בעודו יושב על מזרנו המרשרש, הגדוש בעשבים יבשים, הוא בהה בחושך, עוקב בדריכות אחר הקולות שהגיעו לאוזנו ומשתדל להשיב לעצמו את צלילות דעתו, שאבדה לזמן־מה. הוא בקושי התעורר וכבר הלם ליבו בפראות, מזעזע את גופו הרזה עד קצות בהונותיו שבלטו מחוץ לשמיכה הקצרה.
"אני צמא..." גילה.
לשמע קולו הניחר, עלתה ונכפתה על רוחו רגיעה שהתלבשה עליו, ועטפה אותו לאט־לאט.
ידו שלוחה לפניו כמגששת בחושך הסמיך, הוא גלש מהמזרן המרשרש ופנה למקום שבו ידע שכד המים מונח. בתוך האוהל הקטן החום החניק, ונשימותיו שנעשו קצרות וקצובות הבעירו את נחירי אפו.
שלא בדומה לשעות היום, עת נמלא החלל בניסורם האטום של הצרצרים, עתה, בשעת לילה מאוחרת זו, אך שקט ושלווה עמוקים שררו בכול ודומה כאילו דממת אלם כישפה את המדבר סביב.
אחרי ששתה במהירות, הוא פנה והסיט את כנף הבד ששימשה פתח לאוהל. צינת הלילה המדברי אצה לחדור ולהקפיא עליו את זיעתו הנוטפת. כמו להכעיס באו בני מעיו ולחצו עליו, קוראים לו שיבוא ויזדרז, והוא לעומתם התעקש לדחות כל מחשבה בעניין זה. הוא הביט בשעונו בחטף. המחוגים הזוהרים הצביעו על השעה שלוש לפנות בוקר.
משהרגיש שלא יוכל להתאפק עוד, התעטף בשמיכתו והתגנב אל תוך הלילה, עיניו שלוחות ובולשות. זוהר הירח שנשלח ממזרח, הטיל את צל גופו הרזה והשליכו לצמוח לפניו בבת אחת, מרגליו והלאה. מראה צילו שהתארך בנדנוד לפניו, הרתיע אותו והעלה בו את זיכרון הופעת הדמות המשונה ההיא שצמחה לפניו.
היא הפתיעה אותו לראשונה לפני כמה לילות ומאז לא פסקה דעתו מלהתרוצץ ושנתו מלנדוד. בדמיונו הוא שב אל אותו הלילה. כה פתאומית ובלתי צפויה הייתה הופעתה, עד כי השתכנע שהזיה היא זו אשר באה להתעטף בו. הוא היה מוכן להישבע שזה עתה הושב מכוח איזה תעלול טמיר אל חלום רחוק שבו הכול מעורפל וזדוני.
הוא נזכר בבירור שככל שהלך ועיין ובחן ושב ושפשף את עיניו אל מול אותה דמות, שנראתה לו משום־מה מחייכת לקראתו, בתקווה כי תפרח ותיעלם כאותו דמיון תעתועים, כן הבין שאין דמיונו מהתל בו.
את זאת הוא גילה באופן נחרץ כאשר בניגוד לרצון רגליו הכושלות והממאנות, שרמזו לו להתרחק באחת מהמקום, בא ופנה דווקא אל הדמות הכהה שישבה בנחת לפניו. הוא נזכר שפסע לקראתה באיטיות, למרות בהלתו, ושככל שהתקרב כן הבחין כי זו מתרחקת ממנו, כמו חששה מצילו המתארך שאיים להתלכד עם צורתה היושבת.
הנסיגה המשונה הזו, שדמתה לתנועתם חסרת הפניות של המלאכים הנושאים את הגלגל, הקפיאה אותו על מקומו. עיניו נפקחו להביט שוב במה שנראה לו כבלתי אפשרי, בלתי הגיוני. ככל שחזר ופסע בהיסוס לעבר הדמות, כן התרחקה זו ממנו, נסוגה אחור בתנועה שנראתה מחליקה ודומה כאילו דבר־מה נסתר מושך אותה מאחור בשעה שהיא בעצמה ממשיכה לשבת על שוקיה, כמו הייתה טרודה בעניינים אחרים ופניה פונות אליו באדישות, נעצרות ושבות ומתרחקות.
