הכלב של פבלוב עוד לא למד לשיר

תהלוכה ברוח מִשנתה של מריה מונטסורי

יצור אחר מסתלק מהגן ומוביל חבורת ילדים למסע ברחובות הצרים של השכונה הירושלמית, צעידה של קילומטר מהגן של חסיה סוקניק עד קולנוע אדיסון. משימה אפשרית וראויה: להסתלק מהגן.

צינה באוויר, שמש ירושלמית שקרנית. הגשם פסק.

השעה עשר.

הפסקת האוכל מנוצלת למימוש שלב א' במבצע. מתפרצים אל החצר, כל כפות הידיים הקטנות לופתות פרוסות עבות של לחם שחור. שכבת המרגרינה נדיבה. שתי גננות, האחת משופמת, האחרת מעוקלת אף. רפרופי מבט על הטף, שיחה עמוקה על אודות הדרך הנכונה ליישום משנתה הפדגוגית של מריה מונטסורי. בעשר ושתי דקות, מתלבטות בסוגיה: "כיצד מביאים את הילד לבטא את אופן קיומו הטבעי". יצור אחר, פרוע בן חמש, מנצל את חוסר תשומת ליבן. הינה הינה יעשה מעשה ויגשים את אופן קיומו הטבעי. ממתין לרגע שבו כל הילדים מתרכזים בחצר, עובר מאחד לאחר, לוחש בחיוך ממזרי על אוזניים כרויות את סיסמת הקרב. מבלי להתכוון היא אף יוצאת מחורזת לא רע: "מסתלקים מהגנון — אל קולנוע אדיסון".

עשר ושש דקות.

המסר החשאי כבר נפוץ בין ילדי הגן. האות ניתן. ביצוע שלב ב' במשימה: אחד אחד, בגמישות ונחישות, חומקים הקטנים מתחום מבטן של הגננות, עוקפים בצעדים מדודים וחרישיים את גזע עץ הגויאבות הענק. מוצאים מסתור מאחורי עלווה שופעת, משובצת בפירות ירוקים ומבטיחי ניחוח.

עשר ורבע.

קפיצות זריזות מעבר לגדר הבטון שמקיפה את החצר. נוחתים אחד אחד על המדרכה בדרך אל החופש. אוּף, נשרטתי ברגל! אויש... קיבלתי מכה בתחת! נקרע לי האבזם! וכבר מתרגשת מאחורי המנהיג קבוצה בת יותר משלושים ילדי קבוצת "תאנה". המנהיג חורז במהירות וכולם מצטרפים בעליזות לרנן: "אוף נשרטה לי הרגל, אבל ביד אני מניף ת'דגל... קיבלתי מכה בתחת, והמדרכה רותחת".

עשר עשרים ושתיים. התהלוכה צועדת.

מניף אגרוף ומאיץ בלחש קצוב־מאופק: "בורחים מהגנון — אל קולנוע אדיסון!" וכולם מצטרפים בערבוביה שיש בה נחישות: "בורחים מהגנון — אל קולנוע אדיסון". קולנוע אדיסון. המציאוּת האחרת של הטפטים האדומים במבואה לאולם. קירות הזכוכית הנוצצים והמזנון, המציג ממתקים מזילי ריר.

נרגשים אחרי מנהיג בלתי מוכתר, שאינו פוסק מלטלטל את שפתיו ולקרוא ללא קול את סיסמת הקרב. עכשיו הסמטה צרה ואפלולית, פונה ימינה בעלייה. רגלי הבנות בנעלים לבנות ומוכתמות ברפש שלוליות, רגלי הבנים בנעלים גבוהות־חומות שחזיתן נחתכה, וכף רגל שגדלה שולחת אצבעות אל מעבר לגבולות הנעל המקורית.

בעשר שלושים וחמש פונים שמאלה.

