עם לבדד

מבוא

אני לא אבוא לדון בשאלה: אם אנחנו גרועים מאחרים או טובים מאחרים, אם אנחנו הרשעים והם הצדיקים או להפך. אין לי עסק באחרים, בערכם של אחרים, בערך קניניהם של אחרים, בכלל אין לי צורך לבטל את אחרים, בשביל שלא לבטל את עצמנו, בשביל שלא להתבטל בפניהם, כשם שאין לי צורך באורם של אחרים בשביל לראות את נגעינו... אני אינני משכיל, אני יהודי פשוט, אני יודע רק את עצמנו ומעריך את עצמנו. וגם יחסנו, כמובן, עד כמה שהוא תלוי בנו, אנחנו צריכים להעריך מתוך עצמנו, מתוך רגש האמת והצדק שבנו, ולא על פי יחסם של אחרים אלינו... לא טובים אנחנו מאחרים ולא גרועים מאחרים, - בתוך כף הקלע אנחנו ביד אותם האחרים. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" - מוסרת לנו תורתנו מפי אחד הנביאים מקרב האחרים, אינך יודע, אם ברכה היא זו או קללה, אבל כך אנחנו, כך ולא אחרים. גדולה הבדידות של עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, - וגדולה ונוראה הבדידות של עם נודד נצחי, שבאו עליו כתומן של כל האלות הכתובת בתורתו ביחד עם "כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה". עוד מעט - וכלו גם העינים הרואות וכלות... ובעל כרחך, אם עוד נפש בך, המבקשת חיים, אם עוד ה"אני" שלך מבקש את תיקונו האנושי, אתה שואל בחרדה: העוד חיים אנחנו? ואם חיים, - איפה אנחנו בעולם? (א"ד גורדון, להערכת עצמנו פרק ב).

כבר עברנו יותר מיובל שנות חיים בניסיון לקומם את עצמנו כמדינה בעלת זהות ייחודית. כשמשקיפים על הקורה אותנו סביב, על אופן התנהלותנו, על שפת הרחוב, על אורח החיים - אפשר לראות חברה המתאמצת בכל מאודה להיות ככל העמים. חברה המנכסת לה מנטליות של אימפריה מערבית מהולה בזו של העם שאותו היא נאלצת לכבוש ממזרח. חברה שבמידה רבה איננה מכבדת את שורשיה ואיננה משמרת את ערכיה. עם המתנהל כך - צועד בנתיב ברור שבו הוא מאבד עצמו לדעת.

על המודעות הקולקטיבית של עם להתפתח כך שישכיל לשאול את השאלות הנכונות באשר לחייו ולעתידו. בקובץ שלפנינו נערך ניסיון להפנות התמודדויות לכותבים שונים ומגוונים, והם התבקשו להתמודד עם פן אחד ממכלול השאלות היסודיות שעומדות לפתחנו: שאלת הזהות הייחודית של החברה היהודית־ישראלית ביחס למעמד היהדות בעולם כולו.

עמדתה של היהדות הישראלית ביחס ליהדות בכללה היתה, ובמידה מסוימת עודנה, יחס של פטרונות ואדנות. הישראליות כאלטרנטיבה נבחרת היא המצע הרוחני שממנו יונקים רוב תושבי מדינת ישראל, חילוניים כדתיים. שני דורות אחרי השואה, דור אחרי מלחמת ששת הימים ובדור שבו מתעצמת ההתבוללות בקרב יהדות ארצות הברית ואירופה, תקפותה של תודעת "שלילת הגולה" רק מתחזקת. מנגד - משגשגת ופורחת תודעת הגלובליזציה המעמידה אתגר ומערערת את תודעתו של העם היהודי בדבר היותו "עם לבדד". גם ניסיונותיה של אירופה להפוך למרכיב מרכזי בהנהגת העולם מעלה שאלות קשות לגבי היחס בין שנאת יהודים ובין הרצון להכילם במשפחת העמים. השער הראשון של כרך זה מיועד לעיון בשאלת היסוד אלו.

שאלת מרכזיותה של ארץ ישראל בתודעה היהודית עוברת גם היא תהפוכות. התנועה הציונית הובילה את הקו האקטיבי שהניע את גלגלי ההיסטוריה אל עבר מדינת ישראל. היהדות החרדית עמדה מסופקת ומסובכת בין השתוקקות רומנטית לארץ ובין יראה מלהתקרב אליה. לאחר השואה והתבססות ישראל בארצו כמעט שנהפכה הקערה על פיה. שאלת החיים בארץ כמעט שאיננה עולה בקרב גדולי פוסקיה של ההלכה, והמתח בין "ירושלים" ל"תל אביב" מסמל את המאבק על שימור הזהות שבין הייחודי ובין האוניברסלי. לנושא מרכזיותה של ארץ ישראל מיוחד השער השני בספר.

מאבקי בכורה בין ארץ ישראל לגלות היו מאז ומעולם. "בבל וירושלים" של היום הן "יהדות ארצות הברית ויהדות ישראל". שאלת הקשרים, התחרות, הניכור והבורות בין שתי תפוצות אלו, לצד עיון בשאלה על דרכי שימורה של היהדות בתקופתנו ובתפוצותינו, מעסיקה את כותבי השער השלישי.

בחרנו לסיים את הקובץ במאמרים אחדים המעלים את זכר השואה ולקחיה ומזכירים לנו שאחרי כל הדילמות הפנימיות, עדיין יש "צוררי יהודים" בכל דור ודור. יש מי שדואג לצרור אותנו ולהפוך אותנו ל"עם" גם כאשר אנחנו מתנכרים לזהותנו ומערערים אותה. מימי פרעה, הראשון שהגדירנו עם, דרך המן ועד היטלר שניסה למחוק את העם, עומדים עלינו לכלותנו. הזיכרון היהודי משמר את כל האירועים הללו ומקבע אותם בלבו. אך זיכרון הרוע אינו מספיק כדי לחולל את הטוב. המשימה הרובצת עלינו היא להיות נס ומופת לחברה צודקת אשר גורמי החיבור בה הם האתגרים והיעדים המשותפים.