הוא ניצב בפתח האוהל, שמיכתו עדיין מכסה את ראשו וחיוך של חוסר אמון תלוי על שפתיו. הוא עוד נזכר שלמוחרת היום, כשבא לבחון לאור השמש את מקרה הופעתה של הדמות ההיא, עדיין לא הצליח מוחו לקבוע אם קורות אותו הלילה אמיתיים הם, או שמא אותה הדמות נדלתה ממעיין התעתוע שמבועו אינו ידוע, ועל כן הפכה להזיה שבאה עליו בהקיץ והצליחה להתלפף על רוחו משום בדידותה, ומשנשלפה וצפה אל עינו הפנימית, דמתה עד כדי בלבול לאחותה הקשוחה והבלתי מתפשרת, זו הקרויה - מציאות.
יריעות האוהל, שהונחו במתיחה על חומת אבנים שצורתה פרסה וגובהה כשני מטרים, גאו וצנחו באיטיות כבדה ועשו את ביתו המדברי כאילו נאחז נשימות ארוכות ורגועות. זה כבר הלילה הרביעי שלא הצליח להירדם. כל אימת שהרשה לתודעתו לנטוש אותו ולצלול אל תרדמתה, אצו והתנפלו עליו הזיות משונות, בלולות ברסיסי חלומותיו וברודות בקטעי קורותיו, ולמרות מאמציו שעלו לו באפיסת שארית כוחותיו, גלשו אלה ופלשו עקודים אל ליבו להרתיעו ולבלבל את רוחו. הוא האשים את צמחי המדבר שניזון מהם, חושב שמא גופו אינו משכיל לעכל אותם כראוי ועל כן נהפכו לרעל בקיבתו ולהזיות סרק בדמיונו.
בדומה לזה שאינו נותן יותר את דעתו על מעשיו, ובעוד שמיכתו כרוכה על ראשו ובני מעיו לוחצים עליו, הוא בא וסבב במפוזר את האוהל במעגלים הולכים וגדלים, ומשנוכח לדעת שאומנם אך הבדידות עימו, השמיט את שמיכתו ועשה את עצמו פונה לכאן ולכאן, מקשיב ללילה בהנאה וברוב כוונה. מלבד הרוח שנשבה בלטיפה על פניו הקפואות, לא צליל ולא הגה. הוא כבר שכח על שום מה יצא את האוהל וכמו מעצמו פנה מצחו אל אור הכוכבים.
מאז נטה את אוהלו על הצוק מוכה הרוחות, חמישה קילומטרים דרומית־מערבית ליריחו, הוא גילה שכל אימת שהתהפכה ונעכרה עליו רוחו, נישאו עיניו מעצמן אל שחור השמיים, ומתוך שיקול וחישוב קטנותו האפסית, הלא נחשבת, אל מול גודש חללם של פני היקום שסגרו עליו ממעל, הלכו חששותיו ונעלמו, נושאים עימם את ענני תחושותיו העכורות.
ללא כל מאמץ מצידו, צפו ועלו אליו קטעי זיכרונות מחייו המקצועיים, זיכרונות שחשבם למחוקים, זיכרונות אלה דיברו על עבודתו כאסטרופיזיקאי במכון הלאומי למדע.
חיוך עגום עיקם את שפתיו משנזכר בהתלהבותו, הילדותית אפשר לומר, ובשמחת חבריו לעבודה כאשר חשבו שגילו, על סמך חישובי שדות קרינה מזעריים ומדויקים להפליא, את מיקומו של מרכז היקום, אותו מרכז שכל המדענים הנחשבים בתחום זה תרו אחריו זה שנים רבות.
אתר מדויק זה נחשב בעיני כל החוקרים לנקודה שממנה פרצו להיווצר כל ההוויות, כל היש האפשרי והאין הבלתי אפשרי, כביכול.
מי היה מאמין, חשב, שמספר הכוכבים המנצנצים שם, בעומק השמיים, ממשיך לגדול בכל שנייה שעוברת, ושהוא עולה על מספר כל גרגירי החול אשר על שפת הים? ומי היה מאמין שהכוכבים השטים זה עתה בקצה החלל במהירות שלא תיאמן, צעירים מכוכבים שנולדו אלפי שנים אחריהם, כאילו מהירות שיוטם שלא תיאמן בשולי החלל תרופה היא ורפואה, המונעת את הזדקנותם...
אנחה ארוכה וכבדה נפלטה מבין שפתיו, מלאה עד גדותיה בצער ובגעגועים.