ניחוח שִקרי עולה מהשער הפעור של מאפיית אביחייל. ניחוח המפזר הבטחות שווא. חוטמים מזדקפים באחת כפריסקופים רגישים. מתקבצים בפתח המאפייה, ממלמלים בצוותא תפילה עקרה: מי ייתן ויתרחש נס ביום של חול, ומשמיים כחולים יומטר עלינו גשם של לחמניות זעירות וספוגיות, בשרן שזוף ובוהק, זרוע שומשום וקֶצח. כהרף עין צונח עליהם חוטם לוהט ופרצוף מכוסה זיפים וקמח. חזה ענק משתפל וכרס מפלצתית חשופה חלקית, במרכזה טבור שעיר, גם הוא גדוש בלובן. נחרת אימים רועמת ממעמקי מערת לועו השחור של אותו קיקלופ: "את כולכם אשליך אל אש התנור..." עוד רגע קט, ולהבה גדולה ניתזת מפיו!

מבטים מושפלים. נסוגים־משתרכים הלאה אל היעד הנכסף. יש המצטרפים בצפצופים צווחניים לקולות שירת מלאכים העולה מפיות בנות מקהלת בית הספר "למל", מעֵבר לחומת האבן המקיפה את בית ספרן. רוננות תשבחות לבורא עולם, המעניק לנו חיים של טוּב ורווחה בארץ היפה הזו...

כבר עשר ארבעים ושש.

השיירה מאיטה קצב. האם ישנם המהססים? האם ישנם כאלה המאבדים את ביטחונם בדרך ובמטרה? ומה מניע בעצם את העדריות הזו? המנהיג מחדֵש את שירתו הקצובה: "בורחים מהגנון — אל קולנוע אדיסון... אוף נשרטה לי הרגל, אבל ביד אני מניף ת'דגל..." בינו לבינו מנסה לפרוט במדויק מה קוסם כל כך בקולנוע אדיסון. כן, הוא מתרגש כל פעם מחדש מחזיתו הבנויה קירות זכוכית מצוחצחים, שדרכם ניתן לצפות במבואה רחבת הידיים שקירותיה מחופּים קטיפה אדומה־לוהטת. האדום האדום הזה, שמעניק לקולנוע נופך זר ומפתה שאינו מצוי במקומותינו האפורים. על הכתלים הארגמניים צילומים בשחור לבן. שחקני קולנוע מיופייפים ומחויכים לנצח, ולצידם כרזות פרסומת לסרטי התקופה: "אורות הכרך", "גונבי האופניים", "אוניית הקרב פוטיומקין". בצד ימין של המבואה קורץ קיוסק צבעוני, אוצֵר על מדפיו שפע פיתויים ססגוניים. בחשש ויראה נודד המבט שמאלה, מגיע לפתח מוסתר בשני וילונות כבדים דמויי פרוכת. חוסמים את הכניסה לקודש הקודשים בהיכל ממש. כמה נעימה היא החרדה והַמשיכה אל הלא ידוע.

שרשרת אפים קטנים נצמדת לכותל הזכוכית, מותירה סמני אד קל. זוגות של עיניים כלות מתענגות על רגע קצר של אושר זמני מאוד, על הזכות לדמיין עולם אחר שיש בו שִפְעת ממתקים, נופים אחרים, הרפתקאות והגשמת מאוויים ללא חת. מה הם כל אלה לעומת החצר המאובקת, כדורי הסמרטוטים והגננות הנרגנות, שנותרו מאחור?

בשעה אחת עשרה בדיוק מחלחל ספק ראשון.

ועכשיו? שואל את עצמו המנהיג בן החמש, מה עכשיו? מה אני עושה עכשיו? ומה אני בעצם מרגיש? האם זה פחד, מעורפל ובלתי ברור? תחושה של רִיק? האם אני מבין את משמעות הבריחה? ומה דחף אותי לברוח? מה אני מנסה להוכיח? אולי סתם לנקום באלה שאינם מפסיקים לכפות עליי חוקים מאוסים? אולי כך תבין חסיה סוקניק שנמאס לי? כן, שחסיה תבין שהכול נמאס כבר ודי. אבל אני מפחד. והחום המוזר שמטפס בחזה, והמרירות המלוחה בפה. רק לא לתת לדמעות למצוא דרך אל הלחיים.

ומה שואלים האחרים? האם גם הם שואלים? אחרי שצעדנו, והגענו, וראינו, ומיששנו... נו... אז מה עושים עכשיו? חוזרים אל הגנון? מחפשים יעד נוסף? או אולי סתם הולכים לאיבוד בתקווה שימצאו אותנו, או דווקא שלא ימצאו אותנו לעולם?

