מעוף. סוף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מעוף. סוף

מעוף. סוף

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: הוצאת פטל
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2024
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 66 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 2 דק'

פיקי איש שלום

פיקי איש שלום הוא מרצה במחלקה ליחסים בין לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים וגם צפר. "מעוף. סוף" הוא ספר הפרוזה השני שלו, לאחר "מחברות הצפרות" (פרדס, 2023). 

תקציר

מעוף. סוף הוא התבוננות בתחנות הדעיכה האחרונות של אימו של המחבר. ייחודו של התיאור הוא שהבן, פיקי איש שלום, חווה את מסע סוף החיים הזה בלוויית ציפורים. הוא מוצא בהן נחמה וכוח והוא מתאר את חייהן, את חיוניותן ואת המחזוריות שבטבע שיש בה התחדשות וכליה. תיאורי טבע עשירים ולעתים סוערים נארגים בזיכרונות משפחתיים שקטים וברישומים עדינים של דעיכה. 

"גלידים ירוקים. עלים מוקשים שמתקשים להפשיר מקרת הלילה הירושלמי, שזורים בנימי שיבה כסופים ועמוסים בגבישי קרח מתנצנצים. העלים חורקים מכפור. סדקים נפערים בהם ומאיימים לשבור. כרי רקפות מטוללות, ראשים של כלנית כפופים בהכנעה, ועכנאי שמחלפותיו הן עלי כותרת בסגול עכור וטיפות מאירות, מבריקות. כיסים של ערפל מקומי אופפים את נחל רפאים, מצטעפים סביב שלדג לבן־חזה, שנאלם דום בענן הלח והקר. הוא מביט מופתע לצדדים, עיניו משתדלות לחדור את הסמיכות המוכית, אך נכנע ללפיתתה, הוא ממתין שתחלוף, תדאה הלאה במורד הנחל. ראש של חוגלה בוקע מהענן והראש עטור בפריחת שקד ובזהרורי טל; טיפות שהפשירו ובורקות בדיוק כמו הצופית, שמרפרפת סביב עֲפַץ אֵלָה."

עורך הספר: דרור בורשטיין.  

פרק ראשון

1

אישה בחלוק, שערה סתור ומבטה צף, הולכת לאיבוד בנבכי זיכרונה תחת אורות ניאון כלואים, זהויות דוהות, פושטות ממשות, זמנים מתבלבלים. חרקי טיפּוּלָה ארוכי רגליים מגיחים רעננים מגולמיהם שבקרקע, פורחים, ממלאים את העולם, טובעים בתאווה אביבית, צעירה. הטיפולות מהלכות רועדות על רגליים דקיקות כחוטים, רוטטות, מטפסות מהססות על הקירות, צונחות מתות על גרמי המדרגות. הן בכל מקום, מעופפות ונסחפות, מתדפקות על הַפִּיּוֹת, מזדווגות על פרחי החרדל הלבן שמזדקפים ומלטפים את שדות הבּוּר של קיבוץ חולדה בצהוב רך ונעים. הן מחוללות כנפשות תועות, לצלילי בזבוזים מצרצרים, ירקונים מנסרים. סיסים נאספים ללקט את אלה מביניהן שהמריאו גבוה מדי, נחליאלים את אלה שרוחשות על הקרקע. עשרות נחליאלים וּפִפְּיוֹנִים התלהקו כאן לכבודן. קרפדה מנסה להתגנב במלוא לחותה הכבדה. רחש גבעולים עוקב אחר התקדמותה.