הירגע! קרא לעצמו בדחיפות, מודע לחידודים שעלו לזחול ולהתפשט על עורפו. הוא מיהר לרוקן עצמו מכל מחשבה ורגש שפלשו אליו באמצעות זיכרונותיו.
אחרי שנחה והתייצבה עליו דעתו, בא והתקרב, מכורבל בשמיכתו, אל התהום הפעורה לצד האוהל והתיישב על שפתה בכבדות. מבטו נשלח לשוטט בין ערבות יריחו הפרושות לרגליו, ומשהבחין שהכול רגיל ומוכר, פנה לתפוס עצמו מתענג על סדרת צמרמורות קצרות ועמוקות שאחזו בו, בזו אחר זו.
קר, אמר לעצמו, להצדיק את התענגותו המשונה. שעונו הצביע על השעה ארבע. אני כבר לא אירדם, חשב.
צפונית לבקעה הרדומה תחתיו, הבליחו אורותיה המנצנצים של יריחו שדמו כאילו קרצו לו, קראו לו. אוזנו ניתנה להקשיב ליריעות האוהל ששיחקו עם הרוח הקפואה והכו בקצב, כגלי ים רגועים, על פני האבן התומכת, האדישה.
מעט־מעט הלכו חושיו ונרגעו, ומתוך הרגיעה הזו אשר נחה עליו חשב להבין שרישומי חלומותיו ההזויים עדיין מחלחלים ברוחו. למרות שידע בביטחון שעיניו פקוחות ומביטות בתהום הפעורה תחתיו, הוא התקשה מאוד לדחות איזו מחשבה עגומה שחדרה להתגנב אל ליבו.
כל החפצים והזמנים, כך חשב, כל הזיכרונות והחלומות ואף המציאות עצמה כפי שחווה אותה עד עתה, הלכו והתלכדו בדמיונו לגוש מעורבב אחד, חסר הפרטה וגבולות. הוא כבר היה משוכנע כי אף אם ישקיע מאמץ אין־סופי בתקווה להבדיל בין חלומותיו למציאות, כן לא יעלה הדבר בידו ומצב בין הערביים שבו היה שבוי זה מספר ימים, ייחתם עליו.
כל דרכי ההיגיון שניסה להפעיל לפתרון הבעיה הובילו אותו לדרך ללא מוצא, כאילו רצו לרמוז לו שהעירוב הזה, הערבוב הזה שבין חלום למציאות, כפי שחווה אותו זה כבר מספר ימים, הוא־הוא המציאות האמיתית, הלא נפרדת.
ועתה, משכבר נתן את דעתו על מצבו העכשווי, נמנע ממנו לקבוע בביטחון אם אותו יצור משונה שנחת לו על הרמה מן המארב לפני כמה לילות, יציר חלומותיו הוא או שמא ראהו בעיני גופו ממש. כל מאמציו שעלו אליו בדחיפות ושדחקו בו שיבוא ויפתור את התעלומה מתוך חשיבה עקבית ומסודרת, כפי שידע לעשות בעבר, לא הועילו, ואפלת הלילה הלכה והשתלטה על מחשבותיו שהגיעו אליו, מעורבבות ומקוטעות.
לכתוב! גילה לעצמו, לכתוב!
עליי לתאר ולכתוב את מה שקורה לי בהקיץ! חשב, מופתע מההיגיון הפשוט שבדבריו.
והיה ואתעורר ואזכור דבר־מה שאינו מופיע בכתוב, סימן שזה היה חלום!
ידו הונפה אל ראשו, להחליק על קודקודו המגולח, וכתנועה שלא מן הנמנע צנחה אצבעו, מתוך הרגל, להתגלגל על פאותיו החסרות. מה היה אותו השיר, שאל עצמו, מתאמץ להיזכר באותו שיר מרומם נפש ומחיה שלמד אצל רבי יחיאל מישיבת "זוהר הרקיע" שבירושלים. הנאמנים עשו שימוש בשיר הזה כאילו היה סם מחיה, כדי להשתחרר מעייפות הצוהריים שאיימה להכריעם בעת לימודיהם. אם ייזכר בשיר הזה, כך חשב, ויפצח בו בקול גדול, אזי יֵדע בביטחון שאין חלומו שולט בו.
