ישראל הרס וחורבן

פרק 1

בשעת בוקר מוקדמת, עם זריחת החמה כשדיירי הבית עדיין נמים את שנתם, קפץ דן בלום אל תוך מימיה הצוננים של הבריכה, בבית שבו הוא מתארח אצל בנו רועי ושרון כלתו, בפיניקס אריזונה שבארצות הברית, לשחייה היומית כפי שהוא נוהג מדי בוקר.

“אבא״, קרא רועי, “ארוחת הבוקר מוכנה״.

“עוד בריכה אחת ואני מסיים״, סינן דן בלום תוך כדי שחייה, בשלב שראשו היה מעל המים. דיירי הבית המנומנמים החלו להתיישב אט אט מסביב לשולחן. ארוחת הבוקר הוגשה בחצר האחורית היפה מול רחבת הבריכה. פרגולה עשויה עץ איכותי עם חיטובים הצלה מהשמש, שהחלה את יומה ובישרה על יום בהיר ושמים ללא ענן. ומסביב לבריכה ירוק בעיניים – דשא, שיחים ופרחים מרהיבים ביופיים. שרון הושיבה את ילדיה, דניאל ורון, ליד השולחן. נכדיו של דן ידעו כי עליהם להיפרד מסבא, אשר ימריא היום לישראל, לאחר שהתארח בביתם מזה מספר ימים.

“בוקר טוב, אבא״, אמר רועי, “שוב שחית את חמישים הבריכות המסורתיות שלך?״

דן, תוך כדי שהוא מתנגב ולובש את חלוק הרחצה, ענה: “כן, התענוג הוא כולו שלי. עכשיו אני מרגיש מצוין, מוכן לטיסה הארוכה לישראל. ועוד קודם מחכה לי טיסה מפיניקס לניו יורק, אבל אני אוהב להגיע בזמן ומביא בחשבון את כל האיחורים והעיכובים שעלולים להיות. עליי לחכות זמן מה בשדה התעופה של ניו יורק, ושם אפגוש את רוני אשר טס עימי לישראל באותה טיסה. תודה לכם על האירוח הנפלא, בחג פסח הקרוב מקווה לראותכם עם ילדיכם בישראל״.

“כן, נקווה מאוד״, ענתה שרון, אשר נולדה בארצות הברית. סבה וסבתה נולדו בפולין, ניצולי שואה אשר מזלם שיחק פעמיים, פעם כשהצבא האמריקאי הגיע לשערי מחנה הריכוז שבו שהו ושחרר את אשר נותר בו, כאודים מוצלים מאש; ופעם כשנפגשו באקראי עם שחרורם. הם הבינו שאין כל עתיד באירופה החרוכה והשרופה, ולא שכחו את הגיהינום אשר חוו על בשרם, והחליטו להגר לאמריקה. כאן נולדו הוריה. ביקוריה התכופים של שרון בישראל כשהייתה רווקה הביאו להיכרות עם רועי, באחת מטיסותיה לישראל. החלטתה שיום בהיר היא תארוז את מזוודותיה ותעבור לגור עם משפחתה בישראל ושם ותגדל את ילדיה, טרם זכתה למימוש. סבה וסבתה נהגו לומר בכל הזדמנות, שארץ ישראל זה המקום שכל יהודי חייב וצריך לחיות בו. ועד יום מותם הביעו בכל הזדמנות את צערם שלא עלו לישראל, ותלו את האשם גם בנסיבות שבהן שוחררו ממחנה הריכוז. חלומם השפיע מאוד על כמיהתה ורצונה לחיות בישראל. אבל הם היו תלויים בקריירת העבודה של רועי כעורך דין וכבעל חברת נדל״ן גדולה ובעבודתה של שרון כעורכת דין, אשר מועסקת במשרד עורכי דין גדול כאן בפיניקס.

“סבא דן״, אמר לפתע דניאל, הגדול מבין השניים, “אני רוצה לבוא לישראל וללכת לים המלח ולצוף כמו שצפנו בפעם שעברה ואיך שהמים דוחפים אותנו למעלה למעלה ולא נותנים לך לשקוע ולטבוע, שלא כמו המים כאן בבריכה, שלוקחים אותך למטה״.

