מחשבים חינוך מחדש

הקדמה

הגאון הפיננסי שלא הרוויח שקל מימיו

שמעו סיפור מוזר. בהיותי סטודנט לתואר ראשון בכלכלה זכיתי ללמוד אצל פרופסור נחשב וידוע, שהרבה להופיע בטלוויזיה ולתת עצות בתחום המימון וההשקעות. פעם, במהלך אחד השיעורים, הרשיתי לעצמי להתפרץ ולשאול אותו שאלה שעניינה את כולם, אבל אף אחד לא העז לשאול.

"כמה מיליונים הרווחת עד היום מהשקעות בשוק ההון?"

הסטודנטים המתינו בדממה לשמוע את תשובתו של הפרופסור.

"אפס".

"איך יכול להיות שעם כל הידע שלך בפיננסים ובהשקעות הרווחת אפס?"

הפרופסור הישיר את מבטו אליי, ובחיוך ציני קטן השיב לי:

"בזמן ששאר החברים שלי השקיעו בבורסה והרוויחו בגדול, אני פחדתי והעדפתי להישאר בחוץ".

באותו רגע למדתי את השיעור הראשון בחיים המקצועיים שלי: הרבה יותר קל להשיא עצות לאחרים בענייני השקעות וכספים כאשר לא מדובר בכסף שלך. מבט עמוק יותר יגלה לנו שאין בהכרח קשר בין העובדה שאדם מבין בפיננסים ובין היכולת או המוכנות שלו לסכן את כספו ולהשקיע אותו.

כדי להעז ולהרוויח בגדול יש צורך במידע רב ובמיומנויות פיננסיות, אך קיימים גורמים רבים נוספים – אישיים, רגשיים, פסיכולוגיים, קוגניטיביים ולא קוגניטיביים – שמשפיעים על תהליך קבלת ההחלטות הכלכליות שלנו. אם נהיה מודעים להם ונבין אותם, ייתכן שנוכל לייעל את ההתנהגות הפיננסית שלנו במטרה למקסם את התועלת האישית והחברתית של כולנו.

הספר "מחשבים חינוך מחדש" אינו מתיימר להפוך את הקורא לגאון פיננסי, נהפוך הוא. לפני הקורא ניצבת שאלה בסיסית ופשוטה לכאורה: אם הגורם הכלכלי־פיננסי משפיע על כל תחומי החיים שלנו, והוא גם זה שמכתיב את סדרי העדיפות הלאומית בחינוך, בדיור, ברווחה, בביטחון ובבריאות, איך ייתכן שאף אחד לא טורח ללמד אותנו, אזרחי המדינה, מושגים פיננסיים בסיסיים? אם רוב ההחלטות החשובות במדינה מתקבלות משיקולים פיננסיים ותקציביים, מדוע אף אחד אינו מנסה להסביר לנו מהם אותם עקרונות ושיקולים שמנחים את הדרג המדיני בחלוקת העוגה התקציבית? למשל, מדוע קיים פער גדול בין הפריפריה למרכז בכל הקשור לציוד רפואי מתקדם, למחלקות ילדים ופנימיות, לצוותי אחיות וכמובן לרופאים המטפלים בפריפריה? מדוע יש 20% פחות מיטות אשפוז ו־40% פחות חדרי ניתוח בצפון ובדרום לעומת מרכז הארץ? מהו ההסבר לכך ששיעור תמותת תינוקות לכל אלף לידות הוא הגבוה ביותר בצפון ובדרום? ומדוע במרכז הארץ תוחלת החיים גבוהה יותר מאשר בפריפריה?1

חינכו אותנו לחשוב שאין מחיר לחיי אדם, והינה נוכחנו לגלות שאפילו לחיי אדם יש תג מחיר, ויש מי שמשלם עליו ביוקר.

הקצאת משאבים כלכליים ופיננסיים בצורה שאיננה שוויונית, איננה יעילה ואיננה צודקת עלולה במקרה קיצון לעלות בחיי אדם, ובמקרים פחות גרועים היא "רק" תורמת להגדלת הפערים החברתיים ואי־השוויון ולפגיעה ברווחה הכלכלית של השכבות החלשות.

