האחיות בלינג'ר 2 - חכות, פיתיונות ומילים יפות

פרולוג

15 בספטמבר

האנה (18:00): היי. פוקס?

פוקס (22:20): כן.

האנה (22:22): זו האנה. בֵּלינג'ר? קיבלתי את מספר הטלפון שלך מברנדֶן.

פוקס (22:22): האנה. שיט. מצטער, הייתי עונה קודם.

האנה (22:23): לא, זה בסדר. זה מוזר שאני כותבת לך?

פוקס (22:23): לא מוזר בכלל, ג'ינג'ית. הגעת בשלום לאל־איי?

האנה (22:26): שלמה ובריאה. וכבר מתגעגעת לניחוח הדגים של וסטפורט (רק חצי בצחוק). בכל מקרה, רק רציתי להגיד תודה על התקליט של Fleetwood Mac שהשארת לי ליד הדלת אצל אחותי. באמת שלא היית צריך.

פוקס (22:27): בכיף. ידעתי שאת רוצה אותו.

האנה (22:29): מה הסגיר אותי? הבכי ללא מעצורים שפרץ ממני כשעזבנו את התערוכה?
הוא רמז לך?

פוקס (22:30): זה היה רמז דק 

האנה (22:38): נו, טוב. הלוואי שיכולת לשמוע אותו בעצמך. הוא קסום.

פוקס (22:42): אולי יום אחד.

האנה (22:43): אולי. תודה שוב.

פוקס (23:01): לא היית צריכה להוסיף את שם המשפחה שלך. יש רק האנה אחת.

האנה (23:02): סליחה, אבל אני לא יכולה להגיד אותו דבר עליך. אני מכירה כמה שקוראים להם פוקס.

3 באוקטובר

פוקס (16:03): היי, האנה.

האנה (16:15): היי, מה קורה?

פוקס (16:16): בדיוק עגנו אחרי שלושה ימים בחוץ.

פוקס (16:18): זה נשמע טיפשי, אבל את בסדר, נכון?

האנה (16:19): טוב, הפסיכולוג שלי מן הסתם יגיד שזה נתון לדיון. אבל גופנית כל החלקים נמצאים. למה?

פוקס (16:20): רק חלום מוזר. לא יודע... חלמתי שאת נעדרת. או אולי הלכת לאיבוד?

האנה (16:25): זה לא היה חלום. שלח מסוק.

פוקס (16:25):

פוקס (16:26): דייגים לא מתעלמים מחלומות שהם חולמים בזמן שהם על המים. לפעמים זה שום דבר, ולפעמים תחושה מוקדמת.

האנה (16:30): אם מישהו אמור לדאוג בחברות שלנו, זו אני. ראיתי את הסרט הסערה המושלמת.

פוקס (16:32): זה אומר שאני מארק וולברג בתרחיש הזה?

האנה (16:33): תלוי. איך אתה בתחתוני בוקסר לבנים?

פוקס (16:34): יותר טוב ממה שאת יכולה לדמיין, בייב.

האנה (16:45): כן. מתאים לך? כי הספינה הזו תכף מפליגה
(משחקי מילים של דַּיג, תזרום עם זה)

פוקס (16:48): אני... כן. אז אני יכול פשוט לכתוב לך מתי שבא לי?

האנה (16:50): כן.

פוקס (16:55): טוב, יופי.

האנה (16:56): טוב, יופי.

22 באוקטובר

פוקס (22:30): היי, ג'ינג'ית. מה את עושה?

האנה (22:33): היי. לא הרבה. איך יודעים אם יש פנצ'ר?

פוקס (22:33): למה? מה קורה??

האנה (22:35): המכונית שלי עשתה רעש מוזר, אז עצרתי בצד. אני יוצאת לבדוק אם זה הגלגל.

פוקס (22:35): האנה, כבר אחרי עשר בלילה. תישארי באוטו. תנעלי את הדלתות ותתקשרי לגרר.

האנה (22:36): כן... אני לא אדע להגיד להם איפה אני נמצאת. אחת מהמאפרות בעבודה עשתה סיאנס אצלה בבית. יכול להיות שאני בלוס פֵליז?

