המהמר

1

עשור חדש עמד בפתח, ואֶלוּסיוּס אָרצֶ'ר ישב באוטובוס מקרקש בדרכו מערבה לקליפורניה, בחיפוש אחר חיים טובים יותר עד כמה שאפשר לצפות מאחד כמוהו. זה אומר קורת גג מעל לראשו, שלוש ארוחות ביום, כוס של בירה טובה פה ושם, ואספקה קבועה של לאקי סטרייק שיעסיקו את פיו וישמרו על גמישותו. וכמובן, עבודה יציבה. למעשה, עדיף עבודה מקצועית. הוא ידע שהוא זקוק לזה, ובהקדם. זה היה כמו לחפש מים במדבר, הוא ידע שאין חיוני מזה, וגם לא עניין אותו איך ימצא את מבוקשו. אחרת הוא יישאר סתם בטלן, ובזה אין שום עתיד.

הוא הסיר את כובע הפֶדוֹרָה והחליק את שערו הקצר והכהה לפני שהחזיר את הכובע למקומו.

אולי אני שואף להגיע לירח, אחרי הכול. אבל למה לא, בעצם?

לארצ'ר עדיין לא מלאו שלושים. לאחר שלחם במלחמת העולם השנייה, הוא ישב בכלא בשל פשע שלא באמת ביצע, אף שהחוק לא הכיר בדקויות שכאלה, כך שבית המשפט כלא אותו בכל זאת מאחורי סורג ובריח. מצד שני, הוא דווקא היה שמח להודות באשמה ולהסכים שהוא טיפש מוחלט. כי ברור שזה היה קשור לאישה, ונדמה שארצ'ר איבד תמיד את השכל הישר כשנמצא בחברתן של בנות המין היפה.

הוא התנשא לגובה של מטר שמונים וחמש, ואת גופו הקשיחו בתחילה הצבא ולאחר מכן גם הכלא, שם לא תמיד החזקים שרדו, אך אין ספק שתכונה כגון זו שיפרה משמעותית את הסיכוי שלהם. הוא היה גם נבון למדי, וניחן בתושייה מסוימת ובמוסר עבודה גבוה דיו כדי ליצור לעצמו חיים לא רעים, אם רק יקבל הזדמנות. ארצ'ר קיווה למצוא את ההזדמנות הזו בעיירה קטנה לשפת הים בקליפורניה, שם היה להוט לפתוח דף חדש תחת חסותו והדרכתו של בלש פרטי ותיק, אדם בשם וילי דאש.

אבל ראשית, היה עליו להגיע לשם. ולאחרונה נדמה ששום דבר לא הלך לו בקלות, בטח לא נסיעות ארוכות ברחבי המדינה שהייתה כה גדולה עד שנדמתה לו כנמתחת עד אין סוף.

הוא הציץ החוצה מבעד לחלון המלוכלך של האוטובוס וראה את שלט המתכת שנמתח מעל הרחוב ומעליו עברו כעת:

רינו, העיר הקטנה הכי גדולה בעולם

לא היה לו מושג מה זה אומר, אבל זה בהחלט נשמע מסקרן. הם עצרו במסוף האוטובוסים, והוא שלף מהמדף שמעל לראשו את תרמיל העור הגדול והחדש שלו. הוא לבש חליפת צמר חומה ומפוספסת של שני חלקים, עניבה ירוקה עם דוגמה עדינה שנקשרה לצווארו בקשר וינדזור יחיד, מעל חולצה לבנה ומעומלנת, ולראשו חבש מגבעת פֶדוֹרָה עם גומה קטנה בראשה וסרט חום מסביבה. כל רכושו עלי אדמות היה בתוך התרמיל הזה. זה לא היה הרבה, אבל זה בהחלט היה יותר מהרכוש שהחזיק כשנפתחו לפניו דלתות בית הכלא, לפני זמן לא רב.

הוא קיבל המלצה על מקום לינה מבחורה שעמדה מאחורי דלפק במסוף האוטובוסים ושערה הבלונדיני עוטף את צווארה כמו פרוות חורפן שובבה, ועיניה הכחולות ממזריות לא פחות. קימורי גזרתה החטובה הזכירו לו תצלום של אווה גרדנר בבגד ים בלבד, שנהג להחזיק בתוך הקסדה שלו בשנות המלחמה. הוא הסביר לה שהוא נמצא בדרכו לקליפורניה, והיא מסרה לו מפה, וגם המלצה היכן לאכול את ארוחת הערב שלו.