שרון ורועי חייכו לשמע בנם. “בקרוב מאוד כולנו ניסע לישראל, לחג הפסח, בני״, אמרה שרון.

מבט חפוז על מה שהונח על השולחן סיפק את רצונו של דן. במשך ילדותו של רועי, הרהר דן, חינכתיו לאכול נכון ובריא, וזה בא לידי ביטוי בהקניית חינוך תזונה נכון גם לילדיו. הדבר לא אופייני כאן עם הג׳אנק פוד, נחלת רוב האמריקאים. בשולחן שהוצע היו טוסטים עם לחם מלא, גבינות דלות שומן, ביצים קשות, סרדינים, דייסת קוואקר, סלט מירקות טריים. למזלו הרב של רועי, כמו שנאמר, מצא אישה מצא טוב, וגם שרון, שגזרתה היפה מעידה על כך, מקפידה על תזונה נכונה לה ולמשפחתה. מלוא הערכה לנערה יפה זו, חשב דן בליבו.

בסיום הארוחה ניגש דן להכנות האחרונות לטיסה, ולאחריהן, סצנות הפרידה מהנכדים. רגעי הפרידה הזכירו לדן את היום שבו שנפרד מילדיו בפעם הראשונה, כשעזב את ביתו וטס לעבודה באפריקה כמהנדס בניין למספר שנים. בני משפחתו הצטרפו אליו בשלב מאוחר יותר.

“תודה על האירוח הנפלא, נהניתי מהכול, בעיקר מהילדים הנפלאים. אתם חייבים להביא ילדה למשפחה״, פנה לשרון, “אחרת יהיה לכם מאוד משעמם בחיים״.

“יס, נו פרובלם, אני מוכנה אפילו שתי בנות״, אמרה בחיוך והביטה לעבר רועי שהחזיר לה בחיוך.

“הגישה שלך מוצאת חן בעיניי״, אמר דן והוסיף, “כל זאת למרות הקריירה שלך״.

“עם קריירה אפשר להסתדר״, אמרה שרון.

“צריך לדעת להסתדר, לא כולם משתדלים״, אמר דן והחל פונה לעבר הדלת. “אוקיי, להתראות״. הוא חיבק את שרון ונכדיו ונפרד מהם. רועי ודן יצאו לעבר המכונית אשר חנתה במוסך והחלו בנסיעה לשדה התעופה של פיניקס. רועי הקפיד שמוסיקה רוגעת תתנגן ברדיו. “אני מבין שאשתך מאוד רוצה לבוא ולחיות בישראל, רועי״, אמר דן.

“מצוין, מי לא רוצה? תן קצת זמן לקדם את העסקים, ונראה מה צופן העתיד הקרוב״, השיב רועי. “אבא, אני רוצה שתפקיד לי כסף בבנק בארץ, לתשלומים שונים וכן עבור המשכנתא לדירה״, אמר רועי והושיט חבילת כסף. “עשרת אלפים דולר״, אמר רועי.

“אוקיי, למה חיכית לרגע האחרון?״ שאל דן.

“כי רק אתמול אחר הצהריים היה לי זמן ללכת לבנק למשוך את הכסף, והיום אתה טס, וכך יצאו העניינים. מה בדיוק הבעיה?״ שאל רועי.

“כסף, אני שומר בדרך כלל במקומות מסתור. אתה יודע ומכיר את אמצעי הביטחון שלי. עצור רגע בצד במקום המיועד לעצירה ואוציא מהמזוודה נרתיק חבוי לצורך שמירת הכסף״, ביקש דן.

רועי עצר במקום שמותר, ולאחר כדקה המשיכו עד לפאתי שדה התעופה.

“אבא, שמור על עצמך״, ביקש רועי וחיבק ונישק את אביו לפרידה.

“אתה יודע שאני עושה את המיטב״, השיב דן. הוא חיבק ונישק את בנו. “אתקשר מייד כשאנחת בישראל״.

