לא יעלה על הדעת

פתח דבר

כשהייתי ילד קטן, דודה שלי תמיד אמרה לי ששקר מחמיר את המצב. אבל היא אף פעם לא הסבירה שגם האמת עלולה לעשות את זה. את השיעור הזה למדתי בכוחות עצמי בקיץ 1958, כשהייתי בן אחת־עשרה.

עד אז היתה לי ילדות רגילה לגמרי. גדלתי אצל דודה סיליה, וגרנו בדירה קטנה בלי מעלית ברחוב מלא בורות בלוֹאֶר ווֹשבּוֹרן. כמו רוב השכנים, לא היה לנו הרבה, אבל הסתדרנו. ממש מתחתינו גר זוג נחמד, מר וגברת קינג, והחבר הכי טוב שלי, ווֹלי, גר בצד השני של הרחוב. כשהיה חם, וולי ואני היינו רוכבים על אופניים לאגם, ושם היינו צדים צפרדעים או דגים בחוט וסיכות ביטחון. והילדים תמיד היו בחוץ, קפצו בחבל ושיחקו כדורגל עם קופסת שימורים. גם בית הספר היה סביר. המורה שלי, גברת פּינסֶנט, אמרה לדודה שלי שאני פיקח אבל לא מרוכז. מתברר שאהבתי לחלום בהקיץ.

אבל בשבועות האחרונים של שנת הלימודים חל שינוי. זה לא היה משהו שראיתי או שמעתי, אלא יותר משהו שהרגשתי. הדודה הרגועה שלי, שטיפלה בי בכל יום ויום בחיי, היתה שונה. היא התייחסה להכל בלהט חדש. בבת אחת החלו להטריד אותה החתולים העזובים בסמטה והקילופים הקטנים בשולי קערות הדגנים שלנו. היא התחילה להתלונן על המדרגות הלולייניות שהיינו צריכים לעלות בהן לדירה שלנו. היא דיברה בלי סוף על כך שהיא רוצה בית עם גדר וחצר.

תליתי את השינויים האלה בגבר החדש שהיא התחילה לצאת איתו. הוא היה אחד המטופלים שלה בבית החולים סנט אוגוסטין, שבו עבדה כאחות לילה. חשדתי שהוא מבטיח הבטחות שלא יקיים לעולם. חשדתי בה שהיא מאמינה לו. אף על פי שלא פגשתי אותו, אני זוכר שהיתה בי איזו מודעות עמומה לכך שהוא לא איש טוב. קיוויתי שהיא תשכח ממנו, כמו ששכחה מכל השאר, ושהכול יחזור לקדמותו. אבל זה לא קרה. במקום, קרה הדבר הנורא מכול, שהפך את חיי בדרכים שלא הייתי מסוגל לדמיין בכלל. נאלצתי לעזוב את הדירה ועברתי לגור עם אמי הביולוגית. היא היתה סוכנת משק בית, כולל מגורים, בבית משפחת הֵנֵבֵּרי, המשפחה העשירה והמכובדת ביותר בוושבורן. מהר מאוד גיליתי שלאף אחד אין מושג מי הם באמת.

עברו שלושים שנה מאז אותם אחר צהריים חמים באוגוסט שבהם נרצחה משפחת הנברי — אמא, אבא ובן. אולי נראה שזה די והותר זמן כדי שזיכרונות יִקהו, אבל מפעם לפעם אני מתעורר באמצע הלילה ואני עדיין שם. עומד על המדשאה המטופחת שלהם. האקדח יורה. פעם, פעמיים, שלוש. החולצה שלי מתמלאת ברסס דמם וטעם מתכתי משתלט על לשוני. כשאני מרים את העיניים, אני רואה את אמא לידי. המדים שהיא לובשת מרוחים באדום לאורך קו הכפתורים. היא אוחזת בזרועי. "תומאס? תקשיב לי!" אני לא מסוגל להישיר אליה מבט.

אחר כך באה גריסת צמיגים אטית על החצץ בשביל הגישה. הרופא מגיע, אבל עשרות בקבוקי התרופות שיש לו בתיק השחור אינם יכולים לשנות את מה שכבר קרה. "תזדרז!" קוראת אמא. היא מושכת מעלי את הבגדים המלוכלכים. "אני צריכה לכבס את ה —״

דלת המכונית נטרקת. אפילו עכשיו אני זוכר במדויק את הדילמה שרחשה אז בראשי הילדי. הוא מתקדם לעברי. יש לי רק רגע אחד להחליט.