״שמי ג'ינג'ר,״ היא אמרה לו בחיוך רחב. ״אולי נתראה בהמשך הערב אי שם בעיירה.״

הוא הסיר את כובעו בנימוס וחייך אליה בתגובה, וכשהמשיך בדרכו התפוגג חיוכו למבט זועף. גם אם שמה היה ג'ינג'ר רוג'רס, הוא התכוון לשמור על מרחק ביטחון, ולעזאזל עם השיער השובב והעיניים הממזריות.

״אתה נראה אבוד, חייל,״ נשמע פתאום קול.

ארצ'ר עמד כעת מחוץ למסוף, שקוע כל כולו בחום המענג שעלה מהמדרכה ועטף אותו בחיבוק. הדובר היה גבר בסוף שנות השישים לחייו, זקוף כמו מגרפה, צנום כמו מחרטה, עם שיער לבן ומדובלל ושפם צמרירי שהגיע כמעט עד לסנטרו. הוא לבש חליפה כהה שנזקקה לניקוי הגון וחבש כובע שחור ומקומט, מוקף בסרט מוכתם בגוון של בורדו. שרשרת כסופה של שעון נתלתה מעל לסוטה לבנה ומנומרת שכיסתה את בטנו ואת חזהו השקוע.

ארצ'ר הניח את תרמילו על המדרכה, שלף מכיסו חצי חפיסה של לאקי סטרייק, הדליק גפרור על סוליית נעלו ואז קירב את האש אל קצה הסיגריה שלו. הוא נופף בגפרור המשומש כאילו היה זיקוק, ואז השליך אותו ארצה. האיש הביט בסיגריה שלו בתאוותנות שכזו, עד שארצ'ר חש צורך לשלוף עוד אחת ולהציע לו אותה. הזר קיבל את הסיגריה בהכרת תודה, והשתמש במצית כרום חבוט משהו כדי להצית אותה. הם נשפו עשן במשך דקה ארוכה, וכל אחד מהם לכסן מבט אל האחר מבעד למסך הערפל המעורב של שתי סיגריות לאקי.

״רק הגעתי העירה,״ השיב לו ארצ'ר, שחש פתאום צינה קלה כשהשמש נטתה לערוב אחרי שעמלה יום ארוך, והחום התכווץ בחזרה לתוך המדרכה כמו להבה שנסוגה מחוסר חמצן.

האיש העיף מבט בתרמיל ואז במסוף האוטובוסים שמאחוריהם, והנהן. ״כן, שמתי לב.״

״ולא איבדתי את הדרך. אני פשוט בדרך למלון שלי.״

״לא התכוונתי גיאוגרפית. זו הייתה מטאפורה.״

״אתה נשמע אדם משכיל, או שפשוט למדת לגלגל את המילים על לשונך?״

״הזמן ימלא את ראשך, אם רק תאפשר לו. ישנם כאלה שלא עושים את זה. הם פשוט שמים מכסה ומסיימים את חייהם בדיוק כמו שהתחילו, בורים כתינוקות.״ הוא הושיט לארצ'ר יד רועדת, מגוידת ורידים דקיקים ומוכתמת פה ושם בכתמים כהים. ״שמי רוברט האוֶולס, אבל חבריי וגם כמה מאויביי קוראים לי בובי אֵייץ'. ומי אתה?״

ארצ'ר לחץ את ידו אך שאל בתגובה, ״למה אתה רוצה לדעת?״

״אני סתם מנהל שיחת חולין, בחורצ'יק, אל תיכנס לחרדות.״

״אנשים קוראים לי ארצ'ר.״

״פעם ראשונה שלך ברינו?״ שאל האוולס.