קובץ זה הוכן במיוחד לכבוד יום הולדתו ה־80 של אבי, נפתלי לאו־לביא.

נפתלי נולד בקרקוב, בשנת תרפ"ו (1926), למשפחה רבנית חסידית. את ימי השואה עבר כנער צעיר בגטאות ובמחנות, תוך נשיאה באחריות לגורלו ולגורל אחיו הצעיר ישראל מאיר, שהופקד בידיו.

לאחר עלייתו ארצה השלים נפתלי את השכלתו התורנית בישיבת לומז'א בפתח תקווה, נטל חלק במלחמת השחרור, ואז השתלב במסגרת המוסד לעלייה ב' כשותף להעלאת פליטי השואה לארץ. לאחר נישואיו עם ג'ון לבית לונצר, הקים את ביתו ברמת גן והחל את דרכו העיתונאית. הוא בלט כפובליציסט נחשב בעיתון הארץ, שבו כתב במשך כ־15 שנים.

בשנת 1970 נקרא נפתלי לשירות המדינה במשרד הביטחון, כדוברו וכיועצו של השר משה דיין. בהמשך דרכו הציבורית פעל בשירות החוץ. גולת הכותרת של פעילותו היתה תפקידו כקונסול הכללי של ישראל בניו יורק בתקופת מלחמת שלום הגליל.

עם סיום תפקידו מונה למנכ"ל "המגבית היהודית המאוחדת" (בישראל), ובעשור האחרון הוא משמש סגן לנשיא איל"ר (הארגון היהודי להשבת רכוש).

חוט חייו הציבוריים נקשר לאורך שנות דור בסוגיית יחסי מדינת ישראל ויהדות התפוצות. לספר הביוגרפי שלו קרא אבא עם כלביא, ביטוי הלקוח מתוך פרשת השבוע "בלק", הפרשה שאותה קרא בבר מצווה שלו, לפני הימים השחורים ההם. בלעם עומד ומתבונן מראש הפסגה על עם ישראל ובהתרגשות נושא את נבואתו: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". באותו מעמד דרש אביו של אבא, הרב משה חיים לאו הי"ד, על הפסוק "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב". אנו, דור גאולים, זכינו לראות את אבא ואת חבריו מסתערים כאריות כדי לקומם את חורבות ישראל ולהקים מדינה הנושאת את עצמה. כעת אנו נדרשים להתבונן אל נבואתו האחרת של בלעם, באותה פרשה ובאותה הסתכלות נבואית, המסמנת לנו את האחריות שבשימור זהותנו הנבדלת: "הן עם לבדד ישכון".

זה המקום להודות לכל האנשים שלקחו חלק בהכנת הספר.

פרופ' אביעזר רביצקי, פרופ' דניאל שפרבר ומר צבי יקותיאל קיבלו על עצמם לשמש מערכת מייעצת ומכוונת בשלב תכנון הספר והורתו. שיקול דעתם היה לי לעזר רב.

תודה למר דובי איכנולד שאימץ את הקובץ להוצאה הספרים המכובדת שבניהולו.

תודות לאנשים טובים ממשפחת לונצר (משפחתה של אמא) שאפשרו לנו לעמוד בנטל שבהוצאת ספר.

את עבודת העריכה הלשונית קיבלה על עצמה ידידה ואשת מקצוע מעולה, תרצה ארזי, שנכנסה לתפקיד הרבה מעבר לגבולותיו הטבעיים. היא עזרה לי בכל מאמר, הן בשיקולי סגנון והן בשיקולי תוכן ואני רואה בה שותפה מלאה לעריכת הספר.

ידיהם המסורות של "צוות טפר" הביאו את הקובץ הזה לצורתו הנוכחית: זהבה - בעבודת הגרפיקה, שלומית - בעבודת הסדר וקותי בניצוח על העבודה. לכולם תודה מקרב הלב.

אני נושא תפילה שאבא, שזכה לצאת מאפלה לאורה, שזכה להקים את ביתו בישראל יחד עם אמא - החוגגת איתו השנה חמישים שנות נישואין - יזכה להמשיך ולראות את החברה היהודית בבניינה, שומרת על צלמה ועל דמותה ומגדלת את בניה להיות אור לגויים.

בנימין לאו, ירושלים תשס"ו

חינוך מונע התבוללות

הרב ישראל מאיר לאו

שני אויבים מאיימים על המשך קיומו של העם בדור האחרון: ההתבוללות מחד גיסא והאנטישמיות מאידך גיסא. על האנטישמיות אנו יכולים להשפיע רק מעט, אין היא נתונה בידינו. המציאות מוכיחה שאין באנטישמיות כל היגיון ואין כל אפשרות לתרצה. הנה לפניכם שתי דוגמאות שבהן ניתן ביטוי לאנטישמיות, בלי כל קשר לקנאה ביהודים או לשנאה אישית אליהם, שכן הם אירעו במקומות שאין בהם שום מעורבות של חיים יהודיים ולא גבול משותף עם ישראל. המקרה האחד אירע בניו זילנד לפני שנים אחדות, כאשר חולל בית־קברות יהודי, וצלבי קרס צוירו על מצבותיו. המקרה האחר קרה במלבורן, בליל שבת, ביולי 1982, בעת שעמדתי ברחוב עם יהודי מקומי - שנינו בלבושנו היהודי. עברה מכונית, נהגה האט את נסיעתו וצעק לעברי: "יהודי, האם שילמת את חשבון הגז של תאי הגזים?"

הנגע המאיים יותר הוא ההתבוללות, והוא במידה רבה כן בידינו. לכן, שומה על כל מחנך ועל כל מי שעוסק בחינוך בקהילה ובניהולה להתמודד עם האתגר. לא ברור היכן הביצה והיכן התרנגולת; האם נישואי התערובת הם שמביאים להתבוללות או שההתבוללות מביאה לנישואי תערובת? ברור שהם מזינים ומפרים זה את זה.