אספר את האמת?

או שאהיה טוב ואמיץ. ואשקר.

"גרינלֵייק כרוניקל"

17 במרס 1959

נפתח משפטו של בן ה־11 החשוד ברצח משולש

דממה השתררה הבוקר באולם בית המשפט בגרינלייק עם הישמע דברי הפתיחה במשפטו של תומאס ליאון וֶייר בן ה־11. וייר מואשם בכך שירה למוות בבני המשפחה הידועה ביותר בוושבורן, מיוריאל הנברי, 36, ד"ר ריימונד הנברי, 41, ובנם מרטין, 16. מיוריאל היתה בתו היחידה של המיליונר, איש העסקים והפילנתרופ מרטין אוליבר גלאדסטוֹן. וייר טען לחפותו.

התובע קליי פיבּס מסר הצהרה ואמר כי "הטעות היחידה של משפחת הנברי היתה שפתחה את דלתה בפני אדם מסוכן. תומאס וייר הוא בנה הלא חוקי של סוכנת משק הבית שלהם, ילד בעל עבר בעייתי. למרות זאת, הם קיבלו אותו בזרועות פתוחות. ותוצאת הנדיבות הזאת היתה אלימות, אלימות שלא ניתן לתאר במילים." כשהתבקש הסנגור ויליאם אוונס להגיב, הוא אמר, "שום דבר אינו פשוט ומסודר כפי שמר פיבס רוצה שתאמינו. אבל התיק הזה יידון בתוך אולם בית המשפט ולא על המדרגות אליו."

אם יימצא אשם, וייר יהיה האדם הצעיר ביותר שיורשע כמבוגר בעבירה שנושאת עונש מוות. העדויות יחלו מחר, כשלדוכן יעלה רופאה האישי של מיוריאל הנברי, ד"ר ארנולד נורטון.

1

ב־14 ביוני 1958 הבעיה הגדולה ביותר שלי היתה עשן בעיניים. וולי ואני היינו על מדרגות החירום של הדירה שלי והשתמשנו בכלים שלו לצריבת עץ. הוא הביא לי לוח דק, ואני העברתי עליו את קצה המתכת החם כדי לצייר את האותיות של שמי. ה־ת' יצאה רועדת, אבל ב־ו' כבר הצלחתי יותר. רציתי לתלות את השלט הגמור על דלת החדר שלי, אף על פי שהוא לא היה החדר שלי בלבד. חלקתי אותו עם דודה שלי. חשבתי שאם יהיה לי זמן, אולי אצרוב גם את השם שלה. תומי וסיליה.

עמדתי להתחיל את ה־מ', כשדודה סיליה צעקה. שוב. "תומי? בוא הנה! מהר, מהר!"

"מה היא רוצה?" שאל וולי. הוא שפשף את הפלומה שעל ראשו. אתמול אמא שלו עשתה לשנינו תספורת זהה של סוף הלימודים במכונה השחורה שלה. השיער של וולי היה עכשיו במין גוון בלונד־כתמתם ושלי חום פשוט. לו היו נמשים ורווח בין השיניים. לי לא היה אף אחד מהם.

"בטח איזה חרק," אמרתי.

"היא חותכת אנשים אבל פוחדת מקצת יותר רגליים?"

צחקתי ונתתי לו את צורב העץ. "אחיות לא חותכות אנשים, וולי. הן תופרות אותם."

עברתי מעל כבל החשמל ונכנסתי דרך החלון למטבח. ובאמת, בחדר האמבטיה מצאתי את דודה שלי עומדת על מושב האסלה עם ידיים מאוגרפות על החזה. בקרקעית הכיור היה צבתן כתום ענקי.

"הוא פשוט יצא מהביוב," היא אמרה.

הוא ניסה לברוח, אבל כל הזמן החליק. הושטתי יד ותפסתי אותו בין כפות הידיים.

דודה שלי רעדה כשירדה מהאסלה. "אתה תמיד דואג לי, תומי."

זה היה נכון. לפחות ניסיתי. ככל שיכולתי. קרצפתי את הכלים והבאתי לה ארוחת בוקר כשהיא התעוררה אחרי משמרת, או שהברשתי את העפר מהנעליים הכי טובות שלה, אלה עם אבזמי הכסף.

