בכוח וברוח- חייו וכתביו של דוד רזיאל

הקדמה

אחרי מותו במשימתו האחרונה בעיראק, ניגשו חבריו של דוד רזיאל למזוודתו האישית. הם ציפו למצוא בה כלי נשק, מפות או פריטים מבצעיים, אך כשפתחו אותה, בדחילו ורחימו, גילו בתוכה טלית ותפילין, משניות וחומש עם סידור תפילה. אלו היו הדברים שבשמם יצא לקרב, חמוש באמונה כבירה.

המבצע ההרואי בעיראק בשנת תש"א (1941) היה חוד החנית של פעילותו הביטחונית של רזיאל כחייל וכמפקד, פעילות שכללה עשרות מבצעים חשאיים במשך כעשרים ושתיים שנה. בתקופה זו הוא למד בעצמו את אופן השימוש בנשק ואת הטקטיקה הצבאית, ואף חיבר ופרסם את הספרים הראשונים בעברית בנושא.

לתחום הביטחוני הוא הגיע היישר מהיכל בית המדרש בישיבת 'מרכז הרב' בירושלים, שבה למד במשך כשנתיים. בישיבה הוא ספג תורה וחוכמה, והושפע מתורתו הלאומית של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, תורה הרואה ערך בתחיית האומה ודוגלת במעורבות אקטיבית בה/בתהליך זה. בית המדרש הזה התאים לאורח חייו של רזיאל ולשאיפותיו הלאומיות. כאן הוא מצא את שאהבה נפשו, את דרך אחדות הקודש והחול, האמונה והעשייה, יראת השמיים וההשכלה. על ערכים אלו גדל משחר נעוריו בבית הוריו, ר' מרדכי ובלומה רזיאל, ובדרך זו גם התחנך על ידי מוריו בבית הספר היסודי והתיכוני 'תחכמוני' בתל אביב.

תפיסה כזאת של יהדות שלמה, ספוגה ברוח לאומית ובציפייה לגאולה, הייתה לו מורשת מאבות אבותיו. סבו מצד אמו, רבי יהודה ליב גורדין זצ"ל, היה גאון מופלג בתורה, מנהיג ציבור משכמו ומעלה, איש משכיל בעל מחשבה מקורית. סבו מצד אביו, רבי ניסן עובדיה רוזנסון זצ"ל, השתוקק כל ימיו לגאולת ישראל וליישוב הארץ. מדי לילה היה אומר את 'תיקון חצות' ובוכה על חורבן המקדש וגלות העם היהודי. העוז הפנימי וכישרון ההנהגה, יחד עם הערגה לגאולה ולבניין המקדש' נטמעו בנשמת הנכד, פיעמו בקרבו והפעילו את רוחו משחר ילדותו.

כבר בהיותו ילד רך בימים חלם דוד על מלחמה לשחרור הארץ ועל הקמת מדינה עברית, וגם על בניין בית המקדש. "חפצתי כי יהיה מקדש ה' על תילו ובני ישראל על אדמתם", כתב בנעוריו. "חפצתי כי ישוב גבול אדמת ישראל מלבוא חמת עד נחל הערבה. חפצתי כי נהיה אדונים לנפשנו ובלתי תלויים בדעת אחרים, מקרב אחינו נשים עלינו מלך, ואז תתנוסס ירושלים הבנויה בהדרה, והלכו לאומים לאורה, ומלכים לנוגה זרחה. אז יעמדו הכהנים לבושי פאר במשמרותיהם, והלוויים ישירו על דוכנם". שאיפות אלו היו תוכן חייו.

סיפורו של דוד רזיאל הוא פרק מתוך עלילה היסטורית ארוכה מאוד, שראשיתה בימי קדם, במלכות ישראל ובית המקדש השני, אמצעיתה בתקומת מדינת ישראל וצבאה, והשלמתה תהיה בהקמת הבית השלישי. את הדחיפה והמרץ להגשמת החזון הגדול קיבל דוד מתוך כיסופי הדורות וממהלך חיי משפחתו.

