על אסטרטגיית על

הקדמה

אני יודע, שֵם הספר ״על אסטרטגיית־על״ (On Grand Strategy) עלול להביא להרמת גבות. אבל טימותי סניידר, עמיתי בחוג להיסטוריה באוניברסיטת ייל, הקדים אותי עם ספרו "על הרודנות", ובעבר הרחוק יותר עשה זאת סֶנֶקה עם "על קוצר החיים". עם זאת, יותר מכול מדאיגים אותי מעריציו של קרל פון קלָאוּזֵביץ, שאני עצמי נמנה עימם. ספרו "על המלחמה" (1832 ,Vom Kriege), שהתפרסם אחרי מותו, הציג מופת לכל מי שכתב בהמשך על הנושא הזה ועל המונח שנגזר ממנו, אסטרטגיית־על. התירוץ שלי לעוד ספר כזה הוא תִמצוּת — לא אחת החוזקות של קלאוזביץ: "על אסטרטגיית־על" סוקר שנים רבות יותר מספרו של קלאוזביץ, אבל בפחות ממחצית מספר העמודים.

הספר צמח מתוך שתי התנסויות באסטרטגיות־על, שחצי יוֹבל שנים מפריד ביניהן. ההתנסות הראשונה היתה בשנים 1975–1977, כאשר לימדתי את הקורס "אסטרטגיה ומדיניות" במכללת המלחמה של הצי האמריקאי בניופורט בנסיבות המתוארות בסוף הפרק השני. ההתנסות השנייה נמשכת מאז 2002, בהוראה משותפת של הקורס "מחקרים באסטרטגיות־על" באוניברסיטת ייל. שני הקורסים הסתמכו על טקסטים קלאסיים ועל מקרי בוחן היסטוריים יותר מאשר על תיאוריה, אלא שהסמינרים החד־סמסטריים בניופורט נועדו בעיקר לקציני צבא בדרגות הביניים, ואילו לקורסים הדו־סמסטריים בייל מתקבלים סטודנטים לתואר ראשון, לתואר שני ולתארים מקצועיים, ובכל שנה מתקבל אליהם גם לוטננט־קולונל בשירות פעיל מהמרינס.1 ההוראה בשני הקורסים נעשית בשיתוף פעולה: בדרך כלל יש מנחה אזרחי אחד ומנחה צבאי אחד לכל חלק של הסמינר במכללה בניופורט, ואילו בייל ההרכבים משתנים. עמיתיי צ'רלס היל, פול קנדי ואני התחלנו כטרויקה, נכחנו בכל השיעורים, התווכחנו זה עם זה בנוכחות הסטודנטים, וכל אחד מאיתנו יעץ להם בנפרד (ולא תמיד היינו עקביים) מחוץ למסגרת השיעור. יש לציין שבכל זאת נשארנו שכנים וחברים טובים.

פתיחתה של תוכנית בריידי־ג'ונסון להוראת אסטרטגיות־על ב־2006 אִפשרה לנו להוסיף מנחים, בהם דייוויד ברוקס, וולטר ראסל מיד, ג'ון נגרופונטה, פגי נוּנן, ויקטוריה נולנד, פול סולמן, ג'ייק סליבן ואֵוֶון וולפסון. הקורס משך גם אנשי סגל מפקולטות אחרות בייל: סקוט בּוּרמן (סוציולוגיה), אליזבת ברדלי (הפקולטה לבריאות הציבור, ראשת תוכנית בריידי־ג'ונסון בשנים 2016–2017, וכיום נשיאת קולג' ואסאר), בוורלי גייג' (היסטוריה, ומאז 2017 ראשת תוכנית בריידי־ג'ונסון), בראיין גרסטן (מדע המדינה ומדעי הרוח), נוּנוֹ מוֹנטרוֹ (מדע המדינה), קריסטינה טלברט־סלייגל (אפידמיולוגיה ובריאות הציבור) ואדם טוּז (היסטוריה, כיום באוניברסיטת קולומביה).