המילים עלו אליו מייד, ברורות וחדות, אך למרות שהכה בסלע חזור והכה בקצב, כדי למלט את המנגינה מזיכרונו אל שפתיו, עמדה זו בחביונה ומיאנה להיחשף, ובעודו לועס את מילות השיר בהיסוס ובכוונה מלאה, הוא גילה לתדהמתו שלא המילים על משמעותן המעוררת הן אשר המריצו את החבורה הנרדמת והנאבקת באותה ישיבה אפלה וסודית, כי אם המנגינה היא אשר הייתה עיקר, וזו, להכעיס, נותרה אילמת על שפתיו.
צמרמורות עמוקות וקצרות שבו לשטוף אותו וכמו ניחש שהנה איזה דבר הולך ונוחת עליו. רחש קל נשמע מאחורי גבו. באחת סמרו שורשי שיער ראשו המגולח וליבו נתקע על מחשבתו. רגע ארוך עוד המשיך לשבת קפוא על מקומו וכל תודעתו שלוחה בריכוז פסיעות אחדות אל החושך שמאחוריו. לאט־לאט, עינו עדיין תקועה בבקעה האפלה, הזדקף עד שנעמד על רגליו ונפנה בחשש לאחור, שתי ידיו אוחזות בכוח בשמיכה.
"התשיעי..." פקד על עצמו, "אל תפחד..."
"אל תפחד... אין ממה לפחד..." הוסיף, שיניו נוקשות.
מה שראה מולו הושיבו באחת בחזרה במקומו, על שפת התהום הפעורה. כאן, לידו, פורח ממש מן האין, נוצר שוב אותו יצור שהעיד עליו לפני כמה לילות, אם בחלום ואם בהקיץ, את זאת כבר לא ידע.
הדמות האפלה ישבה מולו בפישוט איברים, דוגמת חיה הרובצת, ופניה השחורות, כפני הבור ללא תחתית, פונות אליו. פיו נפער על לשונו שהתאבנה ודומה שטפחה באחת, עד אשר מילאה את כל חלל פיו לחנוק אותו בחיכו.
כמו מתוך חלום הגיעו אליו הצלפות יריעות האוהל שנשקו זו לזו במתיקות מתמשכת, ומשם, רחוק מאוד מאחוריו, הוא קלט את שריקת הרוח המידרדרת על שיפולי הרמה ופורצת לקראת הבקעה, זוחלת בין הגאיות והנקיקים.
כאחד המתאווה לבחון את ראייתו הבוגדנית כביכול, הוא מיהר להסיט את מבטו והפנה אותו אל תוך הבקעה האפלה ומשם עבר אל אורותיה של יריחו שהמשיכו לקרוץ לו מרחוק. ומששב ופנה, בסופו של דבר, אל המציאות של זמנו ומקומו, משוכנע שמייד תפוג אותה הזיה ותיעלם בדיוק כפי שכבר נעלמה בעבר, הוא גילה כי הדמות ההיא עדיין יושבת לפניו, כמו החליטה להצטרף אליו בהאזינו להצלפות יריעות האוהל, שלא נלאו מלקצוב את הזמן.
"ומה... ומה רצונו?" הוא ניסה לנחש משהו הקשור למצב המשונה הזה.
מתוך קרעי המראות שניתרו ללא שליטה אל עיניו, הוא ראה עצמו נאלם דום אל מול הדמות הכהה, תוהה שוב על צלילות דעתו, שידע כי אינה נתונה לו בשלמותה.
עוד הוא מנסה לפענח את המראה ותשומת ליבו נשלחה ממנו והלאה, מנתקת עצמה בכוונה להימלט למציאות אחרת, כמו ידעה שזה מכבר נגדשה סאת ריגושה וכדי למנוע הצפתה וטביעתה, נתנה לעצמה חלון זמן להימלט דרכו, להשלים בין מראותיה ותגובותיה, שלא תאמו.
כאחד הממאן להיכבש על ידי מראה בלתי אפשרי, ובדומה לאותם ילדים נפחדים החושבים שהראייה היא המוציאה את הדברים מן הכוח אל הפועל, הוא עצם את עיניו בחוזקה, הניף בהחלטיות מופגנת את שמיכתו אל על לכסות את ראשו בזעם ונאנח עד כלות נשימתו.
"כתוב!" פקד על עצמו ברתיעה.
"כתוב את מה שאתה רואה!"
על אף רוחו האטומה עד קצה גבולה, נשלחה אצבעו אל מחוץ לשמיכה שעטפה אותו, להיתקע באדמה היבשה ולרשום את שעיניו קלטו.
"דמות אפלה יושבת מולי... פניה כפני הבור השחור... וכיסוי על ראשה..."