פשוש שר מתחת לתפרחת החרדל, מקורו שוב שחור כפחם, צבוע בצבעי החיזור. קצת כמו האיפור, שהאישה בחלוק פעם הקפידה עליו וגם כיום היא מתמרחת בו מפעם לפעם ברישול. הוא זוקר את זנבו בהתרסה אל פשוש נוסף ששר בסמוך. ממקורה הבהיר של פשושית משתרבבים חומרי קינון. בקרוב יניעו אותה דחפים אימהיים. לפעמים היא שמחה בבואי. פעמים אחרות תוהה מי ומה אני. אני מנסה להיות קשוב, מכיל, חומל, אך קריאה רועמת של קוקייה מצויצת מתגלגלת בין עצי המטע כצחוק לא מרוסן. עורב נבהל. לבנין צנון נצמד אל סרפד מטולל. טיפות מתעבות על הגבעולים, נוטפות אל מצע הרקבובית שמכסה את הקרקע הטחובה. עוד טיפולות פורחות להזין רעב בלתי נדלה. עלווית חורף מרפרפת אל מול תפרחת החרדל, חום על גבי צהוב, מלקטת וטורפת, מכינה את עצמה לקראת הנדידה. נץ מצוי גולש חרש לעברה, ירגזי מתפרץ בקריאות אזהרה. היא נדרכת, הנץ מחמיץ ונעלם במטע. שרשראות מזון מתלפפות זו בזו, נקשרות ונפרמות. גם שנים של זיכרונות. ענן הסיסים מכהה את השמיים התכולים, זוגות נוצרים בו, הזדווגויות אוויריות, שריקות חדות והזוגות מתפזרים, נטמעים שוב בענן הציפורים הסמיך. סנוניות רפת מצטרפות לסעודה, גם טסיות ששבו לחולדה זה עתה.

אני פוסע אל תוך שדרות המטע. היא תועה במסדרונות לא מוכרים, אלה שלא הלכה בהם מעודה ואלה שהלכה בהם אין ספור פעמים. המוכר והלא מוכר הופכים אצלה אחד. אני מחריד מרבצו ינשוף עצים שנח ממלאכת הציד הלילית על אחד מעצי הרימון. הוא ממריא ונוחת ארבעה עצים במורד השדרה, משם הוא בוחן אותי בעיניו הכתומות, ציציות ראשו זקורות. השמש עולה מאחורי גבו. מעופו הקצר בין העצים העירומים הספיק כדי לחשוף אותו לבז מצוי, שמגיע במעוף מתפרץ לתקוף אותו. על רקע השמש שבגבו נראה הקרב כתיאטרון צלליות: צלליתו של הבז צוללת על צלליתו של הינשוף, שמתכווצת בין ענפי העץ. מבטי נמשך אחרי תמרוני הבז וכשאני שב לחפש את הינשוף הוא כלא היה; נעלם במעופו החרישי. סוכן חשאי של לילה, מהצללים בא ואל הצללים ישוב.

הטיפולות נטרפות ונבלעות בכל פה, לוע ומקור. אך הן כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת הַיָּם, ככל שיבלעו אותן, כך הן ממשיכות לפרוץ ולמלא את העולם, להזדווג, להטיל, למלא זיכרון שהולך ונפרם. הייתי רוצה לומר שהן נשמות פורחות. אך המוח הוא מערכת עצבית, הלב שריר, והחיים סערה שוככת של אותות חשמליים נחלשים וכבים.

פיקי איש שלום

פיקי איש שלום הוא מרצה במחלקה ליחסים בין לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים וגם צפר. "מעוף. סוף" הוא ספר הפרוזה השני שלו, לאחר "מחברות הצפרות" (פרדס, 2023). 

עוד על הספר

  • הוצאה: הוצאת פטל
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2024
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 66 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 2 דק'
מעוף. סוף פיקי איש שלום

1

אישה בחלוק, שערה סתור ומבטה צף, הולכת לאיבוד בנבכי זיכרונה תחת אורות ניאון כלואים, זהויות דוהות, פושטות ממשות, זמנים מתבלבלים. חרקי טיפּוּלָה ארוכי רגליים מגיחים רעננים מגולמיהם שבקרקע, פורחים, ממלאים את העולם, טובעים בתאווה אביבית, צעירה. הטיפולות מהלכות רועדות על רגליים דקיקות כחוטים, רוטטות, מטפסות מהססות על הקירות, צונחות מתות על גרמי המדרגות. הן בכל מקום, מעופפות ונסחפות, מתדפקות על הַפִּיּוֹת, מזדווגות על פרחי החרדל הלבן שמזדקפים ומלטפים את שדות הבּוּר של קיבוץ חולדה בצהוב רך ונעים. הן מחוללות כנפשות תועות, לצלילי בזבוזים מצרצרים, ירקונים מנסרים. סיסים נאספים ללקט את אלה מביניהן שהמריאו גבוה מדי, נחליאלים את אלה שרוחשות על הקרקע. עשרות נחליאלים וּפִפְּיוֹנִים התלהקו כאן לכבודן. קרפדה מנסה להתגנב במלוא לחותה הכבדה. רחש גבעולים עוקב אחר התקדמותה.

