חיילי שוקולד

על דלתות נעולות ופתיחתן

הספר נכתב בעיקר בעבור אותם האנשים הנמצאים משני עברי הדלתות הנעולות, מצד אחד – אלו אשר הדלתות נועלות או פותחות בפניהם את הדרך לחיים ראויים; מן הצד האחר – אלו המחזיקים במפתחות הדלתות, המעניקים להם כוח ועצמה לפתוח או לנעול אותן בפני חייהם של אחרים.

אני עצמי נמצאתי במהלך חיי משני צדיהן של הדלתות. בתור ילד, נער ואדם צעיר, פעמים רבות מצאתי עצמי מול דלתות נעולות, ובבגרותי השתדלתי ככל יכולתי לפתוח אותן בפני אלו שנסיבות חייהם סגרו בפניהם את הדלתות אל עולם ראוי. ברוב המקרים הצלחתי בפתיחתן, כשם שעשו זאת בעבורי רבים ממפקדיי. ככל שזיכרוני אינו בוגד בי, ואני גאה בכך, לעתים פתחתי דלתות גם במחיר התעלמות מהוראות, נהלים ונוהג וייתכן שאף בהפרת פקודה.

נסיבות החיים מונעות מרבים תמיכה וסיוע בפתיחת הדלתות. רבים מאלו שלא זכו כמוני, שייפתחו בפניהם דלתות, נושרים ממעגל החיים הראויים ספוגים רגשות עלבון ודימוי עצמי נמוך, ומאבדים תקווה. גם היום, יותר מיובל שנים מאז חוויתי את חוויית הדלת הננעלת בפניי, רבים אחרים חווים חוויות זהות לשלי. בעבורם נכתב ספר זה, קורות חיי במסלול השירות הצבאי, נושא על כתפי משא כבד מנשוא בדרך להצלחה. לכל אלו אשר כבר בתחילת דרכם עומדים בפני דלת נעולה ומוצאים עצמם תחת גלגלי־החיים, לרוב שלא באשמתם, ספר זה אמור לטעת בהם תקווה וכוח להילחם. ולאלו המחזיקים בידיהם את מפתחות הדלתות אני קורא לגלות רגישות והבנה כלפי הניצבים מעברה השני של הדלת הנעולה. כל שנדרש מהם הוא מילה, חיוך, הושטת יד, טפיחה על השכם, מעט תשומת לב ומאמץ קטן. זו החובה שאין למעלה ממנה של כל מי שהכוח בידו.

אני זוכר את מנהל הגימנסיה "אהל־שם" ברמת גן, ארצי עליו השלום, פדגוג בפרוטה, אשר סגר בפניי דלת ונעל אותה בשבעה בריחים כשם שאני זוכר את רב־טוראית רבקה זלצר, מדריכתי בקורס מודיעין בצה"ל, אשר החיוך שלה החל להמיס את בריחיו של המנהל ארצי והניע אותי לסיים את הקורס בציון א"ב, ובכך הרחיב קמעה חרך בדלת שהחלה אט־אט לנוע על ציריה.

"אצבע אלוהים" היא שהפגישה אותי בריאיון הראשון שקיימתי בתור מפקד בית הספר להנדסה צבאית עם טירון מחזור מאי 1972, בן־חמו מאשדוד. דלתו שלו לחיים הייתה פתוחה, אך הוא השכיל להיות פה לחבריו החיילים, שדלתותיהם לחיים ננעלו בפניהם כפי שננעלו בפניי. בן־חמו, נבון ורגיש, גילה את רגישותי שלי לדלתות נעולות וניצל אותה עד תום. הוא הצליח לחדור ללבי ולגרום לי לפתוח דלתות בפני קרוב לשלושים טירוני מחזור מאי בין השנים 1972-1973. זו תמצית ההוויה – טיפת מזל, מפגש מקרי, רגישות ונחישות.

בראשית... אחרית...

בראשית... אחרית...

בשנה השבעים ושלוש למניין שנות חיי התחלתי בכתיבת הספר. שנים התלבטתי אם לכתוב אם לאו. ידעתי שכתיבת הספר תחייב אותי להיחשף כפי שמעולם לא נחשפתי, מעשה לא קל. עלעלתי בדפי הספר הלוך וחזור, מרענן את זיכרוני, מגלה נשכחות, מחשב מה אכתוב ומה אסתיר, מה אחשוף ומה אגנוז, ובעידודה של רמה הבשלתי לכלל מעשה.

