מוצג בספק

פרולוג
 

חוזה ההעסקה שלי היה קצר ומרגש. בתמורה לשכר נמוך אך הוגן, יכולתי להוסיף לקורות החיים הקצרצרים שלי טרום־התמחות במשרד עורך הדין אברהם שפיצר. זו הייתה גאווה גדולה, כי שפיצר בדרך כלל לא אימן מתמחים, ועל טרום־מתמחים בכלל לא היה מה לדבר.

אולי זה היה דניאל ששכנע אותו לקבל אותי, אבל לא היה לי אכפת. התכוננתי לעשות את הטוב ביותר שלי במשרד הבוטיק הכי נחשב באזור המרכז.

אלא שאז הכול השתבש, ובגדול.

פרק 1
חדשות
 

"בואי פשוט נעשה את זה. אני לא רוצה לחכות יותר. מה את אומרת?"

דניאל רכן אלי בציפייה, מסתיר לרגע את קרני השמש האחרונות שהאירו את קו האופק מאחוריו. הרוח שהגיעה מהים עשתה שמות בפן שעליו עמלתי עם גלי לפני שיצאתי מהחדר, לְמה שחשבתי שעומדת להיות ה־הצעה בהא הידיעה. אלא שמבט חטוף לכיוון הכיסים שלו לא הסגיר שום קופסה.

הוא הביא אותי לכאן רק בשביל לדבר על זה שוב?

"אתה יודע שאין לנו כסף לשכור עכשיו דירה נורמלית, לפחות לא עד שאתחיל את ההתמחות," נשפתי בתסכול. לא רציתי להזכיר לו שאני מרוויחה גרושים בינתיים, ושחוץ מהתיק של אורן לפידות, הנאשמים שהוא מייצג משלמים לו פעם באף פעם. לרוב, הוצאות המשרד שלו גבוהות יותר מההכנסות.

"תשכחי מהמשכורת שלך," הוא אמר בביטחון, "יש לי חדשות."

"חדשות?" תפסתי את השיער שהתעופף לכל עבר והצמדתי אותו ביד אחת אל העורף. ביד השנייה שמרתי שמשקפי השמש לא יעופו ישר לקיבינימט, או קרוב יותר — לסיפון התחתון. "איזה חדשות?"

"קיבלתי הצעה," העיניים הכחולות שלו נצצו, "סוף־סוף."

"אתה קיבלת הצעה?" הגורל כנראה החליט להסתלבט עלי, ובגדול.

"עשרים וחמישה אלף לחודש. בליגה של הגדולים, לא סתם."

הלסת נשמטה לי. מי ישלם כאלו סכומים בשוק של היום, שמוצף בעורכי דין? יכול להיות שהוא שינה את דעתו בקשר לפרקליטות? או שאולי מדובר במשרד גדול?

"אז עכשיו את רק צריכה להחליט אם זה עדיין מתאים לך, לגור עם רווק מבוקש כמוני," הוא עטף אותי בזרועותיו ואז לחש באוזני, "תגידי כבר כן, ייבשת אותי."

"ברור שכן," אמרתי בקול רם כדי להתגבר על הרוח. "אבל קודם אני רוצה לשמוע את כל הפרטים על הג'וב החדש. ממתי זה?"

"רשמית אני מתחיל בראשון לחודש."

"ראשון באוקטובר?! זה עוד שלושה ימים," נדהמתי. "איך לא סיפרת לי עד עכשיו?"

"כי ידעתי שתעופי על זה, ורציתי לוקיישן מושלם. רק אני ואת."

"כמעט הצליח לך," הפניתי את מבטי אל הזוג הלא צעיר שבדיוק יצא לסיפון. גבר ואישה, בשנות השישים לחייהם, שניהלו מה שנראה כמו שיחה נרגשת. לאישה היה שיער אפור מתולתל, והגבר שלידה, גבוה, כחוש וקירח, נופף בידיו וזרק לאוויר משפטים ששבריהם הלא־ברורים אך הכעוסים בבירור, הגיעו לאוזני בחסות משבי האוויר המתגברים.

