וואו וואו וואו! ספר מושלם. הדמויות, הסיפור, איך שדברים מתחברים! האופן שבו הבעיות נפתרות… המלים, השפה של כל אחת מהדמויות. החיבור עם התנ״ך. לא רציתי שהספר ייגמר לעולם.
ספר מופת נוסף של מאיר שלו המנוח, ספר מופת נוסף שמשאיר אותי פעור פה. כתיבה סוחפת, עלילה מיוחדת, והכנסת הקורא לעולם מיוחד. מיוחד באמת. בספר ניתן להבין מהי האומנות של ׳קיטועי הזמן׳. לא בכל ספר הדבר נכתב באופן שנעים לקרוא, ובאף ספר לא הפכו את המימד הזה לחלק אינטגרלי מהספר, טבעי, שגורם לקורא לחבק עמוד-עמוד ופרק-פרק. אכן, תקופה אחרת במדינה. בארץ שלנו. סיפורים על תופעות החברה דאז, ועל תופעות האנושות ברמות העמוקות ביותר שיש. כתיבה מופלאה. תודה על עוד ספר מרתק.
אין מילים פשוט ספר נפלא !!! כל כך נהנתי מהכתיבה הנהדרת, מעושר השפה, מהעלילה, מהדמויות,מקפיצות הזמן הנהדרות,סיפור קשה על מורכבות החיים, ועל ראשית ההתישבות. תודה על ספר מופלא, כל כך עצוב שלא נהנה עוד מספרים חדשים של הסופר האהוב הזה.
היה לי קצת קשה בהתחלה, עמוס מאוד בפרטים וקצת קשה לעקוב, אבל איזה כיף שהמשכתי!!! ספר מצוין, מותח, לא צפוי, כתוב בצורה מדהימה ובעברית שכבר לא קיימת היום. רבות הפעמים שסימנתי קטעים שאהבתי במיוחד.
ספר יפה מאוד, מעניין, זווית ראייה מאוד יפה על העולם וכתוב בצורה ייחודית למאיר שלו
ספר מקסים. מאיר שלו ז"ל היה סופר בחסד עליון. עברית משובחת, סיפור מרתק, נוגע ללב ומלא עומק. מאוד מומלץ!
ספר מרגש עד דמעות. מרהיב נוגע במעמקי הנפש מתאר את ההוויה הישראלית כפי שרק שליו יכול. מלא צבע, יצרים וקוי מתאר נכונים היסטורית. חושף רעילות גברית קשה ואכזרית..
מרתק! מעורר שאלות על אהבת המקום, ערכים שאנחנו מאמינים בהם יש בספר הטלת ספק אך האהבה האנושית שבו לדמויות עוטפת את הכל
נפלא, עושר של שפה. אף אחד לא כותב כמו מאיר שלו. טביעת האצבע שלו כל כך ייחודית. סיפור קשה ומטלטל ששזור נהדר. תענוג.
קראתי בשקיקה. הסיפור, הכתיבה, התיאורים שממש לוקחים אותך אל המקומות שבהם התרחשו האירועים, כל כך מוחשיים. סופר נדיר שעצוב כל כך שהלך לעולמו ולא יכתוב עוד
ספר שווה ושובה. הכתיבה המיוחדת של מאיר שליו סוחפת ומרתקת. מקסים ועוצמתי.
החוויה המרוממת בקריאת הספר, לא רק מרתקת, מסקרנת, מפתיעה, היא כל כך ברורה שניתן ל" להיכנס" לתמונות ולראות את העלילה מתרחשת כסרט קולנוע בזמן אמת. ממש לעמוד במקום,עם הגיבורים, לשמוע את קולם,לבכות איתם את צערם לחוש את השמש הקופחת במדבר ואת הגשם במושבה. הגיוני, אך חבל שתם הסיפור.
ספר מופלא, כתיבה משגעת. התחברתי. מאוד לסיפור ולדמויות. מסוג הספרים שגומעים… מומלץ
מעבר לעברית המהממת והשיבוצים הרבים מהתנ״ך (תענוג לחובבים), הסיפור קולח ובעיקר סוחף מאוד. כניסה מדלת צדדית לסיפורים קשים מאוד, כך שנופל האסימון רק בסוף שקראת דברים קשים עד מאוד. ההתחלה קצת קשה ולא מאוד סוחפת- שווה להחזיק מעמד.
ההתחלה היתה קשה,אבל בהמשך התגלה ספר נפלא,מרתק,מלא חוכמה וסופר גדול
מאיר שלוו הוא סופר בחסד. השליטה הנפלאה בשפה והדימיון שלו יוצרים מעשיות מפעימות. "שתיים דובים", כמו שאר יצירותיו, הוא סיפור קולח, מרתק, מהפנט ושובה לב. אבל בשונה מיצירות קודמות, יש בו גם יסודות קשים ומקוממים, כאלה שגם כשמסתיימת העלילה, משאירים בך תחושת כעס, עמוקה, שמאפילה, לפחות אצלי, על תחושת ה"סוף הטוב" שמלווה את סיום הסיפור. כך או כך, מדובר ביצירה מעולה של אחד מגדולי הסופרים בישראל.