בראשית ברא אלוהים את "החור השחור", המשפחה שנולדתי אליה. משפחה שאינה משפחה. אב טוב לב, שלא הצליח לפרנס את משפחתו משום שלא השכיל לקבל מרות. רק לימים גילה את כישרונו בתור מלטש אבני חן, עבד לבד והצליח במעשי ידיו. אם, אישה יפהפייה, דורסנית, שלא אפשרה לכל דבר טוב לצמוח סביבה, שדיכאה ברוע לב את משפחתה עד שאבי שלא היה מסוגל לסבול את התנהגותה ומצא רק דרך אחת להשתיקה: מכות.

היום ברור לנו, לאחותי ולי, שהיה מדובר באישיות חולנית ומפלצתית שגרמה נזק לכולנו, כל אחד נפגע כמידת חולשתו. גדלנו כחיות פרא בלי שלמדנו מהו בית חם, מהי דמות אם אוהבת ואב סמכותי, מהי משפחה. כך נזרקתי לרחוב, ושם ביליתי את רוב זמני, רחוק מן הבית. ככל שבגרתי כך נסגרתי פנימה, פיתחתי רגשי נחיתות עמוקים וחוסר ביטחון. שרדתי בלי להבין את השפעת הבית על אישיותי והתפתחותי. על פי התאוריה, "החור השחור" כולא בתוכו כל מה שנקלע אליו ואינו מאפשר הימלטות ולו של חלקיק אור. חמש עשרה שנים הייתי כלוא בו בלי להבין, עד שמשפט אחד שאמר לי מנהל הגימנסיה "אהל־שם" ברמת גן הכה בי בכל עצמתו, ולאט־לאט הפנמתי שאין לי תוחלת ועתיד בעולם שחייתי בו. הייתי אכול רגשי נחיתות, צברתי בתוכי בושה וכעסים נוראיים. ברחוב הלכתי כשגבי לקירות, בחברה חששתי להתבטא וכשהתבטאתי, אמרתי דברים שלא להם התכוונתי, פריו של פער תרבותי, ואז גזרתי על עצמי שתיקה. שנה וחצי נאבקתי להימלט מ"החור השחור" עד שהחוק אִפשר לי להמרות את פי הוריי ולהתגייס לצה"ל בטרם עת. צה"ל היה בעבורי עיר מקלט, אך גיליתי עולם שאהבתי ושאהב אותי. אחרי שבוע בטירונות כבר הייתי מדריך בדרגת טר"ש. למזלי הטוב, בשמונה שנים מתוך עשר שנות השירות הראשונות שלי בצה"ל, זכיתי למפקדים שידעו להעריך את הצדדים החיובים שבי והתעלמו מתכונות שליליות שהתפתחו פרא ב"חור השחור", אף שמעולם לא הבינו את מקורן.

שירתי כשנה בתור מ"מ בגדוד "אסף". צמחתי כמו צמח בר. הייתי לבד מחוץ לגדוד, בתעסוקה מבצעית, בלא מפקד מעליי, בלא מבוגר אחראי – שלושים חיילים ואני. למדתי להיות עצמאי, הן לחיוב הן לשלילה, שגיתי ותיקנתי, תכונותיי הטובות והרעות הועצמו. שגיאותיי גרמו לי להיפצע פעמיים באירוע מכונן שמאוחר יותר גרם לי להיות קפדן ועקשן בלא גבולות בנושא בטיחות. הטובים שבמפקדיי עודדו אותי, תמכו בי, הקנו לי ביטחון עצמי והכרה בערכי, והביאו אותי במפתיע לראות את עתידי בצבא הקבע. בגיל 26, רב־סרן חסר תעודת בגרות, רציתי ללמוד אדריכלות בטכניון ולהיות קצין הנדסה ראשי. לא עצרתי ולו פעם אחת לחשוב ולשקול את החלטתי. רצתי כמוכה אמוק, כששובל "החור השחור" נשרך אחריי. למעט מקרה אחד, הסכמתי לכל תפקיד שהוצע לי. בכולם הצלחתי, בכולם עשיתי דברים בדרך אחרת, אבל מפקדיי דווקא העריכו זאת. הייתי זקוק לכוחות נפש שלא הייתי מודע לקיומם כדי להתקדם שעל אחר שעל, טעון עקשנות בלא גבולות שסייעה בידי להתגבר על מכשולים. לימים נסבה עקשנות זו על אודות מחלוקת בדבר עתידו של חיל ההנדסה עיכבה את קידומי לתפקיד קצין הנדסה ראשי. בסופו של דבר, מעז יצא מתוק: לבסוף, משזכיתי בסופו של דבר בתפקיד, הייתה באמתחתי תכנית סדורה לפרטי פרטים ומימשתי אותה עד אחרון פרטיה. חיל ההנדסה שינה פניו, הפך לחיל קרבי במלוא מובן המילה ונבחן בהצלחה רבה במבחן העליון של הצבא – במלחמה. זה היה מבחן עליון גם בעבורי – היכולת לממש תכנית מסועפת ומורכבת בתוך זמן קצר, וגם במבחן זה עמדתי בהצלחה.