דניאל הציץ לעברם ואז חזר לחבק אותי. "אני מכיר אותם. חברים של אבא שלי שגם באו לכנס."

"אז מיצינו פה," אמרתי. "בוא ניכנס ונדבר בשקט."

"אני רק צריך להגיד שלום קצר."

חיזקתי את האחיזה שלי במשקפי השמש ופסעתי לצידו לעבר זוג החברים, שעמדו והתווכחו במרץ. גם אם זו לא טבעת, זו התקדמות. גלי בטוח תשמח בשבילנו, ולאמא אתקשר ברגע שנגיע לאיזה חוף ותהיה לי קליטה.

"שלום, יהודה. שלום, קלרה," דניאל נעצר ליד הזוג ופנה אליהם בחביבות.

הם השתתקו והביטו בנו.

"תראה, הבן של אבריימ'לה!" קלרה זיהתה ראשונה. כשחייכה, קמטים עמוקים חרשו את פניה סביב העיניים והשפתיים. "כמה זמן לא התראינו. אתה פשוט קופי של אמא שלך, זיכרונה לברכה."

"תודה," אמר דניאל, "באמת עברו כמה שנים מאז התערוכה שלך בגבעת רם."

"כמעט עשור," אמרה קלרה.

"הזמן לא מרחם על אף אחד," אמר יהודה ללא שמץ של חיוך. "באת לכאן עם אבא?"

"כן, ברור. הוא אמר לך שאני מגיע, לא?" התפלא דניאל.

"אמר," אישר יהודה והחליף עם קלרה מבטים.

"אוי, יהודה, הילדים בסך הכול רצו להיות קצת רומנטיים," אמרה קלרה והביטה בי, "זו אשתך היפה?"

"זו בת הזוג שלי, נתי."

"היי," חייכתי, והרגשתי את הצלקת שעל השפה התחתונה שלי נמתחת.

"אולי תבואו להגיד שלום בשולחן שלנו?" הציעה קלרה, "סידרתי שכל החברים ישבו יחד, כולם ישמחו לראות אתכם ולהכיר את הכלה לעתיד של אבריימ'לה."

"בשמחה," אמרתי.

"אז ניפגש למטה," נפרד מהם דניאל ואחז בידי. הוא דחף את הדלת הכבדה ונכנסנו פנימה. אח, השקט. כמה טוב לא להיאבק יותר עם הרוח.

"מה את אומרת על המלחיצנית הזאת?" חייך דניאל, "טוב שלא הזעיקה את הקפטן לחתן אותנו."

"היא דווקא נשמעת לי אישה חכמה," ניצלתי הזדמנות לעקוץ אותו.

"יש לנו עוד זמן לזה, לא?" הוא הציץ בי כשירדנו במדרגות אל קומת חדר האוכל.

"בטח שיש," ניסיתי להישמע קלילה. "רק לפרוטוקול, אני לא צריכה הצעות פומפוזיות, ויש מצב שאסכים גם אם תציע לי ליד המדפסת במשרד של אבא שלך, איפה שנשארו מהשטיח רק חוטים מגעילים. עכשיו ספר לי על העבודה החדשה הזאת שלך."

"חלומו של כל סנגור, זה מה שיש לי להגיד," הוא הצמיד אותי אליו ולרגע לא ידעתי אם הוא מתכוון לג'וב החדש או אלי. "תגידי, את חושבת שגלי תפנה לנו קצת את החדר יותר מאוחר?"

* * *

גלי המתינה לנו מחוץ לחדר האוכל. היא לבשה שמלה בצבע יין עם כתפיות ספגטי, שהדגישה את הכתפיים הרחבות שלה ואת מבנה הגוף המוצק, והחזיקה קוקטייל ססגוני מקושט במטרייה טרופית. השיער הבלונדיני שלה נראה כהה מהרגיל וסורק לאחור בג'ל, ועגילי הכסף הארוכים היטלטלו כמעט עד כתפיה החשופות. רק לה סיפרתי שלפי כל הסימנים דניאל כנראה מחכה להזדמנות להציע, והיא הייתה לחוצה אפילו יותר ממני.