פשוש שר מתחת לתפרחת החרדל, מקורו שוב שחור כפחם, צבוע בצבעי החיזור. קצת כמו האיפור, שהאישה בחלוק פעם הקפידה עליו וגם כיום היא מתמרחת בו מפעם לפעם ברישול. הוא זוקר את זנבו בהתרסה אל פשוש נוסף ששר בסמוך. ממקורה הבהיר של פשושית משתרבבים חומרי קינון. בקרוב יניעו אותה דחפים אימהיים. לפעמים היא שמחה בבואי. פעמים אחרות תוהה מי ומה אני. אני מנסה להיות קשוב, מכיל, חומל, אך קריאה רועמת של קוקייה מצויצת מתגלגלת בין עצי המטע כצחוק לא מרוסן. עורב נבהל. לבנין צנון נצמד אל סרפד מטולל. טיפות מתעבות על הגבעולים, נוטפות אל מצע הרקבובית שמכסה את הקרקע הטחובה. עוד טיפולות פורחות להזין רעב בלתי נדלה. עלווית חורף מרפרפת אל מול תפרחת החרדל, חום על גבי צהוב, מלקטת וטורפת, מכינה את עצמה לקראת הנדידה. נץ מצוי גולש חרש לעברה, ירגזי מתפרץ בקריאות אזהרה. היא נדרכת, הנץ מחמיץ ונעלם במטע. שרשראות מזון מתלפפות זו בזו, נקשרות ונפרמות. גם שנים של זיכרונות. ענן הסיסים מכהה את השמיים התכולים, זוגות נוצרים בו, הזדווגויות אוויריות, שריקות חדות והזוגות מתפזרים, נטמעים שוב בענן הציפורים הסמיך. סנוניות רפת מצטרפות לסעודה, גם טסיות ששבו לחולדה זה עתה.

אני פוסע אל תוך שדרות המטע. היא תועה במסדרונות לא מוכרים, אלה שלא הלכה בהם מעודה ואלה שהלכה בהם אין ספור פעמים. המוכר והלא מוכר הופכים אצלה אחד. אני מחריד מרבצו ינשוף עצים שנח ממלאכת הציד הלילית על אחד מעצי הרימון. הוא ממריא ונוחת ארבעה עצים במורד השדרה, משם הוא בוחן אותי בעיניו הכתומות, ציציות ראשו זקורות. השמש עולה מאחורי גבו. מעופו הקצר בין העצים העירומים הספיק כדי לחשוף אותו לבז מצוי, שמגיע במעוף מתפרץ לתקוף אותו. על רקע השמש שבגבו נראה הקרב כתיאטרון צלליות: צלליתו של הבז צוללת על צלליתו של הינשוף, שמתכווצת בין ענפי העץ. מבטי נמשך אחרי תמרוני הבז וכשאני שב לחפש את הינשוף הוא כלא היה; נעלם במעופו החרישי. סוכן חשאי של לילה, מהצללים בא ואל הצללים ישוב.

הטיפולות נטרפות ונבלעות בכל פה, לוע ומקור. אך הן כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת הַיָּם, ככל שיבלעו אותן, כך הן ממשיכות לפרוץ ולמלא את העולם, להזדווג, להטיל, למלא זיכרון שהולך ונפרם. הייתי רוצה לומר שהן נשמות פורחות. אך המוח הוא מערכת עצבית, הלב שריר, והחיים סערה שוככת של אותות חשמליים נחלשים וכבים.