דמדומי העולם

ב-1997 ביימתי בטוקיו את האופרה צ׳וּשינְגוּרָה. המלחין, שיגֵאָקי סָאאֵגוּסָה, דחק בי תקופה ארוכה לקבל על עצמי את בימוי הבכורה העולמית של היצירה שלו. אין סיפור יפני יותר מצ׳ושינגורה: אדון פיאודלי סופג הקנטות ועלבונות בשעת הכנות לטקס. הוא שולף את חרבו. בעבור איבוד השליטה הזה הוא נאלץ לבצע סֶפּוּקוּ, התאבדות טקסית. שנתיים לאחר מכן, ארבעים ושבעה מנאמניו נוקמים את נקמתו, מתנפלים באישון לילה על בן האצולה שהעליב את אדונם בלי הצדקה ורוצחים אותו. הם יודעים שהמעשה יעלה להם בחייהם. ארבעים ושבעת הנאמנים, כולם עד אחד, מתאבדים בו ביום.

שיגאקי סאאֵגוסה הוא מלחין בעל שם ביפן, ובתקופת ההפקה הגיש תוכנית משלו בטלוויזיה היפנית; אנשים ידעו על העבודה שלנו. בערבים נהגו כמה מאיתנו, קבוצה מצומצמת של העוסקים במלאכה, לסעוד יחד לשולחן ארוך. ערב אחד בא סאאגוסה באיחור, אחוז התרגשות. הרצוג-סאן, אמר. הקיסר הביע את רצונו להזמין אותי לשיחה פרטית, אם אינני עסוק מדי לקראת הבכורה. עניתי: למען השם, אין לי מושג בכלל מה אוכל לומר לקיסר, אלה יהיו רק חילופים ריקים מתוכן של גינוני סרק. הרגשתי איך ידה של אשתי לֵנה ננעצת בידי, אבל זה היה מאוחר מדי. כבר סירבתי.

המשגה בכללי הטקס היה כה נורא, כה מטופש עד שגם היום אני רוצה שהאדמה תבלע אותי. כל היושבים לשולחן הפכו לנציבי מלח מרוב תדהמה. איש כמדומה כבר לא נשם. כל המבטים היו מושפלים, מופנים ממני והלאה, ודממה ארוכה מילאה את החדר צינה. נדמָה לי שיפן כולה חדלה לנשום. ואז פילח קול את הדממה: את מי בדיוק אני רוצה לפגוש ביפן, אם לא את הקיסר? בלי לחשוב עניתי: את אוֹנוֹדָה.

אונודה? אונודה?

כן, עניתי, הירוֹ אוֹנוֹדָה. כעבור שבוע פגשתי אותו.

לוּבּאנג, שביל בג‘ונגל

20 בפברואר 1974

הלילה מתפלש בחלומות קודחים, ומיד עם ההתעוררות, כמו ברטט קר, הנוף הוא חלום שהפך ליום, רוחש רחש סטטי, חלום שמסרב לחלוף, מרצד כמו נורת ניאון שלא הותקנה היטב. מאז הבוקר, יער-העד מהבהב בעינוי טקסי של התעלות חשמלית. גשם. הסערה רחוקה כל כך שהרעם לא נקלט באוזן. האם זה חלום. האם זה חלום. שביל רחב, מימינו ומשמאלו סבך עבות, עלים מרקיבים על הקרקע, טיפות מן העלווה. הג׳ונגל ניצב קשיח, בענווה סבלנית, עד תום המיסה הגדולה של הגשם.

ואחר כך זה, כאילו הייתי שם בעצמי: רעש קולות עמומים ממרחק; צעקות טובות מזג מתקרבות. מתוך אדי הג׳ונגל המטושטשים, דמות לובשת צורה. גבר פיליפיני צעיר נחפז בשביל המשתפל קלות. למרבה המוזרות, בזמן הריצה הוא מחזיק בימינו מעל ראשו משהו שהיה פעם מטרייה, ועכשיו הוא רק שלד של חוטי ברזל ובד קרוע, ובשמאלו — סכין בּוֹלוֹ גדולה. מאחוריו צמודה אליו אישה שתינוק בזרועותיה, ואחריה עוד שבעה או שמונה בני כפר. הדבר שעורר את הרִגשה העליזה אינו נראה לעין. הם חשים לדרכם, ויותר דבר לא קורה. הטיפות הנושרות קצובות מהעצים, השביל הדומם.