עכשיו אנחנו מגיעים לתעלומה האמיתית: אם אנחנו מבינים שלכסף יש השלכות מכריעות על ההווה ועל העתיד של כולנו, מדוע אנו מאפשרים לגופים הכלכליים החזקים במשק ולקובעי המדיניות להחזיק בידם בכל הידע הפיננסי והכלכלי, ולא דורשים מהם לחלוק אותו עימנו?

איך ייתכן שאנחנו בוחרים במודע להישאר אדישים למצבים של חוסר שוויון ושל אי־צדק חלוקתי, ולא מנסים לקרוא תיגר על המערכת הכלכלית או על הממסד, ולְהַבְנוֹת סדר חברתי כלכלי חדש?

מדוע שומרי הסף שאמורים להגן על האינטרסים הכלכליים של הצרכנים, כמו בנק ישראל והמפקח על הבנקים, אינם עושים את תפקידם כנדרש?

האם יש בכוחנו לשנות את המציאות ואת התודעה שבה אנו חיים? איך עושים זאת?

הדרך לתשובות מתחילה כאן.

מבוא

מי אחראי לגורל חינוך ילדינו?

"תזכור, אתה חייב להצליח בלימודים כדי שלא תהיה פועל פשוט כמונו כל החיים, בלי עתיד".

את המשפט המפחיד והמטלטל הזה שמעתי מהוריי לעיתים תכופות בתקופת לימודיי בתיכון. עם המשקולת הכבדה הזו על כתפיי הצנומות נאלצתי להסתובב במשך שנים רבות בחיי כנער מתבגר, ועד גיל מאוחר יחסית בחיי הבוגרים.

להורים שלי הייתה כוונה טובה, הם רצו שאלמד מניסיון החיים הקשה שלהם, ושיהיה לי עתיד טוב יותר מההווה שלהם. למרות הכוונות הטובות, הדרך שבחרו והמילים שבהן השתמשו עשו את הפעולה ההפוכה. כשאמרו לי שאני חייב להצליח, המסר שקיבלתי היה שאסור לי להיכשל. כשאמרו לי שאינם רוצים שאהיה פועל פשוט בלי עתיד, המסר שקיבלתי היה שאנשים מסוימים חיים בלי עתיד. המסקנה שלי כילד צעיר הייתה ברורה – אם אני רוצה להציל את העתיד שלי, ואולי גם את העתיד של המשפחה שלי, אסור לי להסתכן ואסור לי להיכשל.

עם התובנות הללו הסתובבתי שנים רבות. בהסתכלות לאחור אני יודע לומר שאומנם המסרים של הוריי דרבנו אותי להשקיע ולהצליח, אך גם היה בהם משהו משתק ומפחיד שהצר את צעדיי.

כיום, כאדם בוגר, כמחנך וכהורה, אני יודע שכאשר אנו משוחחים עם ילדים ועם בני נוער אנחנו חייבים להדגיש את הדברים הטובים ואת היתרונות שעשויים לצמוח להם אם יבחרו להתנהג בדרך מסוימת. כהורים וכמחנכים המסר החשוב שאנחנו צריכים להעביר לילדינו הוא שמותר להם להסתכן בחיים, ושכישלון אינו סוף הדרך אלא הוא אבן דרך. זו הזדמנות מצוינת עבור כולנו ללמוד, להפיק לקחים ולצמוח.