ארצ'ר נשף עשן החוצה והנהן באיטיות. ״זו רק תחנה בדרך.״

״לקליפורניה? לסן פרנסיסקו? ללוס אנג'לס? שם נמצאת הוליווד. עם הנשים הכי יפות בעולם. הרחובות מרוצפים זהב, ולמים יש טעם של יין.״

״רק ששום דבר מזה לא נכון.״

״אפילו לא טיפונת. נו, אולי הנשים באמת הכי יפות. אבל הן לא באות בחינם, בחורצ'יק. ובזה נגמרה כל שיחת החולין הרגילה שלי.״

״למען האמת, אני בדרך לקליפורניה, אבל למקום מצפון ללוס אנג'לס. זה מה שכתוב במפה של ראנד מק'נלי.״

״המראה שלך עשוי למשוך את המצלמה. אז אולי אני עומד פה מול גרי קוּפֶּר הבא?״

״אין לי שום עניין להיות גרי קוּפֶּר הבא, או להסתכל לתוך מצלמה. אבל זה לא אומר שאני לא יודע לשחק, כי זה פחות או יותר מה שאני עושה בכל פעם שאני פותח את הפה.״

״אם כן, מה השאיפה שלך?״

ארצ'ר סיים לעשן את הסיגריה, ואז מעך אותה על המדרכה בעקב נעלו הימנית המחודדת. ״אל תיקח את זה אישית, בובי אייץ', אבל אני לא ממש מכיר אותך. ואני לא מחפש צרות עם אנשים זרים.״

האוולס קימט את מצחו. ״אתה נשמע קרוב יותר לגילי, לפחות באופייך הנעדר כל היבט הרפתקני.״

״אני אראה בזה מחמאה.״

״אתה יודע למה קוראים לרינו העיר הקטנה הכי גדולה בעולם?״

ארצ'ר הניד את ראשו לשלילה.

״כי תוכל להשיג פה כל דבר שהיית משיג בניו יורק או בפילדלפיה או בבוסטון, או אפילו בלוס אנג'לס.״

״ומה אתה חושב שאני רוצה להשיג?״

״מה רוצים להשיג רוב הצעירים אחרי מלחמה? אני מניח שגם אתה נלחמת?״

״מאז חלפו כמעט חמש שנים.״

״אבל זו הייתה מלחמה גדולה וארוכת רגליים. נראה לי שלא נשכח אותה עוד הרבה מאוד זמן.״

״אז מה אני רוצה?״ ארצ'ר שאל שוב.

״פשוט ליהנות מהחיים, ללא החובות הנספחים.״

״הנספחים? עכשיו אתה נשמע כמו עורך דין. ולפחות מבחינתי יש רק מקצוע אחד פופולרי פחות מעורך דין, וזה להיות קברן. משם אפשר רק לעלות."

״אז אתה רוצה לבלות מבלי לשאת בהשלכות?״

ארצ'ר תהה אם הזקן שיכור או מסומם או שניהם גם יחד. ״מאז ומתמיד האמנתי שאין דבר כזה.״

״ברינו דווקא יש.״

״אז כל הכבוד לרינו. ומה יוצא לך מזה שאתה מספר לי?״

״אתה לא מאמין בנדיבות לשם הנדיבות?״

״אני גם לא מאמין בסנטה או בכסף שנופל מהשמיים. מאז שהייתי בן שבע, בכל אופן.״

״יחסית לגילך הצעיר, אתה נשמע כמו נשמה זקנה ואפורה.״

״ואני הולך ומזדקן מרגע לרגע, כשאני עומד פה ומקשקש איתך.״

״כל תשוקת הנעורים נגזלה ממך, וחבל שכך, בחורצ'יק.״

ארצ'ר הצית סיגריה נוספת, נעץ את מבטו באיש וחיכה לצעד הבא שלו. לפחות הוא העביר כך את הזמן בעיר הקטנה הכי גדולה בעולם.

״אוקיי, אני יכול להבין את הציניות שלך,״ אמר הזקן. ״אם כן, הרשה לי להציע הבחנה נוספת. כזו שיש לה יתרונות אישיים גם עבורי.״

ארצ'ר חייך חיוך רחב. ״עכשיו אנחנו מתקדמים. ידעתי שאתה מסוגל.״

האוולס עיסה את סנטרו. ״אתה נראה כמו אדם שיודע לדאוג לעצמו.״

״בינתיים לא חידשת לי שום דבר.״

״אז ננסה שוב: אתה יודע להגן על אחרים?״ שאל האוולס.

״על מי אנחנו מדברים?״

״אנחנו מדברים עליי.״

״ולמה אתה זקוק להגנה?״ שאל ארצ'ר.