עבורי, הספר הוא הראשון מבין הספרים שכתב מאיר שלו. לאחר קריאת הספר, אני מאחל לעצמי למצוא עוד ספרים ברמה כזו, חכם, רגיש, מעניין, כתוב בעברית יפה מאוד. הבאת סיפור של כמה דורות של משפחה שעברה מעוראות קשות ביותר דרך סיפורה של אישה חכמה, רגישה, בת זמננו , נותן לספר את הרעננות והיופי המיוחד.
כשאמרתי שהחלתי לקרא הזהירוני שזהו ספר קשה. וכשסיימתי ארשום,שיש בו מיתות אבל גם חיים. והשפה הסאת של שלו, והקצב של הסיפור שאינם מאפשרים להניח את הספר. תודה ענקית על שזכינו בו. למעט יונה ונער ,שהיה על גבול הטלנובלה, ספריו של שלו,הם סיפורי הארץ הזו של בוניה, שחייהם היו שלובים מרורים, וקושי, ושמחות וקנאות והכל יחד נתתנו את התקוה לקום אל עמל היום הבא. הלוואי שמישהו יאזור עוז ויסגור את מירי רגב סרת התרבות בחדר עם : הספר הזה ועם "העניין היה ככה" ועם "נער האופנים" של אלי עמיר.... ולא ירשה לה לצאת ממנו עד שתדע לספר את הסיפורים ... ותבין שיש כאן היסטוריה בלתי ניתנת לשינוי , ואולי אז... אולי לא בטוח, תהיה ראויה להקרא שרת תרבות...
אמנות הכתיבה של מאיר שלו אינה זקוקה לעדותי. מה שביכותי להעיד, שאני פשוט קצר רוח בהמתנה לספר הבא.
ספר מרתק. הקריאה בו הייתה חוויה מרגשת, צחקתי בקול, דמעתי והתנתקתי מסביבתי לחלוטין. מאיר שלו הוא הסופר שהכי אהוב עלי, קראתי את כל ספריו, מקווה לרבים נוספים.
הספר בסופו של דבר מתאר תקופה, בצורה מוחשית. הוא משאיר שאלות לא פתורות וגם משיב על חלק. התיאורים והקפיצות לעבר ולהווה מעייפים. עם זאת משהצלחתי לסיים את הספר הוא ישאר איתי....
סיפור קשה, כתוב יפה. מסורבל קצת באורכו, מה שגורם לאבד עניין לקראת הסוף. וחבל, כי הסוף משובח.
"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". נראה כי כתיבתו של מאיר שלו מושפעת מאזור מגוריו . תיאורי הטבע והנוף והן רוח המקום לרבות העצים המפארים את הוואדיות סביב אלוני אבא ממש קפצו לנגד עיני בספר. העברית הייתה מענגת אולם חסרה לי מעט מליצות שלרוב מתלווה לעברית שכזו, באופן אישי לא מצאתי חיבור עם אף אחת מהדמויות אבל סביר שזה סוביקטיבי ולא מעיד על הדמויות. לסיכום : ממליץ בלב שלם.
בהתעלם ממלל מיותר ומשעמם, הסיפור היסודי מרתק את הקורא, ואפילו מותח. כרגיל בספריו, העברית של מאיר שלו, משובחת ונעימה לקריאה (לבד, כאמור, ממלל משעמם שניתן היה לוותר עליו),
ספר נחמד, על משפחת איכרים בגליל לאורך מספר דורות. אני הרגשתי שיש אכזריות יתר בספר וגם מידע לא סגור ולא ברור (לדוגמא למה האמא של דוביק ורוצה עזבה לאמריקה). אבל בסה"כ ספר דיי מנהנ וכתוב היטב.
ספר מזעזע. יש בו סצנת זוועות בסגנון משחקי הכס. מצטער שקראתי. לא להורים ולא לבעלי לב חלש.
אותי מאיר שלו איכזב עם הספר הפשוט, רדוד וחופר הזה. לא משתווה לרומן רוסי שהיה מדהים ומורכב.
1
שיחת הטלפון
הטלפון הסלולרי צלצל. הבחור הגבוה, בריא הבשר, הציץ בו ואמר לאישה שעִמה סעד: "אני מוכרח לענות. תכף אני יחזור אלייך."
הוא יצא אל הרחוב, מנסה לכנס את כרסו הקטנה. עוד לא הסכין לה, ובכל פעם הפתיעה אותו מחדש: מול הראי, נגד החגורה, במבטי בת זוגו, כשנע מעל לגופה.
"הלו?"
הקול המוכר לו ענה: "תשעה צלצולים ספרתי. נתת לי לחכות."
"סליחה. אני במסעדה ויצאתי החוצה."
"יש לנו בעיה."
"אני שומע."
"אני אסביר לך בשכל ובזהירות ותשתדל לענות לי באותה צורה."
"בסדר."
"אתה זוכר את הטיול שטיילנו בטבע?"
"היום בבוקר?"