גם להנחה זו יש דוגמאות במציאות: באירופה של ימינו נראה שההיסטוריה היהודית, שנרשמה שם בדפים נכבדים, מתקרבת לקִצה. יש קהילות שבהן 80 אחוזים מן הצעירים היהודים נישאים בנישואי תערובת. בארצות הברית הסכנה גדולה וקשה עוד יותר.

אך יש גם פתרון ואף הוא מוכח במציאות - פתרון בדמות סוד הכלים השלובים של החינוך: חינוך יהודי יכול למנוע התבוללות! במקום שבו מתחנך יותר נוער יהודי במוסדות יהודיים יש יותר סיכוי להמשכיות של העם היהודי. בקהילות שבהן הילדים הולכים לבתי־ספר המזוהים כיהודיים אחוז נישואי התערובת הוא נמוך וההתבוללות איננה נוגסת בכל פה.

בניו יורק, על כל מוסדותיה רק 12 אחוזים מן הילדים היהודים - מכל הזרמים מקבלים חינוך יהודי. וכך, על־פי חוק הכלים השלובים - 52 אחוזים מיהודי ניו יורק נישאים בנישואי תערובת!

במנטרֵי שבמקסיקו, לעומת זאת, יש בית־ספר יהודי, מגן דוד שמו, המשמש את ילדי הקהילה. מדובר בקהילה קטנה, המנהלת רישום מדויק. לפני עשר שנים חיו במנטרי 260 ילדים יהודים בגיל חינוך, וכל 260 הילדים (למעט נער ישראלי אחד) למדו בבית־הספר היהודי. ושוב, על־פי חוק הכלים השלובים - לא היו שם נישואי תערובת כלל!

"חוק" זה מתקיים היות ששלושה מתחרים על ההשפעה על נפש הילד. הבית על כל מרכיביו, בית־הספר לסוגיו והחברה. החברה היתה מורכבת בעבר מן השכונה, מהרחוב, מתנועת הנוער. היום החברה היא האינטרנט, הטלוויזיה, הרדיו, התיאטרון, הקולנוע. אנחנו חיים בכפר גלובלי, כך שקשה לנו לשלוט בחברה, אבל בית־הספר עדיין בידינו. משמע - החינוך הוא בידינו! היעדר חינוך יביא להיעדר קהילה. לכן אנו חייבים להשקיע בחינוך שורשי מקיף, המבטיח חיים, בונה קהילות ומונע את החידלון. יש להציב את כלל הברזל - "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך", "שאל אביך ויגדך". ואם האב כבר איננו יודע לענות - "זקניך ויאמרו לך".

לכן פונה אני לכולנו, לכל איש ציבור העוסק במטרות חשובות בארגון נכון של קהילה יהודית: לך־לך לבית־הספר היהודי. בקר בגן הילדים ובכיתה א'. שב איתם שעה על הכסא הנמוך. לילדים תהא זאת חוויה בלתי־נשכחת, ולראשי הקהילה תוכיח התנהגות זו שמנהיג בישראל רואה בחינוך ובילד המתחנך את גולת הכותרת, כפי שאמר ראובן: "אל תחטאו בילד". לבל יצטרכו כל האחים לבוא אחר כך ולומר: "אבל אשמים אנחנו".

עם בעיני העולם - העולם בעיני העם

התפרים נפרמים

נפתלי לאו לביא

החוטים הדקים המהדקים את שני חלקי העם היהודי, החלק שבארץ והחלק שבפזורה, הולכים ונשחקים. בעין העוקבת אחרי הוויכוח האקדמי על בכורת ירושלים או בבל אפשר להבחין גם כיצד הולך ונפרם התפר שמאחה עדיין את שני החלקים. עסקנים מהכא ומנהיגים מהתם עדיין מתנבאים בלשון עריבה לאוזן על אחדות העם ועל שותפות גורלו בנוסח הישן של "ישראל ערֵבים זה בזה", אבל ככל שצצים ועולים עניינים מנוגדים בין היהודים מכאן ובין אחינו משם - מתגלה גם התהום הנפערת בינינו.

רק מעטים מקרב העסקנים, מאלה הקרויים "מנהיגים", משמיעים בפומבי דברי ביקורת נוקבים כלפי ישראל ומסתייגים ממעשיה. אולם במסגרות פנימיות ניתן לשמוע את מקצועני הפדרציות היהודיות ואת עסקניהן נותנים ביטוי ליחסם האמִתי לישראל. אין זו אותה ישראל שרק לפני שנים אחדות נחשבה לנכס שניתן להתפאר בו. במקרה הטוב, מגלים כלפיה היום שוויון נפש ורואים בה עוד ארגון חשוב שהפזורה האמריקנית צריכה להתייחס אליו בצורה כלשהי. במקרה קיצוני יותר, ישראל נראית כמטרד וכריחיים על צוואר וגורמת לעסקנים חוסר נחת ואי־נוחות.

מדינה ככל המדינות

אניני הביטוי בקרב אחינו בפזורה מדברים על אכזבתם מהציונות. הם ציפו למשהו רוחני, שאיננו מחייב מסקנות מעשיות - כאלה הנובעות מן התמורה שחוללה הציונות המעשית. לפתע גילו שלהיות עם ככל העמים מחייב גם מעשים שלדידם לא ייעשו. אצל העמים האחרים, שבצִלם רגילים יהודים לחיות, הם מוכנים לכבד - ואף לקדש - את המעשים שהם ביסוד הקיום העצמי, הכלכלי, החברתי ובעיקר הביטחוני. אבל כאשר כורח הקיום העצמי כופה על ישראל מעשים כאלה, חשים אחינו בפזורה מבוכה. כך הרגישו בימי מלחמת לבנון, כך הם מרגישים עכשיו - במאבקנו נגד הטרור הערבי, וכך הם חשים כאשר החלטותינו ומעשינו אינם זוכים לברכת העמים.

