מלבנון בשאלה

הקדמה

מאת מיכה פופר, פרופסור אמריטוס, המחלקה לפסיכולוגיה אוניברסיטת חיפה, לשעבר מפקד בית הספר למנהיגות בצה"ל (ביסל"מ).

שנים רבות אני עסוק בשאלה אם אפשר ללמד אדם להיות מנהיג? אין לי תשובה שהיא "טובה דיה" (בפרפראזה על דברי הפסיכולוג ויניקוט). התשובה שאני נותן לשאלה זו היא: "איני יודע אם ניתן ללמד מנהיגות, אך אני משוכנע שניתן ללמוד זאת".

ואומנם, על בסיס מחקרים ומתוך דיווחים עצמיים של מנהיגים, עולים וצצים אירועים ודמויות שהשפיעו על התפתחותם כמנהיגים. אחת הלמידות האנושיות הכי שכיחות כוללת מהות דומה, שמופיעה בספרות הפסיכולוגית תחת כותרות כמו "פדגוגיה טבעית", "למידה חברתית", או "למידת חיקוי". הרעיון המרכזי ביסוד גישות אלה הוא: אנו, בני האדם, לומדים רבות מדמויות שהן 'גדולות' בעינינו: הורים, אחים בכורים, מורים, מפקדים, מדריכים וכן הלאה. סוג כזה של למידה הוא משמעותי במיוחד ככל שמדובר במנהיגות.

כך למשל, מנהלים מצטיינים בארצות הברית דיווחו על כך שהם למדו רבות ממנהלים שפגשו במהלך חייהם, ובמיוחד בתחילת דרכם. הייתה להם, על פי הדיווח, השפעה מעצבת על תפיסת עולמם והתנהגותם כמנהיגים. ממצאים דומים הוצגו על ידי מפקדים בכירים בצה"ל, שתיארו את ההשפעה החשובה שהייתה למפקדים מסוימים במסלולם על התפתחותם כמפקדים־מנהיגים.

עיון בדיווחים על דמויות שהיו למודלים של למידה וחיקוי, מצביע על כך שהדמויות המשפיעות לא תמיד היו דמויות חיות. לעיתים היו אלה דמויות מספרים או סרטים. לעיתים המפגש עם הדמויות הללו הבהיר לקורא או לצופה את עצם הרצון להשפיע על אחרים — עצם הרצון להיות בעמדת מנהיגות. כך לדוגמה, ידוע כי ספרו של מאיר הר־ציון השפיע על דורות של צעירים ששאפו להתגייס ליחידות קרביות ולבחור במסלול פיקוד ומנהיגות אחרי ששמעו את קריאתו.

בבית הספר לקצינים בצה"ל בה"ד 1, בימי פיקודו של אלוף משנה מאיר פעיל, קיבל כל צוער את הספר ״אנשי פנפילוב״. השיחות על הספר היו בעצם חלק מפיתוח מנהיגות של הצוערים. למעשה, סיפורי מורשת קרב כתובים או מסופרים אינם אלא תצורה של למידת חיקוי. חלק ניכר מהספרות העולמית על מנהיגים בכל התחומים בנוי על הרעיון הזה: יש אנשים בולטים בתחומם שמן הראוי ללמוד מהם.

ההנחה שלפיה מעניין ואף 'כדאי' לקרוא עליהם, נובעת לרוב מהיותם סיפורי הצלחה. אכן, המודלים של למידה חברתית על הסתעפויותיהם מבהירים מדוע זה כך. כולנו 'מכורים' לחיזוקים חיובים, רוצים מחמאות, רוצים הוקרה, רוצים ציונים טובים... בלמידה מדמויות מצליחות יש משום הבטחה כמוסה להצלחה. היבט זה בולט במיוחד בספרות המנהיגות המאופיינת בנטייה הידועה בספרות כ״רומנטיזציה של מנהיגות״ (romance of leadership).

לכאורה, ספרו של יפתח גיא הוא מ'הז'אנר המצוי' הזה — סיפור של מפקד קרבי בסיטואציה מאתגרת במיוחד: פיקוד של שנה ויותר על מוצב הבופור בתקופה הסוערת ביותר של הלחימה בחיזבאללה. כך חשבתי בקוראי את העמודים הראשונים של הספר. בהמשך התברר לי כי לא כך הם פני הדברים. אין בספר רומנטיזציה של מנהיגות. יש תיאורים ריאליסטיים של פחד מוות, של רגעי אימה, חשש מאובדן שליטה, ביטויים של חברות, מחשבות על אחריות, שיח פנימי יום יומי מול אויב — כמו במשחק שחמט פסיכולוגי, כמו גם תיאורי חרדות שתוקפות במפתיע והתמודדות עימן.