״כי כמו שכבר אמרתי, יש לי אויבים.״

״ולמה יש לך אויבים?״

״לצערי, יש אנשים שיש להם אויבים, ואני אחד מאותם אנשים. אז מה אתה אומר?״

״שאין לי עניין להפוך את האויבים שלך לאויבים שלי. אז שיהיה לך יום טוב.״

ארצ'ר הטה את כובעו, הסתובב ופנה ללכת עם התרמיל על גבו. האוולס קרא אחריו, ״ככה אתה נוטש זקן במצוקה, חייל?״

וארצ'ר ענה לו מעבר לכתפו, ״חכה עד שיגיע בחור שנולד אתמול, ואז תדע שהוא הבחור בשבילך, בובי אייץ'."

2

בחדר המלון שלו, שהזכיר בגודלו לכל היותר מקלחון עם שאיפה להיות חדרון, ארצ'ר השליך את כובעו על המיטה, תחב את תרמילו לארון הצר ובו רק שני קולבים שנתלו על מוט מעץ, והתיישב בכיסא היחיד שליד החלון היחיד. הוא הסיט את הווילונות הדהויים והמרופטים ובהה החוצה ברינו. המקום נראה לכל היותר ממוצע, למעשה אף פחות מזה. אבל מי יודע, אולי הוא ידע לשחק גם במגרש של הגדולים, כמו שתמיד ניסה.

הוא עישן עוד לאקי סטרייק, ואז לגם לגימה מבקבוקון המשקה הקטן שנשא בכיס מקטורנו. ארצ'ר לא נזקק לנשים יפות, ליין מהול במים או לרחובות מרוצפים בזהב. הוא ייחל רק למשכורת קבועה, לעבודה מעניינת שתעסיק אותו, ולקורטוב הכבוד העצמי שמלווה בדרך כלל את שתיהן גם יחד.

ויסקי השיפון החליק לאט בגרונו ושרף בעונג לאורך כל הדרך. וכך, לאחר שחיזק את רוחו, הוא שלף את המכתב שהודפס על נייר מכתבים גס ובראשו הכיתוב וילי דאש, חקירות פרטיות ביותר, כולל כתובת ומספר טלפון בן חמש ספרות בבֵּיי טָאוּן שבקליפורניה. למכתב צורף גם כרטיס הביקור של האיש, שהיה עשוי מקרטון נוקשה ורציני למראה וכלל את אותה הכתובת ואת אותו מספר טלפון כמו במכתב. מתחת לשמו של העסק היה גם לוגו קטן של זכוכית מגדלת. על ארצ'ר זה עשה רושם חיובי מאוד, והוא קיווה שהאיש שמאחורי הכרטיס יעשה רושם חיובי לא פחות. אבל הכי חשוב, הוא עצמו קיווה לעשות רושם חיובי על וילי דאש.

האיגרת הייתה למעשה תגובה למכתב ששלח ארצ'ר לדאש בעצתו של אירווינג שוֹאוּ, בלש במשטרת המדינה שארצ'ר פגש במהלך שהותו במקום שנקרא פּוֹקָה סיטי, שם ריצה את תקופת שחרורו המוקדם. שואו ודאש היו חברים ותיקים, ושואו האמין שארצ'ר בורך בתכונות הדרושות לחוקר פרטי מוצלח. הוא חשב שדאש עשוי להיות המנטור המושלם עבורו. ארצ'ר הזכיר במכתב את שמו של שואו, וקיווה שזה לכל הפחות יניע את דאש להחזיר לו תשובה.

לא רק שדאש החזיר לו תשובה, הוא אף הציע לארצ'ר להגיע לבֵּיי טאוּן כדי שיוכלו לראות מה אפשר לעשות. הוא לא הבטיח לארצ'ר עבודה, אלא רק הזדמנות, ונדמה שהכול היה תלוי כעת ברושם הראשוני שדאש יקבל ממנו. וארצ'ר גם לא נזקק ולא ציפה להבטחות שווא או לאמירות ריקות מתוכן, הוא ביקש רק הזדמנות הוגנת.

הוא החזיר את המכתב ואת כרטיס הביקור לכיס מקטורנו, הביט שוב החוצה מחלון חדרו, ושם לב שהגיעה כמעט השעה לארוחת ערב. הוא חלף על פני מקבץ של מסעדות בדרכו לכאן, ואחת מהן בלטה מהאחרות משום שהיה זה בית האוכל שג'ינג'ר השובבה המליצה עליו.

הוא הרים את כובעו, תחב לכיסו את מפתח החדר הכבד להפתיע, שיכול לשמש בעת הצורך גם כדי להכות מישהו, ויצא להעביר את זמנו ולמלא את קיבתו.