"נו?" היא הציצה במהירות בכפות הידיים שלי.

"את נראית כמו שחקנית קולנוע," החמאתי לה.

"הלכתי על המראה הרטוב, זה נראה לי הכי מתאים לארוחת ערב באונייה," היא נעצה בי מבט חודר, מנסה להעריך האם אני מסתירה מפח נפש מינורי או חלילה קולוסאלי. "אז היה לכם נחמד על הסיפון?"

"נחמד מאוד," אמר דניאל.

"ו..." הסתכלתי על דניאל, "אנחנו עוברים לגור יחד."

"אז קולולו," גלי כנראה החליטה שאלו חדשות טובות מספיק וניגשה לחבק אותי. כוס הקוקטייל שבידה סטתה בזווית מסוכנת והמטרייה נשרה לרצפה. "איזה מהמם, הלוואי שתגורו קרוב אלי. אמא שלך תתעלף!"

"היא ממש תשמח," הסכמתי, "היא כבר אוהבת את דניאל יותר מאשר אותי."

"אין על אושרת," אמר דניאל והסתכל על האנשים שהתגודדו מחוץ לדלת חדר האוכל. "אפרופו הורים, הנה אבא שלי מגיע."

עקבתי אחרי מבטו ואכן, שפיצר התקרב אלינו, לבוש בחליפה בהירה מבד דק שעורכי דין מסוגו לובשים כשהם בנופש. שערו הלבן, שהידלדל מעט בקודקוד, היה מסופר בקפידה. גם בלי עניבה או סיכה של לשכת עורכי הדין, הוא פשוט שידר סמכותיות.

"ערב טוב, קינדערלעך," הוא בירך אותנו, "מה שלומכם?"

"אבא, נתי ואני עוברים לגור יחד. נתחיל לחפש דירות אחרי השַׁיִט."

"לגור יחד?" עורך הדין שפיצר הרים גבה שואלת ואז טפח על כתפו של דניאל ופנה אלי, "ומה אמא שלך אומרת?"

"היא תהיה בעננים," חייכתי אליו.

"אם כך, זאל זיין מיט א סך מזל," הוא בירך אותנו במזל טוב שפיצר סטייל והסתכל סביבו. "הייתי רוצה להכיר את נתי לשאר החבר'ה. ראיתם אותם?"

"פגשנו את יהודה וקלרה למעלה," אמר דניאל, "הם בטח תכף יצטרפו."

"עד שכולם יגיעו ונוכל להיכנס, תנו לי לספר לכם שבעניינים כאלה אני קצת אלטער קאפ," הוא הכריז על עצמו כמי שמחזיק בחשיבה מיושנת. "בזמננו לא היה נהוג לגור יחד לפני החתונה. אמא של דניאל, עליה השלום, ואני הכרנו כמה חודשים לפני המלחמה. ביקשתי את ידה והיא הסכימה מיד, אבל אבא שלה היה בשליחות, כך שהיינו צריכים לחכות שהכול ייגמר."

"בסוף התחתנתם בלי הסכמתו," ציין דניאל.

"זה נכון, אבל לרוב ההורים יודעים היטב מה טוב לילדים שלהם. סבא שלך פחד שהמלחמה תשנה אותי, ובדיעבד הוא צדק. כשהמלחמה הסתיימה הייתי שונה לחלוטין מהאדם שהייתי לפני שהיא פרצה. הרי הייתי אמור להיות שם, בתוך התופת של מוצב החרמון, ורק בזכות יהודה ניצלתי. טוב, עוד תשמעו את הסיפורים האלה בכנס ותבינו מיהו יהודה בשבילי. מאז המלחמה החלטתי שאם החיים ניתנו לי כך, כמו בסיבוב אקראי של רולטה רוסית, אמצה אותם עד תום. הפכתי את זה לקריירה, וכל הזמן זכרתי שאלמלא יהודה ויינשטוק, זה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי." קולו ריתק אותנו.