על סף מינויי לקצין הנדסה ראשי ואני בן 43, הכרתי את רמה, שהייתה לאשתי. שנינו היינו נשואים, הורים לילדים. שנינו ברחנו מחיינו וחיפשנו עולם חדש, ולאט־לאט מצאנו אותו, בעיקר בזכות רמה. ואז, כשהגענו לקרבה שעד אז "החור השחור" אסר עליי, לאינטימיות שלא הכרתי, ולא אפשרה לי עוד להיות לבד, החל "החור השחור להכות בי בלא רחם, כמו הר געש כבוי, המתפרץ פעם ביובל ומאיים להרוס את חיינו. וכך נקלעתי למשבר. רמה הייתה זקוקה לכל אהבתה וכוחה כדי להישאר במחיצתי... חיי הפכו למטוטלת רגשית שפירקה אותי לרסיסים ונאלצתי לצאת לחופשה בת חודש. נסעתי לידיד בארה"ב כדי להתרחק מחיי ולחשוב בשקט. שם הבנתי והפנמתי, לראשונה בחיי, שאינני מסוגל להתמודד עם המשבר בכוחות עצמי, ושבלא עזרה אאבד את רמה. רק אז העזתי לפנות לעזרה. וכל זאת בד בבד עם שירותי הצבאי בלי שפקודיי יודעים או חשים בדבר. רק סגני, ברוך, ידע על כך ותמך בי ברגעים הקשים ביותר.

למזלי הטוב הגעתי לד"ר דוד רודי, פסיכולוג בעל יכולת נדירה שהציל אותי – המבוגר, קצין בדרגת תת־אלוף – ממחשכי ילדותי ונעוריי, מ"חור שחור" שסירב להרפות ממני. ד"ר רודי היה איש יוצא דופן. חכם, חריף, פסיכולוג בכל הווייתו. בזכות אלו ובזכות סבלנותה ואהבתה של רמה נחלצתי מן המשבר. המערכת ביני לבין ד"ר רודי הייתה מורכבת. פן אחד שלה היה גלוי ופשוט: הוא המטפל – אני המטופל, הוא המבוגר החכם המנוסה – אני הפגוע הטעון עזרה. אבל היה בה גם פן אחר: בלא ידיעתי, קיים אתי ד"ר רודי מסלול נוסף, עוקף, דרך רמה. זה היה רעיון של רמה, מאחר שחוותה אתי דברים שלא עלו בשיחותיי עימו. אך ד"ר רודי לא האמין בכוחותיי, או שמא ביכולתו, וייעץ לרמה לעזוב אותי. בעבור ד"ר רודי הייתי מטופל אחד מני רבים. אך בעבורי היו חיי עם רמה העולם היחיד האפשרי. לא היה לי עולם אחר. בתור מטפל, כישלונות והצלחות היו דרך חיים בעבור ד"ר רודי. ואילו בפניי, בתור מטופל, לא עמדה דרך אחרת אלא הצלחה. ד"ר רודי לא הבין שבעבורי כישלון היה בגדר טאבו. וכך, "החור השחור" ואני, היישרנו מבט זה בעיני זה, כמו אקדוחנים במערב הפרוע, והחור השחור השפיל ראשון את מבטו. רק אז יכולנו רמה ואני להושיט יד זה לזה ולדעת שכל עוד רמה אוחזת בידי, נוכל להתגבר על הדרך הארוכה ורצופת המהמורות שלפנינו.

המשכתי לשרת בצה"ל. בה בעת, אפיזודות הקשורות למערכת הבלתי אפשרית של הכפילות בחיינו רדפו וחיזקו אותנו ואף נסכו הומור על חיינו. סיימתי את תפקידי בתור קצין הנדסה ראשי לאחר למעלה מארבע שנים, תקופה נפלאה ומרתקת שבה נפרדתי משני עולמות: חיי עד אז ושירותי הצבאי. נכנסתי לעולם חדש בחברת רמה והתחלתי קריירה שנייה בתור אזרח עד עצם היום הזה.

"החור השחור" לא נעלם. עד היום הוא מלווה אותי, ומפעם לפעם מכה בי. עצמתו קטנה, תכיפותו שככה, אבל דווקא משום כך הופעתו גורמת כאב. עליו, על "החור השחור" אני חש חובה לספר, כדי לטעת תקווה באחרים שחוו אותו. זה סיפור על חיים בין שני עולמות: האחד גובר והשני דועך, אך עדיין קיים. אלו שלא חוו זאת, יתקשו להבין. מאז הטיפול אצל ד"ר רודי, רמה ואני יחד עשרים ושש שנים, אף ש"החור השחור" ממשיך "לבקר" אותנו מפעם לפעם ולשפוך את מררתו.