עמיתיי אלה לימדו אותי הרבה — סיבה נוספת לכך שאני מרגיש מחויבות לנסות לומר מה למדתי מהם. אני עושה זאת בדרך לא מעונבת, אימפרסיוניסטית ואישית לחלוטין: מוריי אינם נושאים בכל אחריות, חוץ מהאחריות לכך שהם גרמו לי לפנות לנתיבים שההליכה בהם לא היתה בשליטתם. מכיוון שאני מחפש דפוסים מֵעֵבֶר לזמן, למרחב ולקנה המידה,2 נטלתי לעצמי את החירות להשעות מגבלות לצורך השוואות ואפילו לטובת הידידותיות של הטקסט: אוגוסטינוס הקדוש ומקיאוולי ידברו מדי פעם זה עם זה, וכמוהם גם קלאוזביץ וטולסטוי. וטולסטוי הוא המדמיין המועיל מכולם, לדעתי. עם האחרים נמנים ורגיליוס, שייקספיר וסקוט פיצג'רלד. ולבסוף, אני חוזר שוב ושוב אל רעיונותיו של סר ישעיה ברלין,3 שהזדמן לי להכירו מעט כשהתארחתי באוניברסיטת אוקספורד בשנים 1992–1993. אני מקווה שהוא היה מרוצה ממעמדו כאסטרטג־על. אני יודע שזה היה משעשע אותו.

כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, הסוכן שלי אנדרו ויילי והעורך שלי סקוט מוֹירס האמינו בו יותר ממני. נהניתי לעבוד איתם שוב, וכמו כן יצאתי שוב נשכר מהיעילות של כל הצוות בפינגווין: אן גודוף, כריסטופר ריצ'רד, מיה קאונסיל, מתיו בויד, ברוס גיפורד, דברה וייס ג'לין וג'וליאנה קיאן.

אני חב תודות מיוחדות לסטודנטים שלי בסמינר "שועלים וקיפודים" לתואר ראשון בסתיו 2017, שבחנו בדקדקנות כל פרק בספר הזה: מורגן אגיאר־לוקאנדר, פטריק ביינדר, רוברט ברינקמן, אלסנדרו בּוּראטי, דייגו פרננדס־פייג'ס, רוברט הנדרסון, סקוט היקס, ג'ק הילדר, הנרי אייזמן, אינדיה ג'וּן, דקלן קנקל, בן מולט, אלכסנדר פטרילו, מרשל רנקין, ניקולס רליגה, גרנט ריצ'רדסון, קרטר סקוט, שרה סימור, דייוויד שיימר וג'רד סמית. כמו כן קיבלתי עזרה מעוזרי מחקר מוכשרים: קופר ד'אגוסטינו, מת'יו לויד־תומס, דייוויד מקאלו, קמפבל שנבלי־סוונסון ונתניאל זלינסקי.

נשיאי אוניברסיטת ייל ריצ'רד לוין ופיטר סלובי, העניקו תמיכה איתנה להוראת אסטרטגיות־על, וכמוהם עשה גם טד ויטנסטין, העוזר המיוחד שלהם ואחד הסטודנטים הראשונים שלנו. מנהלים בתוכנית ללימודי ביטחון בין־לאומי ובתוכנית בריידי־ג'ונסון — ויל היצ'קוק, טד ברומנד, מין לוּאוֹנג, ג'פרי מנקוף, ראיין אירווין, אמנדה בֵּהם, ג'רמי פרידמן, כריסטופר מילר, אוון וילסון ואיאן ג'ונסון — דאגו שלא נסטה מהמסלול, וכך עשו גם חברי הצוות שחלקו איתנו את הילהָאוּס 31: ליז וסטקיס, קת'לין גלו, מייק סקונצ'ני ואיגור ביריוקוב. אשתי טוני דורפמן — מורה, מלומדת, מנטורית, שחקנית, מחזאית, במאית של מחזות ואופרות בארוק, מבקרת תסריטים, עורכת לשון, שֶפית, מטפלת לילית ואהבת חיי זה עשרים שנה (!) — משאירה אותי עם שתי רגליים על האדמה בכל המובנים.

ההקדשה קושרת כתרים לשני התורמים החשובים לתוכנית ולתומך חכם אחד: חזונם, נדיבותם ועצתם הטובה תמיד — בין השאר שעלינו "ללמד שכל ישר" — היו לנו לעוגן, למצפן ולספינה עצמה שבה אנחנו מפליגים.