הם נחו כך רגע ארוך, זה מגניב מבטו מבין קפלי השמיכה, אצבעו שלוחה לחרוץ את האדמה, וזו מביטה בהצלפה אליו ואף מעבר לו, גֵווה קשוח ומאובן.
"מה... מה אתה רוצה?" פלט ממקומו בחוסר מקוריות מוחלטת, ומשהתברר לו שקולו אינו חודר אפילו את מחיצת שמיכתו, ניתר על רגליו והפשיל את שמיכתו מעל לראשו.
"מה אתה רוצה? מי אתה?" זעק וחזר וזעק.
שלוותו, שכבר לא הייתה נתונה לו במלואה, הלכה ונשמטה מידיו. אך למרות בהלתו שפרצה ללחוץ את ליבו, עדיין חשב להבחין בהד זעקתו הקודמת ששב במרוצה, מגולגל ומעוות מבין הגאיות והנקיקים שלרגליו. אפלה משונה נכפתה על ראייתו, וכמו נכבש שוב במחלתו, פתחו ידיו ונאחזו תזזית שהרטיטה את גופו מתחת לשמיכה. עוד הוא משתדל בכל כוחו להשתלט על רתיעותיו שעשו את נשימתו שורקנית ומגהקת, פרצה אל רוחו המנגינה של אותו שיר נשכח, שחשב מחיה.
ללא כל עיכוב ומחשבה הוא ניתר להיאחז בזיכרונו ופתח וזימר בקול גדול כפי שלא זימר מימיו, מדגיש את הקצב בשתי רגליו שהכו בכוח על האדמה, כמו התאוו לבקע את ההר תחתיו, ועיניו עצומות לרווחה.
"הנה הנה הנה!
אל המעיין בגיל באו
ברגלם הגלויה טבלו
את השמות על המים קיבלו
את ההיכל שבו והקיפו
ודבר לא ביטלו
ומים אל מול השיש לא ביקשו
אך צפו וצפו
את החידה לא פתרו
ואת זיוו לא ראו
כי התנאים לא הושלמו".
מעולם לא העלו צלילים אלה עונג כה כביר וכובש אל ליבו, ותוך שבחן את הנאתו המופלגת, כמו רצה לתעד אותה בדמיונו, נזכר מבטו ושב להתמקד בחושך, לבלוש אחר המקום בהסטת העין. להפתעתו הוא גילה שהוא לבד על הרמה מוכת הרוחות, ושירתו עדיין עימו, רשומה על שפתיו.
דוגמת זה המקיץ מתוך חלום בלהות ועדיין אינו מבין דבר וחצי דבר מהסובב אותו, הוא נעמד על רגליו ופנה לחפש אחר אותה דמות. משלא מצא כל זכר לקיומה, חזר ועשה עצמו מקשיב לדממה שעטפה אותו.
אט־אט, עם תודעתו ששבה להתלבש עליו, הוא גילה בדממה נקבים שהלכו ונפערו ונעשו פרצות שבעדן הצליח להבחין בנהמת הרוח הקרה שנשבה והתערבלה בין קפלי שמיכתו, פנימה.
אוזניו גזורות מהמיית המערבולות שבאו עליו פתאום, הוא מיהר ופנה לבחון בעיון את המקום, מתאמץ לגלות באדמה היבשה את צלקות עקבותיו של אותו יצור. ככל שהלך ובדק את סביבתו לאורו החיוור של הירח, כן הלכה וחדרה לליבו ההבנה שמלבד עקבות סנדליו המרופטים, האדמה הזו בתולה מכל עקבות זרות.
לא... חשב, מתאמץ לדחות את לידתה של אותה מחשבה אשר דיברה במפורש על דרכי שיבוש הדעת.
מבלי לתת את דעתו על הסכנה שבמעשיו החפוזים, הוא הגיע לשפת התהום בניתור אחד, משוכנע שמייד יגלה את שאצבעו חרצה במשיכה על האדמה. והנה גם כאן, למרות מאמציו שעלו לו כמעט בקריעת עפעפיו, לא נמצאו לו כל אותיות הרשומות במשיכת אצבע על האדמה. גילוי זה הותיר אותו קפוא על מקומו.
שעה ארוכה הוא עמד כך, ובליבו שהחל לשקוע בביצת חוסר האונים, עלו וצמחו סברות הלקוחות מעולם החלומות.