אחד המסרים החשובים שאני מקפיד להנחיל לילדיי הוא שתמיד יהיו סביבם אנשים שידאגו להסביר להם למה היוזמות החדשות שהם מבקשים לגלות, או הרעיונות והחלומות הגדולים שהם מבקשים להגשים נועדו לכישלון ידוע מראש. אלה אותם אנשים שימצאו תמיד את הנימוקים שירתיעו אותם מלחשוב בגדול, מלהעז לנסות דברים חדשים. אני קורא להם "אנשי הלא", כיוון שהם יודעים תמיד להסביר מדוע אי־אפשר או מדוע הדבר שאתה מבקש להשיג אינו בר ביצוע. מניסיוני, "אנשי הלא" מתאפיינים בפסימיות, בתחושת מסוגלות נמוכה ובחוסר אמונה ביכולת שלהם להגשים את החלומות של עצמם. כך יוצא שהכישלונות, הפחדים, התסכול והמטען השלילי שהם נושאים מושלכים באחת על אחרים ועלולים, חלילה, לרפות את ידם מלהגשים את שעולה במוחם. התפקיד שלנו כהורים הוא לפרוץ את החסמים ולנפץ את תקרות הזכוכית שהחברה מציבה בפני ילדינו כבר מגיל קטן, ולגרום להם להאמין שהכול בר השגה. אחת ההמלצות החשובות שלי לילדיי היא שכדאי להם לדאוג שהחברים שיקיפו אותם במהלך חייהם יהיו תמיד אלה שאוהבים אותם ללא תנאי, שמעריכים אותם ושמאמינים בכישוריהם וביכולותיהם להגשים את החלומות שלהם. כולנו, ילדים או מבוגרים, צריכים שהאנשים הקרובים אלינו יאמינו ויתמכו בנו, יפרגנו לנו, יעודדו וידרבנו אותנו להגשים כל יוזמה או יעד שנציב לעצמנו. מנגד, המלצה נוספת שלי לילדיי היא להתעלם מרעשי רקע שליליים ולהסיט הצידה ביקורת נוקבת ושלוחת רסן, שכל תפקידה הוא לרפות את ידם ולהכשיל אותם. במילים פשוטות, הילדים שלנו צריכים לדעת למי להקשיב.

למילים טובות, לתחושת מסוגלות ולאמונה עצמית יש השפעה חיובית ומכרעת על ילדיכם. לחלופין, לביקורת שלילית שלוחת רסן עלולה להיות השפעה הפוכה. ההשפעות החשובות הללו מומחשות באמצעות משל קצר שאני נוהג לספר לילדיי מעת לעת.

משל הצפרדע

להקת צפרדעים טיילה להנאתה ביער. לרוע מזלן, שתי צפרדעים נפלו לבור עמוק. חברותיהן התאספו סביב הבור וראו עד כמה הוא עמוק. הן צעקו לצפרדעים שנפלו:

"חברות יקרות, אין לכן שום סיכוי לצאת מהבור הזה. חבל על המאמץ".

הצפרדעים שנפלו לא התכוונו לוותר על חייהן. הן התעלמו מקריאות הקהל מלמעלה וניסו בכל כוחן לקפוץ החוצה. הצפרדעים המשיכו לצעוק מלמעלה שחבל על המאמץ שלהן, שאין להן סיכוי. בתנועות ידיים רחבות חזרו הצפרדעים שוב ושוב על המילים הללו.

אחת הצפרדעים שנפלה לבור הקשיבה לעצתן של האחרות. היא התעייפה מהטיפוס ומהקפיצות, נכנעה ונפלה לקרקעית הבור ללא רוח חיים באפה.

הצפרדע השנייה שנפלה לבור לא ויתרה. היא המשיכה לזנק בכל כוחה, אף שהצפרדעים האחרות סימנו לה בתנועות וצעקו מלמעלה:

"חבל על המאמץ, אין לך שום סיכוי שבעולם; תשימי קץ לסבל שלך, תמותי ודי".

למרות דבריהן ותנועותיהן, הצפרדע קפצה שוב ושוב, הגבירה את ניסיונותיה, ולמרבה הפלא, בשארית כוחותיה, הצליחה לזנק בקפיצה כה גבוהה שהביאה אותה אל מחוץ לבור. היא הייתה תשושה לחלוטין, אבל חיה. לאחר שנחה מעט שאלו אותה הצפרדעים:

"איך הצלחת? הבור היה ממש עמוק, לא היה שום סיכוי שתצליחי לזנק גבוה כל כך, הסיכויים שלך לשרוד היו אפסיים".