*

דוד רזיאל היה אחד מגיבורי האומה הישראלית בדורו. מעריציו החשיבוהו לגדול המפקדים העבריים בדור התחייה, ולמכונן הצבא העברי. "חמש־עשרה שנה חיכיתי לאדם כזה", אמר עליו זאב ז'בוטינסקי בעקבות הפגישה ביניהם, ומינה אותו לעמוד בראש תנועת בית"ר ואף למפקד האצ"ל בארץ ישראל. הודות לכישרונותיו הנדירים, היו שסימנו אותו כיורשו הרוחני של ז'בוטינסקי, אשר נפטר בשנת ת"ש (1940). אך חלפה פחות משנה, ובמשימת הגבורה בעיראק, שאליה התעקש דוד לצאת בראש הכוח הלוחם, הוא מת מות גיבורים.

*

הספר שלפנינו שם דגש על הפן האידאולוגי והרוחני של רזיאל, ומציג את הרקע שבו גדל: משפחתו, החברים שעמם גדל, והחינוך שקיבל בימי עלומיו. תחומים אלו נזכרו בקצרה בספרות שנכתבה עד היום על רזיאל, ועומעמו מפני שפע המידע על פעילותו המבצעית ועשייתו הפוליטית.

השער הפותח את הספר הוא תולדות חייו של דוד רזיאל,¹ הנחלקות לשלוש תקופות: ילדותו וחינוכו בבית הוריו (תרע"א-תרפ"ג), לימודיו בתיכון, בישיבה ובאוניברסיטה (תרפ"ד-תר"צ), ושירותו ופיקודו באצ"ל (תרצ"א-תש"א). בפרק זה נחשפים לראשונה פרטים לא ידועים מחייו, מתוך חומרים שליקטתי בארכיונים ועל פי ראיונות שקיימתי עם כמה מבני דורו.

השער השני בספר מספק הצצה מיוחדת לחינוך המעולה שקיבל דוד מהוריו. נדפסים כאן לראשונה מכתבים ששלח ר' מרדכי רזיאל לבנו הרך דוד, שמהם נשקפת האהבה הגדולה של האב לבנו, ודאגתו לחינוכו על פי האמונה והמוסר. כן מתפרסמים כאן כמה מכתבים שקיבל דוד מאת סבו, הרב יהודה ליב גורדין, רבה של העיר לומז'ה, וגם מכתב של דוד לסבו, שבו הוא מספר על הטיול שערך במקומות הקדושים בירושלים ובסביבתה.

פירותיו של החינוך המסור מתגלים במאמריו של דוד משנות ילדותו ונערותו, אשר נאספו בשער השלישי. במאמרים אלו הביע את רחשי ליבו ואת שאיפותיו הלאומיות, בתמימות אופיינית לנער בן גילו, אך בעמקות מחשבה של אדם בוגר, ובסגנון משובח של סופר מנוסה. בהמשך הפרק מובאים מאמרים שכתב בבגרותו, כחייל בשורות האצ"ל ואחר כך כמפקד הארגון. מאמרים אלו גדושים בתוכן צבאי, לאומי ויהודי, ומבטאים את רוחו הכבירה. חלק מהמאמרים לא התפרסמו עד היום, וחלקם התפרסמו (בעילום שמו או תחת שם עט) בעיתוני המחתרת, בתקופת שירותו בה.

אחר מותו של רזיאל קיבלו הוריו מכתבי תנחומים חמים ונרגשים מאת קרוביהם וחבריהם, וכן מאישי ציבור נכבדים. באותם ימים הכירו רק מתי מעט את פרטי עבודתו החשאית ואת תרומתו הכבירה לעם היהודי. עם זאת, רבים הבינו כי מדובר בגיבור בעל שיעור קומה, אשר מסר את חייו למען העם והארץ, והביעו את כאבם על האובדן הגדול. לקט נבחר מתוך מכתבי התנחומים מובא בשער הרביעי.

בשער החמישי מובאים עשרות מאמרים שנכתבו על דמותו של דוד רזיאל, מאת חבריו הקרובים ופקודיו במחתרת, ומאת רבנים (מהם שלימדוהו בצעירותו) ואישי ציבור. במאמריו של דוד רזיאל ובמאמרים עליו, אשר פורסמו בכתבי עת מחתרתיים, הופיעו הביטויים המקצועיים בצורה מקוצרת מטעמי חשאיוּת, כגון קצם (קצינים); הג (הגדוד). בספר זה השלמנו את המילים הללו.