'דָנסינג בּירדס קפה' - 'קפה הציפורים המרקדות' - נמצא במרחק הליכה קצרה. המקום היה חבוי חלקית בתוך סמטה צדדית שחצתה את הרחוב הראשי של רינו. החלונות הרחבים כוסו בסוככים מפוספסים באדום וירוק, דלת הכניסה גולפה מעץ אלון מלא עם מקוש מפליז בחלק העליון, ועל הקיר שמימין לדלת הבהבה לה עששית גז. ארצ'ר הרשה לעצמו לעצור לרגע ולהצית עוד סיגריה באמצעות הלהבה הפתוחה של העששית. הוא נשם לתוכו את גז המתאן ונזכר בימי המלחמה, כי שם, אם לא נשמת ריחות מבחילים כמו אבק שרפה לתוך ריאותיך, סימן שאתה מת או שמישהו פשוט הרים רגליים והעביר את המערכה למקום אחר.

הוא פתח את הדלת וסקר את חלל הפנים. השעה הייתה שבע בערב בדיוק, והמקום היה עמוס לא פחות ממחלקה שלישית בספינת נוסעים, רק שיושבי המסעדה היו לבושים טוב יותר ולגמו משקאות יקרים הרבה יותר. מלצרים בעניבות פרפר שחורות ובמקטורנים לבנים ספק ריחפו ספק דילגו בין הסועדים בניסיון קדחתני למלא את תפקידם. ארצ'ר חיפש את אותן ״ציפורים מרקדות״ שהעניקו למקום את שמו, אך לא ראה סימן כלשהו ליצורים מכונפים שמבצעים ג'יטֶרבּאג. שמו של המקום כנראה לא הלם את תוכנו, או שאולי צפויה לו הפתעה בשלב כזה או אחר.

בקצה המרוחק של החדר עמדה במה מוגבהת ומאחוריה וילון כבד, ממש כמו שרואים בתיאטרון. ארצ'ר עדיין עמד בכניסה וכובעו בידו, כשהווילון הוסט לאחור ומאחוריו הגיחו ארבע נשים ארוכות רגליים ושערן בלונד פלטינה, שהיו לבושות בקמצנות שכזו עד שלרגע נראו כאילו הן עומדות לקפוץ ישירות למיטה אבל לא כדי לישון. כל אחת מהן החזיקה לפניה נוצת ציפור גדולה מאוד ומלאכותית מאוד.

גבר נמוך קומה ושמנמן בחליפת פינגווין דידה על הבמה וניגש למיקרופון בגודל של שני אגרופים בשרניים שניצב על מעמד. בתיאטרליות מכוונת הכריז האיש שארבע הגברות, אותן ״ציפורים מרקדות״ שהעניקו למקום את שמו, יעלו כעת מופע בידור עבור הלקוחות שסעדו את ליבם בנחת, או במקרה של מחצית מהשולחנות שארצ'ר הצליח לראות, בעיקר שתו את ליבם.

שעה שהגברות החלו לשיר ולפזז על במת העץ כשהן מנופפות בנוצות ומנענעות ירכיים, ניגש אל ארצ'ר גבר בעניבת פרפר והסביר לו שיש עבורו מקום פנוי, אם לא אכפת לו לחלוק שולחן.

״אין לי שום בעיה,״ השיב לו ארצ'ר בחביבות.

המלצר הוביל אותו לשולחן הצמוד לבמה, שם ישב גבר בשנות החמישים לחייו. האיש היה נמוך קומה ובעל כרס שהעידה על תזונה טובה, הבעת פניו השלווה והמלכותית ועיניו החדות והממוקדות רמזו לכך שהוא רגיל לחלק הוראות ולוודא שהן אכן ממולאות, וארצ'ר חשב שזה תפקיד מצוין, למי שיכול להשיג אותו ולמלא אותו. המלצר בטוקסידו הגיש לארצ'ר תפריט נוקשה ובו שמות של מנות שנכתבו בקליגרפיה חופשית, קיבל הזמנה של שלוש אצבעות ויסקי וכוס מים אחת, ומיהר לדרכו. ארצ'ר תלה את הפֶדוֹרָה שלו על גב כיסאו והנהן אל הגבר שלצידו.