מה התברר?

הצפרדע שניצלה הייתה חירשת. היא לא שמעה את מה שצעקו לה מלמעלה אלא רק ראתה את תנועות הידיים הנרגשות. בטעות היא פירשה כל זאת כמילות עידוד.²

***

האנשים המצליחים ביותר בעולם הם אלה שהעזו להסתכן, הרשו לעצמם להיכשל ולא נכנעו לתבניות ולחסמים שהחברה הציבה בפניהם. לדוגמה, נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, נכשל בעסקיו לא פעם, ולמרות זאת זכה לכהן כנשיא המעצמה הגדולה בעולם, והעסקים שבבעלותו מגלגלים מיליוני דולרים בשנה; וינסטון צ'רצ'יל הובס בכל תפקיד ציבורי שאליו ניסה להתקבל, עד שבגיל 62 היה ראש ממשלת אנגליה; המורים של תומס אדיסון אמרו לו שהוא טיפש מדי כדי ללמוד משהו, אך הוא ניסה 1,000 פעמים עד שהצליח לפתח נורה שתעבוד.

אותם אנשים שהאמינו בעצמם, שהעזו להסתכן ולפעמים ללכת נגד הזרם, הם אלה שהצליחו ליצור את העתיד שלהם בעצמם, וכך השפיעו על העתיד של כולנו.

בנקודה הזאת המחשבה שהעסיקה אותי רבות היא מדוע אין יותר אנשים שמעזים לפרוץ גבולות, שאינם חוששים להסתכן או להיכשל? מדוע מעטים האנשים שחולמים בגדול ומסוגלים לדמיין עבור עצמם ועבור כולנו עתיד טוב יותר?

שאלה מתבקשת יותר היא: מי אחראי לכך? מי אמור לגרום לכך שכולנו נצמח להיות אנשים חושבים, יצירתיים, מצליחים, פורצי דרך ובעלי חשיבה ביקורתית כלפי המציאות שבה אנו חיים?

כבר לקראת סיום תקופת לימודיי בתיכון, בליווי הלחץ שהתלווה למבחני הבגרות, קיננה בי המחשבה על עתידי. מה אני אמור לעשות עם עצמי אחרי תקופת הצבא? מה עליי ללמוד? באיזה מקצוע לבחור? ובאיזו עבודה אני יכול לעבוד כך שארוויח מספיק כסף כדי לבנות לעצמי ולהוריי עתיד טוב יותר?

שאלתי את עצמי בחרדה: איך ייתכן שלאחר 12 שנות לימוד הדבר היחיד שאני יודע לעשות טוב הוא ללמוד? אף אדם בבית הספר לא הכין אותי לעולם האמיתי שבחוץ, לחיים האמיתיים. למשל, אף אחד לא טרח להסביר לי על האפשרויות שעמדו לפניי בתחום הקריירה או לפחות להבהיר לי מהם השיקולים שכדאי לחשוב עליהם כשמתכננים מה ללמוד, היכן ללמוד ובמה לעבוד. מדוע אנחנו נדרשים לשנן כמויות אדירות של חומר שלא באמת יעזור לנו בחיים, ומנגד, דווקא את המיומנויות והנושאים שעשויים לשנות את מצבנו בחיים האמיתיים אף אחד אפילו לא מעלה בדעתו ללמד אותנו? מתי מישהו בבית הספר עצר לרגע לשוחח איתנו, לבד, באופן אישי, על העתיד שלנו, או על האפשרויות שפתוחות לפנינו כפרטים ולא כחלק מקבוצה בכיתה? איך ייתכן שמערכת החינוך בישראל במאה ה־21 נכשלת בהבנת אחד מתפקידיה העיקריים בחינוך ילדינו? כיצד ייתכן שבתי הספר אינם מממשים את ייעודם ואינם פועלים ליצור מבוגרים עצמאיים ואינדיבידואלים שעומדים על דעתם, בעלי חשיבה ביקורתית, יצירתיות ויוזמה, אנשי חזון אשר ניצבים חדורי מטרה להגשים את ייעודם בחיים?