פוקס (22:37): את לא יודעת איפה את?

פוקס (22:38): זה החלום שלי. הוא מתממש. תחושה מוקדמת.

האנה (22:39): בחייך. אין סיכוי.

פוקס (22:40): את זו שהיית הרגע בסיאנס, אין לך זכות להיות ספקנית.

האנה (22:41): אתה יודע מה? אתה כנראה צודק.

פוקס (22:42): תאתרי את המיקום שלך בטלפון ותתקשרי לגרר.

פוקס (22:43): בבקשה?

האנה (22:45): אתה מגונן ככה על כל החברות שלך?

פוקס (22:48): את היחידה שיש לי.

האנה (22:49): בסדר. מתקשרת לגרר.

פוקס (22:49):

22 בנובמבר

האנה (00:36): אתה ער?

פוקס (00:37): לגמרי.

האנה (00:38): אתה לבד?

פוקס (00:38): כן, האנה. אני לבד.

האנה (00:40): בוא נשים באותו הזמן את 'Leaving on a Jet Plane', ונקשיב יחד.

פוקס (00:41): רגע. תני לי להוריד אותו.

האנה (00:42): אתה הורג אותי.

פוקס (00:42): סליחה, הטלפון שלי הוא לא אנציקלופדיה למוזיקה כמו זה שלך. למה דווקא השיר הזה?

האנה (00:44): לא יודעת. אני מתגעגעת לאחותי. וקצת מוצפת בגלל זה. ראית אותה בסביבה?

פוקס (00:45): ראיתי את השפתון שלה על הצווארון של ברנדן, זה נחשב?

האנה (00:47): בגלל זה אני מציקה לך ולא לה. אני לא רוצה לפוצץ להם את בועת האושר.

פוקס (00:48): את לא מציקה לי, ג'ינג'ית. אוקיי. מוכנה?

האנה (00:48): כן. קדימה.

פוקס (00:51): מדהים כמה השיר הזה יותר טוב ממה שזכרתי. למה אני לא שומע אותו כל הזמן?

האנה (00:52): עכשיו אתה יכול. נהדר, לא?

פוקס (00:53): ממש. תורי לבחור עכשיו?

האנה (00:55): אווו. אוקיי. מה יש'ך בשבילי, טווס?

פוקס (00:57): משהו כדי לשפר לך את מצב הרוח. יש לך את ׳Scissor Sisters׳ בטלפון אנציקלופדיה הזה שלך?

האנה (00:58): הקלטה בסטודיו או הופעה חיה? כן לשניהם.

פוקס (00:59): אלוהים, הייתי צריך לדעת. תתחילי את 'I don’t Feel Like Dancing', 3...2...1...

1 בינואר

פוקס (00:01): שנה טובה.

האנה (00:02): גם לך! מי ייתן שתהיה מלאת צביטות (של סרטנים).

פוקס (00:03): יש לך החלטות בנוגע לשנה החדשה?

האנה (00:07): בדרך כלל הייתי אומרת לא. אבל אני רוצה לדחוף את עצמי ולהסתכן יותר השנה. להעז לצאת מאזור הנוחות שלי בעבודה, אתה יודע. דרך אגב, אל תעתיק ממני. אתה הגעת לקצה המכסה שלך בנוגע לסיכונים במקום העבודה.

פוקס (00:09): אז איך עוד יצבטו אותי?

האנה (00:10): במסעדה כמו כל אחד נורמלי.

פוקס (00:10): אני תמיד מזמין סטייק.

האנה (00:11): זו אירוניה אמיתית.

5 בפברואר

פוקס (09:10): יורד פה גשם. תני לי הצעה לשיר סגרירי.

האנה (09:12): הממ. The National. תתחיל ב־'Fake Empire'.

פוקס (09:14): סגור. יש לך תוכניות לסופ"ש?

האנה (09:17): לא ממש. ההורים שלי באַספּן, אז יש לי את הבית לעצמי. יש לי אותו לעצמי די הרבה לאחרונה. אני ממשיכה לדמיין שפייפר תופיע ממש בכל רגע מעבר לפינה במסכת פחם.