"לעולם יהא בעל שמועה עומד נגד עיניך", הורו לנו חז"ל. אלבום התמונות של דוד רזיאל נחשף בספר זה לראשונה, בשער השישי. האלבום מספק לנו אחיזה ממשית ומרגשת בשפע הסיפורים והזיכרונות על גיבור ישראל. דמותו האמיצה והחייכנית מקבלת בפרק זה חיות מיוחדת, וכל תמונה מקפלת בתוכה סיפור מחייו.

לצד התמונות הסדורות באלבומו האישי של רזיאל נוספו כאן תמונות, מסמכים ותעודות אשר נאספו בעמל מתוך ארכיונים אישיים וציבוריים, ומתוך אלבום זיכרון שהכין ר' מרדכי רזיאל אחר מותו של בנו.² כן הובאה כאן סדרת תמונות מהלווייתו הממלכתית, עם הבאת ארונו מקפריסין להר הרצל בירושלים, בשנת תשכ"א (1961).

*

בהלוויה הספיד מנחם בגין את רזיאל ואמר: "הוא היה דמות מופלאה של חייל ומפקד, לוחם ומורד, ספרא וסייפא, אשר קיים את מצוות המצוות של הדור האחרון לשעבוד והראשון לאתחלתא דגאולה, לאמור: ללמד בני יהודה קשת. הוא הקדיש את חייו לשתי שאיפות שאחת היו: חידוש הכוח העברי וכיבוש העצמאות העברית".

בגין הוסיף כי "דוד רזיאל הוא אחד ממחדשי האומה, אחד מגדולי מבשריה ונושאיה של גבורת ישראל המחודשת. לכן ינון שמו בדברי הימים של העם הנצחי לדורי דורות".³

דמותו המופתית של רזיאל היא בשבילנו סמל חינוכי לאהבת העם, תורתו וארצו, ומלמדת אותנו לחיות חיים יהודיים מלאים, להקפיד על כבוד האומה ועל מורשתה הרוחנית, בלי ויתורים ופשרות. הבה נלך בעקבותיו.

*

ברצוני להודות ליוסף קיסטר, לפרופ' אריה נאור אחיינו של דוד רזיאל, לד"ר מיכל אהרוני־רגב, ליעקב היימוביץ ורעייתו שולמית (לבית מייזל), לתמר וולף (לבית מייזל), לר' יעקב פרנק; לרב טוביה שלמה בר אילן, לאביחי אברהם ולרב מנחם קמפינסקי על הערותיהם על טיוטת הספר, וכן למירי יהלום ממכון ז'בוטינסקי ולצוות המרכז התיעודי ב'בית הרב' בירושלים על החומרים שהעמידו לרשותי מתוך הארכיון.

משה נחמני

אייר תשפ"ד, מאי 2024

1 עד כה חובר ספר ביוגרפי אחד על דוד רזיאל, אשר פורסם על ידי אחיינו פרופ' אריה נאור לפני עשרות שנים, בשנת תשנ"א (1990). בספר שלפנינו נעשה שימוש בביוגרפיה מפורטת זאת.

2 האלבום הוכן כעותק יחידאי למשפחה המצומצמת.

3 דבריו של בגין יובאו להלן (עמ' 316) במלואם.

שער ראשון: תולדות חייו

פרק א':
אהבת התורה והארץ

בין יערות עבותים וגבעות מוריקות, לאורך שפת נהר הוויליה, ניצבה העיירה היהודית יאנובה שבמחוז קובנה, ליטא. בעיירה שקטה זו חיה משפחת רוזנסון,⁴ משפחה שהייתה חדורה אהבת תורה ואהבת ארץ ישראל.

אבי המשפחה, רבי ניסן עובדיה רוזנסון,⁵ חניך הישיבה בווילקומיר, נודע כגאון בנגלה ובנסתר. הוא הוסמך לרבנות על ידי רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. האם, חיה⁶ לבית טוביאס, גדלה מילדותה ביאנובה. בשנת תרמ"א (1881) נולד להם בן, וייקרא שמו בישראל אברהם מרדכי, הוא אביו של דוד רזיאל, גיבור ספרנו. כעבור שנים אחדות נולדה הבת רחל.