פרק 2

בדיקות שגרתיות נערכו בשדה התעופה של פיניקס, ולאחריהן, הטיסה לשדה התעופה קנדי בניו יורק ארכה כארבע שעות. ברדת דן מהמטוס ופניו אל עבר אולם טיסות ההמשך, הביט סביב. אמור היה לפגוש את רוני, אשר ביקר בקנדה וטס בטיסת המשך מניו יורק לישראל, באותה טיסה מתואמת עם דן. אגש לדלפק אל על, אמר דן לעצמו, לאחר שלא ראה את רוני באזור המסעדות והמזנונים. הכרטוס עבר מהר. והנה עיני דן המשוטטות סביב נעצרו ברוני, שישב ושוחח עם מספר אנשים אשר נראו ישראלים. תמיד אוכל לזהות ישראלים ממרחק של קילומטר, ולא משנה באיזו ארץ מדובר, חשב דן.

“היי, מה נשמע?״ אמר רוני בהתקרב דן אליו.

“היי רוני, טוב לראותך. האם הטיסה יוצאת בזמן?״ שאל דן.

“עלייה למטוס בעוד כחצי שעה״, השיב.

“איך הצילומים שצילמת בקנדה?״ שאל דן.

“היה נהדר, שבועיים חרשתי את המקומות האטרקטיביים ביותר בקנדה. במטוס אראה לך מה צילמתי״, אמר.

“טוב, שמח בשבילך״, אמר דן.

“הבחור הזה אשר שוחחתי עימו כרגע הוא צלם מקצועי והוא שהה חודשיים בארצות הברית״, אמר רוני.

“טוב, גם אתה צלם מקצועי, אשר עובד בכמה עיתונים וז׳ורנלים גדולים״, אמר דן בכוונה להשוויץ ברוני.

הכרוז הודיע על עלייה למטוס אשר החלה זה עתה. התיישבו השניים במקומותיהם. המטוס החל בהכנות להמראה. מטוס הג׳מבו עמוס היה ברובו בצעירים אשר נראה כי הם במסגרת מסוימת. “דיברתי עם כמה מהם בשדה. הם נולדו למשפחות יהודיות ובאים לישראל, לחלק מהם זו הפעם הראשונה וחלקם אף מעוניינים להתגייס לצבא״, אמר רוני בראותו שדן מעיף מבט בוחן לעברם. “ציונים המה״, הוסיף.

“יפה מצידם״, אמר דן. “ראה אותם לעומת אלה אשר אינם מתגייסים. הם מרגישים יהודים, וחוגגים את חגי ישראל ביודעם שיש מדינה ששייכת ליהודים, ישראל, וכל זה מחזק את רצונם העז לבוא לישראל, וגם להתגייס. לרוב הם מתחתנים ונשארים בארץ״.

“כן, זה נכון״, אמר רוני, שלף את מצלמתו והראה לו תמונות מרהיבות אשר צילם בזמן שהותו בקנדה.

לאחר שעות ארוכות של טיסה מתישה, דן הסתכל בשעונו וחישב שנותרה עוד כשעה לערך עד לנחיתה בישראל. אולם לפתע נשמע כחכוח קל ברמקול המטוס ולאחריו הודיע הטייס: “גבירותיי ורבותיי, נתבקשנו מסיבות שאינן תלויות בי לנחות בקפריסין. עליי להדגיש שאין כל תקלה במטוס ואין חשש לשלומכם, ואני מקווה שעם נחיתתנו נקבל פרטים נוספים ואנו כמובן נודיע לכם״.

רחש טורדני נשמע במטוס. “מה?״ אמר רוני מופתע כמו כל הנוסעים.

“בעיות...״ אמר דן. “בטוח קרה משהו. אני מריח את זה. נחיתה בקפריסין בלי תקלה במטוס ובלי נוסע שמתפרע? מה פתאום? למה?״

“מה כבר יכול להיות?״ שאל רוני.

“כנראה מצב ביטחוני. או חשש להתקפת טרור או מטח טילים מכיוון עזה ומלבנון, מפחדים שאנו ניפגע, שום תסריט אחר לא נראה לי״, אמר דן.