"מה אמרתי הרגע? בשכל ובזהירות. בלי זמנים, בלי ימים, בלי שעות."
"סליחה."
"היה טיול נחמד."
שתיקה.
"לא שמעת מה אמרתי? היה טיול נחמד."
"שמעתי."
"לא ענית לי."
"ביקשת בשכל ובזהירות. מה יָכַלתי לענות?"
"מה זה יכלתי? איך אתה מדבר אתי עברית כזאת? תגיד יכולתי."
"בסדר."
"בסדר לא מספיק. תגיד, מה יכולתי לענות."
הבחור כינס את כרסו עוד והתרפה באחת: "מה יכולתי לענות."
"יכולת לומר אם אתה מסכים או לא מסכים למה שאמרתי."
"על מה?"
"על הטיול בטבע שלנו."
"אני מסכים. היה טיול בטבע נחמד מאוד."
"היית צריך לענות מיד. פעמיים נתת לי לחכות. קודם בצלצולים ועכשיו בתשובות."
"סליחה."
"אף פעם אל תיתן לי לחכות."
"בסדר."
"אתה זוכר את הזוּלָה שישבנו בה בסוף הטיול?"
"בטח. בוואדי מתחת העץ חרוב הגדול."
"מה אמרתי? בשכל ובזהירות. בלי זמנים, בלי מקומות, בלי שמות."
"לא אמרתי שמות."
"אמרת חרוב, לא?"
הבחור אִגרף בעדינות את כף ידו הימנית והתבונן בה. חבושה היתה בתחבושת לבנה ורק קצות אצבעותיו הציצו ממנה. עיניו, קטנות וקרובות זו לזו, נעצמו לרגע ונפקחו, כמו מתוך כאב ששב ומתעורר כשנזכרים ברגע לידתו. אני משערת אותו בדמיוני. עומד מחוץ למסעדה, מתבונן במגפיו, מרים מעט את שוקו השמאלית, מחכך את החרטום הרבוע הנוצץ של המגף במכנס הימני.
ואני שומעת את בן שיחו ממשיך: "אילו אמרת רק חרוב - מילא. רק גדול - לא נורא. אבל החרוב הגדול, גם שֵם עצם וגם שם תואר וגם עם הֵא הידיעה - זה כמו להגיש על צלחת. בתיאבון, תאכלו בבקשה. לא סתם עץ: עץ חרוב. לא סתם חרוב: חרוב גדול. ולא סתם חרוב גדול: החרוב הגדול בוואדי. זה ניסוח שמצמצם מאוד את האפשרויות. בשביל זה בדיוק המציאו את השפה, שדברים יהיו ברורים, אבל בשבילנו כל מה שברור רע מאוד, אתה מבין?"
"כן. סליחה."
"מספיק לבקש סליחה. פשוט שים לב."
"בסדר."
"טוב. עכשיו לעניין. העניין הוא ששכחנו שם משהו."
"את הגזייה שעשית לנו תה?"
"יותר חשוב."
"הכפית של הסוכר?"
"היינו מנהלים שיחה כזאת על כפיות? תחשוב טוב ותיזָכר. תשתמש פעם אחת במוח שלך כמו שצריך. גם מוח קטן משיג תוצאות אם מפעילים אותו נכון. וכשתיזכר אל תאמר מה זה. תאמר רק: אני יודע על מה אתה מדבר."
"אני חושב."
שתיקה.
"שוב אתה נותן לי לחכות."
שתיקה.
"נזכרתי. אני יודע על מה אתה מדבר."
"אז סע לשם, תחפש ותמצא ותביא לי את זה."
"כמה דחוף?"
"אם מישהו ימצא את זה לפנינו, יהיה רע מאוד."
"חצי דקה ואני יֵצא. אני יחפש שם עם פנס."
"מקרה אבוד. זה מה שאתה. מקרה אבוד. קודם יכַלתי ועכשיו אני יצא ואני יחפש? אני אצא ואני אחפש. תגיד: אני אצא ואני אחפש. עם צירה באלף של אצא וחטף פתח באלף של אחפש. אני רוצה לשמוע אותך אומר משהו נכון סוף־סוף."
"אני אצא ואני אחפש."
"ואל תרגיז אותי יותר."
"סליחה."
"ואל תצא לשם עכשיו עם פנס. חושך עכשיו. מישהו עלול להבחין באור מרחוק. תשכים מחר."
"על הבוקר."
"על השחר. ואל תחנה במקום הרגיל. תמצא מקום אחר, תלך עוד קצת ברגל, תגיע לשם עם אור ראשון ותתחיל לחפש."
"בסדר."
"איך היד?"
"בסדר."
"כואבת?"
"פחות."
"שמת תחבושת?"
"מה פתאום."
"שלא תקבל לנו כלבת פתאום."
"לא."
"ותשחרר כבר את הבטן. אני מרגיש את זה גם בלי לראות אותך. יאללה, שלח את החבֵרה שלך הביתה ולך לישון. אתה צריך לקום מוקדם מחר. היא לא צריכה לדעת באיזו שעה יצאת."
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