פוקס (09:18): נשים שמות פחם על הפנים שלהן?

האנה (09:20): זה עוד כלום. יש גם משהו שנקרא טיפול פנים חילזון.

פוקס (09:21): אלוהים. אני הולך להעמיד פנים שמעולם לא שמעתי את זה.

האנה (09:28): לך יש תוכניות בסופ"ש הזה? יוצא לסיאטל?

פוקס (09:35): זו תמיד אפשרות.

פוקס (09:36): אבל היום יום ההולדת של אימא שלי. יכול להיות שרק אסע להביא לה פרחים ולהגיד שלום.

האנה (09:38): אתה בן טוב. היא באה לפעמים לבקר אותך בווסטפורט?

פוקס (09:45): לא. היא לא.

פוקס (09:46): תודה על ההמלצות המוזיקליות, ג'ינג'ית. אכתוב לך אחר כך.

14 בפברואר

האנה (18:03): ולנטיין שמח! עושה משהו מיוחד?

פוקס (18:05): אלוהים, לא. מעדיף להעלות את עצמי באש.

פוקס (18:09): את עושה משהו מיוחד?

האנה (18:11): כן, אדוני. אני בדייט.

פוקס (18:11): עם מי??

האנה (18:15): עם עצמי. מקסימה ממש. יכול להיות שאני האחת.

פוקס (18:16): תסגרי עם הבחורה מייד. היא הסוג שמביאים הביתה לאימא.

פוקס (18:20): היית רוצה לצאת לדייט? עם מישהו חוץ מעצמך?

האנה (18:23): לא יודעת. זה לא יהיה הכי נורא? לצערי, הטיפוס שאני הולכת עליו כנראה יגדיר את כל החג הזה כגימיק מסחרי. או שיקנה לי ורדים מתים כייצוג של הרוע בתרבות הצריכה.

פוקס (18:26): זה טיפוס די ספציפי. את מדברת על הקראש שלך על הבמאי? סרגיי, נכון?

האנה (18:28): כן. אחותי אוהבת לצחוק עליי שאני נמשכת רק לאומנים רעבים.

פוקס (18:29): את אוהבת אותם אפלים ודרמטיים, נכון?

האנה (18:29): תיזהר! אתה עוד תגרום לי לאורגזמה.

פוקס (18:30): אם זו הייתה התוכנית, בייב, כבר היו לך שתיים.

פוקס (18:33): שיט, האנה. סליחה. לא הייתי צריך להגיד את זה.

האנה (18:34): לא, אני התחלתי עם זה קודם. תאשים את כוס היין האחת ששתיתי. #משקלנוצה

פוקס (18:40): חוץ מאפל ודרמטי... מה עוד יהפוך גבר לטיפוס שלך? איך בסופו שלך דבר תחליטי שגבר מסוים הוא האחד?

האנה (18:43): אני חושבת... שאם זה יהיה מישהו שיוכל למצוא סיבה לצחוק איתי ביום הכי גרוע.

פוקס (18:44): זה נשמע בדיוק ההפך מהטיפוס שלך.

האנה (18:45): כן, נכון? זה בטח היין.

האנה (18:48): וכמובן, חייבת להיות לו ארונית מלאה תקליטים ומשהו להקשיב להם בו.

פוקס (18:51): ברור.

28 בפברואר

פוקס (19:15): איך עבר היום שלך?

האנה (19:17): בתחושה שמזכירה את השיר של טרייסי צ'פמן 'A fast car'.

פוקס (19:18): כאילו... נוסטלגית?

האנה (19:20): כן. קצת עצובה. אני חושבת שאולי אני מתגעגעת לווסטפורט?

פוקס (19:20): אז בואי.

פוקס (19:23): אם את רוצה.

האנה (19:25): הלוואי! בדיוק התחלנו ללהק לסרט חדש. לא זמן טוב כל כך.

פוקס (19:27): עמדת בהחלטה שלך מתחילת השנה? לקחת יותר סיכונים בעבודה?

האנה (19:28): עוד לא. אבל מתקדמת לקראת.