״תודה שהנחת לי להצטרף אליך, אדוני,״ אמר.

האיש הנהן בתגובה אך לא טרח להביט בארצ'ר, הוא מיקד את מבטו ב״ציפורים״.

רק כשהגיע המשקה של ארצ'ר, הסתובב אליו האיש והביט בכוס הוויסקי. ״בחירה מצוינת. זה אחד הטובים שלהם.״

״אתה מכיר את המקום?״

״אפשר לומר שכן. אני הבעלים, מקס שַיינֶר.״ הוא הרים את כוס השמפניה שלו ונקש בכוסית הוויסקי של ארצ'ר.

״נעים מאוד, מר שַיינֶר. שמי ארצ'ר. ושוב תודה על כך שהנחת לי לשבת איתך. באמת תהיתי איך קיבלת את השולחן הכי קרוב למופע.״

״אתה אוהב את 'הציפורים המרקדות'?״ שאל האיש והסב את מבטו בחזרה אל הבמה.

ארצ'ר נעץ מבט ארוך בציפור האחרונה בשורה, שהגיבה בהרמת גבה, ואז הניפה רגל ארוכה ועטויה גרב רשת במעין בעיטת ריקוד, ועל פניה עלה חיוך שאומר ״בוא, קח אותי״ לפני שטופפה בצעדי ריקוד אל הקצה הנגדי של הבמה והצטרפה אל חברותיה ללהקת הציפורים.

״הרשה לי רק לומר, איך יכול גבר נושם שלא לאהוב אותן?״

״אתה חדש בעיר?״ שאל שיינר.

״למה, רואים עליי?״

״אני מכיר את רוב הלקוחות הקבועים.״

״רק עצרתי פה בדרך. אני ממשיך מחר באוטובוס.״

״לאן?״

״מערבה מכאן,״ ענה לו ארצ'ר במעורפל, שהעדיף לא לחשוף יותר מדי.

״אם כן, לקליפורניה?״ שאל שיינר.

״אולי.״

״נו, טוב, אם תרצה להמשיך מערבה משם, תצטרך לשתות ממימי האוקיינוס השקט.״

״אני מניח שאתה צודק,״ השיב לו ארצ'ר, ולגם לגימה מהוויסקי שלו. הוא הרים את התפריט. ״יש משהו מיוחד שאתה ממליץ לי להזמין?״

״את הסטייק והאספרגוס. שניהם מגיעים מהאזור. ואל תוותר על רוטב הבּיאַרנֶז. אתה יודע מה זה?"

״אני מניח שתכף נגלה.״ ארצ'ר מסר את ההזמנה למלצר כשזה ניגש שוב לשולחן, וביקש להוסיף עוד אצבע ויסקי למשקה שנותר בכוס. ״כמה זמן אתה הבעלים של המקום?״

״די הרבה זמן. נולדתי ברינו. רוב התושבים של היום הגיעו לכאן ממקומות אחרים. הייתה נדידה גדולה אחרי המלחמה, אתה מבין.״

״גם אני כנראה הייתי בין הנודדים,״ השיב לו ארצ'ר.

״איפה בקליפורניה? כי יש לי קשרים, למקרה שאתה מחפש עבודה.״

״תודה, אבל משהו כבר מחכה לי שם, אני חושב.״

״מדינת הזהב אכן מתפתחת, והרבה אנשים כמוך ממהרים לעבור לשם. אבל אני? אני מסתפק בפרוסת העוגה שיש לי פה.״

״מי זאת?״ שאל ארצ'ר, והצביע על הציפור שעשתה לו עיניים.

״ליבֶּרטי קָלָהאן, אחת הבנות הכי טובות שלי. בחורה מתוקה.״ הוא נופף באצבעו אל ארצ'ר. ״שלא ייכנסו לך רעיונות לראש, בחורצ'יק. היא רוצה להיות שחקנית. קשה לי להאמין שהיא תישאר פה עוד הרבה זמן, לצערי.״

״כמו שאמרתי, רק עברתי בסביבה. אין לי שום רעיונות, לא לגביה ולא לגבי אף אחת.״

שיינר רכן קדימה ובעיניו מבט עז ונוקב. ״אתה אוהב להמר?״

״כל החיים שלי הם הימור אחד גדול.״

״התכוונתי, להמר בקזינו?״

ארצ'ר הניד את ראשו לשלילה.