היא הסתובבה בחזרה אל המראה שבחדר האמבטיה. "אתה יכול עכשיו להיפטר ממנו? ותגיד לוולי שהוא צריך ללכת. אמא שלך תהיה פה עוד מעט, ועדיין לא ניקית את הפנים. או מאחורי האוזניים." היא נרכנה להביט מקרוב בדמותה ומרחה שפתון על השפתיים. אחר כך ניגבה אותו בנייר טואלט. "אני נראית זקנה, נכון?"

"את רק בת שלושים ושלוש."

"ששש, תומי. עשרים ותשע. לא, אני אהיה בת עשרים ושמונה. עשרים ותשע נשמע כזה בלוף."

"אוקיי," אמרתי, אבל לא הבנתי.

היא שוב מרחה שפתון ואחר כך הביטה בי. "יש לך גם לכלוך על הצוואר."

הרגליים של הצבתן דגדגו לי בכפות הידיים והרגשתי שיש לי גוש בבטן. הזעפתי פנים.

"למה הפרצוף? אתה לא רוצה להתנקות לכבוד אמא שלך? מחר יום ההולדת שלך, ואני יודעת שהיא מתרגשת לראות אותך."

אני עצמי פקפקתי בזה מאוד. אמא שלי היתה זרה מבחינתי. כשהייתי בן שעתיים בלבד, היא נתנה אותי לדודה שלי ומיד חזרה לעבוד אצל משפחת הנברי. הם כולם גרו יחד בבית ענקי באַפֶּר וושבורן, ושמעתי שיש להם בריכה וחוף והרבה יער לשוטט בו. יותר דשא ממה שיש בפארק שלם. בקושי עשרים דקות מפה באוטובוס.

כשהייתי קטן יותר, ביליתי המון זמן בחלומות על המקום הזה. בראש שלי, הוא היה כמו תמונה ממגזין. למשפחת הנברי היה אפילו בן שהיה גדול ממני בכמה שנים, והייתי בטוח שהוא יעשה לי סיור. אבל בכמעט אחת־עשרה שנות חיי, דודה שלי ואני הלכנו לבקר אצלם בדיוק אפס פעמים.

דודה סיליה התקרבה אלי. הפה שלה זז. שמעתי אותה אומרת, "אני נשבעת לך, לפעמים אני מדברת לאוויר."

"סליחה." זה לא היה בשליטתי. קרה לי הרבה שאיבדתי את הריכוז. כמו שהמורה שלי אמרה.

לקחתי את הצבתן החוצה אל מדרגות החירום ופתחתי את הידיים כדי להראות לווֹלי. במקום לברוח, החרק נשאר על כף היד שלי. לא זז מילימטר. נראה לי שהוא בהה בנו. או שאולי היה המום. המעבר מסיפוֹן מלוכלך לאור השמש בטח היה הלם בשבילו.

"הוא ענקי," אמר וולי והתרחק. "טוב שאנחנו הגברים פה בסביבה לשמור על דודה שלך."

"נכון מאוד." גם וולי לא אהב חרקים, אבל אני לא פחדתי. וגם אם כן, לא הראיתי את זה. ניערתי את הצבתן והוא החליק ונעלם.

"תזדרז, תומי," קראה דודה סיליה מחדר השינה. אחר כך היא תחבה את הראש מעבר למשקוף. "ולהתראות, וולי."

וולי הכניס את הכלים שלו לקופסה וירד במדרגות המתכת לרחוב. הוא חצה את הרחוב ונבלע בדלתות הזכוכית של הבניין שלו. גם הדירה שלו היתה בקומה השלישית, אבל היו בה שלושה חדרי שינה כי היתה לו אחות קטנה, סאני. אם היינו תופסים אחד את השני ברגע הנכון, היינו מנופפים זה לזה מהחלונות. דודה סיליה ואני היינו ברשימת המתנה לדירה הבאה שתתפנה עם שני חדרי שינה, אבל ידעתי שכשנעבור, אני אתגעגע לנפנופי השלום עם וולי.

נכנסתי פנימה ומצאתי את דודה סיליה מחליפה שוב את החולצה.

"למה את עושה מזה כזה עניין?"

"כי אני רוצה לעשות מזה עניין." היא כרכה צעיף ורוד סביב הצוואר. "מה לא בסדר בלהיראות טוב בשביל אחותי?"