זה שביל ותו לא. ואז, בצדו הימני, בדיוק מולי, אחדים מהעלים המרקיבים על הקרקע נעים. מה זה היה? רגע של קיפאון. ואז חלק מקיר העלים שמולי, בערך בגובה העין, מתחיל לזוז. לאט, לאט מאוד, איש-עלים לובש צורה. האם הוא רוח רפאים? הדבר שראיתי כל הזמן, אך לא זיהיתי, אף כי הוא נמצא ממש לנגד עינַי, הוא חייל יפני. הירו אונודה. גם אילו ידעתי היכן הוא עומד קפוא לא הייתי מבחין בו, משום שההסוואה שלו מושלמת. הוא מסיר מרגליו את העלים הרטובים, ואחר כך את הענפים הירוקים שהצמיד לגופו בקפידה. הוא מרים מהסבך העבות את הרובה שלו, שלידו הסתיר גם את תרמיל הגב המוסווה שלו. אני מזהה חייל בן חמישים וקצת, מגויד; כל תנועה מתנועותיו זהירה להפליא. חליפת המדים שלו היא רק רסיסים התפורים זה לזה, קת הרובה עטופה ברצועות קליפת עץ. הוא מאזין בזהירות, ואז נעלם בלי קול בכיוון שיושבי הכפר רצו אליו. מולי נמצא עדיין השביל הבוצי, אבל עכשיו הוא חדש, אחר, ועם זאת אותו שביל, רק מלא סודות. ההיה זה חלום.

השביל, מעט שקוע יותר, מתרחב פה. מהגשם נשאר רק טפטוף. אונודה בוחן טביעות רגל באדמת החומר, אוזנו כרויה תמיד, תמיד על המשמר. עיניו, דרוכות, סורקות את הסביבה בלי הרף. הציפורים נושאות שוב קול, שלוות, כמו כדי להניח את דעתו שהסכנה היא לעת עתה רק מילה בְּמילון, מצב סודי, מסתורי של הנוף. גם זמזום החרקים קצוב. אני מתחיל לשמוע יחד עם אונודה שהזמזום אינו תוקפני, אין בו מרי. במרחק רחשי נחל, אף על פי שעוד לא ראיתי שום נחל, כאילו התחלתי, כמו אונודה, לתרגם את הרחשים.

לוּבּאנג, יוּבל הוואקאיאמָה

21 בפברואר 1974

יער-העד יוצר כאן גג מעל לנחל צר. מים צלולים קולחים מעל אבנים שטוחות. משמאל, בשיפולי הגבעות התלולות המיוערות, נהר נשפך. במורד היובל הנוף נפתח. במבוק, דקלים, קנים גבוהים. במפגש שני הנחלים נפרשת גדה חולית שטוחה. אונודה חוצה את החול בהילוך לאחור, משאיר עקבות כדי להטעות עוקב אפשרי. מבעד לקנים הנדים לאיטם הוא מזהה דגל יפני קטן. אונודה מרים בזהירות את משקפתו השחוקה, ששנים ארוכות בג׳ונגל הטביעו עליה את חותמן. האם בכלל עוד יש לו משקפת? הרי העדשות ודאי התכסו פטריות כבר מזמן. או שמא פשוט אי אפשר לדמיין את אונודה בלי משקפת? הדגל מיטלטל ומתרפרף ברוח אחר הצהריים הקלה. בד הדגל כה חדש עד שקווי הקיפול עדיין נראים בבירור.

לצד הדגל עומד אוהל חדש מהמפעל, כמו אלה שתיירים לוקחים לטיולי סוף שבוע. אונודה מזדקף בזהירות. הוא רואה גבר צעיר משתופף על הקרקע בגבו אליו, מנסה להצית אש בכירת מחנאות. חוץ ממנו אין איש נראה לעין. תרמיל גב מפלסטיק בפתח האוהל. כשהגבר הצעיר שולח יד אל התרמיל כדי לסוכך בעזרתו על הכירה מהרוח, פניו נראים לעין: זהו נוֹרִיוֹ סוזוקי.

אונודה מזנק לפתע ממסתורו. סוזוקי מזדקף בהלם, רואה את רובה הקרבין המופנה היישר אליו. נדרש לו רגע למצוא את קולו.

"אני יפני... אני יפני."

"על הברכיים," מצווה אונודה. סוזוקי יורד באיטיות על ברכיו.

"לחלוץ נעליים. זרוק אותן רחוק."

סוזוקי מציית לפקודה. הוא רועד קלות, ומצליח להתיר את השרוך רק במאמץ.