האנה (19:29): באמת. עודדדד שנייה זה קורה (ששש...).

פוקס (19:32): אני רוצה להזכיר לך שכשנפגשנו בפעם הראשונה, התעמת עם קפטן של ספינה שהוא כפול ממך בגודל, והיית מוכנה לקרוע אותו לגזרים כי הוא צעק על אחותך. את קשוחה.

האנה (19:35): תודה על התזכורת. בסוף אעשה את זה. אני מניחה שזה רק... תסמונת המתחזה. כאילו, מה גורם לי לחשוב שיש לי את הכישורים המתאימים לעשות פסקול לסרט?

פוקס (19:37): אני מבין בעניין תסמונת המתחזה.

האנה (19:37): כן?

פוקס (19:38): אם רק היית יכולה לשמוע אותי צוחק.

האנה (19:39): אני... הלוואי שיכולתי לשמוע אותך צוחק.

פוקס (19:40): כן. גם לי לא היה אכפת לשמוע את הצחוק שלך.

האנה (19:45): איך היה היום שלך, טווס?

פוקס (19:47): עבדתי על הספינה עם סנדרס, אז מלא מוזיקה של ספרינגסטין.

האנה (19:49) ‘Blue Collar Boys’. ‘Making Money’!

'Sweating in Jeans'! 'Bandanas in Pockets!'

פוקס (19:50): ממש כאילו היית שם איתנו.

8 במרץ

האנה (08:45): היי, אתה בטח על הספינה.

האנה (08:46): מקווה שאתה שומר על עצמך.

האנה (09:02): כשאתה על המים ולא יכול לכתוב בחזרה, זה מורגש.

האנה (09:03): החוסר שלך.

האנה (09:10): אז אני שמחה שאנחנו חברים. זה כל מה שאני מנסה להגיד בצורה קצת מביכה.

האנה (09:18): אם תחלום עליי הפעם, נסה לחלום שאני יכולה לעוף, או להפוך לבלתי נראית. או שהחברה הכי טובה שלי היא שֵר. זה הרבה יותר מגניב מפנצ'ר.

האנה (09:19): לא שאני מניחה שאתה חולם עליי בדרך כלל.

האנה (09:26): אני לא חולמת עליך לעיתים קרובות כל כך, כמובן. אז.

האנה (09:39): בכל מקרה, נדבר בקרוב!

פרק ראשון

מאז ומעולם הייתה האנה בֵּלינגֶ'ר שחקנית משנה יותר מאשר שחקנית ראשית. המעודדת. אילו חייתה באנגליה בתחילת המאה התשע־עשרה, בוודאי הייתה בתפקיד הסגן בכל דו־קרב, אך לעולם לא מי שמחזיקה באקדח. הבחנה זו הייתה ברורה לה יותר מאי פעם לאחר שצפתה במבחן הבד של מישהי בעלת מאפיינים ברורים של דמות ראשית, ששיחקה והחצינה רגשות כאילו חייה תלויים בזה.

ידיה של האנה נעלמו אל תוך שרוולי הסווטשירט שלה כמו זוג צבים המתכנסים לתוך שריונם, אצבעותיה המוסתרות התעקלו סביב הלוח שהחזיקה על ברכיה. הינה זה בא. הגרנד פינָלֶה. בצידו השני של אולפן ההפקה של 'סטורם בורן' קרא השחקן הראשי שלהם את הסצנה עם המועמדת האחרונה לאותו היום. החל משמונה בבוקר עברו באולפן כמו בדלת מסתובבת צעירות תמימות פעורות עיניים ומלאות תקווה, והיה ברור כמובן מראש שלאף אחת מהן לא תהיה שום כימיה עם כריסטיאן עד שהאנה כבר תהיה מורעבת לגמרי וטעם של קפה מעופש בפיה.

כאלה הם חייה של עוזרת הפקה.