שלא כבימי מלחמת ששת הימים או בעת "מבצע אנטבה", כאשר יהודים אלה הילכו בין שכניהם הלא־יהודים בגאווה מובלטת על אומץ לבם וגבורתם של אחיהם בישראל, עתה הם מתהלכים בקומה שחוחה כל אימת שכותרות העיתונים ומהדורות החדשות בטלוויזיה מציגות את הישראלים ככובשים אכזרים, העומדים מול המון נשים וילדים ערביים חסרי מגן.

בשנים האחרונות הולכת ונחלשת זיקתם של יהודי הפזורה, בעיקר זו שבארצות הברית, לישראל. באין להם מנהיגות סמכותית, רוחנית או פוליטית, הם ניזונים מאמצעי התקשורת ההמונית. בצד החינוך והעדכון בענייני העולם שהם מקבלים מעל מרקעי הטלוויזיה ומעל עמודי העיתונים, הם סופגים את מנת היהדות, כולל בנושאי ישראל, גם בדרשות השבת של רבני קהילותיהם לזרמיהם השונים.

אמנם רבים מהרבנים הללו תלויים בחסדי הפרנסים של קהילותיהם, אך עדיין יש בידם די יכולת השפעה בהכוונת החשיבה של צאן מרעיתם כלפי ישראל ובהגדרת מקומם ביהדות, כבני בבל מול ירושלים. בהתייחסות חטופה לוויכוח אקדמי כזה ניתן אולי להסיק שאין בו כדי לחדד עמדות בעד או נגד הגברת הזיקה לישראל. אולם, ככל שמעמיקים להתבונן במאווייהם של רבים מקרב הקהילות, הגאים במעמד שכבשו לעצמם כמנהיגים רוחניים, מגלים את הקפדתם על מעמדם זה מול הממסד הדתי בישראל. ומתוך כך נובע יחסם גם כלפי ישראל כמרכז רוחני של העם היהודי, העלול לערער על כל קהילה יהודית בעולם המבקשת ליטול לעצמה כתר כהונה וכתר תורה, גם אם לא כתר מלכות.

בבל מול ירושלים

לעתים נשמע הד קלוש לעמדה כזאת בקרב רבנים או אנשי רוח יהודיים בארצות הברית. הם אינם מחמיצים הזדמנות לערוך חשבונות עם אנשי תורה ומדע היהדות בישראל, תוך מגמה ברורה להציג את עליונות המחקר והעשייה בתחומים אלה בקרב יהודי ארצות הברית. ביטוי חזק וצורם לעמדה זו נותן זה כעשרים שנה ד"ר יעקב נוסנר, בוגר הסמינר התיאולוגי בניו יורק ואיש אקדמיה העוסק במחקר של מדעי היהדות. בשנת 1983 בוטלה הזמנתו של ד"ר נוסנר להרצות בכנס של החברה ההיסטורית הישראלית, ומאז יצא קצפו על החוקרים האקדמאים בישראל. במכתבים שהפיץ ובדרשות שהשמיע הוא הרבה להשמיץ את חוקרי התלמוד הישראליים ולגנות את מחקריהם האקדמאיים. אך נראה שאין הוא יחיד בדורו בהבעת עמדה כזאת, ועל־כל־פנים לא שמענו עד כה קולות ברורים בקרב הרבנים ואנשי הרוח היהודיים בארצות הברית המסתייגים מעמדה כזאת. נראה שלא בכדי הם נמנעים מתגובה שלילית לביטויים מסוג זה. הדרך שבה הם רואים את ישראל, כסמוכה אל שולחנה של הפזורה העשירה, ודאגתם לחיזוק התשתית הארגונית והכלכלית של הקהילות המקומיות הסיטו את ישראל לשולי התעניינותם ופעילותם, והעלו את צורכיהם שלהם לדרגת עדיפות עליונה. לזכותם ייאמר שבניגוד לתקשורת ההמונית - שמשחירה ברובה את פניה של ישראל משתדלים הרבנים להגן עליה, להסביר את עמדותיה ולעתים גם להצדיקן. אך הם הופכים אותה - אולי שלא בכוונה - למי שנרדפת עד צווארה, למי שזקוקה לרחמים ולסיוע לא פחות מכל קהילה יהודית בעולם השרויה במצוקה. ערוץ תקשורתי אוהד זה עושה לישראל שירות שאינו תורם ליוקרתה ופוגע בכבודה כמדינה חופשית ועצמאית המתלבטת בבעיותיה, כמוה כשאר מדינות מבוססות אחרות המתחבטות בבעיותיהן.

המבחן שבו עומדת ישראל בהתמודדותה היומיומית עם בעיות חברה, כלכלה וביטחון, שרק ישות מדינית עצמאית מתנסה בהן, אינו כה מובן ליהודי הפזורה. הישגיהם החומריים, המעמדיים והחברתיים של יהודי ארצות הברית ביובל האחרון מאפילים בעיניהם על כל הישגיה של ישראל מאז קיומה. פשיטת היד של גורמים רבים מדי בישראל, ולא רק של אגודות צדקה ומוסדות חסד - כי אם בעיקר של ארגונים פוליטיים, ממחישה ביתר שאת את נחיתותה של ישראל ואת תלותה בפזורה העשירה והמצליחנית.

ביטחונם האישי של יהודי ארצות הברית, מתוך היות ארצם חברה רב־גזעית ורב־לאומית, אינו נתון לאיום. להוציא תקריות אנטישמיות שמזמן הפכו לעניין של שגרה ואשר נתפשות אולי כתופעות טבע, אין הם מוטרדים מנושא זה, המלווה את קהילות ישראל בכל אתר ואתר. בחברה פלורליסטית זו מעדיפים היהודים לראות את עצמם כמיעוט דתי ולאו דווקא כמיעוט לאומי. אך בשל תנאי השפע והשוויון השוררים בארצות הברית שני סוגי המיעוט הללו נועדו להתבולל, במוקדם או במאוחר.