ואולי לרגע אחד ויחיד כך נראה עבורנו סוף העולם?

ריח זיעה חריפה, המאותת על תבוסה מתקרבת, מגיע דווקא מאזור גאוגרפי בלתי צפוי.

אל עבר חבורת הילדים והעומד בראשה שועטים שני גלי צונאמי זועמים. שתי גננות קוצפות וסמוקות, חותרות ובועטות, גועשות ומתנשמות. משולהבות פנים הן מעפילות עד קולנוע אדיסון. חששות ודאגה איומה מלווים אותן כבר שעה שלמה בחיפוש אחר הנעדרים. אימה מפני הלא נודע ואולי מאסון, חס ושלום. דואט מצמרר של צרחות מטביע את החבורה, מצמית לבבות של עוללים תמימים.

רק מאוחר יותר מבין הילדון המנהיג, שהלהט המסתורי ששורף את לחיו הסמוקה והצלצול המחריש באוזנו השמאלית נובעים כנראה מסטירה הגונה, שכמעט התיזה את ראשו. ממש ברוח הַמִּשְנָה הפדגוגית של מריה מונטסורי.

השעה אחת עשרה ורבע.

מכנסיים חומים עם פסים שחורים

"יגאל השמן, בבטן יש לו בן, איך קוראים לבן?" ואז כל החבורה כולה מסלסלת במקהלה לעגנית: "יגאל השמן!!!"

לשיר ולפזמון הוא כבר רגיל, אבל כשהילדים הגדולים מצטרפים, העניין הופך מעליב ממש.

אל עצמו יגאל לא מתייחס כשמן. גילה שיטה להתנחם: אני רק כזה עגלגל־בריא, לא מעֵבר לזה. סלסולי החבורה והשירה החגיגית דווקא מתעקשים על אמת אחרת, וזה אכן נמאס. לפעמים הוא מרגיש קצת רדוף, נמנע מלפגוש חברים חדשים כדי לא לחוות שוב את מסכת "יגאל השמן". כועס על כל העולם. מדוע מציקים ללא הפסק? ילד זר שאל במגרש המשחקים: "תגיד, אתה ילדה? יש לך שיער ארוך עם תלתלים ופנים עגולים ממש כמו לבת". יגאל רוצה שהילד הזר ימות.

עדיף אם כן להצטרף לבּנות. הן נוחות יותר ומציקות הרבה פחות. במיוחד נחמד לשחק איתן ברופא וחולות. כשהוא בודק, הן מתכווצות. כשהוא שואל, הן מבולבלות. אבל הכול עדיין בגדר משחק תמים. בשלב מסוים הופך הרופא הצעיר למעמיק ונלהב מדי. הגננות סופקות כפיים בתדהמה, מצקצקות בלשונן באי נוחות. מזהירות את המשתתפים שהמשחק טעון סיכונים ויש לחדול ממנו מייד ובאופן סופי.

אם אותן גננות משערות שבכך נפתרת הבעיה, טעות בידן. יִצריוּת עודפת של ילד בן חמש יש לנתב לאנשהו. אולי זקוקים כאן למומחה בנפשם של ילדים כדי לתת מענה יצירתי להתעניינות המופרזת של בן החמש בבנות החמש? שלא לדבר על הרהורי חטא מעורפלים על אודות נשים בוגרות יותר...? ויגאל, ילד שאינו בתבנית נוף מולדתו, אפילו אינו מבין במה חטא.

אינו מוצא מנוח. מחפש תחליף למשחקי הרופא־חולות. בונה בקוביות, מצטרף להכנת ריבות מקליפות תפוזים, עוזר בטיפוח ערוגות לגידול אפונה, אך מסתבר שכל התחליפים הללו מחווירים לעומת הדבר האמיתי. בסופו של דבר הוא מוצא לעצמו תחום שעשועים נבזי למדי: כשנחה עליו הרוח הוא נוהג להפתיע ילדה זו או אחרת, מגיע מאחוריה במרוצה, מעיף לה בחטף את אִמרת החצאית וחושף את תחתוניה בפני עשרות זוגות עיניים מצחקקות. ישנן שצורחות במחאה, ישנן שרק מסמיקות מבושה. אחרות פורצות בבכי של השפלה.