ג'ל"ג
ניו הייבן, קונטיקט
סתיו 2017

פרק 1:

צליחת ההלספונטוס

השנה היא 480 לפנה"ס. המקום הוא אבּידוֹס — עיר בצד האסייתי של ההֵלֶספּוֹנטוֹס (דרדנלים), מקום שבו רוחב המצר הוא קצת פחות משני קילומטרים — והסצנה מתאימה לסרט מימי הזוהר של הוליווד: קסֶרקסֶס, מלך־המלכים של פרס, מתיישב על כס מוגבה בראשו של מצוק שאפשר להשקיף ממנו על צבא המונה לדברי ההיסטוריון הרודוטוס יותר ממיליון וחצי רגלים. גם אם היה המספר עשירית מזה, מה שסביר יותר, הוא היה קרוב למספר החיילים שאייזנהאואר פיקד עליהם ביום הפלישה לנורמנדי ב־1944. בהלספונטוס אין עכשיו גשר,א אבל לקסרקסס היו שניים: אחד מהם נשען על 360 ספינות קשורות זו לזו, האחר על 314 ספינות, ושניהם היו מעוקלים באופן שנועד להבטיח שיעמדו ברוחות ובזרמים. כי אחרי שגשר קודם התפרק בסערה, המלך הזועם ערף את ראשיהם של הבנאים והורה להצליף במים עצמם ולצרוב בהם אות קלון. אי־שם על הקרקעית מונחים מן הסתם עד היום כבלי הברזל שהוא השליך לשם ליתר ביטחון.

אבל באותו היום המים שקטים וקסרקסס מרוצה — וכך זה נמשך עד שהוא פורץ לפתע בבכי. דודו ויועצו אַרטבָּנוֹס שואל לסיבת הבכי. המלך משיב שהנה נמצאים פה אלפי־אלפים, ואף אחד מהם לא יהיה בחיים בעוד מאה שנים. כדי לנחם את אדונו, ארטבנוס מזכיר לו את כל הפורענויות שעלולות להפוך את החיים לעינוי ואת המוות להקלה. קסרקסס מסכים איתו, אבל מיד לאחר מכן דורש לשמוע את האמת: האם ארטבנוס היה תומך במשימה שלפניהם — פלישה פרסית שנייה ליוון בתוך עשר שנים — לולא חלמו שניהם אותו חלום מפחיד? עכשיו ארטבנוס הוא שמצטמרר ומודה: "גם עכשיו אני מלא פחד."

קסרקסס חלם את חלומו פעמיים. זה קרה לאחר שארטבנוס שכנע אותו שלא לנקום ביוונים על ההשפלה שספג אביו דרייווש מידיהם בקרב מרתון עשר שנים לפני כן. בסצנה שכמו חזתה את "המלט" — אלפיים שנה בעתיד — הופיעה רוח רפאים אפופת הוד מלכות לפני המלך והציבה לו אולטימטום: "אם לא תצא מיד למלחמה, זה יהיה חלקך: כמו שעלית בזמן קצר לגדולה ולעוצמה, כך תרד מגדולתך בתוך זמן קצר." תחילה לגלג ארטבנוס על החלום, אלא שאז כפה עליו קסרקסס להחליף איתו בגדים ולישון במיטה המלכותית. ואכן, הרוח הופיעה שוב, והפחידה את ארטבנוס כל כך שהוא התעורר בצעקות, ומיד לאחר מכן שינה את עמדתו ותמך בפלישה נוספת. קסרקסס נתן את הפקודות, והכוח האדיר התכנס בעיר סַרדיס, הקריב אלף עֶגלוֹת בחורבות טרויה, הגיע להלספונטוס ומצא שהגשרים מוכנים. ואז, כשאנשיו מתכוננים לחצות את הגשרים, מעניק המלך לדודו הזדמנות אחרונה להביע כל הסתייגות שאולי עדיין היתה לו.

ארטבנוס, למרות חלום הביעותים, אינו מתאפק. האויבים שיתייצבו מולך, הוא מזהיר את קסרקסס, יהיו לא רק היוונים, שהם לוחמים עזי רוח בזכות עצמם, אלא גם היבשה והים. במסעו סביב הים האגאי המלך ייאלץ לחצות שטחים שאינם יכולים לכלכל צבא גדול כל כך. לא יהיו די נמלים לספק מחסה לאוניות במקרה של סערות. תשישות ואפילו רעב עלולים להכות בצבא עוד לפני הקרב הראשון. המנהיג השקול, הוא מוסיף ואומר, "חששן במתן עצה וחושב על כל משגה אפשרי, ואילו בפעולה הוא נועז." קסרקסס מקשיב בסבלנות, אבל מתנגד בנימוק ש"אם בכל תוכנית מבצעים תרצה לקחת בחשבון כל אפשרות ללא הבדל, לעולם לא תעשה כלום. מוטב למי שמעז הכול לסבול את מחצית האסונות מאשר לחשוש מראש מפני הכול ולא לסבול לעולם [...] מימוש מטרות גדולות דורש סיכונים גדולים."