העיסוק בישראל מצטמצם

עובדת היותם מיעוט דתי, לאומי, או שניהם יחד אינה פוטרת את יהודי ארצות הברית ממעורבות בחייה הפעילים של מדינתם ומחיווי דעתם בכל נושא ציבורי. המעורבות איננה נוגעת דווקא בנושאים הקרובים ללבם כיהודים, או שיש להם השלכות על היותם מיעוט. מגוון הנושאים שבהם מתעניינים יהודי ארצות הברית ומעורבותם בנעשה בארצם מכסים כל תחום אפשרי בחיי הפרט והכלל. לפני זמן לא רב יצאה לאור המהדורה השמינית של דין וחשבון מטעם "הוועד היהודי האמריקאי", והיא מפרטת את הבעיות שעל סדר היום הציבורי של ארצות הברית. מתוך עשרות הנושאים שהדו"ח מתייחס אליהם, רק שניים נוגעים במישרין או בעקיפין לישראל: סיוע החוץ של ממשלת ארצות הברית ומתן מעמד של פליטים למהגרים מחבר העמים. ארגונים יהודיים כמו "הוועד היהודי האמריקאי" מגלים פעילות רבה בנושאים כלל־אמריקניים, אך העיסוק בנושא הישראלי מצטמצם ונשאר נחלת עסקנים מעטים בלבד.

במישור הארצי פועלים עשרות ארגונים יהודיים, ובהם יותר מ־40 חברים בוועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים המתרכזים בנושא הישראלי. אולם, יציגותם של ארגונים אלה מטעם הקהילה היהודית מוטלת בספק, באין להם עתודות בקרב "עמך". בקיאותם השטחית בנעשה בישראל, בצד תלישותם מהמציאות הכוללת בארץ, אינן מונעות מפעילי הארגונים האלה להופיע כדוברים למען ישראל ולעתים אף בשמה.

חריגה במערכת הארגונים הללו היא "המגבית היהודית המאוחדת", שמעורבותה בארץ אינה פוליטית או סָלונית, כי אם מעשית ותכליתית. מקרב כל הארגונים הפועלים במישור הארצי והמקומי "המגבית" היא היחידה שיש לה נגישות לכמיליון בתי אב יהודיים, כלומר - ליותר ממחצית יהודי ארצות הברית. התרומות שהיא מגייסת בכ־600 קהילות יהודיות, שמהן כ־200 המאוגדות במועצת הפדרציות - בסך כולל של כ־740 מיליון דולר לשנה - הן אולי הביטוי המוחשי היחיד שיהודי ארצות הברית מביעים כלפי ישראל וכלפי העם היהודי שמחוץ לסביבתם הקרובה. כאשר שעת חירום מתדפקת על פתחה של ישראל, בין אם מדובר בגל עלייה מאתיופיה או בבואם של יהודי ברית המועצות לשעבר בהמוניהם, מתייצב ארגון זה ומגייס את כוחותיו כדי להשיג את המשאבים הדרושים למימון הצרכים הלאומיים הללו. מחויבות זו לישראל ולעם היהודי שמחוץ לארצות הברית ניזונה בעיקר ממניעים פילנטרופיים, שהם ביסוד המורשת הנדבנית של יהודי ארצות הברית. אבל עתה, כאשר עסקנים ומקצוענים מקומיים מבקשים לבסס את מוסדותיהם הקהילתיים וגם להכריע לגבי הקצבת הכספים שהם אוספים למטרות פנים ולצורכי חוץ, עלולה גם "המגבית היהודית המאוחדת" להידחק לקרן זווית. "המגבית", שהוקמה לפני יותר מ־60 שנה כתשובת יהודי ארצות הברית ל"ליל הבדולח" - אשר בו ביצעו הנאצים את התנפלותם המאורגנת הראשונה על יהודי גרמניה ואוסטריה - רשמה לזכותה הישג מרשים: היא הצליחה לאחד את יהודי ארצות הברית סביב מטרה פילנתרופית משותפת - סיוע ליהודים במצוקה.

ברבות הימים, הפכה "המגבית" גם למכשיר מימון רב חשיבות בהעלאת יהודים לישראל, בקליטתם ובהקמת מאות ישובים בארץ. עכשיו, עם הנטיות הבדלניות המסתמנות בחוגים שונים של עסקני הפזורה האמריקנית, עלול גם מכשיר כספי זה של העם היהודי, שאין לו תקדים בתולדות העם מבחינת היקפו והישגיו ביובל האחרון, להיפגע.

יהודים רבים ברחבי ארצות הברית, בייחוד בקהילות הקטנות יותר, יצביעו על תרומותיהם ל"מגבית" כביטוי למחויבותם היהודית; אך אין מחויבות זו מבטאה הזדהות מדינית עם ישראל. לכל היותר, יש בה מן ההזדהות הרגשית עם אחים במצוקה שלא תמיד יודעים כיצד לכלכל את מעשיהם, ולכן ראוי להשיא להם עצות או למתוח עליהם ביקורת. כך, חושבים הם, אולי אפשר יהיה להציל את האחים במצוקה מטעויות ומכישלונות.

כל עוד מתהדרים יהודי ארצות הברית בלבוש של מיעוט דתי, הם יכולים גם להשתעשע בחלומות על עולם טוב יותר, מוסרי יותר וצודק יותר, שכן בני המיעוט אינם נושאים בעול האחריות לממשל התקין. לא מהם נדרשת האחריות להבטיח רווחה ולספק ביטחון לציבור. חיי הנוחות של מיעוט כזה מספקים להם גם את המותרות של הפגנת עליונות מוסרית, כביכול, שלעתים קרובות אינה חוסכת את שבט ביקורתה מישראל ומאזרחיה היהודים.