היום, בתחילת העשור השמיני לחיי, אני מתבונן מעבר לכתפי בנער הצעיר בן ה־15, המפוחד, החולם על עיר מקלט, החושש מצִלו, המנסה להיחלץ, המתגייס לצה"ל ובצעידתו מרובת השנים צועד לכיווני עד שדמותו מתמזגת בדמותי ו"הוא" הופך להיות אני. גם היום, אני עדיין מתקשה לעכל איך "הוא" עשה זאת. נערים, כמותו, הבאים "משם", אינם אמורים להגיע לכאן. בזכותו, היום יש לי חיים. עד עצם היום הזה, כשאני פוקח את עיניי בבוקר ורמה לצִדי, אני יודע שאין זה חלום.

עיר מקלט

עיר מקלט

7.12.1952 יום הגיוס שלי לצה"ל. גיוס – מילה טעונה באותם ימים, ארבע שנים לאחר סיום מלחמת העצמאות. בילדותנו גדלנו בצל המלחמה וצה"ל היה לנו ערך מקודש. רבים התגייסו לצה"ל מרצונם, על פי צו מצפונם, וחשו שהם מתגייסים לשליחות לאומית. אחרים התגייסו מכורח החוק. אך אותי לא עניינו ולא הניעו לא החובה ולא השליחות הלאומית; אני לא התגייסתי לצבא, אלא ברחתי לצבא. ברחתי מנעורים שאבדו, מחוסר תוחלת לעתידי ומדימוי עצמי נמוך, נשאתי על גבי רגשי נחיתות כלפי העולם כולו שייצג בעבורי חיים שלא היו לי בהם לא מקום ולא עתיד. ברחתי לצה"ל כי הוא היה בעבורי עיר מקלט. לא היה לי מקלט אחר לברוח אליו. לא הטריד אותי מה אעשה בצבא, לא עניין אותי באיזה חיל אשרת ולא תיארתי לעצמי שאוכל למלא תפקיד בעל אחריות גדולה משל טוראי. כל רצוני היה לברוח, ובדמיוני ראיתי עצמי רובאי בחיל הרגלים כל ימי חיי.

אי שם במהלך ילדותי ונעוריי השתבשו חיי בלי שהייתי מודע לכך. לראשונה הכרתי את אבי בהיותי בן ארבע, לאחר ששוחרר ממאסר בכלא עכו בגין חברותו באצ"ל. אמי ואנוכי גרנו ברחוב לבנון בתל אביב. שיחקתי בחצר, ולפתע נכנס איש ושאל אם שמי אבי. משהשבתי בחיוב, הרים אותי בזרועותיו וחיבק אותי, ואני התחלתי לצרוח, "אימא! גונבים אותי!".

הוריי החליפו ארבע דירות מגורים, וכשהייתי בן שבע עברנו לפרדס כ"ץ, גן עדן עלי אדמות לילדים. שכונה שקטה, דלילת אוכלוסייה, משובצת שדות לרוב וביצות בחורף, מוקפת בפרדסי אבו האשם ואבו לבן וברכות ההשקיה שלהם, ששחינו בהן במחיר גרוש. עמק הירקון גבל בשטחה של השכונה, וכאשר עלה הירקון על גדותיו, השטנו בו רפסודות עץ. סמוך לנו שכן הכפר הערבי ג'מסין, ושם היו לי חברים, דופאלה וג'אורדד. אבי שימש בורר בכפר הזה, כאשר נתגלעו סכסוכים בין תושביו. הם פנו אליו לאחר שהכירוהו, בעיקר בשל שליטתו בשפה הערבית, היכרותו עם אורחות חייהם ומנהגיהם והכבוד שנהג בהם.

במרפסת ביתנו הגדולה גידלתי בכלובים ארנבות למאכל, מעשה שהעמיד אותי בהתנסות קשה – קודם לטפל ללטף את הארנבות ואחר כך לאכלן, אבל זו הייתה דרך טובה להמשיך לאכול בשר ולחסוך כסף שהיה חסר תמיד.

ערב אחד, בשנת 1945, פרצו אנשי "ההגנה" לביתנו וחטפו את אבי. ימים מספר הוא הוכה ועונה, ואז הוחזר הביתה, לאחר שאנשי "ההגנה" התנצלו בפניו. הם טעו בזיהוי והיו סבורים שהוא יעקב מרידור, סגן מפקד האצ"ל. רק אז התוודעתי לכך שהוא חבר הארגון הצבאי הלאומי. מאוחר יותר הבנתי שהוא שייך ל"ראשוני אצ"ל", וכן ששני אחיו היו גם הם חברים באצ"ל. כל חוג מכרינו היו חברי בית"ר ואצ"ל, "המשפחה הלוחמת".