חלומות? תמה, זה בסך הכול היה חלום? חלמתי חלום בתוך חלום... בתוך חלום... קבע ונאחז בתירוצו כטובע בים סוער.
עוד הוא עומד מותש ומהסס על רגליו, הלכה דעתו וניתנה לשינוי שהתחולל מתחת לאפו ממש. ניחוח הרותם שהגדיש עד בלי די את חלל הלילה נמוג ופינה את מקומו לריחו החריף של הזעתר אשר התגנב בסלסול מצד דרום, אץ היישר ממעיינות עין גדי לעטוף את הצוקים ולגרות את נחירי אפו. אך פגע בו הניחוח המוכר הבין, מתוך הרגל, שהשחר אץ להבקיע את דרכו לקראת הבוקר.
השמש החורפית שצמחה ונפלטה באחת מתוך רמת מואב תפסה אותו עומד והוזה, בין התהום והאוהל.
משום זריחתה החיוורת והלא מרשימה, וברצונה לשכנע בכל זאת את הברואים כי אורה וזוהרה עדיין במותניה, פתחה השמש והשתלחה בו לרחוץ את גבו השפוף בתשלובת קרניה המשופעות. אלה מיהרו להטיל למול עיניו הבוהות את צלליתו הרזה שדמתה לאי אפל בים האדמה שנדלק להקרין באור חוזר את זוהר הזריחה הצנועה.
עייף ומבולבל, שמיכתו עדיין מגינה על ראשו, הוא פנה והתמסר בהכנעה לשמש שעלתה להשקיף על עולמה. עינו בעינה, ללא מצמוץ, הוא התכנס בתוך עצמו, מתאמץ לזכור מה בדיוק הביא אותו אל מחוץ לאוהל ואינו מוצא, אינו זוכר.
כשקורות הלילה מחלחלים עדיין ברוחו וראשו מושפל אל האדמה, הוא שב על עקבותיו בכבדות, דומה במראהו לזה שנוצח ואין בכוחו להשיב מלחמה.
אך סיים להקיף את חומת האבנים שעליה התעגלו ושיחקו יריעות האוהל עם רוח הבוקר, הוא נרתע ונעמד על מקומו. עיניו הנפוחות שהביטו סביב במפוזר מפאת עייפותו, נפקחו באחת עד שכמעט שנקרעו על תדהמתו.
"פה! לא!" קרא כאחד הבא בטענות אל עצמו, "כאן!"
ממש מולו, במרחק צעדים ספורים והפעם ממש לאור היום, ישב לו על שוקיו אותו יצור שראה בחלומותיו, כביכול. פניו החווירו ורגליו החליקו תחתיו כמו נתרככו מאיזה חולי פתאומי.
גבו נטוי כלפי השמש שעלתה ממזרח, הוא הסיט את מבטו והסתכל בזעף על צילו שהלך והתקצר במהירות לפניו, מעיד על תנועתה המהירה של השמש ברקיע. ידו הונפה בזעף לתלוש מעל לראשו את השמיכה ולהטילה על האדמה, וכמו מצא אותה אשמה בקורותיו המשונים, ניתר ותקע בה את רגליו ברקיעות מבעיתות.
"זה לא חלום!" קרא ופנה כסהרורי להעיד עליו את אור השחר החיוור, אדיש לניחוחות צמחי המדבר המתעורר ומתעלם מלטיפת הרוח המשתובבת על פניו בסלסולים מעודנים.
"זה בכלל לא היה חלום! לא חלמתי!" חזר וקרא בהשתאות. חיוך לאה עלה על שפתיו ועימו נתרצו אוזניו שהבחינו לפתע בציוצי הציפורים שהגיעו אליו, פורצות מתוך קינן, ואפו נפתח ברצון לניחוחות המדבר המתעורר.
"צדקתי..." קבע והתיישב על שמיכתו, "זה לא חלום!"
וכדי לקבע ולחתום סופית את ששפתיו ביטאו זה עתה, כאילו היה עובדה מוכחת, מיהר ושרט בכוח את זרועו בציפורן אצבעו המאובקת, עד כי פָּרץ דמו שהתגבש מייד לטיפה אדומה ששאבה וריכזה על קודקודה את תפזורות קרני השמש. הוא ניצל את הכאב החד שמילא אותו כדי לשלח את מבטו אל היצור שישב לו שם, מטרים ספורים ממנו, בכוונה לבחון אותו לאור השמש ולפענח בעזרתו את חלומות ביעותיו שהצביעו עליו במפורש כאשם בהתפתחות קורותיו.