מיתוס העוצמה היהודית

מנהיגים יהודיים משמיעים לעתים מתוך דאגה אמִתית למצבנו הקשה בארץ - ולעתים מתוך צורך חברתי או פוליטי - ביקורת כמעט בלתי־מרוסנת על החלטותיה של ישראל ועל מעשיה. ביקורת זו מוצאת את דרכה לתקשורת הפופולרית ומציגה את הקהילה היהודית כמפולגת בכל הנוגע ליחסה לישראל.

לוויכוח פומבי זה יש השלכות מרחיקות לכת על מידת התמיכה שמגלים בדרך־כלל נבחרי הקונגרס ונבחרי ציבור אחרים שיש להם עניין בדעת הקהל היהודית. אגדת העוצמה היהודית עדיין פועלת על הפוליטיקאים המתחרים על משרות ציבוריות. גם אם ניתן לפקפק בעוצמה זו ובנכונותם של היהודים להפעילה בשעת משבר לישראל, ראוי לנו להתייחס למיתוס זה בהערכה שאיננה פחותה מזו שהפוליטיקאים האמריקנים מייחסים לו. אין ספק שהיהודים עצמם מתייחסים בכובד ראש ובחשיבות רבה לעוצמה המיוחסת להם, האמִתית או המדומה. מכוח אמונתם בעוצמה זו חשים עצמם יהודי ארצות הברית כמשענת חיונית לישראל, בתחומי המדיניות, הכלכלה והביטחון.

אבל התבוננות רצופה במבחנים שעמדו בפניהם כאשר נדרשה היחלצותם למען ישראל בגבעת הקפיטול, במשרדי הממשל ובבית־הלבן חושפת מציאות עגומה. דוברי הארגונים היהודיים יזקפו ודאי לזכותם את ההחלטות האוהדות של הממשל האמריקני ואת הסיוע הנדיב שהוא מעניק לישראל. ואמנם, אין ספק שיהודי ארצות הברית היוו מאז ומתמיד משענת חשובה לישראל בהציגה את מטרותיה בזירה האמריקנית והבינלאומית. הם ודאי שימשו לנו מליצי יושר, וקולם נשמע היטב ובבירור. אך ההדים התכליתיים לקולות הקהילה היהודית נשמעו בדרך־כלל במקביל לעמדה אוהדת של הממשל כלפי ישראל - תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה - ולרוב לא הקול היהודי היה המניע לכך. אין צורך להסתייע בדוגמאות מתקופת כהונתו של הנשיא אייזנהאור, כדי להוכיח את אפסות השפעתה של הקהילה היהודית על עמדת הממשל כלפי ישראל. גם בממשלים פתוחים יותר וקשובים יותר לדעת קהל היתה השפעת הקהילה היהודית על מהלכי הממשל כלפי ישראל שולית ביותר. במקרים לא מעטים סירבו המנהיגים היהודיים, בצדק ובחוכמה, להעמיד במבחן את כוחם מול הממשל.

פוטנציאל האהדה לישראל קיים

עם כל זאת, אף שאנו מכירים את הפזורה האמריקנית, על מה שיש בה ועל מה שאין ביכולתה להציע לנו, חייבים אנו להקפיד על חיזוק הקשר עמה ולא חלילה לסייע למגמות הניכור המכרסמות בה. יש ביהדות זו פוטנציאל גדול של אהדה, של תמיכה ושל הזדהות עמנו. אלא שכוחות אלה גנוזים בשכבות העם הרחבות, שאין להן ביטוי בהנהגות הארגונים היהודיים. אלה הנמנים עם השכבות המזדהות כואבים את כאבם של כלל היהודים, למראה עיוות פניה של ישראל באמצעי התקשורת ההמונית. הם גם מתקוממים נגד מנהיגים המדברים בשמם, כביכול, כשהם מטיחים ביקורת בלתי־שקולה כלפי ישראל. אך ככל קבוצת "עמך", גם הם חסרי יכולת להשמיע את קולם. הזכות המובנת לבחור נציגים ומנהיגים אינה חלה על יהודי "עמך" אלה. להם אין דעה בבחירת פרנסיהם. אלה המדברים בשמם לא נבחרו על־ידם. הם מהווים עילית חברתית, שרק בזכות הונה ומעורבות כלשהי בחיי הקהילה מהדהד דברה כאילו היה קול העם.

השיח והשיג שיש למדינת ישראל הוא עם קבוצת המנהיגים. רבים מהם נמנים עדיין עם הדור שחזה בתקומת ישראל, והם היו שותפים לחוויות מרגשות של העם היהודי ביובל השנים האחרון. לדידם, הנתק בין הפזורה האמריקנית לבין מדינת ישראל הוא חלום בלהות, שאותו הם מדחיקים אל מתחת לסף הכרתם. אולם דווקא אנשי ציבור מנוסים אלה מצביעים על מגמות הנתק המורגשות בקרב בני הדור העולה למנהיגות, דור בני ה־50 ומטה.

מנהיגים צעירים אלה, שירשו את הונם ואת מעמדם מאבותיהם או שהצליחו לעשות חיל בכוחות עצמם, מטפסים עתה לעמדות השליטה בקהילות. בעיניהם הם רואים ישראל אחרת מזו שהכירו הוריהם. הטרגדיה של השואה מוכרת להם מכלי שני ומכלי שלישי. כאשר הם נזקקים לנושא זה, הם מבטאים רגשי אשמה המכוונים לדור שלפניהם. תקומת ישראל לגביהם אינה בבחינת אירוע דרמתי כמו זה שמולו עמדו הוריהם בלבבות פועמים ובנשימה עצורה. ישראל היא מדינה ככל המדינות, בתוספת העובדה שיש פינת אהדה בלבם כלפי מאבקה וכלפי בעיותיה. הם רוצים ומוכנים להושיט לה סיוע מוגדר ומוגבל, שלא ינגוס בצורכי הקהילות שבהן הם רואים את עתידם ואת עתיד צאצאיהם. העובדה שרבבות יהודים היוצאים מארץ מצוקה כמו חבר העמים בוחרים להגר לארצות הברית, במקום לעלות לישראל, מחזקת בהם את ההכרה שהפזורה האמריקנית עדיפה בעיני רבים בעם היהודי על פני החיים במולדת העם היהודי. מה עוד, שבין האמריקנים החדשים הם מגלים ישראלים לרבבותיהם, ובהם ילידי הארץ שלחמו על קיומה, מאסו בביתם והלכו לחפש את אושרם בארצם, ארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות.