הנוסעים החלו לגלות חוסר סבלנות ורבים קמו ממקומותיהם וביקשו מהדיילות פרטים נוספים. הדיילות ניסו להרגיע והציעו שתייה. השלט להידוק חגורות הואר, ולאחר זמן מה הודיע הטייס, “שתי דקות לנחיתה״. קל היה להבחין כי המטוס הופנה למקום מבודד ומרוחק משאר המטוסים בשדה. עוד לפני שהמטוס נעצר, הנוסעים החרדים נעמדו והצטופפו סמוך לחלונות המטוס הקטנים. הם ראו בעדם ניידות משטרה ומספר כלי רכב צבאיים, שליוו את המטוס עד לעצירתו הסופית. כבר היה ברור לכולם שהמצב חמור.

במשך דקות ארוכות עברו הדיילות בין הנוסעים וניסו להרגיע אותם, נאלצות להושיב אותם פעם אחר פעם. לפתע שוב רעם קול הטייס: “הנוסעים מתבקשים לרדת ולהתרכז באולם הקרוב. שם נקבל פרטים נוספים ונודיע לכם מיידית״.

הנוסעים החלו לרדת, חוששים מהלא נודע. מבטיהם החשדניים של אנשי שדה התעופה לעבר הנוסעים שזה עתה ירדו ממטוסם, רק הוסיפו להרגשה הכללית המטרידה. פני קברניט המטוס היו חמורי סבר ונראה שהוא יודע בדיוק מה קורה. לאחר שווידא שכל הנוסעים יצאו מהמטוס והתרכזו באולם, נעמד במרכז האולם. “גבירותיי ורבותיי, קיבלתי הודעה מצערת לפני מספר דקות״, אמר בקול עצוב, “בצער רב אני מודיע לכם שמדינת ישראל הופצצה בצורה מסיבית. לצערי, אני לא יודע כרגע עוד פרטים״.

קול זעקה ספונטנית נשמע באולם. חלק מן האנשים החל לבכות, דקות רבות כולם היו בהלם. “האם אפשר להתקשר למשפחתי?״ שאלה אחת בבכי, “לבדוק אם מישהו עוד חי...״

“אנו נודיע לכם מייד מה עושים ואיך״, השיבו הדיילות אשר בעצמן בכו.

“שואה מספר שתיים״, אמר אחד הנוסעים.

“והיה אפשר למנוע זאת מבעוד מועד, איזו הפקרות של העולם, בעיקר של ארצות הברית״, אמר שני.

“מה עם הילדים שהשארנו בבית״, אמרה־צווחה אישה צעירה. “למה לא לקחנו אותם איתנו?!״ מיררה אל בעלה, אשר בכה אף הוא, ואסף וחיבק אותה אל חיקו.

“מה אתה אומר?״ פנה דן לרוני.

“תמיד ליוותה אותי הרגשה שזה יכול לקרות״, השיב רוני בעיניים דומעות. “לא נעים לי לומר את זה, אבל איזה מזל שהוריי עדיין נמצאים בקנדה, ולא בישראל״.

“כן, בעצם לכולם בארץ הייתה הרגשה שיום בהיר אחד זה יקרה, והנה זה קרה״, אמר דן. “אני לא מבין למה שוטרים וחיילים עומדים מסביב למטוס שלנו״, אמר רוני.

“כנראה השלטונות כאן, לאות סולידריות, הרגישו צורך בדבר״, השיב דן.

“גבירותיי ורבותיי״, אמר הטייס לקהל הנוסעים באולם, “בשלב זה כל מי שרוצה יכול לצאת משדה התעופה, וכל מי שרוצה יכול להישאר כאן, עד שנקבל הוראות חדשות״.

“הוראות חדשות ממי?״ שאל דן את רוני ולא ציפה לתשובה, “אם אין ארץ ואין מדינה, אז מי בעצם נותן את ההוראות? טוב, רוני, בוא נעוף מכאן. אני מרגיש שאני נחנק ובכל רגע הולך להתפוצץ״. מחשבות מכל הכיוונים ועם כל התרחישים התרוצצו במוחם של השניים.

“כן, גם אני מרגיש זוועה״, אמר רוני, שלף כהרגלו את המצלמה והחל לצלם את האנשים ההמומים.

“מה אתה מצלם אותנו?״ אמר אחד האנשים כעוס וכיוון את ידו לעבר המצלמה.