לאחר מספר שנים הוזמן הרב ניסן עובדיה רוזנסון לכהן כרבה של הקהילה היהודית בעיירה הקטנה ונדזיגולה,⁷ צפונית לקובנה. הוא כיהן שם ארבעים וחמש שנה, עד לפטירתו בשנת תרפ"ד (1924). בתקופת מגורי המשפחה בעיירה ונדזיגולה נולדו שני בנים נוספים: בשנת תרמ"ח נולד ישראל שלמה, ובשנת תרמ"ט נולד צבי.

הרב ניסן עובדיה היה חובב ציון בכל רמ"ח איבריו. הוא וזוגתו חיה גידלו את ילדיהם לתורה, ליראת שמיים ולאהבת הארץ. פירות החינוך נראו בקרב צאצאיהם, שהיו תלמידי חכמים ומסורים לציון.

רחל רוזנסון־גורפינקל

כשהגיעה הבת רחל לפרקה היא נישאה לתלמיד חכם מופלג, הרב יהודה (יודל) גורפינקל, שכיהן אחר כמה שנים כראש ישיבה לבחורים צעירים ביאנובה.

הרב גורפינקל היה מראשוני הציונים בליטא. כשהיה מטייל על שפת נהר הוויליה היה רואה בדמיונו את הירדן. לפעמים היה חומד לצון, עוצר איזה איש בדרכו ושואל: אדוני, איפה היא הדרך המובילה לפלשתינה? הוא שאף לעלות ארצה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה הגשים את חלומו, עלה עם משפחתו והתיישב בתל אביב.⁸

צבי רוזנסון־רזיאל

צבי רוזנסון, הבן הצעיר במשפחה, למד בישיבות בסלבודקה ובוולוז'ין. אחר נישואיו עבד בהוראה, והיה מראשוני המורים העבריים בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה, אשר הוקמה על ידי הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך. במוסד זה לימד גם אחיו הגדול הרב ישראל (שעליו יסופר להלן). שניהם נחשבו כ"עטרת המורים" במוסד.

עם עלותו ארצה בשנת תרפ"ג (1923) עברת צבי את שם משפחתו לרזיאל. בשנת תרפ"ז (1927) הוא התחתן עם נסיה הורביץ, והיה מראשי 'המרכז החקלאי'.

הרב ישראל רוזנסון

הבן האמצעי במשפחה רוזנסון, ישראל שלמה, נולד כאמור בוונדזיגולה בשנת תרמ"ט (1888). הוא גדל בתורה, ונודע כתלמיד חכם מובהק. לימים נבחר לשבת על כיסא אביו ברבנות העיירה. אחר כך התמנה כמו"ץ בעיר הגדולה קובנה, על מקום חותנו הרב ישראל ניסן קרק.

במקביל לעבודתו הרבנית, שימש הרב ישראל רוזנסון גם מורה לעברית בגימנסיה היהודית בקובנה.

הוא היה פעיל ציוני דגול, השתתף בפעילות הקרן הקיימת לישראל ונשא במשרות חשובות. בין היתר כיהן כיושב ראש תנועת המזרחי בליטא, וערך את כתב העת 'די מזרחי וועלט'. בעבודתו הציונית הוא פעל בעד מדיניות ציונית בלתי ותרנית. אהדה יתרה גילה לתנועת בית"ר. משנת תרצ"ה (1935), עם ייסודה של הסתדרות ציונית חדשה (הצ"ח), עזב את המזרחי והתמסר בכל מרצו להצ"ח, עד שנבחר לכהן כנשיא הצ"ח בליטא. למעשה הוא היה הרוח החיה במחנה הרוויזיוניסטי בליטא. בנוסף לכך עמד בראש ארגון צד"ר (ציונים דתיים רוויזיוניסטים).

הרב רוזנסון היה בקשר אישי עם מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי, אשר התייחס אליו בהערכה רבה ונהג לבקר אצלו בעת שנקלע לקובנה.⁹

הוא "היה מראשי הציבור היהודי בליטא, ופרסומו היה גדול בכל קצווי המדינה כעסקן ציבורי רב פעלים ולוחם ללא חת למען הציונות הגדולה", כך נכתב בעיתון 'המשקיף'¹⁰ שנדפס בארץ בסמוך לפטירתו. לא היה מוסד יהודי בקובנה שלא נעזר בו.