מנהיגות צעירה צוננת

שלא כהוריהם, שהושיטו ידיים חמות לסייע לישראל, ראו את עצמם שותפים למפעל התקומה של עם ישראל לאחר חורבנו ולא גילו סימני עייפות ממעורבותם; מנהיגי המחר - ואולי גם מקצת מאלה של היום - אינם יכולים להתלונן על לאות מהנטל שישראל מטילה עליהם. להם טרם היתה שעת מבחן שגרמה להם להתעייף מהמאמץ. הם פשוט קרירים ואדישים כלפי ישראל, ואינם רואים בה מוקד מרכזי לפעילותם החברתית והציבורית.

דגם מייצג של מנהיגות כזאת המתגבשת בקהילות היהודיות בארצות הברית ניתן לראות בכל כנס ארצי של כל ארגון יהודי, להוציא אולי את חברי המנהיגות הצעירה של "המגבית היהודית המאוחדת", שמוקד התעניינותם ופעילותם הוא סביב ישראל וצורכי העם היהודי בארצות מצוקה. לאחרונה הוצג דגם כזה בעצרת השנתית של מועצת הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה שהתכנסה בסינסינטי. מעט מאוד מהנושאים שהועלו בעצרת זו נגע במישרין לישראל. רוב הנואמים התרכזו בעניינים פנים־קהילתיים. להפגנת ההצלחה של הממסד היהודי הזה ביבשת צפון אמריקה הוזמנו אורחים מארצות אחרות - בהם מקהילות יהודיות משמעותיות וגם אורחים מישראל. הכוונה היתה להרשים את העולם היהודי בעוצמה, במעמד ובהישגים שרשמו לזכות עצמם יהודי ארצות הברית. אך האורחים שבאו להתרשם לא היו היחידים שלא שותפו בדיונים ובהתלבטויות של העצרת, על סדנאותיה. גם נציגי קהילות רבות בצפון אמריקה לא חשו עצמם שותפים לדיונים גורליים שעל סדר יומו של העם היהודי, כמו הפרק המרתק שזה עתה נפתח, של יציאת יהודי רוסיה וגרורותיה לחופש אחרי 70 שנות שיעבוד רוחני ופיזי. לא היה זה כנס לעריכת חשבון נפש ולא היה זה כנס להתוויית דרך כלשהי לעתיד.

היה זה, בעיקרו, מפגש מרהיב עם סממני כוח ואחדות, על־פי מתכונת של עצרות דומות שנערכו בשנים האחרונות. אולם, בעוד שבעבר התמקד חלקה של העצרת סביב אישיות מרכזית מישראל - הנשיא או ראש הממשלה - הפעם היה המרכיב הישראלי סמוי מן העין. הזמינו אמנם את ראש הממשלה להופיע בנאום מרכזי, אולם, לראשונה בתולדות העצרות הללו, שורבבה הפעם נימה פוליטית נגחנית. כדי למנוע את הופעתו של המנהיג הישראלי הבכיר, התארגנו 41 מצירי העצרת, חתמו על מכתב מביש לראש הממשלה וביטלו את הזמנתו.

יש אומרים שהתהליך שעובר עתה על יהודי ארצות הברית הוא בלתי־הפיך, וכי אנו הישראלים יצרנו לעצמנו את הבעיה הזאת. הניסיונות החוזרים ונשנים, לתקן את חוק השבות ולקבוע באמצעות חקיקה פרלמנטרית את זהותו של יהודי בפזורה - ולא רק בישראל - על־פי ההלכה, השפיעו על יחסם של רבים וטובים מקרב הקהילה היהודית כלפי ישראל. אומדנים זהירים נוקבים בשיעור של כ־50% נישואי תערובת בקרב הדור הצעיר של יהודי ארצות הברית. אם נוציא מכלל זה את הזרם האורתודוקסי ואת המחנה החרדי, נמצא שבכל משפחה שנייה יש זוג מעורב. על רקע מציאות זו מובנת התרגשותם והתנגדותם של יהודי ארצות הברית ברובם הגדול למעשה ההתערבות של ישראל בהגדרת זהותם היהודית. הגדרה זו נראית שרירותית בעיניהם. ההתערבות הישראלית באה, לדעתם, לקבוע שאם ילדיהם ונכדיהם לא יקבלו עליהם על עול ההלכה, שאינה מוכרת להם ולא מקובלת עליהם, הם יחדלו להיות יהודים.

הנזק של "מיהו יהודי"

שלא כבתחום המדיני והביטחוני, שבו האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל אינם יכולים להתנהל בהתאם לדרישותיהם - או לנוחותם - של יהודי הפזורה, בענין קביעת מעמדם כיהודים גילתה ישראל חוסר הבנה וחוסר רגישות. הנזק לרקמת היחסים בין ישראל לפזורה, שנגרם עקב ניסיונות חקיקה מן הסוג המבקש לקבוע בעבורם "מיהו יהודי", אינו טעון הוכחה. אך טעות היא להניח שמקרה זה, או כל מעשה או החלטה אחרים של ממשלת ישראל בתחום המדיני, הם מקור הניכור המורגש בקרב הפזורה האמריקנית כלפי ישראל. סביר להניח שהסיבות להתרחקות זו נעוצות, כנאמר לעיל, בהתמקדותם של יהודי ארצות הברית בעצמם ובראיית ערכיהם התרבותיים ונכסיהם החומריים כעמידים בפני כל נחשול אפשרי של אי־יציבות חברתית או כלכלית העלול לפקוד את סביבתם. בצד הכרתם זו, רואים עצמם בני הדור הצעיר העולה למנהיגות כנושאי דגל ההצלחה היהודית בחברה האמריקנית. ראייה זאת עלולה לסנוור לטווח רחוק, אך די בה כדי לטפח את הרגשת העוצמה שיהודי ארצות הברית מתמכרים לה עתה.