"שכחת לסמוך עליי," לחשה הג'ינג'ית בקול שבור, ודמעותיה יצרו שבילים של מסקרה במורד לחייה. אין מה להגיד, הבחורה הייתה מצוינת. שלא כדרכו, אפילו סרגיי, התסריטאי והבמאי של הפרויקט, נשבה בקסמה. הוא ישב כשרגליו משוכלות, קרסולו מתנועע הלוך ושוב ובין שפתיו המלאות והמושלמות קצה משקפיו. זו הייתה תנוחת ה"אני מתרשם" שלו. אחרי שנתיים של עבודה כעוזרת ההפקה שלו — וטיפוח התאהבות חד־צדדית באיש — הכירה האנה את שפת גופו ואת סימניו. הג'ינג'ית ללא ספק יכלה לסמוך על כך שתקבל את התפקיד בגלורי דייז.

סרגיי פנה אל האנה, שישבה מכווצת מקור בפינת חדר הישיבות הקפוא, וזקף גבה שחורה ונרגשת. רגע הניצחון המשותף היה מפתיע כל כך עד שהלוח החליק מברכיה ונפל ברעש על הרצפה. היא שלחה את ידה אל הלוח במבוכה, אך מכיוון שלא רצתה להפסיד את הרגע עם הבמאי, הרימה את אגודלה לעברו בעודה מתקפלת כולה ומתכופפת להרים את הלוח. רק אז נזכרה שאגודליה לכודים בתוך שרוול הסווטשירט. המחווה שנוצרה הייתה אפוא מוזרה, דמוית כוכב ים, אך בכל מקרה הוא כבר הסתובב חזרה ופספס.

ראש כרוב שכמוך.

האנה החזירה את הלוח לברכיה והעמידה פנים שהיא כותבת הערות חשובות מאוד. תודה לאל שהיה חשוך בירכתי הסטודיו. איש לא יכול היה לראות את הצבע האדום כעגבנייה ששטף את צווארה כמו נחשול.

"סוף סצנה!" קרא סרגיי, קם משולחן המפיקים הפונה אל אזור מבחני הבד והחל למחוא כפיים באיטיות.

"יוצא מן הכלל. פשוט יוצא מן הכלל."

מקסין, הג'ינג'ית, קרנה בשעה שניסתה לנגב את טיפות המסקרה בשולי חולצת הטישירט השחורה שלה. "אוי, וואו. תודה."

"הרגשתי שזה בסדר," נאנח כריסטיאן וסימן להאנה להביא לו את הקפה הקר שלו.

זומנת.

היא קמה מכיסאה, הניחה את הלוח, הוציאה את המשקה של השחקן מהמקרר הקטן שעמד ליד הקיר, והביאה אותו אליו. היא הושיטה לו את הכוס התרמית המתכתית, אך הוא לא עשה שום תנועה לקחת אותה. היא חרקה שיניים והגישה את הקשית אל שפתיו. הייתה לו החוצפה להסתכל בעיניה בעודו מוצץ את המשקה ברעש, והיא החזירה לו מבט קפוא.

זה מה שרצית.

עבודה רגילה שתאפשר לה להרוויח כסף ולא להסתמך על המיליונים הרבים שהיו לאביה החורג בבנק. אילו השחילה באותו רגע לשיחה את שם משפחתה, היה כריסטיאן עם הלגימות הרועשות שלו יורק את הקפה הקר. אבל מלבד סרגיי אף אחד לא ידע שהאנה היא בתו של המפיק האגדי, וכך היא רצתה לשמור זאת.

בתו החורגת, היא תיקנה את עצמה בראשה.

הבחנה שמעולם לא הייתה טורחת לעשות לפני הקיץ האחרון.

האם הנסיעה הזו לווסטפורט לפני שישה חודשים באמת קרתה? השבועות שבהם התגוררה מעל הבר בצפון מערב האוקיינוס השקט, ושיקמה ושיפצה אותו באהבה עם אחותה, כמחווה לאביהן הביולוגי, נראו כמו חלום מעורפל. חלום שהתקשתה להתנער ממנו. הוא הבליח בתודעתה כמו צלליות דולפינים מרצדות בין הגלים הגבוהים, וגרם לה לתחושת געגוע בזמנים המוזרים ביותר. למשל עכשיו, כשכריסטיאן פער את עיניו המהממות וסימן לה שהוא מוכן להסרת הקשית.