ובכך זה מסתיים. קסרקסס שולח את ארטבנוס לעיר שוּשָן, לנהל ממנה את האימפריה הקיימת, ואילו הוא עצמו פונה לפעול להכפלתה. הוא מתפלל לשמש שתעניק לו כוח לכבוש לא רק את יוון אלא את כל אירופה. הוא מצווה לפזר ענפי הדס לפני הגשרים ומורה לכוהניו לשרוף קטורת. וכדי לרצות את ההלספונטוס הוא שופך למים יין נסך ואחריו גם את גביע הזהב שהכיל את הנסך ואחריו את קדרת הזהב שבה עורבב הנסך ואחריה גם חרב. הטקס מסלק את המכשולים ומפנה את הדרך לצליחה, שנמשכת שבעה ימים ושבעה לילות. ברגע שקסרקסס עצמו מגיע אל חופי אירופה, נשמע עובר אורח תמים שואל: למה זאוס התחפש למלך פרס והביא איתו את כל בני האדם בעולם? האם לא היה ביכולתו של האל להחריב את יוון בעצמו?¹

I

אלפיים ארבע מאות ותשע־עשרה שנים אחר כך עשה לו מרצה אחד באוקספורד אתנחתא מהנחיית תלמידים והלך למסיבה. ישעיה ברלין, בן שלושים באותה עת, נולד בריגה, גדל בסנקט פטרבורג, היה עד למהפכה הבולשוויקית כילד בן שמונה, ואז היגר עם משפחתו לאנגליה ושם עשה חיל. הוא רכש את השפה, אם כי לא נפטר מעולם מהמבטא הזר, נחל הצלחה מרשימה בבחינות באוקספורד והיה ליהודי הראשון שהתמנה לחבר בהנהלה של אוֹל סוֹלס קוֹלג'. ב־1939 הוא הורה פילוסופיה בניו קולג' (שנוסד ב־1379), פיתח רתיעה מפני פוזיטיביזם לוגי (אין כל משמעות למשהו בלי אימות שניתן לשחזור) ונהנה מאוד מהחיים.

ברלין, איש שיחה מבריק וצמא לרעיונות, נהנה מהזדמנויות לבלוט ולספוג עוד ועוד. באותה מסיבה — התאריך המדויק אינו ידוע — הוא נתקל בג'וליאן אדוארד ג'ורג' אַסקווית', הרוזן השני של אוקספורד ושל אסקווית', שסיים אז תואר בלימודים קלאסיים בבּליוֹל קולג'. לורד אוקספורד נתקל בשורה מסקרנת אצל המשורר היווני אַרכילוֹכוֹס מפּארוֹס. ברלין זכר אותה: "השועל יודע דברים רבים, אבל הקיפוד יודע דבר אחד גדול."²

מכיוון שהקטע שרד כפרגמנט, ההקשר שלו אבד מזמן. אבל המלומד ההומניסט אֶרַסמוּס מרוטרדם השתעשע בו,3 וברלין לא התאפק ועשה כמותו. האם אפשר לראות באִמרה של ארכילוכוס סכמה למיונם של אנשי רוח דגולים? אם כן, אפלטון, דנטה, דוסטויבסקי, ניטשה ופרוסט היו קיפודים. אריסטו, שייקספיר, גתה, פושקין וג'ויס היו בבירור שועלים. וכמוהם היה ברלין, שפקפק ברוב הדברים הגדולים — כמו פוזיטיביזם לוגי — אבל הרגיש נוח לחלוטין עם דברים קטנים.⁴ ברלין, שמלחמת העולם השנייה הסיטה אותו ממסלולו, לא חזר אל ההולכים על ארבע עד 1951, ואז ניצל אותם כמסגרת למסה שעסקה בהשקפתו של טולסטוי על ההיסטוריה. המסה הופיעה שנתיים לאחר מכן בספר דק, "הקיפוד והשועל".