אם הייתי מתבקש לבחור שם תואר אחד לספר הייתי בוחר: 'אמיתי'. ואם היה מותר לי עוד אחד הייתי מוסיף: 'מעורר מחשבה'. הצירוף הזה הוא ייחודו של הספר. הוא אמיתי ומעורר מחשבה בהציגו את ההתרחשויות היום יומיות לצד ההתרחשויות הפנימיות של אדם שהוא מפקד בתקופה קשה והוא ישראלי חושב. מחד, הוא ביטוי מובהק של נוף מולדתו, בן כפר גלעדי ש'הוסלל' על ידי הביוגרפיה המשפחתית והקיבוצית למסלול פיקוד בצנחנים. מאידך, אדם שלמרות היותו ב'מסלול המיועד' הוא ערני הן לסביבה והן לתהליכים פנימיים של עצמו. התוצאה היא מורכבות שכמוה איננו מוצאים בספרים על מנהיגות צבאית.

שאלתי את עצמי לא פעם וישאל את עצמו הקורא, כמה אנשים שהוא מכיר שינו את דעתם בנושאים מרכזיים כמו עמדה פוליטית או בסוגיות של זהות עצמית. אני מניח שהמסקנה תהיה דומה: מעט מאוד אנשים (אם בכלל). מרבית האנשים, לפעמים אף באופן בלתי מודע, מחזקים את עמדתם האפריורית באמצעות בחירה סלקטיבית של תכנים מתוך ערוצי המידע (ערוצי טלוויזיה, הסכתים, עיתונים, בלוגים) ונאחזים בפרשנות המתעלמת מטיעונים סותרים. זו לא רק קביעה אישית: יש על כך מחקרים רבים הנכללים תחת הכותרת ״הטיית האישוש״ (confirmation bias).

כשלעצמי, מצאתי שהאנשים ה'יותר מעניינים' שפגשתי (והם מעטים) היו כאלה ששינו את עמדתם. מצאתי אותם מעניינים ויוצאי דופן לא בגלל כיוון השינוי אלא מסיבות אלו:

1. עצם הנכונות, החקרנות והאומץ (כן, אומץ) הנדרשים לאדם לבחון את עצמו ולא לשקוע ב'מתווה אוטומטי'.

2. היכולת להגיע למסקנות שונות מאלה שהיו לפני החקירה והחשיבה הביקורתית.

3. הנכונות לתת לחשיבה ולמסקנות חדשות ביטוי פומבי.

יפתח גיא מייצג בספרו את כל המרכיבים הללו, ולכן הספר אינו ספר קונוונציונלי על מנהיגות קרבית. זה ספר שלצד התיאור הסיפורי של מצבי פיקוד ייחודיים, מרתקים ומלמדים, יש בו ביטויים של חשיבה עצמאית וביקורתית וביטוי יוצא דופן של אומץ צבאי לצד אומץ אזרחי — צירוף נדיר.

בימים שבהם ערוצי התקשורת הדיגיטליים נמצאים בקדמת הבמה, קשה מתמיד להפנות את תשומת הלב לספרים. בספרים יש הרהורים, תהיות על עולם פנימי שאינו ניתן לוויזואליזציה דיגיטלית. כמו שנאמר על ידי סופר ידוע, ספרים שהם 'נוגעים', הופכים אותך ל'יותר'. הקורא נעשה אדם יותר חושב, יותר מורכב, בעקבות קריאתם.

הספר של יפתח הוא מהסוג הזה של הספרים. כל מי שמתעניין באנשים, בלמידה על הטבע האנושי במצבים ייחודיים, יצא נשכר מקריאת הספר. מומלץ מאוד.

1992

לאלעד יש פנים עגולות ויפות שכמו הועתקו מציור ריאליסטי של מלאכים. פני נער שאור פנימי תמידי קורן מהן ועוטף בהילה דקיקה וממגנטת את סביבתו, ושתי עיניים ירוקות וגדולות שמביטות כמו שני זרקורים סקרניים שסורקים את העולם ומבקשים להאיר ולראות את הכול.

