה ארצה ב 1973.

אחת מחוויות הנדודים המשמעותיות בתקופת הקראוונים הייתה בשנת 1998. נסעתי אז בפולקסוואגן פסאט כחולה וישנה שגררה אחריה את קראוון ה'הובי' מודל שנת 1982 על האוטוסטרדה בין ברלין לפריז. גוטינגן נשארה אי שם מאחור עם מרכז הבוטו שבה, ואני כבר הייתי בכיוונים חדשים.

'ילד' - שלימים הפך להיות כלב הקרקס המיתולוגי בקרקס בנימינה, השתרע לו לכל אורכו על המושב האחורי - ישן שנת ישרים. הוא היה אז בן חודשיים, עם זנב דק שהיה ארוך יותר מהגוף שלו ואוזניים גדולות כמו של פילפילון שכיסו לו את העיניים כשישן.

פתאום הרגשתי טלטלה חזקה - הסתכלתי במראה הימנית של הפסאט וראיתי את צידו הימני של הקראוון מפיץ ניצוצות תוך שהוא נגרר על הכביש. חלפו כחמישים מטרים עד שהצלחתי לעצור בשולי האוטוסטרדה ליד טלפון SOS בצבע כתום.

יצאתי החוצה בבהלה וראיתי שהגלגל הימני של הקראוון השתחרר מהציר ונעלם לו אי שם מאחור, הציר עצמו נשחק על הכביש והוא שהעלה את הניצוצות כשניסיתי לעצור את הקראוון שנסע במהירות של 80 קמ״ש.

הייתי אובדת עצות. לא היו אז טלפונים ניידים, ולא ידעתי בדיוק איפה אנחנו נמצאים… אחרי מבט קצר במפה הצלחתי להעריך את המיקום פחות או יותר.

נכנסתי לאוטו והסתובבתי אל 'ילד', שהתעורר לו משנת הבוקר, התיישב על הספסל האחורי, זקף עד כמה שיכול היה את אוזניו הגדולות, הסתכל עליי ופיהק פיהוק גדול וארוך תוך שהוא מטה את ראשו ימינה, כאילו אמר - "מה נבהלת? הכל בסדר, את בסדר, אני

בסדר, אני סומך עלייך, את אימא שלי, אז מה עושים עכשיו?" חסר היה רק כִּשכּוּש בזנב.

החלק החשוב ביותר במבט של 'ילד', בפיהוק, בהרמת האוזניים ובהטיית הראש הזו היה כמובן המשמעות - ״אני סומך עלייך, הכול בסדר״. מאותו רגע ידעתי שהכול יסתדר, איך? לא היה לי מושג, אבל ידעתי.

בסיכומו של דבר מצאנו מוסך לקראוונים, שגררו את הקראוון אליהם - שם הוא נשאר בתיקון ואנחנו המשכנו לפריז עם הפסאט. אספנו את הקראוון בדרך חזרה לברלין אחרי שלושה שבועות.

ילד צדק, באמת הכול היה בסדר… לולא הוא - אני מניחה שהמצב היה מעורר דאגה גדולה הרבה יותר ומכניס אותי לפאניקה.

בכל מקום ומצב, לאן שלא התבוננתי - צריך היה ללמוד ״לסמוך״, גם באוויר וגם על הקרקע. הנסיבות, הדרישות, ומערך החיים השתנו כל הזמן. כך חוויתי את החיים אז בתקופת הנדודים, בלי בית. אבל בפועל זה כך עבור כולנו כשמסתכלים על המסע של כל אחת ואחד, לא?

החיים של כולנו הם מסע מקודש, ולכל אחד המסע שלו או שלה. השאלה הייתה אז, והיא עדיין השאלה גם עכשיו, מי אנחנו ומה המהות שלנו בתוך התנועה הזו?

מי אנחנו בוחרים להיות?

המשך בספר המלא