"תודה," הוא רטן, "עכשיו אצטרך להשתין."

"תסתכל על הצד החיובי," מלמלה האנה, כדי לא להפריע לסרגיי המשתפך. "יש מראות בחדר השירותים. הדבר האהוב עליך."

כריסטיאן נחר, וצד אחד של פיו התרומם בעוינות. "אלוהים, את כזאת כלבה. אני מת עלייך."

"זה מה שאתה אומר לעצמך במראה?"

הם החליפו ביניהם מבטים נוקבים.

"אני חושב שאני מדבר בשם צוות ההפקה כשאני אומר שמצאנו את לארק שלנו," אמר סרגיי וצעד מסביב לשולחן כדי לנשק את לחייה של השחקנית הנרגשת. "תהיי פנויה להתחיל בצילומים בסוף מרץ?" שאל ובלי לחכות לתשובתה של הבחורה הצמיד את אגרופו למצחו. "אני חושב עכשיו על מקום שונה לגמרי לצילומים. ברור לי מעל לכל ספק שהאנרגיה שכריסטיאן ומקסין מייצרים יחד לא תעבוד על הרקע של לוס אנג'לס. היא כל כך ארצית. מקורית. הם ליטשו את הקצוות זה של זה. אנחנו צריכים מקום רך יותר. הזוויות החדות של אל־איי יהיו רק מכשול שיעכב אותם."

האנה נעצרה בדממה והתבוננה בשולחן המפיקים. הם החליפו ביניהם מבטים עצבניים. מזג אומנותי הוא דבר אמיתי — וסרגיי נטה לתהפוכות יותר מרבים אחרים. פעם הכריח את כל הצוות על הסט לעטות כיסויי עיניים כדי שעצם הצפייה בסצנה לא תביא לאובדן קסמה. כל זוג עיניים חושף רובד נוסף של מסתורין! אבל המזג הזה היה אחת הסיבות העיקריות לכך שהאנה נמשכה אל הבמאי. הוא ניזון מתוהו ובוהו, נכנע לגחמות היצירתיות. הוא האמין בבחירותיו ולא בזבז זמן בהקשבה למתנגדים.

הוא ללא ספק עשוי מחומרים של שחקן ראשי.

היא תהתה איזו מן הרגשה זו להיות הכוכב בסרט של חייך. האנה הייתה הכינור השני זמן רב כל כך עד שכבר הייתה לה דלקת מפרקים באצבעותיה. פּייפר אחותה אהבה עוד מילדות את אור הזרקורים, ואילו היא תמיד הרגישה בנוח לחכות מאחורי הקלעים ולצפות מראש את הסימן שיורה לה לעלות לבמה בתפקיד שחקנית המשנה הטובה ביותר, ואפילו שילמה דמי ערבות יותר מפעם אחת. בתפקיד הזה הצטיינה. לחזק את הגיבורה בנקודת השפל שלה, להתערב ולהגן על השחקנית הראשית כשצריך, לומר את הדבר הנכון בשיחה חשובה מלב אל לב.

שחקניות משנה לא רצו תהילה, או לא היו זקוקות לה. הן הסתפקו בכך שתמכו בדמות הראשית, שהיו חיוניות במשימתן. גם האנה הייתה מרוצה בתפקיד הזה, לא?

זיכרון חלחל פנימה ללא הסכמתה.

זיכרון שמסיבה כלשהי גרם לה לעצבנות.

כנס תקליטי הוויניל בסיאטל שישה חודשים קודם לכן. באותו אחר הצוהריים היא הייתה דמות ראשית. היא ביקרה בתצוגת התקליטים עם פוקס ת'ורנטון, דייג סרטנים ושובר לבבות ידוע. העולם איכשהו התפוגג סביבם כשעמדו כתף אל כתף וחלקו אוזניות והקשיבו ל־'Springs Silver'.

אירוע חריג.

הצלחה מקרית.