וישנה גם עופרה.

דקיקה ושברירית. לובשת תמיד שמלה לבנה זוהרת שנרכסת בכפתורים מאחור. נועלת נעלי לכה לבנות ומבריקות, וגם חוזרת כל יום הביתה כשהשמלה והנעליים ללא רבב. אולי בגלל שׂערה, המתולתל בדיוק כשערו של יגאל, אולי בגלל פניה, שנסוכה עליהן עצבות משונה ומרככת, השניים חברים טובים למשחק. אף פעם לא עולה בדעתו לנהוג כלפיה כמו אל הבנות האחרות. עופרה גם מרכיבה משקפיים עם עדשות עבות במיוחד, ועין שמאל שלה מכוסה ברטייה כדי להכריח את עין ימין להתנער מעצלותה. לעופרה, יגאל לא העיף מעולם את השמלה.

כבר בשעת בוקר מוקדמת יחסית מתחוללת בחצר הגן מהומה של ממש. הילדים שקועים בהתרוצצות רבתי, וכולם בתנועה מתמדת. מקצתם בועטים בכדור בלוי, אחרים מתחרים בקפיצות למרחק, ויש שסתם מנתרים ללא פשר ממקום למקום, זוחלים, מטפסים, קמים ונופלים.

שתי הגננות סוקרות בסיפוק את הטף המשתולל. מחמיצות משום מה את מעשה הנבלה הראשון של אותו בוקר: יגאל תר ממרחק אחר קורבן מזדמן. מבטו מתביית על מי שנראית לו כילדה אקראית. פותח בריצה, חולף לידה בזריזות, מעיף את אִמרת שמלתה למעלה... וכהרגלו נמלט מהמקום. אם רק היה טורח להביט לאחור אל זירת הפשע לא היה מחמיץ את מראה פניה המחווירים של עופרה, את עיניה הנדהמות, את פרץ הדמעות. הוא אינו מביט לאחור ולכן גם אינו קולט איך היא בכל זאת מתעשתת, ובניסיון לחנוק בכי, הפורץ מהגרון כזרם רותח, מחפשת נחמה אצל הגננות.

"הוא הרים לי..." מתייפחת בעליבות, "יגאל... הוא העיף לי את השמלה..."

הגננות סופקות כפיים בתדהמה, וכהרגלן מצקצקות בלשונן.

"בואי חמודה, בואי תירגעי, אנחנו אוהבות אותך מאוד, ואת יודעת מה? יש לנו הרגשה שיגאל כבר יתחרט על זה".

שׂערה המתולתל של עופרה מלוטף בחיבה אמיתית, הן מצליחות להרגיע את הרעד בגוף הדקיק.

"אבל חשבתי שיגאל הוא חבר..."

"אז לא... הנה קיבלת הוכחה מצוינת שהוא לא..."

שתי גננות גִדלות גוף סוקרות בחטף את הילדים בחצר הגדולה. שבות להתעניין זו בזו, מחמיצות את יגאל, שמנסה בקשיים מרובים לטפס על גזע עץ התות, מוקף אט–אט בחגורת בנות המתהדקת ומתלכדת סביבו. מחליפות ביניהן מבט, עפעוף ריסים קל, ללא מילים מתבשלת החלטה. מתקשחות, ובצעדים שנדמים לכאורה סתמיים נעות אמזונות בנות חמש ושש כמשחרות לקרב. עיניים רבות משפדות את יגאל, המרותק בניסיונותיו הכושלים לטפס על גזע העץ. הוא די תקוע, ללא יכולת להתקדם. בעצם תקוע ממש. מנסה להיחלץ ללא הצלחה. מרוכז כל כולו במאמץ, ואולי בשל כך גם לא שם לב לשקט הפתאומי, המחניק, שמתעבה סביבו.

ואולי בשל כך גם לא מבין איזה כוח משותף עוקר וקורע את גופו מהגזע.