הרב רוזנסון היה הרב הראשי של הצבא הליטאי.¹¹ הוא חיבב השכלה, והיה חבר הוועד של החברה להיסטוריה ואתנוגרפיה של היהודים בליטא.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ניסו לסדר לו רישיון עלייה ארצה, אך הוא סירב והתעקש להישאר עם בני קהילתו. זמן קצר אחרי כניסת הסובייטים לליטא הוא נפטר.

יוסף קלרמן ספד לו: "הוא עמד וכרך שוב את הספר עם הסיף. את התורה עם הקנאות. הקו האופייני אשר עבר כחוט השני בכל פעולותיו היה הקנאות הלוהטת לגאולת ישראל האמיתית, השלמה... הוא עמד בראש תנועה קנאית בישראל... בעונה ההיא הרי הוא ביחד עם האי גברא רבא וקדישא מירושלים זצוק"ל [הרב אברהם יצחק הכהן קוק] יצא חוצץ והכריז: 'ציון רק בצדק תיפדה' (כך היה מאמרו הראשון). הוא נועד על כן להיות הריש גלותא של הציונות בגולה... שירת חייו באמצע נפסקה".¹²

המרכז הציוני בליטא פרסם מודעת אבל על הרב "שהצטיין מאוד בתור יוצא מן הכלל במלחמתו ובעבודתו לטובת הציונות וצרכי העם". ואילו במודעה מטעם 'הגוש הלאומי בליטא' נכתב עליו: "היקר באדם והציוני הנלהב והלוחם שבמסירותו לקדשי היהדות ובעבודתו לטובת כל שדרות עמנו ישמש סמל ומורה דרך גם לימים הבאים".

משפחת רוזנסון הייתה, אפוא, משפחה ציונית מובהקת, וארץ ישראל עמדה בראש מעייניה. זיקתם העמוקה לארץ ישראל ולגאולת העם נבעה מתוך שורשים קדומים ועמוקים, כפי שנספר להלן.

ר' אברהם מרדכי רוזנסון (רזיאל)

האח הבכור במשפחת רוזנסון, ר' אברהם מרדכי, נולד־בעיירה יאנובה בכ"ב בתשרי תרמ"א (1880). בצעירותו למד ב'חדר' ומפי אביו הרב, עד הגיעו לגיל בר־מצווה. אחר כך למד בקיבוץ הלומדים בעיירה איישישוק ואף בישיבות הגדולות והנודעות במיר, בוולוז'ין ובסלבודקה.

משחר נעוריו היה מרדכי חדור אהבה לארץ ישראל ולהט של כיסופי גאולה. לימים סיפר לילדיו כי בהיותו כבן שלוש התעורר בלילה לקול בכי שנשמע בחלל הבית. הוא ירד ממיטתו, חיפש מאין מגיע הקול וראה אור קלוש בוקע מחדר השינה של הוריו. הוא ניגש לשם ומצא את אביו, רבי ניסן עובדיה, יושב על הקרקע, אפר מונח על ראשו והוא בוכה באומרו את תיקון חצות. הילד מרדכי נבהל מאוד, פרץ בבכי תמרורים וביקש לדעת את פשר הדבר. האב סיפר לו ברגש על חורבן בית המקדש. "באותו הרגע נעשיתי ציוני", נהג מרדכי לומר.

ואכן, הרוח הלאומית של משפחת רוזנסון ינקה ממסורת העם היהודי. פסוקי הנביאים המלאים בכאב על הגלות והחורבן הנאמרים בתיקון חצות, ומנגד התפילה־הזעקה "חדש ימינו כקדם", היו יסודות הציונות של בני המשפחה. הציפייה לגאולה ינקה ממסורת הדורות, ומשולבת הייתה בחזון קדוש ומרומם שהעם היהודי ישוב לחירותו.

מסירות נפש בעד הציונות

בהיותו נער נקלע מרדכי רוזנסון לאספה בעיירת מגוריו יאנובה, ובה עמד דרשן שהתקלס בציונות. דרשן זה היה מקובל על הבריות, ודבריו הכו גלים. מרדכי לא יכול היה לשאת זאת, והחליט להפריע לו. הוא אחז בכנף בגדו וסילקו מן הבמה. ההמון זעם וביקש להעניש את הנער האמיץ, ובקושי רב הצליחו חבריו לחלצו מן האולם מבעד לחלון. האירוע נודע לאביו, הרב ניסן עובדיה, והוא פנה אליו ושאל אותו מדוע עשה כך, הלוא ידע כי ההמון הזועם עלול לרמוס אותו.