“אל תצלם״, אמר דן בניסיון להרגיע את הרוחות ואת האנשים שבלאו הכי היו במצב גרוע. לאחר שאספו את תיקיהם פנו דן ורוני ויצאו מהאולם הנידח בשדה התעופה לעבר אולם היוצאים.

“רוני, בוא ניגש למעגן הסירות ונחפש סירה אשר תיקחנו לכיוון חיפה או מקום קרוב אחר״, אמר דן.

“אתה בכל זאת רוצה לנסוע ולא להישאר כאן, בשדה התעופה? נראה מה קורה...״ שאל רוני.

“מה יכול לקרות בדיוק, תסביר לי. אתה לא מבין שהארץ שרופה והרוסה על יושביה? אני אפילו לא מבין איך הטייס קיבל הוראות ומאיפה. יש לי הרגשה שהוא לא יצר קשר עם הארץ כי אף אחד לא ענה לו, ולאחר שהתקרב לכיוון ישראל ניסה להתקשר לשדה התעופה בקפריסין, ושם אמרו לו כי אינו יכול לנחות בישראל״, אמר דן.

“צודק, יש הרבה היגיון בדבריך״, אמר רוני והוסיף, “ניכנס לאולם המרכזי, שם בוודאי יש טלוויזיה ונוכל לראות מה קורה בארץ״.

“כן, כן, איזו שאלה״, אמר דן.

“הנה, אני רואה טלוויזיה. בטוח שאנו בראש החדשות״, אמר דן והם קרבו אליה לשמוע את החדשות באנגלית. כותרת גדולה רצה בתחתית העמוד: ישראל הופצצה בצורה מסיבית וחסרת תקדים בגודלה ובהיקפה. “אין ספק שזו איראן״, אמר פרשן מומחה שהתארח באולפן. “מכיוון שישראל צרה וארוכה, ההפצצות כוונו בדיוק מרבי למרכז הארץ. הפצצות לא פסחו על העיר עמאן הירדנית, לא ברור אם מפגיעה ישירה או בגלל היותה ברדיוס מעגל ההפצצות. לעומת זאת״, המשיך לתאר הקריין, “צפון ישראל, כלומר כל אזור טבריה והגולן, לא נפגע, ומנגד, בדרום, גם אילת המרוחקת דיה לא נפגעה״.

“רבע נחמה״, אמר רוני.

“בוא ננסה להתקשר למשה אשר גר בגולן״, אמר דן והחל לחייג מהטלפון הסלולרי. “יש הרבה רעשים, לא שומעים כלום״, הוסיף לאחר מספר ניסיונות. “הנה טלפון ציבורי, ננסה משם. יכול להיות שכל הטלפונים הסלולריים שם משותקים״. אבל כבר לאחר הניסיון הראשון שמע צליל חיוג. “יופי, יש צליל״, אמר דן. “הלו, משה, אתה שומע אותי?״

“כן, מי זה?״ שאל משה.

“זה אני, דן, ספר, מה קורה?״ שאל דן.

“אסון, זה מה שקורה״, השיב משה. “כל הארץ הרוסה, חוץ מטבריה, הגליל, הגולן, הערבה ואילת״.

“איך הטלפון שלך מקבל שיחות?״ שאל דן.

“לקצרין יש יחידה נפרדת אשר יכולה לקלוט גם מחו״ל, אבל רוב הטלפונים הסלולריים משותקים, הכול משותק והרוס״, השיב משה והוסיף “איפה אתם עכשיו?״

“אני ורוני נחתנו הרגע בקפריסין, אנו מחפשים יאכטה או כל כלי שיט אחר שנוכל לחזור איתו לארץ״, אמר דן.

“אינני יודע לאן אתם חוזרים, הכול הרוס כאן. מרכז הארץ עדיין מופצץ בטילים מלבנון. אני לא מבין מה יש להפציץ מקום הרוס וריק״, אמר משה.

“כנראה קיבלו הוראה מאירן לירות טילים במקביל. האם כולם אצלכם בסדר?״ שאל דן.

“כן, כן, פה כולם בסדר״, השיב משה.

“להתראות, משה, מסור ד״ש לכולם״, ביקש דן.

“שמרו על עצמכם, התקשרו והודיעו מה קורה עימכם״, ביקש משה.