למרות שהיה משוכנע כי פניה של הדמות חקוקות בזיכרונו, הנה עכשיו, כשהביט על פני הדמות התקועה מולו, הוא לא ידע לומר אם אומנם יש לה "פני בור ללא תחתית", כפי שחשב, משום שעל אף מאמציו לא הצליחו עיניו הדומעות והמסונוורות להבחין בשרטוטי פניה.
לעומת פניה הסתורות והמעורפלות, כל פלג גופה העליון זהר לקראתו בשלל צבעים בוהקים ומרצדים שניתזו לכל עבר, כאילו נצבע זה, ממותניה עד לצווארה, בזהב טהור. כה צח וחד היה האור ששב ממנה בהבזקים להכות באישון עיניו.
"אישה..." קבע וזיכרון צערו עלה לעטוף אותו באחת. דמעה אחת פרצה לזלוג על לחיו ונמחתה בחטף.
ללא כל חיפזון, מהלך שנעשה כדי להסתיר ולרסן את ריגושו, הוא פנה והלך להתיישב בצל חומת האבנים. כמוקסם שב מבטו ונתקע בה, מחייך ללא שמחה תחת ידו המאהילה על עיניו.
בקפיצה מחשבתית משונה וחסרת פשר, פנה ליבו ונזכר באותו איסור מוחלט הנמסר ליורדי המרכבה הפורצים לרקיע השישי ונעמדים מעולפים מהתרגשות אל מול מדרגות השיש השופעות קרניים חדות, סובבות ומתהפכות.
הנה... חשב ללא כל חשש, מודע להבדל שבין מצבו ומצבם של יורדי המרכבה כפי שלמד עליהם מתוך הספרים של ישיבת זוהר הרקיע:
אני עומד לעבור על איסור קטלני זה. מתוך התרגשות הוא הזדהה עימם.
והיא בטח צמאה... למים... מים... קבע, אינו יודע עדיין למי הוא מתכוון.
ומשעלתה כבר לאוויר התיבה "מים" ניתר עימה צימאונו, וגרונו הניחר אץ בליווי לשונו התפוחה לרמוז לו שימהר ויבוא אל פנים האוהל להרטיבם מהכד ההוא.
להבדיל מהרמה החשופה שאליה הושב אור השמש החורפית ללא כל מעצור מן האדמה אל השמיים השטופים ומהסלעים הרטובים מטל הלילה אל הרקיע, כאן בתוך האוהל פנימה שרר חושך אטום שהיטיב עם עיניו הדלוקות. אחרי שהרווה את צימאונו הוא חש ומילא את המימייה עד גדותיה.
עוד בטרם יצא את האוהל, הקדים והסיט את היריעה וזרק את מבטו לבלוש אחר אותה אישה שישבה לה באדישות־מה לפני החומה.
והיא לא זזה ממקומה, מפליאה בגופה הדקיק המתוח לאחור כקשת, והנשען על זרועה הימנית התקועה באדמה. בתנוחתה זו היא דמתה לאחת שהתאבנה מצינת הלילה. תנוחה משונה זו גרמה לכך שפניה יתייהרו כביכול וידמו לאיל הנגיחה הקבוע על קדמת אוניות הוויקינגים, כפי שזכרן מתוך הבולים שאסף עוד בהיותו ילד. כפני האילים כן פניה: קשוחות וקבועות, כאילו מגולפות.
"הנה זה בא!" קרא בבהלה, ותשומת ליבו שניתנה עד עתה כל כולה אל החוץ פנתה, מרוכזת עד קצה גבול יכולתה, אל נבכי ישותו, משם ידע כי מייד תעלה ותשתחרר אותה צמרמורת מבשרת רעות.
שפתיו הרטיטו וזיעה קרה כיסתה באחת את גופו. ליבו, שחש את ההולך ומתפתח בקרבו, טפח בחזהו, וכאמצעי אחרון, שכבר נאחז בו בעבר כדי לדחות את רוע הגזירה, הוא שילח את ידו אל לחיו, לחבוט בה.
"אל תתרגש... אל תתרגש!" קרא לעצמו בדחיפות והקשיב לרגשות שעלו להתעבר בו, כך הבין, כתוצאה מהתגשמות חלומו המשונה.