לימים התלוויתי אליו לנסיעה לתל אביב, ובדרכנו פגשנו אדם לא מוכר לי. אבי עמד ושוחח עמו ברוח טובה, ולאחר שנפרדו השיב לשאלתי כי זה אחד החוטפים שלו. כשתמהתי על השיחה הלבבית השיב לי כי "אין לי סיבה לכעוס עליו, שנינו נלחמנו למען המדינה והוא לא חטף אותי על דעת עצמו".

כשכבר הייתי חייל צעיר, כמהתי לפגוש קצינים אנשי האצ"ל. הראשון בהם היה מוטק'ה ציפורי, מפקד פלוגה בגדוד 51 במחנה בית נבאללה, (שלימים יהיה תת־אלוף) בעת ששירתי בפלוגת ההנדסה 578 של "גבעתי". הוא הכיר היטב את דודי אליהו. היינו בקשר מאז ועד סיום שירותי בצה"ל, היה לנו משהו משותף – האצ"ל, פיסת היסטוריה של ימי טרום המדינה.

כל יופייה של החברה הישראלית של שנות הארבעים התמצה בפרדס כ"ץ. עשירים גרו מול עניים, דלת מול דלת. ילידי הארץ ועולים חדשים, אשכנזים וספרדים, חילונים ודתיים – כולם דרו באותו בניין בהרמוניה. המריבות היחידות היו משובות הילדים במשחקי מלחמה ובזריקת אבנים. למדנו בעזרת הנשים של בית הכנסת אצל המורה נֹח ברבר, כיתות א' וב' יחד. ואולם כאשר רצו לכפות עלינו לבישת ציצית, התקומם אבי ונשלחתי ללמוד בבית ספר יהלום ברמת גן. וכך, מדי בוקר בבקרו, הלך תלמיד כיתה ג' ל"כביש השחור" (כביש פתח תקווה–תל אביב), עלה על אוטובוס למשטרת רמת גן, אחר כך חצה את הכביש והלך קילומטר אחד עד בית הספר וחוזר חלילה בצהריים. בבית הספר הזה פרחתי. למדתי להתמודד עם העובדה שאני בא ממשפחה ענייה בעוד שרוב חבריי באו ממשפחות עשירות. בהפסקות, בזמן שכולם רצו לקיוסק מעבר לצומת, נשארתי בחצר בית הספר. ואז למדתי לחסוך: באוטובוס, ירדתי תחנה אחת קודם ושילמתי שבעה מיל במקום שמונה מיל. חסכתי מיל אחד בכל נסיעה, שני מיל ביום, וכך יכולתי פעם או פעמיים בשבוע לצאת בהפסקה כמו כולם לקיוסק ולקנות ממתק בחצי גרוש. מאוחר יותר, דרך בית ספר יהלום נכנסתי לשבט צופי רמת גן ואחר כך לגימנסיה "אוהל שם".

בנובמבר 1947 הכריז האו"ם על תכנית החלוקה, וערביי ישראל קמו עלינו. לילה אחד, בסוף 1947, פוצצו אנשי ההגנה בפעולת תגמול את בית האחוזה של הפרדסן אבו לבן, שם נהגנו לשחות, על אחד עשר נשיו וילדיו. זה היה טבח מחריד. למחרת אותו היום גילינו שתושבי הכפר ג'מסין ברחו, וכך פונה גם בית האחוזה של אבו האשם, ואני איבדתי את חבריי דופלה וג'אורדד, שעד היום אני מתגעגע אליהם. ואז הגיעה מלחמת השחרור, וארבעה חודשים הושבתנו מלימודים. בשבת, 15.5.48 בעודי קורא את הפטרת בר המצווה שלי בבית הכנסת שעל הגבעה, המקום הגבוה בפרדס כ"ץ, הבטנו בתדהמה במטוסים המצריים התוקפים את תל אביב, וכך התוודענו אנו, הילדים, לתחילתה של מלחמת העצמאות. אבי גויס לצבא. אני וחברי ירחמיאל הלפרין, 'קילקע', התחלנו לאסוף נחושת במזבלת בני ברק ולמכור אותה לבית היציקה של אביו. הנחושת הפכה מוצר מבוקש. בחמש בבוקר חיכינו לעגלות הזבל ואת כל שעות הבוקר עד הצהריים בילינו במזבלה באיסוף נחושת. הרווחנו הון תועפות וכך פרנסתי את משפחתי. בכל יום אספתי בין שלושים לארבעים קילוגרם נחושת, כאשר מחירו של כל קילוגרם היה שמונים גרוש, קצת יותר משלושה דולר.