עקוד ולכוד בין זרועות תמנון רבות ודקיקות, שמשתקות אותו ללא יכולת תגובה. לא, זה לא יכול להיות שהוא... מה פתאום הגוף שלו נגרר כך באכזריות לאורך החצר הדוממת? ולא רק זה... יש גם קהל צופים שמביט בשקיקה ובשתיקה בדרמה המתחוללת. וזה אפילו עוד יותר גרוע... הוא מריח את האדמה, נשרט מהאבנים, והנחיריים מתמלאים אבק. אבל די מהר הגוררות נעצרות, ומול פניו ממש הוא מתפלץ לראות את לול התרנגולות הגדול והריק שניצב בפינת החצר. הלול מרושת כולו, למעלה, למטה ומכל הצדדים. מה אתן עושות... מה, אתן השתגעתן... אבל אנחנו חברים... כואב לי... כּוּס אימא שלכן... מתקשה להאמין שהוא שומע את חריקת הצירים בדלת הלול הנפתחת. מבלי להבין איך וכיצד, אצבעות דקיקות תולשות מגופו את מכנסיו החומים עם הפסים השחורים, והוא נותר בתחתוני טריקו לבנים. גם אלה נמשכים מטה מישבנו והוא נותר עירום למחצה, זרוק בתוך הלול, הדלת ננעלת... והגננות עדיין שקועות זו בזו.

ככה לשכב על הקרקע שמרופדת בלשלשת חמוצה, פנים טמונים בצחנה יבשה, והם בוערים לאט בחרפה של בן חמש. מחוץ ללול שוררת דממת אלוהים, והוא אינו יודע מה הוא רוצה יותר: למות על המקום, או שכל הילדים בגן יצעקו וירוצו ויקפצו וישתגעו ולא ישימו לב אליו...

העיקר שלא ישימו אליי לב, ככה כשאני שוכב בסירחון הזה חצי עירום.

אבל הדממה ממשיכה להעיק. כבר שִבעים שנים שהיא מעיקה. אני בטוח שעיני רבים עדיין נעוצות בבשרי העירום, וזה די נכון, כולם מביטים... כל השנים. והבושה מלחכת לי את הנשמה.

כמה זמן אני כבר זרוק כאן? אולי אני שוכב בלול התרנגולות כבר כמה שעות. מה פתאום שעות? כבר עשרות שנים. אולי בחלק מהזמן אפילו נרדמתי קצת? קצת ברחתי אל שינה עמוקה, המשמשת מפלט זמני. אני מתפוצץ כל החיים מפיפי וכבר לא יכול להתאפק. הינה, תכף כולם ייכנסו לריכוז בחדר הגן... אני מת להשתין.

ביציאה הבאה של ילדי הגן לחצר המשחקים, כבר נדמה שאיבדו בי עניין. ילדים משתעממים די מהר, ואני, מכווץ מאחורי רשת הלולים, כבר הופך לפריט נוסף בנוף. די, כבר משעמם, לכולם נמאס ממני.

אבל היה רגע אחד בודד, רגע אחד גלמוד, בו היה נדמה לי שאני רואה, או רק מדמיין שאני רואה, עין אחת מכוסה ברטייה, מביטה בי אטומה.

הפטיפון של אלוף הארץ באִגרוּף

נכד כורע בהכנעה בבית של סבתא מרגלית, אל מול ארונית העץ שבּה קבוע פטיפון משוכלל.

צוהרי יום שישי בשכונת הבוכרים בירושלים. ממש עכשיו סוגרים את הבסטות בשוק. ירקנים סופרים שטרות בקצות אצבע טבולה ברוק. מהדקים בגומיות. אחר כך אוספים לשקיות בד את עמודות המטבעות שנערמו למִגדלים־מגדלים, עשרים מטבעות בכל מגדל.

גם היום לא הסכימה סבתא מרגלית לקנות לנכד חצי מנה פלאפל אצל שלמה התימני "כי כל יום הוא מטגן את הפלאפל באותו שמן מסריח". הגיית המלה "מסריח" מלוּוה אצלה תדיר במימיקה של גועל.

סבתא מרגלית יושבת עכשיו, מרוכזת, על שרפרף נמוך במטבח. את האורז מבשלת על פתילייה. קציצות בשר ריחניות מיטגנות במחבת שעל פרימוס רעשני. המטבח הקטן צמוד לחלקה החיצוני של דירת המגורים, אבל אפשר להיכנס אליו רק דרך החצר שמחוץ לדירה, חצר המרוצפת בלוחות אבן ורדרדים ומבריקים שכמותם כבר לא רואים עוד במחוזותינו. סבתא וסבא גרים כאן בדירה בת שני חדרים שנבנתה משום מה בשני מִפלסים, כשמדרגה גבוהה מדי מפרידה ביניהם.