הפנים האלה ומבנה הגוף הצנום שיוו לו מראה של מדריך בצופים יותר מאשר זה של המפקד החדש של פלוגת הצנחנים הוותיקה. גם קולו הרך וגם מגדיר הצמחים שתופס רבע מהפאוץ׳ האחורי של האפוד שלו, לא נתנו לו הרבה נקודות זכות בעיני הלוחמים של פלוגת החוד של גדוד 101. אבל האמת הייתה שפחות חשוב להם מי זה המפקד החדש שנכנס, העיקר שלא יפריע לשמר את הדפוסים שהתעצבו בעבודה קשה ובמשך תקופה ארוכה ושקבעו מי באמת מקבל החלטות בפלוגה: מי 'יטחן' שמירות ותורנויות, מי יסתובב בפלוגה על 'חצי ב'' ומתי, איך ייערכו מסדרים ומי יכין קפה לוותיקים. כל אלו היו כבר מזמן בסמכותם, ולא הייתה להם כל כוונה לאבד את הסמכות רק כי 'הגיע מטאטא חדש'.

מה שהם עדיין לא ידעו היה שאלעד בן דוד אומנם דיבר רך ונעים, אבל המילים שיצאו ממנו היו תמיד מדויקות וחדות, כמו סכין המנתחים של הרופא שתכננן להיות, ואם צריך אז הן היו גם קשות. יותר מזה, הוא באמת התכוון לדברים שאמר והיה נחוש לממש אותם. הלך הרוח החייכני והרגוע שבו התנהל כאילו הסתיר את הרצינות המוחלטת שבה פעל, ודאי כשמדובר היה בעניינים מבצעיים או ערכיים. בכל אופן, הוא לא היה הבנאדם שאפשר לעגל איתו פינות ולעשות שקט. ובמבחן שהם הציבו לו, התברר שהוא לא פחד גם כשנהיה רעש.

שלושה שבועות לקח להם להחליט שככה זה לא יעבור, לקחת את הרגליים ולנסוע לכנרת. אבל לא כותרות העיתונים על "המרד בפלוגת הצנחנים" ולא ההמולה שקמה בחטיבה ההתנדבותית המובחרת, לא גרמו לאלעד לסגת מדרכו העניינית והמקצועית.

"אני אוהב לשמוע את סקירות השטח שלך," אני אומר לו כשאנחנו עומדים בעמדת התצפית במוצב כרכום בגזרה המערבית, "אין מילימטר שאתה לא מכיר". כבר מהשבוע הראשון בקו הוא זכר הכול בעל פה, בשטף שלא ניתן לעצירה. שמות של יישובים, ואדיות, נקודות גובה, אירועים בהיסטוריה של הגזרה, כל תוואי אפשרי לחדירת מחבלים, כל קפל קרקע וכל טווח לכל מקום.

לפני שלוש שנים גם אני הייתי כאן מ"פ, לפני שברחתי לדרום אמריקה ולפני שהחזירו אותי מהאזרחות לתפקיד סגן מפקד הגדוד. עכשיו, בזמן תפיסת הקו בגזרה המערבית, אני מרבה להגיע ולשבת איתו לשיחות ארוכות על עניינים מבצעיים וצבאיים, על חלומות ומחשבות, ועל עניינים שבלב ובראש של שני אנשים צעירים בתחילת החיים.

"אני מסתכל לחיילים שלך בעיניים ורואה שהם כבר לגמרי שלך," אני אומר לו, "זאת כבר לא הפלוגה של המרד".

"לעבוד עם חיילים זה כמו לעבוד בחמר," הוא אומר לי, "אם רוצים להפוך גוש חמר לכלי צריך לעבוד בכוח וברוך. אם תהיה רך מדי הוא יימרח, אם תהיה קשה מדי הוא יימעך. האיזון הוא אומנות. אי אפשר לעצב כלי על האובניים בלי נגיעה נכונה, בלי איזונים. ופלוגה זה כלי, כלי מלחמה".

"ואם אנחנו כבר בענייני עיצוב אז הבאתי לך משהו," הוא אומר לי ושולף מהפאוץ' האחורי שלו, מהתא שליד מגדיר הצמחים, מארז דיסקים של מוצרט, "שתתחיל לשמוע קצת מוזיקה קלסית. לא יכול להיות שרק את הגבעטרון, חווה אלברשטיין ואריק איינשטיין שמעתם שם בקיבוץ," הוא אומר לי בחיוך של האוזן לאוזן שלו.