שיינר שלף מכיסו מזומנים מלוא החופן, וקילף מתוכם חמישה שטרות של עשרה דולר.

״קח את זה, ולך תנסה את מזלך ב'וילְהָאוּס', על חשבוני. גם הקזינו שייך לי.״

״אתה נוהג לחלק כספים לכל האנשים שמגיעים העירה?״ שאל אותו ארצ'ר. ״כי אם כן, אני ממליץ לך להפסיק לפני שייגמר לך הכסף.״

שיינר רכן קדימה מעל השולחן עד שארצ'ר הריח את השמפניה בהבל נשימתו וגם את מי הקולון של אוֹלד ספַּייס על לחייו הסמוקות. ״יש פרט קטן שכדאי לך לדעת בנוגע לבתי קזינו, בחור צעיר. לא משנה מה תחליט לשחק, היתרון הוא תמיד של הקזינו. בבלאק ג'ק וברולטה היתרון קטן יותר, בקראפּס ובמכונות המזל היתרון גדול יותר. אבל אין אף משחק שבו לבית עצמו אין יתרון. התפקיד שלי הוא להביא לקוחות שירצו להמר. גם אם אצטרך לתת להם תמריץ. בטווח הארוך זה תמיד משתלם.״

״אוקיי, ועם האזהרה הזו, אתה לא הורס לעצמך את מאמצי הגיוס שלי?״

שיינר צחק. ״אתה שוכח אלמנט חשוב אחד, וזה הטבע האנושי. אני אשקיע בך קצת כסף, ואתה תחזיר לי אותו בגדול תוך זמן קצר.״

״מעולם לא הבנתי מה הטעם בהימורים. ממילא החיים הם הימור אחד גדול.״

״הימורים יהיו פה עוד שנים רבות אחרי שאמות ואיקבר, וגם אתה. אנשים נולדים עם חולשות, והם מנחילים אותן לאחרים. זה כמו דרוויניזם, שבו רק הטיפשים שורדים.״

״אולי באמת אלך לנסות את מזלי בקזינו שלך, אבל אני מעדיף לשחק עם הכסף שלי.״

״אתה בטוח?״

״כמו שאני בטוח שאני יושב פה עם בעל קזינו.״

שיינר תחב את המזומנים חזרה לכיסו, ואז הדליק סיגר קצר ודק והפריח טבעות עשן רוטטות אל התקרה הגבוהה, המטויחת. ״אתה מפתיע אותי, ארצ'ר. עשיתי את התרגיל הזה עם חמישים הדולר אינספור פעמים, אבל אתה הראשון אי־פעם שדחה את ההצעה שלי.״

״מה עם כל בתי הקזינו בלאס וגאס? הם לא מתחרים בך?״

שיינר נופף בידו בביטול. ״תקשיב לי טוב, בעוד עשרים שנה היא תהפוך לעיירת רפאים, ואיש לא יזכור יותר את השם לאס וגאס.״

הסטייק והאספרגוס שלו הגיעו, וארצ'ר אכל לשובעה ושטף את הארוחה עם שתי אצבעות נוספות של ויסקי.

״אני יכול לפחות לשלם על הארוחה שלך, ארצ'ר?״

״ומה אני צריך לעשות בתמורה?״

״פשוט תבקר בקזינו שלי. שני רחובות מערבה מפה. אי אפשר לפספס אותו.״

ארצ'ר השאיר על השולחן שטר של דולר עבור האוכל והמשקאות.

״אז אתה לא מתכוון ללכת ל'וילהאוּס'?״ שאל שיינר בנימת אכזבה.

״לא, אני אלך. אבל בתנאים שלי, ולא שלך.״

״האקשן מתחיל רק בסביבות עשר, אם תרצה להתרשם כמו שצריך.״

ארצ'ר עזב את המסעדה, אך לא לפני שהטה קלות את כובעו לכיוונה של ליבֶּרטי קלהאן, שעה שזו שרה סולו כשהיא שרועה על פסנתר כנף קטן שגולגל אל הבמה. היא זיכתה אותו בחיוך מסנוור, ואז המשיכה לשיר מבלי להחסיר פעימה. קולה נשמע נפלא, לפחות לאוזניו. היא נופפה לו לשלום עם הנוצה המלאכותית, רגע לפני שעזב את הקן.

ארצ'ר נאלץ להודות בפני עצמו שהוא אהב את סגנונה של הגברת.