"אני לא חמוש. זו רק סכין מטבח."

אונודה כמעט לא מתייחס לסכין שעל הקרקע. סוזוקי דוחף אותה בזהירות ממנו.

"אתה אונודה? הירו אונודה?"

"כן. סגן משנה אונודה. זה אני."

אונודה מכוון את קנה הרובה ישירות לחזהו של סוזוקי, בתנועה שלווה, בלי חיפזון. בו בזמן מתמלאים פניו של סוזוקי חיים.

"אני חולם? אני רואה את מה שאני רואה?"

אור היום התחלף בערב. אונודה וסוזוקי משתופפים ליד המדורה, במרחק-מה מהאוהל של סוזוקי. ציקדות ליליות מתחילות לצרצר. המקום שבחר אונודה לעצמו מאפשר לו לצפות בסביבה במבטו הנד בלי הרף. הוא חשדן ודרוך, ונשקו עדיין מופנה ישירות אל סוזוקי. ודאי כבר שוחחו שעה ארוכה. אחרי שתיקה סוזוקי ממשיך.

"איך אני יכול להיות סוכן אמריקאי? אני רק בן עשרים ושתיים."

אונודה לא מתרשם מהטיעון. "כשאני באתי הנה להתחיל במלחמה, הייתי מבוגר ממך בשנה בדיוק. כל ניסיון להניא אותי מהמשימה שלי היה תחבולה של סוכני אויב."

"אני לא אויב שלך. התכוונתי רק לפגוש אותך."

"כבר באו לאי אנשים בלבוש אזרחי, בכל סוגי הבגדים שיש. כולם רצו רק דבר אחד: לנטרל אותי, לקחת אותי בשבי. שרדתי במאה ואחד-עשר מארבים. הותקפתי פעם אחר פעם. כבר שכחתי כמה פעמים ירו עלי. כל אדם באי הזה הוא אויב שלי."

סוזוקי שותק. אונודה מביט בכיוון שהשמים בו עדיין קצת בהירים.

"אתה יודע איך כדור שנורה נראה באור כמו זה עכשיו?"

"לא. לא באמת."

"יש לו זוהר כחלחל, כמעט כמו לקליע נותב."

"באמת?"

"אתה רואה אותו מגיע ישר אליך, אם הוא בא ממרחק גדול מספיק, ממקום רחוק מספיק."

"ולא נפגעת," מתפלא סוזוקי.

"הייתי נפגע. סובבתי את הגוף והכדור חלף על פני."

"האם הכדורים שורקים?"

"לא, הם יוצרים מין רטט שחולף מולך. המהום עמוק."

סוזוקי מתרשם.

קול נוסף מצטרף. במרחק מרצדים שמי הלילה. הקול שר שיר.

"מי זה?" סוזוקי לא רואה אף אחד.

"זה שימאדָה, רב טוראי שימאדה. הוא נפל פה."

"אבל זה היה לפני אמצע שנות ה-50, לא? אני יודע על זה. כולם ביפן יודעים על זה."

"הוא מת לפני תשע-עשרה שנים, תשעה חודשים וארבעה-עשר יום. כאן ביובל הוואקאיאמה, זה היה מארב."

"ואקאיאמה?" סוזוקי שואל. "שם יפני."

"ממש בתחילת הקרבות שלנו על לובאנג, הגדוד שלי קרא בשם הזה למפגש הנהרות פה, על שם המחוז שבאתי ממנו."

צרצור הציקדות מתגבר עתה וממלא את הנוף. עכשיו הן המובילות את השיחה. סוזוקי מהרהר ארוכות. לבסוף הציקדות מרימות את קולן בצעקה, כולן יחד, צליל צורם, כמו מרד קיבוצי.

"אונודה-סאן?"

"סגן משנה."

"סגן משנה, אני לא רוצה שנלך סחור-סחור."

סוזוקי שותק. אונודה נוגע קלות בחזהו של סוזוקי בקנה הרובה שלו, לא באיום, אלא כדי לעודד אותו להחזיק את האש בחיים.

"אם אתה לא סוכן אז מי אתה?"

"שמי נוריו סוזוקי. הייתי סטודנט באוניברסיטת טוקיו."

"היית?"

"פרשתי מהלימודים."

"אף אחד לא פורש ככה סתם מהאוניברסיטה הכי טובה במדינה."

"פתאום ראיתי את כל העתיד שלי פרוש מולי, בתור קריירה, כל צעד עד לגמלאות. זה הבהיל אותי."

"ו...?" אונודה לא מבין.