אחת התשובות האפשריות והמפתיעות לכל התהיות הללו פשוטה למדי, מתריסה וכואבת: הייעוד המקורי שלשמו נוצרו בתי הספר הציבוריים, אז כמו היום, לא כלל אף לא אחת מהמטרות הנ"ל. "להבדיל ממה שאנו נוטים לחשוב", טוען פרופסור ג'ואל ספרינג, מומחה להיסטוריה של החינוך, "מודל החינוך הציבורי לא נוצר מתוך חשיבה להעניק לכל האנשים הזדמנות שווה לרכוש השכלה, וגם לא עקב התפתחות הדמוקרטיה, אלא בדיוק להפך! [...] מלכתחילה, תפקידו העיקרי של בית הספר לא היה לרומם ולהאיר, אלא לשמש אמצעי לשליטה חברתית!"³

מסקנתו של מחקר שבחן דפוסים היסטוריים של מערכות חינוך ציבוריות בשלל מדינות מאמצע המאה ה־19 ועד ימינו הייתה כי מערכות החינוך הציבורי הוקמו והורחבו במטרה "לשלוט בהמונים", כלומר: "ללמד אותם לציית למדינה, בתקווה שהדבר יסייע למדינה לבצע את תפקידה החיוני ביותר: למנוע אי־סדר חברתי ולהבטיח יציבות פוליטית"‏.⁴

פרופסור ספרינג מתייחס בכתביו לרצון הטבוע בממשלות לעצב את החברה לפי ראות עיניהן, בהתאם לאג'נדות שבהן הן מאמינות –פוליטיות, כלכליות וחברתיות. הוא מבליט את האג'נדה הכלכלית, וטוען כי עד היום מטרתה לייצר מאגר של עובדים שישרתו את שוק העבודה, את הצבא (כחיילים) ואת התעשייה".⁵

תיאורטיקן החינוך, אנדרו קרן (Andrew Kern), מייסד ומנהל מרכז המחקר לחינוך קלסי שמושבו בארה"ב, טען באחד מראיונותיו כי "במקום שהחינוך יתמקד במדעי הרוח, באנושיות של הילד, הוא נקשר בדרכים שיועילו לכלכלה. לא התייחסו לילדים כאל בני אדם, אלא כאל חלקים במכונה". עוד הוסיף לטעון כי "במקום לטפח את הרוח, אמרו אנשי החינוך – נבנה כאן 'מכונה' שתכין מספר עצום של ילדים שיוכלו להשתלב בעולם העבודה".⁶

הטיעונים הללו עולים בקנה אחד עם מאמר מרתק שכתבה ד"ר אסנת ספורטה, שבו היא עורכת אנלוגיה בין עולם המושגים התעשייתי והיצרני שהתפתח מייד לאחר המהפכה התעשייתית, באמצע המאה ה־18, לעולמות התוכן במערכת החינוך ובבתי הספר. לדידה של ד"ר אסנת ספורטה, "בתי הספר שאבו השראה ונבנו על ברכי המאפיינים והערכים שהוטמעו בתעשייה ובמפעלי ייצור. התלמיד משול לחומר גלם, תהליך ההוראה נדמה לתהליך הייצור, ולכן הציפייה היא שהתהליך החינוכי יהיה תואם במאפייניו לתהליך הייצור בתעשייה: אחידות בתפוקות, סטנדרטיזציה, תכנון מראש, מטרה יחידה, קבועה וברורה וציפייה שיתקיים בו יחס ישר בין תשומות לתפוקות".⁷

הפרשנויות הנוקבות הללו על ייעודה האמיתי של מערכת החינוך עשויות לשפוך אור על הבעיות השורשיות והמהותיות הקיימות במערכות החינוך. בהמשך הספר אציג רעיונות לפתרונות אפשריים שיכולים לתת מענה לחלק ממשאלות הלב של רובנו ולציפיות שיש לנו ממערכת החינוך ומבתי הספר.