האנה, שהייתה חסרת המנוחה — מן הסתם בגלל תשע כוסות הקפה השחור ששתתה במהלך היום — החזירה את המשקה של כריסטיאן למקרר וחיכתה בצד לראות איזה תיק סרגיי יפיל על הצוות. למען האמת, היא אהבה את התפניות שלו, גם אם אף אחד אחר לא. אי אפשר היה לעצור את דמיונו הסוער. זה היה מעורר קנאה. זה היה לוהט.

הבחור הזה היה ללא ספק הטיפוס שלה.

אלא שהיא לא הייתה הטיפוס שלו, אם לשפוט על פי השנתיים האחרונות.

"למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאתה לא חושב שלוס אנג'לס מתאימה להיות רקע?" שאל אחד המפיקים, "יש לנו כבר את כל האישורים."

"האם אני היחידי שראיתי את העומק המטפורי של הגשם היורד בסצנה הזו? את המלנכוליה השקטה הנפרשת סביבם?" מי לא ירצה לצאת עם גבר שזורק בחופשיות מילים כאלה בלי להניד עפעף? "אנחנו לא יכולים להציב מולם את הגולמיות הגסה של לוס אנג'לס. זה יטביע אותם. אנחנו צריכים לתת לניואנס לשגשג. אנחנו צריכים לתת לו חמצן ומרחב ואור שמש."

"בדיוק אמרת שאתה רוצה לתת לו גשם," ציין המפיק ביובש.

סרגיי צחק באופן שבו אומנים צוחקים כשמישהו סתום מכדי להבין את החזון שלהם. "צמח זקוק לשמש ולמים כדי לצמוח, לא?" התסכול שלו הדגיש את מבטאו הרוסי, שלרוב היה קל למדי. "אנחנו צריכים מקום מעודן יותר לצילומים. מקום שיאפשר לפוקוס להיות על השחקנים." לַטְריס, האחראית למצוא את אתרי הצילום, הרימה את ידה לאט. "כמו... אגם טוֹלוּקה?"

"לא! מחוץ ללוס אנג'לס. דמייני —״

"אני מכירה מקום," אמרה האנה בלי לחשוב. פיה זז, והמילים שלה פשוט נתלו באוויר כמו בועת דיבור בקומיקס שמאוחר מדי לפוצץ. כולם הסתובבו יחד והסתכלו עליה. לא בדיוק מצב ששחקנית משנה נמצאת בו בדרך כלל, אם כי לשם שינוי היה נחמד לזכות במבטו של סרגיי ליותר מכמה שניות חמקמקות. דווקא אז נזכרה האנה בתשומת ליבו המלאה של מישהו אחר. מישהו שלעיתים הצליח לפענח את מצבי רוחה רק מהודעות טקסט.

אז כדי לחסום את המחשבה חסרת התועלת הזו, פלטה: "בקיץ שעבר ביליתי זמן קצר בוושינגטון. בעיירת דייגים קטנה בשם וסטפורט." היא העלתה זאת משתי סיבות בלבד: כי רצתה לתמוך ברעיונו של סרגיי ואולי לזכות באחד מחיוכיו החמקמקים, וכי אולי, במסווה של עבודה, תוכל להגניב נסיעה לראות את אחותה. אם לא מביאים בחשבון את הביקור הקצר של פייפר ושל ארוסה ברנדן בחג המולד, היא ראתה אותם רק פעם אחת בששת החודשים האחרונים. הגעגוע אליהם היה סוג של כאב תמידי בבטנה.

"כפר דייגים," אמר סרגיי בהרהור כשהוא משפשף את סנטרו ומתחיל להתהלך הלוך ושוב, משכתב את התסריט בראשו. "ספרי לי עוד."

"טוב." האנה הוציאה את ידיה מתוך השרוולים. לא משווקים רעיון לבמאי גאון, לאחראית אתרים ולפאנל שלם של מפיקים כשהידיים חבויות בסווטשירט של אוניברסיטת לוס אנג'לס. גם ככה היא קיללה את עצמה על החלטתה לדחוס הבוקר את שערה הבהיר לתוך כובע בייסבול. עדיף לא לחזק את תדמית האחות הצעירה. "המקום עגמומי וערפילי, וממש על המים. רוב התושבים מתגוררים שם מיום שנולדו, והם מאוד, אממ" — מקובעים בדרכם, לא מסבירי פנים, נפלאים, מגוננים — "מכווני שגרה. דיג הוא מקור המחיה שלהם, ואני מניחה שאפשר להגיד שיש שם איזו מלנכוליה באוויר. על הדייגים שאבדו."