קיפודים, הסביר ברלין, מקשרים כל דבר לחזון מרכזי יחיד, וכל מה שהם אומרים ועושים מקבל משמעות דרכו. לעומת זאת, השועלים חותרים למטרות שונות, שלעיתים קרובות אינן קשורות זו לזו ואפילו סותרות זו את זו, ואם הן מתחברות בכלל, זה רק במעין דרך דה פקטו. ההבחנה הזאת היתה פשוטה, אבל רחוקה מלהיות טריוויאלית: היא הציעה נקודת מבט שממנה אפשר להסתכל ולהשוות, נקודת מוצא שאפשר להתחיל ממנה בחקירה אמיתית. ואולי היא משקפת את אחד ההבדלים העמוקים שמבחינים בין סופרים והוגים שונים, ואפילו בין בני אדם בכלל.

אלא שאחרי שברלין הצית את הנוּר הזה, לא עלה בידו להאיר בעזרתו הרבה מעבר לטולסטוי. הסופר הדגול רצה להיות קיפוד, טען ברלין: ספרו "מלחמה ושלום" היה אמור לחשוף את החוקים שעל פיהם פועלת ההיסטוריה. אבל טולסטוי היה ישר מדי, ולא היה מסוגל להזניח את חשיבותן של התכונות האישיות ושל הנסיבות הקוראות תיגר על הכללות מהסוג הזה. לפיכך גדש את יצירת המופת שלו בכתיבה שהיא מן השועליות ביותר בספרות וריתק את קוראיו, שדילגו בשמחה על ההרהורים ההיסטוריים הקיפודיים הפזורים לאורך הטקסט כולו. ברלין הסיק שבהיותו קרוע בידי סתירות, התקרב טולסטוי אל מותו כאדם נואש שאיש אינו יכול לסייע לו, ושוטט ללא מטרה בעיוורון־מרצון כמו אדיפוס בקוֹלוֹנוֹס.⁵

מהצד הביוגרפי, זה היה פשוט מדי. טולסטוי בן השמונים ושתיים אכן מת ב־1910 בתחנת רכבת נידחת, אחרי שנטש את ביתו ואת משפחתו, אבל אין להניח שהמעשה נבע מחרטה על קצוות פתוחים שהשאיר ב"מלחמה ושלום" כמה עשרות שנים לפני כן.⁶ חוץ מזה, נראה שברלין לא השתמש באדיפוס למטרה עמוקה יותר מאשר סיום המסה שלו בהתייפייפות דרמטית. אולי דרמטית מדי, כי סופה של המסה טוען שיש הבדלים שאינם מתיישבים בין שועלים וקיפודים. נראה שברלין טוען שאדם יכול להיות זה או זה. אי־אפשר להיות שניהם ולהיות מרוצה. או יעיל. או אפילו שלֵם.

לפיכך ברלין הופתע — אבל מן הסתם הרגיש גם סיפוק משובב — כשהחיות שלו נעשו ויראליות הרבה לפני שנולד האינטרנט שיקדם אותן. האזכורים בדפוס התרבו. קריקטורות שהופיעו לא הצריכו כל הסבר.⁷ ובכיתות באוניברסיטאות החלו מרצים לשאול את הסטודנטים שלהם: "האם פלוני [שיכול להיות כל דמות היסטורית או ספרותית] הוא שועל או קיפוד?" סטודנטים החלו לשאול את המרצים שלהם: "האם מוטב [ברגע זה או אחר] להיות קיפוד או שועל?" ואלה וגם אלה החלו לשאול את עצמם: "ואיפה, בין הקטבים האלה, עליי לשאוף להימצא?" ולאחר מכן: "האם אוכל להישאר שם?" ולבסוף: "מי אני, בסופו של דבר?"

דרך מסיבה באוקספורד, שורה מארכילוכוס ואפוס של טולסטוי, נתקל ברלין בשתיים מהדרכים הטובות ביותר להותיר חותם אינטלקטואלי בל־יימחה. האחת היא להיות מעורפל — תרגיל מוכר לאוֹרקלים למיניהם משחר העיתים. האחרת היא לקחת דוגמה מאיזופוס: הפוך את הרעיונות לחיות, והם יזכו לחיי נצח.