ידעתי שלמאמצים של דודה סיליה אין שום קשר לאמא שלי, אלא רק לחבר החדש שלה. הוא היה הכי גרוע בינתיים. בכל פעם שהיו להם תוכניות, דודה סיליה חיכתה על המדרגה בכניסה. הייתי מרגל אחריה ממדרגות החירום. היא פשוט עמדה שם, בידיים אחוזות זו בזו, גם כשירד גשם. וכשהוא היה מגיע לבסוף במכונית הכהה שלו, הוא בקושי האט. הוא היה צופר, והיא היתה יורדת בריצה למדרגה התחתונה כשהחצאית שלה מתנופפת קדימה ואחורה. לפעמים, בזמן שהוא נסע משם, הוא היה תולה את הזרוע על החלון. תמיד נעצתי עיניים ביד שלו. באצבעות שלו. לבנות ושמנות ומכוערות. חששתי שהן הותירו את חמש החבורות הזעירות בחלק העליון של הזרוע של דודה סיליה. ספרתי אותן בזמן שהיא ישנה.

"תום?"

הייתי מוכן להתערב על חמישה סנט שהיא מתכוננת לצאת איתו אחרי שאמא תלך.

"תומי? אתה שומע אותי?"

"הא?"

"אמרתי שתתכונן ותרד לקדם את פניה."

"לקדם את פניה?"

"להגיד שלום כשהיא באה. אתה יודע. קדימה, תזדרז."

אף פעם לא עשיתי את זה בעבר. לצאת לחכות. צחצחתי שיניים והעברתי מטלית עם סבון על הצוואר. אחר כך ירדתי שלוש קומות במדרגות. הייתי צריך להידחק על פני מר פּוֹבֶּר, שישב על המדרגה בכניסה לבניין. הוא גר בקומת הקרקע וישב שם בכל יום, אפילו במזג אוויר סוער. דודה שלי סיפרה לי שהוא "ירד מהפסים" במלחמה ואין לו משפחה שתטפל בו. הוא לא היה מסוגל אפילו לעבוד לאורך זמן כאורז מצרכים בסופר. דודה סיליה אמרה שהוא בן ארבעים וארבע, אבל אני הייתי מנחש שהוא בן מאה ועשר. הראש הקירח שלו היה מכוסה כתמים והסנטר היה זקוק לגילוח. היו לו כתמים צהובים על החולצה, מתחת לבתי השחי. הייתי צריך לעצור את הנשימה כשחיכיתי, מפני שהוא הסריח אפילו יותר מהרגיל בגלל היום החם.

ברחוב היו כמה ילדים ששיחקו קלאס ואחרים שציירו בגיר. רציתי להצטרף אליהם. גברת פינסנט אמרה שאני האמן הכי טוב בכיתה. כשציירנו דיוקנאות עצמיים בעפרונות צבעוניים, הציורים של כולם היו זהים, אבל אני ציירתי את הפנים שלי ממשולשים. הפה והעיניים והעצמות בלחיים. אפילו השיער שלי היה עשוי כולו ממשולשים דקים. ראיתי את כל העסק בתוך הראש כמו תמונה ופשוט העתקתי אותה. כמה חבר'ה גיחכו, אבל גברת פינסנט אמרה להם שאני הכי יצירתי בכיתה. "מדגים עיוות מושגי מתקדם," היא אמרה. לא היה לי מושג למה היא מתכוונת, אבל זה השתיק את כולם ועוד איך.

כשגברת מבניין אחר עברה על פני הבניין שלנו, שמעתי את מר פובר ממלמל דברים גסים. על הרגליים שלה. התחתונים שלה. מה שהוא היה עושה לה אם היה תופס אותה. היא הלכה מהר יותר ואימצה את התיק שלה לבטנה. הסתובבתי וראיתי את הלשון הלבנה שלו מציצה בין השפתיים. בכל פעם שהוא אמר מילים גסות, מה שקרה כל הזמן, זה תמיד עורר בי איזו פגיעוּת. וכעס. כל כך הרבה פעמים דמיינתי איך אני תופס לו את הלשון באצבעות ומושך ומושך עד שכל השריר החלקלק הזה משתחרר. הוא יסתלסל ויתעוות בתוך האגרוף שלי, ומר פובר לא יהיה מסוגל לומר שום מילה מלוכלכת נוספת בחיים שלו.