הנכד לעולם לא שומע את סבתא שָׁרה במטבח. היא אינה שייכת לטיפוסים השרים, ונוסף על כך היא גם אישה שבאופן כללי אינה מרוצה מהחיים. היא גם לא שרה במקלחת, וזאת מהסיבה הפשוטה שמקלחת אין להם כלל, ולכן פעם בשבוע הם משתמשים בשירותי בית המרחץ השכונתי. בניגוד למקובל בקרב הסבתות, היא גם אינה מנהלת עם נכדה שיחות נפש, ואפילו לא שיחות חוּלין. אין לה כל עניין בהוויית חייו הצעירים, בהישגיו בבית הספר או בכל עניין אחר שקשור בו. שיחותיה עימו מצטמצמות בעיקר לתחום של נזיפות וגערות עצבניות הקשורות בהתנהגותו הבלתי הולמת והלא ממושמעת. את הגערות הללו היא משמיעה בגוֹני קול משתנים, על פי חומרתה של העבֵירה. אל תפצח את גרעיני האבטיח, הם עדיין לא קלויים, יהיו לך תולעים בתחת. תפסיק לשפוך מים על חתולים בחצר! יהיו לך יבלות על הידיים... עכשיו אכלת אבטיח אז אל תשתה מים, יהיה לך שלשול. תשב במקום אחד ואל תזוז כל הזמן!

נכד כורע בהכנעה בבית של סבתא מרגלית, אל מול ארונית העץ שבּה קבוע פטיפון משוכלל. מה לפטיפון ולבית כזה? מביט בהתפעמות במכשיר המדהים, החדיש והאוטומטי. כמותו לא ראה מימיו. יציר פלאים שניתן להעמיס עליו שנים עשר תקליטי ויניל ולהאזין עד שתשׂבע האוזן. בתא האחסון שבתחתית הארונית מסודרים תקליטים רבים. אינו זוכר איך להפעיל את הפלא הזה כדי שיתחיל לנגן. מתוסכל מכך ששכח, כי הסבירו לו כבר מיליון פעמים. אבל בדיוק בזה הרגע, אופנוע רועם ובולם וחונה ליד הגדר בחצר. ממנו יורד, עליז ומפזם, דוֹד אליהו, שהוא לא סתם דוד מפזם אלא אלוף הארץ באִגרוּף במשקל קל־חצי־בינוני. כולו שרירים חסונים ללא גרם עודף של שומן, וגם הוא כבר מתבסם מניחוח טיגונן של קציצות הבשר, שריחן פולש לעולם. דוד אליהו, דוד אליהו. האף הפחוס והחיוך הרחב. כולך גבריות פורצת ושרירים שזופים. אתה פורק עול, טס על אופנוע פראי ומבלה במסיבות אין קץ, מועדונים חשוכים רוויי אלכוהול. איש שמוֹרד בַּשלווה, כל כולו אחר, מצפצף על העולם, אליהו, אליהו, דודי הבריון השרירי.