תשובת הנער — תשובה שביטאה את השקפת עולמו — הייתה פשוטה וחד־משמעית: "אפילו ידעתי כי יהרגוני, לא אכפת לי כלל, אם אוכל לסייע במותי להגשמת הציונות". ברוח זו חי, ברוח זו חינך את תלמידיו ברבות הימים, וברוח זו גידל את בנותיו ואת בנו דוד.¹³

יהדות רחבה

כשם שציוניותו הנלהבת של מרדכי לא התנגשה עם תורניותו אלא הייתה חלק ממנה, כך גם השכלתו הרחבה לא סתרה את אמונתו אלא השתלבה עמה. כשהתחיל להתעניין בספרות חילונית, ובליבו התעוררה השאיפה להשכלה כללית, הציץ ולא נפגע. הוא מיזג בקרבו את שני העולמות. היהדות מבחינתו לא הצטמצמה לד' אמות של הלכה, אלא הקיפה עולם ומלואו.

אחרי לימודיו בישיבות נסע לאודסה, ושם רכש בלימודים אקסטרניים השכלה כללית רחבה בלשונות ובספרות, בהיסטוריה ובפדגוגיה, והתכונן לבחינות הבגרות. בתקופה זו לא פרש מעולמה של תורה והיה זהיר בקלה כבחמורה.

הוא כתב שירים ומחזות בעברית, אך ברוב צניעותו החליט שלא לפרסם אותם,¹⁴ והם נותרו עד היום בכתובים.

בשנת תרפ"ב (1922) קיבל מרדכי מכתב מאת ידידו הוותיק דוד מירנבורג, מורה עברי בסרטוב ומנהל הוצאת הספרים 'יבנה', שבו הפציר בו שייכנס לעולם הספרות:¹⁵

שמחתי מאוד לקרוא במכתבו של בן אליעזר שהנך מוכן לתת את ידך לנו ולהשתתף בעבודתנו. מובטחני שלא תתחרט על זה. יש לפניך כר נרחב לעבודה. כל ימי אני מצטער על כשרונך הספרותי שירד לטמיון, ואולי תתגלגל עכשיו הזכות על ידי "להוציאך למרחב". אתה הנך מצד אחד מורה, וקורא וסופר מצד שני, יודע אתה את נפש הקורא, מבין אתה את דרישותיו ותביעותיו ועל נקלה תוכל לכוון את דבריך כלפי הקורא ולא תחטיא את המטרה. כאן עוסקת כבר קבוצה של סופרים במבצע זה, ואני רוצה שגם אתה תיכנס אלינו לא באופן ארעי, כלאחד יד, כי אם בראשך ורובך, כי לאנשים כמוך אנו זקוקים.

[...] הודיעני, מוטיל, משלום בני־ביתך היקרים, מה שלום דוד, אסתר ופנינה, מובן שגם שלום הגברת בלומה בא בחשבון זה.

באהבה רבה, כולי שלך,

דוד

למרות הפצרות מעין אלה נמנע מרדכי מהתמסרות לעבודה הספרותית שאכן הייתה אהובה עליו, ובמקום זאת השקיע עצמו בעבודת החינוך, בה ראה שליחות עליונה.

נישואין

בשנת תר"ע (1910) נשא אברהם מרדכי רוזנסון לאישה את בלומה גורדין. בעיתון 'הזמן'¹⁶ פורסמה ברכה "לרענו הנאמן וחברנו החביב, היהודי השלם, מר מרדכי רוזינסון, ליום כלולתו עב"ג מרת בלומה גורדון, שתהיה בסמרגון ביום ו' ערב ראש חודש אדר שני, ולזכר נדבנו על שמם עץ ל'יער הרצל'". על המודעה חתומים האחים דוד ושפטיל מירנבורג מסרטוב. באותו גיליון פורסמה ברכה נוספת מאת אחד ממכריה של הכלה בלומה, אשר בירך אותה "בברכת השחרור" — כשהכוונה ברורה: שחרור ארץ ישראל.