עזרת הנשים של בית הכנסת הפכה מחסן הנשק והמפקדה של ההגנה בשכונה. באתי למקום בסקרנות ובעניין, ומיד גויסתי לעבודה. אמנם נשר, האחראי מטעם ההגנה, תושב פרדס כ"ץ, הקניט אותי על שאני בן של איש אצ"ל, אך שמח להעסיק אותי. טיפלתי בנשק ובתחמושת, הכרתי את הרובים על בוריים, ידעתי לפרקם בעיניים עצומות, למדתי לכוון למטרה ועסקתי בהעברת הודעות. כך ביליתי חודשים נפלאים, בבוקר במזבלה – מתפרנס מנחושת, ואחר הצהריים בעזרת הנשים – בתחזוקת נשק, עד שחזרנו ללימודים.

אבל פרדס כ"ץ, שבהיותי נער הייתה גן עדן, הייתה רק ה"חצר" סביב ביתי. וכך, בעוד שב"חצר" אני נהנה ופורח, בבית פנימה היה לי הגיהינום הפרטי שלי. אמי הייתה דמות דורסנית שכל חייה התלוננה. התלוננה על מר גורלה, התלוננה על אבי, פגעה בדמותו בעיניי ובעיני אחי ואחותי הקטנים, וכך יום־יום, בכל רגע פנוי החדירה לראשינו את ההכרה שאבא הוא איש לא־יוצלח, שבגללו היא סובלת ואנו עניים, שהיא מקריבה עצמה למעננו. ואילו היא עצמה, ההפך מאבי לא הייתה דמות של אם חמה ואוהבת. כך הפנתה אותי כנגד דמות אבי וכך נתנה לי את התחושה שאין לי משפחה חמה ורגילה כמו לחבריי. רק לימים, כשגדלתי והתבגרתי, מאוחר מדי הבנתי שלמדתי לראות את דמות אבי דרך עיניה, וכך הצטיירה אצלי דמות מעוותת, הפוכה לחלוטין מדמותו האמִתית של אב מסור ודואג, איש טוב לב שלא השכיל להתמודד עם אשתו.

עד שהגעתי לכיתה ח' לא הייתי מודע למשברי ילדותי ונעוריי, ומרגע שנעשיתי מודע להם לא היה לי עם מי לדבר על כך. שתקתי. הכול התפרץ כשהגעתי לכיתה החמישית בגימנסיה "אוהל שם" ברמת גן. שם ירד עליי מסך. ישבתי בכיתה, ראיתי את המורים מדברים ואת שפתותיהם נעות, אך לא שמעתי את דבריהם. כשהמורה למתמטיקה הציג על הלוח את המשוואה 10 = X2 לא ידעתי להשיב כמה שווה X. כלל לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. ישבתי בכיתה רק כי כך היה צריך, כדי לא לבייש ולהרגיז את הוריי. עד לסיום אותה השנה הם לא ידעו על מצבי בלימודים. מבין מקצועות הלימוד, רק לימוד ההיסטוריה דיבר אליי. בלעתי ספרי היסטוריה בכל רגע פנוי, כמו מכונת קריאה. בסיום שנת הלימודים היה בתעודתי אוסף של ציוני ארבע וחמש מתוך עשר, וציון שמונה אחד – בהיסטוריה, תיעוד נאמן של יכולותיי. הבחינות החוזרות בסוף החופש לא העידו על שינוי, ואני זומנתי אל מנהל הגימנסיה, מר ארצי. ישבתי בחדרו, ומר ארצי אמר לי: "מר כ"ץ אתה לא מתאים ללימודים עיוניים לך תלמד מלאכת כפיים". כך הוא אמר, ואילו אני קמתי ויצאתי לעולם אחר, חדש, שבו הוטבעה על מצחי חותמת: פועל שחור. האמירה "לך תלמד מלאכת כפיים" הייתה אמירה קשה, מכאיבה ומשפילה שנאמרה בגסות, באכזריות ובלי התחשבות. לימים, כשכבר הייתי סגן־אלוף, ראש ענף מבצעים במפקדת קצין הנדסה ראשי, הבנתי שהיה אפשר לומר זאת בדרך אחרת, כך שתפגע פחות בנער שכל חייו לפניו. התקשרתי בטלפון וביקשתי להיפגש עם מר ארצי. הצגתי עצמי בתור תלמידו לשעבר, בעל תואר אדריכל ובדרגת סגן־אלוף, והוא שמח לקבלני. מר ארצי קיבל אותי בחיוך רחב שנמחק כהרף עין לאחר ששמע את דבריי על המילים שבחר כדי לגזור את גורלי. יצאתי מחדרו כשהוא חיוור, נבוך ומושפל, אך לא שמחתי על סגירת החשבון הישן שנפתח עשרים שנה קודם לכן. עד היום אינני משוכנע אם נהגתי בו נכון אם לאו. הוא נפטר שנה לפני שהתמניתי קצין הנדסה ראשי.