המציאות החדשה מקבלת משמעות מעשית בתחומים רבים שבהם נאמדת הזיקה ההדדית בין ישראל לפזורה האמריקנית. שיעור התיירים הצעירים מקרב יהודי ארצות הברית בארץ פוחת והולך בשנתיים האחרונות, להוציא את בואם של אלפי בני נוער יהודיים במסגרת תוכנית "תגלית", תוכניות שיזמו כמה נדבנים חשובים בארצות הברית, במימון ישראלי ויהודי בעולם. מכלל היהודים האמריקנים שביקרו בארץ מתמעט מספרם של בני ה־30 וה־40. רק מספר מועט, יחסית, של בני נוער בא מדי שנה לבקר, ללמוד, לעבוד ולסייר במסגרת תוכניות הנוער של התנועה הציונית. מאמציהם של המוסדות ושל השליחים להרחיב את רשת פעילותם ראויים להערכה, אולם הצלחתם מוגבלת מאוד. אלה שברשת באים ואלה שמחוצה לה אינם מתקרבים אליה. מתוך פזורה של יותר מחמישה מיליון יהודים, באים לביקור של שבוע עד שבועיים בישראל רק כמה אלפי יהודים בשנה. פעילי הקהילות מייחדים יותר ויותר מזמנם ומתשומת לבם לצרכים המקומיים. במקומות החדשים שבאזור "חגורת השמש" (אריזונה, קליפורניה, טקסס, ג'ורג'יה ופלורידה) קמות ונבנות עתה קהילות חדשות, עם בוא זרם המהגרים היהודיים מיישובי החוף המזרחי. לפעילים המקומיים יש סיבות למכביר לרכז את מאמציהם בבניית מוסדות חינוך ותרבות. מאמצים אלה בולעים משאבים שבחלקם הגדול הופנו בעבר לצורכי העם היהודי בארצות מצוקה ולהשתתפות במפעל הבנייה בישראל בהתיישבות, בקליטת העלייה, במוסדות עליית הנוער ובשיקום שכונות.

דרושה היערכות חדשה

ייתכן שהצדק עם אלה הטוענים שהתהליך הוא בלתי־הפיך, אך ישראל מעולם לא קיפלה את דגלה בעימותים שנכפו עליה. האתגר שיהודי הפזורה מציגים לה עתה הוא אחד מאותם עימותים, וישראל חייבת להתייצב מולו ולצאת ממנו כשידה על העליונה.

אין כאן התמודדות על כיבודים, על הישגים חומריים או על מעמד בכורה. העימות מתמקד בנושא העיקרי שעליו קמה וקיימת ישראל - הבטחת המשך קיומו של העם היהודי. יהדות הפזורה הולכת ומצטמקת. השוואת שיעורי הגידול של האוכלוסייה היהודית עם גידול האוכלוסייה הכללית בארצות הברית ב־40 השנים האחרונות מורה על אובדן של כארבעה מיליון יהודים בארבעת העשורים האחרונים. אלה שנשרו מהעם היהודי בצפון אמריקה לא עלו לישראל ולא היגרו לארצות אחרות. הם פשוט נעלמו ונבלעו באוכלוסייה האמריקנית, כלא־היו.

תהליך ההתבוללות נמשך ויש סימנים שהוא אף גובר. יש אולי כאלה הסבורים שתוספת מהגרים יהודים מחבר העמים, בצד יורדים מישראל, תבטיח איזון כלשהו לתמונה הדמוגרפית העגומה. לא כך הוא המצב בשטח. שתי קבוצות אלו, מהגרים מחבר העמים ויורדים מישראל, אינן מעשירות את הנתונים הדמוגרפיים של יהודי ארצות הברית. הן גם אינן תורמות להשבחת איכותם היהודית של יהודי ארצות הברית. נתונים בשטח מצביעים על נטיות להתבוללות בקרב שתי קבוצות אלו, בשיעורים שאינם נופלים מאלה המקובלים בקהילה הוותיקה ואף עולים עליהן.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להשלים עם מציאות עגומה זו. עליה לרענן את המסר הלאומי שישודר לפזורה. עליה להוכיח בעובדות ובמספרים שלא נס ליחה של הציונות המגשימה, וכי גם בעיתות רגיעה, ללא אימת פוגרומים ופורענויות ליהודים, היא קיימת, פועלת ודרושה כתמיד.

ניסיון השותפות בין הפזורה האמריקנית ובין ישראל ביובל האחרון מאפשר היערכות חדשה ביחסים ששותפות זו הולידה. בצד המעורבות החומרית - ככל שתהיה מוגבלת וזמנית - יש מקום לעודד גם מעורבות אישית ורגשית, בקרב הפזורה האמריקנית כבכל פזורה אחרת. שליחי עלייה אינם יכולים למלא תפקיד כלשהו בתנאים של היום. בימים אלו דרוש מאמץ חינוכי מסוג אחר. מחנכים ומורים ישראלים, מהטובים שבהם, יכולים למלא שליחות של שנתיים עד שלוש שנים בהחדרת תודעה יהודית אמִתית בקהילות הפזורה. זוהי השקעה שתניב את פֵרותיה לטווח רחוק, אך בלעדיה יילך ויחמיר הניכור ההדדי בין שני הריכוזים העיקריים של העם היהודי. את הניכור הזה חייבים אנו לסלק בכל דרך אפשרית שבכוחנו להתוות.