"כאילו, נתן לך לשמור על חתול המזל, הא?" שאלה גלי מהצד.

שפיצר הסתובב אליה בעניין. "את החברה של נתי, נכון?"

"כן, אני גלי," היא מיהרה להזדקף. "כבר נפגשנו במשרד שלך איזה פעם. ו... תודה שהזמנת אותי לשַׁיִט הזה."

"התודה מגיעה לנתי," אמר שפיצר, אפילו שהוא זה ששילם עבור שתינו. "על איזה חתול את מדברת?"

"פתגם רוסי על חתול שמביא מזל ועל אנשים שמעבירים אותו בלי לדעת את זה," היא הסבירה.

"לי היה מזל, מה שאני לא יכול להגיד על שאר החברים שלי," נאנח שפיצר. "רבים נהרגו, ויהודה נפל בשבי הסורי. באותם ימים של אחרי יום כיפור חשבנו שהמדינה הולכת לאבדון."

"טוב, אבא, את ההרצאה שלכם נשמע מחר," דניאל ניסה להקליל את האווירה. "אתה יודע שגם לנתי וגלי יש מורשת קרב?"

"באמת? איזו?"

"צוות ג', מצ"ח מרכז," אמרה גלי ונמתחה כמו בהקשב, "זה כל מה שאוכל להגיד. צנזורה וזה."

"צנזורה?" שפיצר הביט בה מסוקרן, "התעסקתן בעניינים מעניינים?"

"לפעמים," אמרה גלי בגאווה, "שמעתי שעוד לא שכחו אותנו בפצ"ר. אני והזוטרה שלי פה עשינו כמה דברים בלתי נשכחים."

"זוטרה?!" התפלצתי, "סיימת רק דרגה אחת מעלי!"

"דרגה זו דרגה," היא פסקה.

"אז בתור בעלת הדרגה הבכירה," פנה אליה שפיצר בכבוד, "מה את אומרת על הזוג הצעיר?"

"פַּזְדְרַבְלׇיוּ," היא איחלה בשפת אמה, "ומגיע להם את כל הטוב הזה, אחרי כל מה שנתולה עברה. היא חתיכת בחורה לעניין. טוב, אתה בטח יודע את זה עם כל השעות שהיא טוחנת במשרד שלך בחודשים האחרונים."

חייכתי במבוכה. רק שלא יחשוב שהתלוננתי על העבודה. "הכי חשוב ששיח הלוחמים יהיה מוצלח," החזרתי את השיחה למים בטוחים, "בשביל זה אנחנו פה."

"וגם בשביל קצת נופש," ציינה גלי. "מתי הכנס מתחיל בדיוק? כי אנחנו מתכננות לרדת בבוקר לטייל קצת ברודוס."

"הוא מתחיל לקראת הצהריים, אבל הפאנל הראשון, שבו אני משתתף, נקבע לשעה חמש." שפיצר פנה לבנו, "אתה זוכר את הדבר הקטן ההוא שיש לנו מחר בבוקר?"

"כמובן," אמר דניאל, "נתי וגלי תכננו לטייל לבד."

"טוב," אמר שפיצר, "נסיים עם זה ולאחר מכן יהיה לכם את כל הזמן ליהנות. לשמחתי הגיעו עוד צעירים להשתתף בכנס, כך שאני מעריך שיהיה לכם גוט־טיים."

גלי פתחה את הפה כדי לענות, אבל שפיצר הקדים אותה. "ניפגש בהמשך," הוא נפרד והסתובב אל חבורת הממתינים, ביניהם הבחנתי עכשיו גם בקלרה וביהודה.

"יאללה, אני מתה מרעב," אמרה גלי, וכמו במטה קסם נפתחו לרווחה דלתות הזכוכית של חדר האוכל.