כבר בעת נישואיהם היו מרדכי ובלומה חדורים רוח לאומית ושאפו לעשייה ציונית. הם הקפידו לדבר זה עם זה בעברית, דבר שלא היה מקובל אז בסביבתם.

אביה של בלומה, הרב יהודה ליב גורדין, כיהן באותם ימים כרבה של העיירה סמרגון¹⁷ בפלך וילנה, שבה ייסד ישיבה גדולה. לאחר נישואיהם התגוררו ר' אברהם מרדכי רוזנסון ובלומה בעיר סמרגון, במחיצתו של החותן הרב גורדין. ר' מרדכי המשיך ללמוד בקורסים הפדגוגיים בסמינר למורים בגרודנה הסמוכה, ועסק בהוראה בעברית.

הרב יהודה ליב גורדין

הרב גורדין חיבר שלושה ספרים תורניים: שו"ת 'דברי יהודה' (ורשה, תרס"ד), ספר דרשות 'דגלי יהודה' (כנ"ל), שו"ת 'תשובות יהודה' (וילנה, תרס"ח); מאמר קצר ברוסית: 'החסידות מהי?' (ורשה, 1903), וספר ברוסית 'התלמוד מהו?' (וילנה, 1909), להגנת התלמוד מפני התקפות מבקריו הנוכרים. בנושא זה הוא עמד בקשרי מכתבים עם טולסטוי.¹⁸

הרב גורדין היה בעל השכלה רחבה. הוא ידע רוסית וגרמנית ונהנה מספרות יפה. חיבוריו (במיוחד 'דגלי יהודה') ומכתביו מצטיינים בשפה עברית צחה בלתי מצויה, וניכרים בהם החום האנושי והגדלות הרוחנית שלו.

בשנת תרע"ג (1913) עזב הרב גורדין את סמרגון והתקבל לכהן כרבה של לומז'ה (שעל שמה נקרא "הגאון מלומז'ה") שבפולין. באחרית ימיו כיהן כרבה של הקהילה היהודית בשיקגו, ארצות הברית.

הוא היה חובב ציון שמסר נפשו בעד בני עמו, ומסופרים על כך כמה סיפורים.¹⁹ אשתו אסתר שרה, הרבנית מלומז'ה, נודעה כאשת חסד טובה ומיטיבה, ונפטרה בשנת תרס"ח (1908).

הרב גורדין נפטר בשנת תרפ"ה (1925). בהלווייתו השתתפו כחמישים אלף איש.

4 לעיתים נכתב שם המשפחה רוזינסון, רוזנזון וכדומה.

5 הותיר אחריו חידושי תורה בכתב יד. כמה מחידושיו נדפסו בקובץ התורני 'המאיר', גיליון י', עמ' קלג–קלה.

6 נפטרה בשנת תר"פ (1920).

7 בכתב יידי: ווענדאזיגולע.

8 הרב יהודה גורפינקל נפטר בי' באדר א' תרצ"ח (11 בפברואר 1938). אלמנתו רחל נפטרה בל' באב תש"י (12 באוגוסט 1950).

9 ראו על כך בביוגרפיה 'דוד רזיאל' מאת אחיינו אריה נאור, עמ' 24.

10 'המשקיף' כ"ה באדר א' ת"ש (5 במרץ 1940).

11 על פי עדותו של דב שילנסקי, שהכירו אישית.

12 'המשקיף' כ"ה באדר ב' ת"ש (4 באפריל 1940). וראו שם את מאמרו של דוד רוזנסון, בנו של הרב.

13 כך סיפר נכדו אריה נאור בחוברת 'קבוצת משמר הוולגה', עמ' 126.

14 ראו על כך אצל נאור, עמ' 24.

15 ארכיון דוד רזיאל, מכתב מתאריך 24 באפריל 1922 (כ"ד בניסן תרפ"ב).

16 וילנה, ל' באדר א' תר"ע (11 במרץ 1910).

17 קודם לכן הוא כיהן בעיירות מיכאילישוק, אוגוסטוב ואוסטרוב־מזוביצק.

18 העתקי המכתבים ששלח טולסטוי לרב גורדין שמורים בספרייה הלאומית.

19 'ספר זיכרון לקהילת לומזה', עמ' 115 ואילך.