"אני משוגע," הוסיף בכוונה, תוך שהשתדל להתרכז בתיבה "משוגע" ולדבוק בה, כדי להשכיח מעצמו את ריגושו שהלך ותפח. רגליו רעדו והחלו להתרכך תחתיו. משראה שאיחר את המועד וכבר לא יצליח להתגבר על גלי ריגושו, הוא הטיל עצמו אל האדמה, עטף את ראשו ופניו בסמרטוטים המאובקים שהיו מפוזרים בכוונה על רצפת האוהל ופתח והכה באגרופיו על פניו המכוסות.
"לא..." שרק בלחישה, מתחנן ולא יודע בפני מי ועל מה.
"לא!" שב וקרא אל תוך כפות ידיו ובליבו כבר עלה ייאושו על כי נכזבה תקוותו, תקווה בת חודשים ספורים, שדיברה על רפואה שלמה מאותה מחלה שאיש לא ידע מה היא.
"הירגע!" הציע לעצמו בתחינה.
"הֱיה שווה... חשוב על משהו אחר... מהר!"
וכדי לעזור לעצמו לשאת את משא ריגושו הבלתי נסבל, חש וגייס את גופו שיסייע במשימה. ראשון נזרק ראשו אנה ואנה ברתיעות חדות וקצובות, דוגמת אותו מתפלל שדבקותו המופלגת באלוהיו מניעה בקצב את איבריו שנשמטו זה מכבר משליטתו.
עוד הוא נלחם כדי להשיב לעצמו את צלילות דעתו, עלה מחסום אל גרונו, והוא כטובע מיהר לגמוע לגימות בהולות מהמימייה בתקווה להחליק את התפיחה שקנתה לה שם מקום לחנקו. זו לא השתחררה אלא מקץ רגע ארוך, רגע שבו הוא חזר ושב ושכנע את עצמו בכל האמצעים הידועים לו, בטפיחות על מצחו הרטוב מזיעה, באגרופיו שניתכו על קודקודו בעל השיער הגזוז וברקיעות משברות עצמות בכפות רגליו החשופות על האדמה הקשה, תוך פליטת זרם בלתי פוסק של מילים שביטאו בזעף רווי תחינה וספוג נהי מקוטע את שאך זה המביט בעיניים פקוחות וחסרות אונים אל תהום חדלונו הפעור לרגליו יכול להרגיש.
אט־אט ומעט־מעט, תחת מאמציו המרוכזים, הלכה תחושת מעורבותו, שבה התקפלו ריגושיו שנקשרו כולם בהופעת אותה אישה קשוחה בעלת פני העץ המגולף, והתפשטה לנטוש אותו לנפשו.
חסר נשימה ועדיין על קצה גבול איבוד עשתונותיו, הוא אסף את עצמו בשיטתיות, מתרכז באיבריו הרועדים מחולשה, מונה אותם, מציין אותם בשמם בקול רם ומראה אותם לעצמו כשהם חולפים אל מול עיניו:
"כאן ידי הימנית... אני מניח אותה פה, לצד ימין... אני מרגיש אותה, הנה אני סופר את אצבעותיי... אחת... שתיים... כאן רגלי השמאלית... אני מקפל אותה ומזיז אותה פה... ואצבעות ידי השמאלית... אני סופר את האצבעות... הנה... אחת... שתיים... אני מיישר את גבי... אני מיישר את צווארי... אני יושב על ברכיי... ברך ימין... הנה־הנה אני נוגע בה... וברך שמאל... אני משחרר את שרירי לשוני, שרירי לחיי, שרירי שפתיי, שרירי הגב שלי... שרירי מצחי... הנה אני נושם לאט... לאט... בקול..."
תהליך ספירת המלאי המדוקדק הזה אומנם לא הגיע כדברי החכמים הידועים ההם למאתיים ארבעים ושמונה, אך הוא בכל זאת ארך דקה ארוכה שבסופה הוא שב והצליח לפגוש את עצמו, בתוך אוהלו.
נשימתו קצרה ועדיין תקועה באפו, הוא הסיט את יריעת האוהל והביט באישה בעלת החזה הזוהר, מעוניין לראות אם הבחינה במאבקו שנגרם כל כולו בעטיה. משראה שלא חל כל שינוי בתנוחתה המשונה, דחף עצמו אל החוץ, חיוכו מתוח כמסכה על שפתיו ומימייתו מקדימה את ידו המושטת לקראתה, ער לחוסר הטבעיות שבהתנהגותו.
המשך בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