"אנחנו באמת צריכים לרחם עליו," אמרה לי דודה סיליה כשהתלוננתי. "תחשוב על זה. אין לו אף אחד לאהוב. אף אחד שאוהב אותו. שום דבר שימלא אותו. אני משערת שהוא מין בחור ריק כזה, נכון?"

"אפילו לא קרוב," אמרתי. הוא לא היה ריק. כל הגולגולת שלו היתה מלאה זבובים דוחים וזבל רקוב. כשהוא קרא לי "ממזר קטן" כי לא היה לי אבא, דודה שלי אמרה לי להתעלם ממנו. היא אמרה שאני מיוחד מכדי שיהיה לי אבא. היא אמרה שפשוט הופעתי בעולם בבּוּם גדול. פעם האמנתי לה, אבל אז למדתי את העובדות. לא היה שום בום. וולי ואני גילינו בדירה שלו ספר, שהוחבא על המדף העליון מאחורי כל שאר הספרים, עם ציורים של גברים ונשים. וראו בו בבירור שבשביל תינוק צריך אבא. המשמעות היתה שאבא שלי לא רצה אותי. בדיוק כמו אמא שלי.

בדיוק אז הילדים התחילו לרדת מהאספלט. מכונית נוצצת בצבע ירוק־מנטה עם גג נפתח נסעה באמצע הרחוב וסטתה ימינה ושמאלה כדי לחמוק מהבורות העמוקים. היא עצרה מחוץ לבניין שלנו. מקדימה ישבו שני גברים, ואמא שלי היתה דחוסה מאחורה, עם מטפחת מנוקדת קשורה סביב הראש. האיש במושב הנוסע קפץ החוצה והטה את הכיסא שלו לפנים. הוא היה גבוה ורזה ושזוף.

"הגעת בלי שום תקלה," הוא אמר כשהושיט את הזרוע לאמא שלי. היא ירדה לכביש. אחר כך הוא הושיט יד אל המושב האחורי והרים ממנו שקית נייר דחוסה. היא לקחה אותה ממנו.

"תודה, מר פוּלסאם. ותודה גם לך, ד"ר הנברי. אני מקווה שלא גררתי אתכם רחוק מדי מהמסלול."

"ברור שזה רחוק," אמר הנהג. אצבעותיו נפתחו ונסגרו סביב ההגה. "אבל אַת פה."

אמא שלי הרכינה את ראשה.

"אתה כזה קוּטֶר זקן, ריי," אמר הגבר השני. הוא החליק את שערו שנפרע ברוח. "תתעלמי ממנו, אסתר. שמחנו להועיל." הוא חייך אלי חיוך רחב בזמן שנכנס בחזרה למכונית. אור השמש הבהיק על צדה. הכרום היה ללא רבב; שום שמץ של אבק או נתז בוץ.

שמעתי את הקול של דודה שלי מעלי. "יוּ־הוּ!" היא קראה. "יוּ־הוּ!"

היא רכנה מחלון חדר השינה שלנו עם זרוע אחת מתוחה גבוה באוויר ונופפה. רטט של פחד עבר בי, שהיא עלולה ליפול מעל אדן הלבֵנים. הצעיף הוורוד היה כרוך עכשיו סביב ראשה וצבע השפתון היה זועק יותר, אדום יותר.

אמא שלי אפילו לא שמה לב. היא דשדשה לעברי עם שקית הנייר בזרועותיה. היא היתה נמוכה וכבדה מדודה שלי, ובשערה החום נשזרו פסים אפורים. אף על פי שדודה שלי עבדה כל הלילה, אמא שלי היא שהיו לה צללים מתחת לעיניים.

"נחמד לראות אותך, תומאס," היא אמרה.

"גם אותך."

"גדלת."

"באמת?" נראה שכן. אלא אם כן המכנסיים שלי הלכו והתכווצו.

המכונית התחילה להתרחק. הילדים חזרו אל הקלאס והציורים שלהם. כמה מהם התכנסו כדי לקבוע מי יהיו שוטרים ומי גנבים. כשעלינו במדרגות על פני מר פובר, דודה סיליה עוד היתה תלויה מהחלון ונופפה. למישהו. סרקתי את המדרכה ואת הרחוב, אבל לא ראיתי אף אחד.