II

הרודוטוס חי בערך בין השנים 480 ל־420 לפנה"ס, ואולי הכיר את השועלים והקיפודים של ארכילוכוס (בערך 680–645 לפנה"ס). הוא מצטט את המשורר בהקשר אחר, ולפיכך ייתכן שראה את השיר שבו הופיעו החיות (אם השתמר עד אז).⁸ וגם אם לא, קשה לקרוא את תיאור השיחה בין ארטבנוס וקסרקסס בלי לחוש שהיועץ הוא שועל מודאג והמלך הוא קיפוד ללא סייג.

ארטבנוס מדגיש את המחירים שהם ייאלצו לשלם — בהוצאת אנרגיה, במחסור באספקה, בבעיות תקשורת, בפגיעה במורל ובכל דבר אחר שעלול להשתבש — כדי להזיז כוח גדול ביבשה או במים. ההצלחה תלויה בדברים רבים מדי. האם קסרקסס אינו רואה שהאל פוגע בברקיו אך ורק במי שמנסים דברים גדולים, אבל אינו שם לב לקטנים? פרק את הגשרים, פזר את הצבאות ושלח את כולם הביתה, ארטבנוס מפציר במלך; כי שָם, במקרה הרע ביותר, ימתינו להם רק עוד חלומות ביעותים.

לקסרקסס, המבכה את המתים של עוד מאה שנים, יש ראייה רחבה וארוכת טווח יותר. אם מוות הוא מחיר החיים, למה לא לשלם את המחירים הנמוכים יותר שיעשו את החיים בלתי נשכחים? למה להיות מלך־המלכים שניתן לשכוח אותו? משאילף את ההלספונטוס, קשה לו לעצור. אחרי הכול, הגשרים חייבים להוביל למקום כלשהו. צבאות גדולים נושאים את כל הנחוץ להם כדי למנוע צרות, וכדי שאם צרה תבוא בכל זאת, יימצא לה פתרון. "הרי האלוהות מובילה בדרך זו, והביאה לנו, שהלכנו בעקבותיה, טובות רבות."⁹

ארטבנוס מכבד את הסביבה. הוא יודע שפני השטח יכולים לסייע לצבא או להכשיל אותו, שציים לעולם אינם שולטים לחלוטין בים שהם מפליגים בו, שבני תמותה אינם יכולים לחזות את מזג האוויר. המפקדים חייבים לדעת להבחין היכן הם יכולים לפעול ועם מה עליהם להשלים, ולבטוח במיומנויות שלהם רק כשהנסיבות מאפשרות זאת. קסרקסס לעומת זאת מעצב מחדש את הסביבה. הוא בונה גשרים על ההלספונטוס וכך הופך מים לקרקע מוצקה (פחות או יותר). מתוך יהירות לשמה הוא חוצב תעלה בחצי האי אָתוֹס והופך אדמה מוצקה למים כדי שספינותיו לא יצטרכו להקיף את חצי האי.¹⁰ המלך אינו דואג שמא ייאלץ להשלים עם דברים מסוימים, כי בכוונתו לשטח את כל מה שיעמוד בדרכו. והוא בוטח אך ורק בכוח העליון שהפקיד בידיו את הכוח הזה.

ארטבנוס קצר הרואי רואה הרבה כל כך באופק המיידי, שהוא רואה במורכבות עצמה אויב. קסרקסס רחק הרואי רואה רק את האופק הרחוק, שבו שאיפות הן הזדמנויות: פשטות היא הזרקור המורה את הדרך. ארטבנוס משנה את דעתו פעם אחר פעם. הפניות החדות שלו, כמו של אודיסאוס, נועדו להחזיר אותו הביתה. קסרקסס, בחציית ההלספונטוס, נעשה אכילס. לא יהיה לו בית אלא בסיפורים שיספר העתיד על עלילותיו.¹¹

ומשום כך השועל הזה והקיפוד הזה אינם מוצאים מכנה משותף. מכיוון שעצתו לא התקבלה, ארטבנוס פונה מזרחה ועוזב את אבידוס ואת הרודוטוס, וההיסטוריון אינו מזכיר אותו עוד. קסרקסס נע מערבה עם צבאותיו, עם הצי העצום שלו ועם ההיסטוריון שלו לצידו,¹² וכן עם כל המתעדים־שיבואו־אחריו של פלישת הפרסים. מצר ההלספונטוס, גבול בין שתי יבשות, חוצץ עכשיו גם בין שתי דרכי החשיבה שארכילוכוס צפה, ברלין עשה אותן מפורסמות, ומאמץ מוצלח של מדעי החברה מסוף המאה העשרים חידד עוד את ההגדרה שלהן.