נפלטתי מבית הספר ומצאתי את דרכי למשרד האדריכלים של דודי אביאל כ"ץ ברמת גן. התקבלתי לעבודה בתור נער שליח ואחראי להעתקות שמש. בכספי המקדמה על חשבון המשכורת הראשונה שלי, עשרים לירות, קניתי אופני פיליפס אצל שוואלב ברחוב ביאליק ברמת גן, ויום־יום רכבתי עליהם מביתי בפרדס כ"ץ לעבודתי ברמת גן, הלוך וחזור. לעתים רכבתי גם לתל אביב, ללימודי ערב בגימנסיה השכלה, "בית ספר למפגרים" כפי שכונה בפינו, כינוי שהוא סוג של הגנה עצמית. ביליתי שם חמישה ערבים בשבוע, נהנה לשמוע את ד"ר ישראל שייב המרצה להיסטוריה, את דן מירון מרצה לספרות, חולק את דבריו עם כיתה של נערים כמוני, שעבדו ביום ולמדו בלילה. ההבדל היחידי ביני לבין שאר הנערים היה שהם למדו ואני לא למדתי. ישבתי בכיתת הערב כי אמי התעקשה שאלמד בגימנסיה ושתהיה לי תעודת בגרות. וכך בבוקר עבדתי והרווחתי כסף במשרדו של דודי, ובערב בזבזתי אותו בגימנסיה.

שתי נקודות המשען של עולמי באותם ימים היו העבודה אצל דודי האדריכל, ויומיים בשבוע עיסוק נוסף, שרק מאוחר יותר הבנתי את חשיבותו בעבורי: הייתי חניך בגדוד "מעפילים" בשבט צופי רמת גן, ומדריך קבוצה בגדוד "הנגב" באותו שבט. תנועת הצופים הייתה המקום שמצאתי בו חברים, מקום ששמחתי להיות בו. לא ניסיתי להבין כיצד אני מצליח בהדרכה בעודי נושא על גבי דימוי עצמי נמוך כל כך. אלו היו מוקדי ההוויה שלי: העבודה במשרד האדריכלות והצופים. שני המקומות האלה הגדירו את עולמי החברתי. קיבלתי את העולם הזה כמות שהוא בלי לשאול שאלות, בלי להתלבט, בלי לחשוב לאן אני הולך. הבית לא נכלל בעולם הזה והפך למקום זר. דודי אביאל היה דמות דומיננטית וחשובה בעבורי. אהבתי אותו, הייתי קשור אליו מאוד ומחויב לו מאוד. באותם ימים דודי אביאל היה בעבורי תחליף לדמות אבי. השליחויות והעתקות השמש גזלו ממני זמן מועט במשרד. דודי העסיק אותי במשרד כי אהב אותי והבין שאני זקוק לכך. מהר מאוד נמשכתי לשרטוט. חיים אגוזי היה שרטט במשרד, עולה חדש מצרפת שנפצע במלחמת העצמאות, והוא חנך אותי ולימד אותי, ומהר מאוד נעשיתי שרטט מן המניין וזכיתי לעצמאות. קיבלתי הנחיות לעבודתי מאביאל, וכשהתפניתי מעבודתי, נמשכתי לעיין באוסף מעניין של מפות שגיליתי במשרד, ששימשו את אביאל כשהיה איש תכנון באצ"ל (הארגון הצבאי הלאומי).

לימים, כשהתבגרתי, הבנתי את השפעת "הארגון הצבאי הלאומי" על החלטתי לבחור בצה"ל כדרך חיים. בתור נער לא הייתה לי דמות אב דומיננטית להזדהות אִתה וללכת בדרכה. הייתה לי דמות קולקטיבית שכללה את אבי ושני אחיו, שהיו כולם חברי האצ"ל. חוג המכרים וחברי משפחתי היו כולם אנשי בית"ר. הייתי גאה בהם, הזדהיתי עם מאבקם להקמת המדינה ובלי שהייתי מודע לכך, היה השירות בצה"ל הדרך הטבעית בעבורי להמשיך את דרכם. כפי שילדים רבים מזדהים עם דמות האב והולכים בדרכה, אני הזדהיתי עם "קולקטיב האצ"ל" של משפחתי: קלמן, אליהו, ואביאל כ"ץ.

המפות מהאצ"ל שבו את דמיוני, התחלתי לעיין בהן. אלו היו מפות של ארץ ישראל באנגלית, בקנ"מ 1:100,000. למדתי את המפות על סימניהן, קוויהן, וצבעיהן. הן ריתקו אותי ומילאו אותי עניין. בעקבות המפה שכללה את פרדס כ"ץ הסתובבתי ברגל בכל הסביבה, השוויתי את הטופוגרפיה לפני השטח, השוויתי את המקרא במפה לעצמים בשטח ולמדתי להתמצא. בטיולי המפות האלה מצאתי עניין שהפך לי לשגרה. גיליתי שאני מתמצא היטב, קורא מפות ונהנה מזה מכל רגע. גיליתי כי יש לי נטייה לסדר. לקחתי על עצמי את סידור התכניות והתיקים במשרד, והתעסקתי במפות ובתכניות בהנאה רבה כאילו היו מרכז חיי.