"רציתי כמה שנים של חופש לפני שאקריב את חיי על מזבח העסקים."

"ו...?"

"התחלתי לצאת למסעות. כטרמפיסט. הייתי בארבעים מדינות."

"מה זה טרמפיסט?"

"עצרתי מכוניות, קיוויתי שמישהו ייקח אותי. בלי מטרה מוגדרת. עד שמצאתי את המטרה שלי."

"איזו מטרה?"

"למען האמת שלוש מטרות. קודם כול רציתי למצוא אותך, סגן משנה אונודה."

"אף אחד לא מוצא אותי. עשרים ותשע שנים אף אחד לא מצא אותי."

סוזוקי מרגיש מעודָד.

"אני פה פחות מיומיים ומצאתי אותך."

"אני נתקלתי בך, אני מצאתי אותך. לא אתה אותי. אם לא היית מסתכן בצורה חסרת אחריות כל כך, קרוב לוודאי שהייתי הורג אותך."

האמירה לא ברורה לסוזוקי. הוא שותק.

"ומה שתי המטרות האחרות שלך בחיים?"

"היֵטי..."

"מי?"

"היצור האיום, בהימלאיה. איש השלג הנורא, המכוסה פרווה. מצאו עקבות שלו, הוא קיים. ואחרי זה, לראות דוב פנדה בסביבתו הטבעית בהרי סין. בסדר זה: אונודה, יֵטי, דוב פנדה."

בפעם הראשונה אנו רואים רמז לחיוך על פניו של אונודה. הוא מהנהן אל סוזוקי, עוד, ספר עוד.

סוזוקי מרגיש מעודָד. "המלחמה נגמרה לפני עשרים ותשע שנים."

בפניו של אונודה חוסר הבנה עירום, קפוא.

"זה לא ייתכן."

"יפן נכנעה באוגוסט 1945."

"המלחמה לא נגמרה. שלשום ראיתי נושאת מטוסים אמריקאית, בליווי משחתת וספינת קרב."

"בדרכן מזרחה," סוזוקי משער.

"אל תנסה לרמות אותי. אני רואה את מה שאני רואה."

סוזוקי בשלו. "סגן משנה. הבסיס הכי גדול של צי ארצות הברית באוקיינוס השקט נמצא במפרץ סוּבּיק. זה היעד של כל ספינות המלחמה שראית."

"ליד מפרץ מנילה? רק תשעים קילומטר מפה."

"כן."

"הבסיס הזה היה קיים כבר בתחילת המלחמה. איך ספינות אמריקאיות מקבלות גישה לשם?"

"ארצות הברית והפיליפינים הן בעלות ברית."

"ומטוסי קרב, מפציצים; אני רואה אותם כל הזמן?"

"הם טסים לבסיס חיל האוויר קלארק, מצפון למפרץ מנילה. אם יורשה לי לשאול, סגן משנה, למה כוחות מסדר גודל עצום כזה לא תוקפים את האי הזה, לובאנג, וכובשים אותו? הרי לובאנג חולש על הגישה למפרץ מנילה."

"אני לא יודע מה התוכניות של האויב."

"אין שום תוכניות כי המלחמה נגמרה."

אונודה נאבק לרגע בעצמו. אחר כך הוא נעמד לאיטו, צועד צעד לקראת סוזוקי ונועץ את פי הרובה שלו בין גבותיו.

"אמור לי את האמת. עכשיו הגיע הזמן."

"סגן משנה, אני לא פוחד מהמוות. אבל נראה לי מדכא למות דווקא כשאני אומר אמת."

הלילה הזה נעשה לארוך שבלילות לאונודה ההמום, הקרוע בין ספקות ותובנות. אבל כלפי חוץ אין כל ניע ופניו נשארים מאובנים. פצצות אטום על שתי ערים ביפן, מאה אלף הרוגים בבת אחת? נשק שקשור איכשהו לאנרגיה שמשתחררת בעת ביקוע האטום. איך? חסר לסוזוקי הידע הטכנולוגי כדי להסביר. בינתיים גם מדינות אחרות השיגו את הנשק הזה. הנשק הקיים במאגרים הוא בעל עוצמה כה כבירה עד שבכוחו להרוג את כל יושבי הכוכב הזה לא רק פעם או פעמיים אלא אלף מאתיים וארבעים פעם. לדעת אונודה זה לא מתיישב עם הגיון המלחמה, עם היגיון של כל מלחמה נתפסת, ובכלל זה מלחמות העתיד.

המשך בספר המלא