III

בניסיון לעמוד על הגורמים לדיוק ולאי־דיוק בחיזוי העתיד, גייס הפסיכולוג הפוליטי האמריקאי פיליפ א' טֶטלוֹק 284 "מומחים" באוניברסיטאות, בממשל, בצוותי חשיבה, במכוני מחקר, במוסדות בין־לאומיים ובתקשורת, וניתח עם עוזריו 27,451 ניבויים בנושא מדיניות עולמית שהנפיקו אותם המומחים בין השנים 1988 ל־2003. ספרו של טטלוק מ־2005 "תחזיות־על: המדע שמאחורי אמנות הניבוי" גדוש טבלאות, גרפים ומשוואות, והוא מדווח על ממצאיו של המחקר היסודי ביותר שבחן את השאלה למה אנשים מסוימים מנבאים נכון את העתיד ואילו אחרים כושלים בכך.

ההבדל בין המצליחים והלא מצליחים, סיכם טטלוק, לא נבע מגורמים כמו התואר האקדמי והסטטוס של המומחים. גם דעותיהם — אם היו ליברלים או שמרנים, אופטימיסטים או פסימיסטים — לא הסבירו את ההבדל. הדבר החשוב היה אופן החשיבה שלהם. סגנון הסקת המסקנות שלהם. אחרי שהוצגו להם המונחים על פי ההגדרה של ברלין, התברר שהמשתנה המכריע היה הזדהותם כ"שועלים" או כ"קיפודים". והממצאים היו חד־משמעיים: שועלים היו מנבאים טובים בהרבה מהקיפודים, ואילו הישגיהם של הקיפודים דמו להישגי קליעה למטרה של שימפנזים (בהדמיית מחשב, מן הסתם).

טטלוק, שהופתע מהתוצאה, ביקש לדעת מה מבחין בין השועלים והקיפודים שלו. הוא מצא שהשועלים הסתמכו בניבויים שלהם על צבירה של מידע ממקורות מגוונים, ולא על היסקים שנגזרו מ"סכֵמוֹת־על", ופקפקו באפשרות שנושא ערפילי כמו פוליטיקה ניתן לחיזוי "על פי חוקי המדע המדויקים כשעון." הטובים שבהם נטו להמעיט בערך עצמם, כלומר, הם לא חשבו שיכול להיות רעיון שפטור מביקורת. אבל הם נטו מדי לקפוץ מנושא לנושא — וגם לסייג את טענותיהם — ולכן התקשו להחזיק קהל קשוב. מנחי תוכניות אירוח כמעט לא הזמינו אותם להתארח אצלם פעם שנייה. קובעי מדיניות תמיד היו עסוקים מכדי להקשיב להם.

לעומת זאת, הקיפודים של טטלוק נמנעו מלהמעיט בערך עצמם ודחו ביקורת. הם הציגו הסברים גדולים, והפגינו קוצר רוח נרגז כלפי מי שלא קלטו את העניין. כשהבּוֹרוֹת האינטלקטואליים שחפרו נעשו עמוקים מדי, הם פשוט חפרו עוד. הם נעשו שבויים של הקונספציות שלהם ונלכדו במעגלים של שבחים עצמיים. הרעיונות שלהם היו מוצלחים כסאונד־בייטס, אבל הקשר שלהם למה שקרה בהמשך היה רופף.

טטלוק הפיק מכל הממצאים האלה "תיאוריה של שיקול דעת מוצלח": אנשים שמתאפיינים בביקורת עצמית עומדים טוב יותר על הדינמיקה של מצבים מתפתחים ועל הסתירות שבה. הם גם זהירים יותר בהערכת כישרון הניבוי שלהם, זוכרים ביתר דיוק טעויות, נוטים פחות למצוא תירוצים לטעויותיהם, נוטים יותר לעדכן את התפיסות שלהם, והודות להצטברות היתרונות האלה — נמצאים בעמדה טובה יותר להצמיד הסתברויות ריאליסטיות לסבב האירועים הבא.¹³ בקיצור, שועלים עושים את זה טוב יותר.

המשך הפרק בספר המלא