וכך, בעוד אני משרטט, חי בעולם המפות מימי האצ"ל, נאחז בצופים ומצליח במעשיי, המשכתי לשאת על גבי את מטען רגשי הנחיתות, הלכתי והתרחקתי מן הבית ומהוריי, שאִתם החלפתי מילים רק במקרי הצורך. בסיום השנה הראשונה של לימודי הערב בגימנסיה השכלה גילתה אמי ששוב לא באמת למדתי. היא התחילה להציק לי בשאלות כמו "מה יהיה אתך?״, "אתה רוצה להיות כמו יהושע?!" (אחיה המשוגע), ולאחר שמאסתי בהצקותיה ובזרות שחשתי בבית, בבת אחת נשביתי ברעיון להתגייס לצבא. חשבתי ששם אהיה רחוק, שם לא יציקו לי ושם לא אתבייש בעצמי. אהיה חייל. הייתי בן שש עשרה, כשהגעתי ללשכת הגיוס וביקשתי להתגייס. בדקו את מסמכיי והבהירו לי כי כדי להתגייס לפני גיל 17 נדרש אישור ההורים. אבל אימא שלי, שלא רצתה שאהיה כמו יהושע, אלא שאלמד ותהיה לי תעודת בגרות, סירבה לתת את הסכמתה. וכך מצאתי את עצמי ממשיך לבזבז את הכסף שהרווחתי אצל אביאל בבוקר על המורים בגימנסיה השכלה בערב שנה נוספת. אבל גם השנה הזאת עברה ובגיל שבע עשרה שוב הגעתי ללשכת הגיוס, ונקבע המועד: 7.12.1952. הודעתי על כך לאביאל, הודעתי לראש שבט הצופים, לראש גדוד מעפילים, לחבריי ולהוריי, והתגייסתי.

בלשכת הגיוס הבעתי את רצוני לשרת בחיל הרגלים. כששאלו אותי אם יש לי מקצוע, בלי לחשוב השבתי: "כן". איזה? "שרטט", השבתי. האמירה הזאת, "שרטט", חרצה את גורלי ושלחה אותי לחיל ההנדסה, שספק אם ידעתי על קיומו עד אז.

מלשכת הגיוס נשלחתי לבה"ד 4 לטירונות. צורפתי למחלקת "מאו מאו", כך כונו אז חיילים כמוני, חסרי השכלה, אלו שיהיו חיילים במהלך כל שירותם. המחלקה שלי מנתה מעל ארבעים חיילים, היה לה מפקד מחלקה, סמל בשם ונטורה וסגנו – רב"ט, שאפילו אני הבנתי שיכולתו שואפת לאפס. והנה, שם מצאתי את מקומי, פתאום הרגשתי בבית. נהניתי מכל רגע. פרחתי – פשוטו כמשמעו. בשיעורי הרובה הצ'כי הצלחתי להסביר לחיילים את מה שהמ"כ התקשה להסביר. לא פלא. בפרדס כ"ץ של מלחמת השחרור למדתי יותר מאשר לימדו בטירונות. תרגילי סדר למדתי בצופים, היה לי כושר גופני טוב ואהבתי כל רגע. לא היו לי בעיות. כך מצאתי עצמי לפתע אחרי חמישה ימי טירונות, שמונה ימים בצה"ל, במשרדו של המ"פ עם מפקד המחלקה ונטורה. הם שאלו שאלות ואני סיפרתי על נעוריי וניסיוני. כשסיימתי, אמר המ"פ כי הם "התרשמו מהיכולות שלי" והם רוצים שאהיה עוזר מדריך, שאסייע להם בהשכמות, במסדרים, בשיעורי נשק. "תקבל דרגת טר"ש", אמרו לי, ״ושרוך הדרכה ירוק של מדריך". תישן עם הטירונים וכך תוכל להשגיח עליהם בלילה ולהיות אִתם. וכך, בלי לתת לעצמי דין וחשבון על דבריהם ועל המצוקה שלהם במפקדים ראויים, לא בטוח שעיכלתי את מה ששמעתי, מצאתי את עצמי למחרת, יום שישי, ניצב על מגרש המסדרים של בה"ד 4, רועד מהתרגשות או מחרדה או שניהם יחד, נקרא על ידי רס"ר נדלר למפקד ומקבל דרגת טר"ש ואִתה חופשת שבת.