הנכד עדיין מביט חסר אונים בתקליטים המסודרים בקפידה. לא מזהה ולא יודע לקרוא את האותיות המוזרות שעליהם. דוד אליהו, האיש השרירי שאגרופיו ברזל, אומר שזה בכלל לא משנה, כי לא חשוב שֵם השיר או המילים. המנגינה היא העיקר. אותה יש לשמוע, לא עם האוזניים אלא עם הלב. אתה שומע מה אני אומר!? עזוב את האוזניים, תקשיב עם הלב... שוב מסביר היכן פותחים, ואיך מניחים, ועל מה לוחצים, ואז נוגע הנכד בכפתור הקסמים. תקליט ראשון בערֵמה צונח על משטח הגומי העגול, נע במעגלים, וזרוע הפטיפון מקבלת חיים משל עצמה. מחפשת את הכיוון, גולשת באיטיות ושולחת מחט פלאית שנוחתת על הנתיב המדויק בחריצים שבשולי תקליט הוויניל השחור. רחש קצר, ומהרמקול עולה פריטה מעקצצת על מיתרי בוזוקי, נוֹשבים הצלילים הנוגים ומתערבלים בחדר הגדול עם ניחוח הקציצות. והינה־הינה, כבר־כבר מצטרפת הבּגלמה ואליהם האקורדיון, ולבסוף גם קולו החם של הזמר שהיה אז עלם צעיר — סטליוס קאזאנג'ידיס, שאמרו עליו כי הוא הגדול מכולם. דוד אליהו — שרירי ומסוקס, אגרופיו מבהילים, אפו פחוס כיאה למי שסופג סנוקרות פה ושם, הרי הוא אלוף הארץ באִגרוּף במשקל קל־חצי־בינוני, ובדרך כלל הוא זה שמטיח את יריביו אל המזרן — מפמפם באותם רגעים את מילות השיר מבלי להבין אפילו מילה אחת, כי הוא מקשיב עם הלב, וגופו מתרכך ומתעגל, וכבר הוא נע ומתפתל ורוקד כשעיניו עצומות, כולו ריכוז במנגינה, ודמעה אחת של התרגשות נושרת על לחיו, אולי רק הוא יודע מדוע, והנכד הקטן מביט ונשבּה בקסם הריגוש. האיש הגדול הזה, שחוזר מקרבות הזירה וגופו מדמם על סדינים לבנים, מגיר דמעה על לחי.

*

השנים חולפות ואני נכד ללא סבתא, שכבר הלכה לעולמה.

אני והאישה שאיתי מגיעים לאֵי־שם בכביש המוביל לעיר פאטראס שביוון. חשקה נפשה בבננות, ואנחנו עוצרים בדרך למעבורת במקום שנראה מזמין, בסטה לצידי הכביש הסואן. קונים את הפרי הצהוב. משלמים בדרכמות. בעתיד יבנו כאן גשר מעל הים, ייתם עידן המעבורות וישלמו ביורו. מרדיו ענק שניצב בצד עולה פתאום קול עקצוץ בוזוקי, ואחריו מצטרפים הבּגלמה והאקורדיון, ואחר כך מצטרף גם קולו של סטליוס קאזאנג'ידיס, כבר זקן יותר. מוכר הבננות, שרירי וגדול, שר ונראה כמי שמרחף עם הצלילים בחלל. הוא קצת דומה, כן, הוא קצת דומה, ויש לו אגרופים ענקיים ואף פחוס, והוא נע ומתפתל, גופו מתרכך ומתעגל, רוקד כשעיניו עצומות, כולו ריכוז במנגינה. אני מצטרף אליו, שר יחד עימו מבלי להבין מילה אבל זה לא חשוב; דוד אליהו, מי שהיה אלוף הארץ באִגרוּף, אמר שזה בכלל לא משנה כי לא חשוב שם השיר או המילים, המנגינה היא העיקר וצריך להאזין לה עם הלב, והרוכל ואני רוקדים בשול הכביש הסואן ונכרתת בינינו ברית של רגע. ברית של שיר.

וטוב שכך... טוב שאינני מבין אף מילה. כי כשאינני מבין אף מילה אני פנוי לעצבות שבצליל ולַקול הנוגה, אני פתוח ללחן, שאולי אומר דברים שאין המילים יכולות לומר.

*

לפני חודשים אחדים הוכרע דוד אליהו. הוכרע בזירה אחרת.

אני נכד קשיש הצועד כל בוקר לכיוון הסכר המלא במוצא שליד ירושלים. רוח חורפית מטהרת את עלי הזית מאבק הקיץ, האוזנייה תקועה עמוק, ואני מתמזג עם המוזיקה שאני אוהב. הינה פצח הבוזוקי, מייד תצטרף הבּגלמה, והאקורדיון ילַווה בחיבה את שירתו של סטליוס קאזאנג'ידיס, הגדול מכולם. אולי זה טקס זיכרון פרטי לדוד אליהו, שהיה אלוף הארץ באגרוף במשקל קל־חצי־בינוני אבל דמעה של התרגשות הייתה נושרת לו על לחי.