כמו אביה, הנרי קרוס.

כדי להמשיך נאלצה האנה לדחוף מטה את הגוש בגרונה. "זו עיירה משונה, כובשת. יש בה תחושה של משהו בלוי וישן. זה כאילו" — היא עצמה את עיניה וחיפשה בקטלוג המוזיקה המנטלי שלה — "אתם מכירים את הלהקה Skinny Lister? זאת שעושה סוג של עיבוד מודרני לשירי מלחים?"

הם בהו בה במבט אטום.

"לא משנה. אתם יודעים איך נשמעים שירי מלחים, נכון? דמיינו לעצמכם בר צפוף מלא גברים אמיצים שחוששים מהים ומכבדים אותו. דמיינו אותם שרים אודה למים. האוקיינוס הוא בשבילם כמו אימא. מאהבת. הוא מפרנס אותם. וכל דבר בעיר הזו משקף את האהבה הזו לים. מליחות האוויר. ריח מי המלח וענני הסערה. הידיעה בעיניהם של התושבים כשהם מסתכלים אל השמיים וקובעים מה יהיה מזג האוויר. הפחד. היראה. בכל מקום שתלכו תוכלו לשמוע את קול המים המלחכים את הרציפים, צרחות שחפים, זמזום של סכנה..." מילותיה של האנה התפוגגו כשהבינה שכריסטיאן מביט בה כאילו החליפה את הקפה הקר שלו בחול של חתולים.

"בכל מקרה, זאת וסטפורט," היא סיימה. "זו ההרגשה שם."

סרגיי לא אמר מילה כמה רגעים ארוכים מאוד, והיא הכריחה את עצמה שלא לזוז בעצבנות תחת זוהרה של תשומת ליבו הנדירה. "זה המקום. שם אנחנו צריכים להיות."

עיניהם של המפיקים ירו בהאנה חיצים של אש. "אין לנו תקציב לזה, סרגיי. נצטרך לבקש אישורים חדשים. הוצאות נסיעה בעבור כל הצוות — שחקנים ועובדים. לינה."

לטריס תופפה על הלוח שלה ונראתה להוטה מעט לאתגר. "נוכל לנסוע לשם. זה מסע, אבל לא משהו לא סביר... וויתור על טיסה יחסוך כסף."

"תנו לי לדאוג בנוגע לכסף," אמר סרגיי כשהוא מנפנף בידו. "אעשה גיוס המונים. אתן מכספי שלי. כל מה שצריך. האנה ולטריס, אתן תדאגו לעניין האישורים ולפרטי הנסיעה?"

"כמובן," ענתה האנה והסכימה בזאת לרצף ארוך של לילות ללא שינה.

לטריס הנהנה וקרצה אל האנה.

עוד חיצי אש מהגברים שהיו מטופשים דיים לחשוב שהם האחראים. "אפילו לא חיפשנו מקומות מתאימים —״

"האנה תטפל בזה. היא ללא ספק מכירה את המקום כמו את כף ידה. לא שמעתם את התיאור שלה?" מבטו של סרגיי סקר אותה כאילו הרגע ראה אותה לראשונה, ובהונותיה התעקלו בתוך נעלי הקונברס האדומות שלה. "מרשים."

אל תסמיקי.

מאוחר מדי.

היא הייתה אדומה כעגבנייה.

"תודה לך." סרגיי הניד בראשו והתחיל לאסוף את חפציו. הוא השליך תיק עור שחוק על כתפו הרזה ועל הדרך פרע את שערו הכהה והנערי. "נהיה בקשר," קרא לעבר מקסין והפליג החוצה מהסטודיו.

וזה, כמו שקוראים לזה בתעשייה, היה סגירה.

המשך הפרק בספר המלא