בשטחי האש של נבי מוסא במדבר יהודה, באימון שאחרי קו זרעית, פלוגת החוד כבר הופכת לכלי מלחמה מדויק ומסוכן במיוחד, וזוכה בבוחן הפלוגה החטיבתי. עכשיו היא הפלוגה הטובה בחטיבת הצנחנים, ומוביל אותה המ"פ הטוב בחטיבה. ביום העצמאות הוא נבחר לקצין המצטיין של פיקוד המרכז. "כבר מסיום הכשרתו כקצין בלט בייחודו וביכולתו הפיקודית והוא דמות לחיקוי לכולם," מקריא המנחה את הטקסט שהוכן לו, בזמן שאלעד לוחץ את ידו של הרמטכ"ל אהוד ברק.

את החלומות שלו על לימודי הרפואה והחיים שאחרי הצבא קוטעת לעת עתה השיחה אצל המח"ט מתי הררי. "הגדוד עולה לקו ברכס רמים," אומר לו מתי, "ובסוף הקו אני רוצה שתחליף את הרצי בפיקוד על פלוגת העורב". הרצי הלוי הוא חברו הטוב של אלעד, וההצעה להחליף אותו בפיקוד על היחידה החטיבתית היוקרתית קוסמת לו. לימודי הרפואה יידחו מבחינתו בעוד שנה או שנתיים. הגזרה המזרחית היא הגזרה החמה יותר במגע עם חיזבאללה, ואין כמו גזרת רכס רמים להגשים חלומות של לוחמים צעירים, חדורי שליחות להגנת המולדת.

1970–1992

מגיל שבע אני זוכר את עצמי ב'תנועה לקראת מגע'. בערבי החורף החשוכים וסחופי הרוח, הייתי עורך 'מבצעים חוצי קו אדום' כדי להגיע מבית הילדים לחדר ההורים בקצה הצפון־מזרחי של קיבוץ כפר גלעדי. אני זוכר את הספרינטים מפנס רחוב אחד לשני במטרה לצלוח את שטחי ההשמדה החשוכים שבהם מאחורי כל שיח ארבה חוליית מחבלים, כמו אלו שחדרו ליישובים למטרת פיגוע־מיקוח, כמו במושב כפר יובל, בקיבוץ שמיר, בקריית שמונה, בבית הספר במעלות, בבית משפחת הרן בנהריה, על כביש הצפון עם אוטובוס התלמידים של מושב אביבים, ובבית הילדים של קיבוץ משגב עם. גם לישון ב'צוללת' עם בגדים ונעליים נהגנו כבר בגיל הזה. ככה בדיוק נראו המקלטים שבהם שהינו בלילות ובימים רבים של אירועי 'פרש טורקי' שבהם רדפו כוחות צה"ל אחרי חוליות מחבלים שחצו את גדר הגבול, או ירי טילי קטיושה שאת הרסיסים שלהם אספנו.

ואז, בסוף כיתה י"א, בקיץ 1982, חשבתי שחרב עליי עולמי. ממשלת ישראל יצאה למלחמת 'שלום הגליל' מבלי לחכות לי.

אחרי שנים של התעצבות בצל אתוס המגינים על הארץ והרצון להתבגר ולהיות כבר החולייה הבאה בשרשרת גיבורי האומה, כל מה שנותר לי הוא לעמוד בצומת כפר יובל, על הכביש הפנימי המוביל לתל אבל, ולחלק מיץ וסנדוויצ'ים לחיילים שנכנסו בטור הנג"משים הארוך לעומק לבנון. חלמתי להיות כמותם — לבושים במדי הקרב, עומדים זקופים לנוכח דופן קופסת הפלדה המרובעת, חגורים באפוד הקרב ואוחזים במקלע הדרוך — ובכיתי על מר גורלי שהשאיר אותנו בשולי הדרכים של היסטוריית המאבק על הארץ. אבל, אחרי שנת השירות ואחרי הגיוס המיוחל לצה"ל התברר שעוד חיכו לנו, לבני הדור שעדיין לא ידע אז שיזכה להיות ולהיקרא 'דור לבנון'.

התגייסתי לפלוגת בני המשקים של הנח"ל המוצנח, למסלול מהיר לפיקוד ולקצונה. מפקד הפלוגה היה יאיר גולן שהיה עבורנו דמות מופת. מייד אחרי הטירונות נכנסנו לעומק בקעת הלבנון, הנפרסת בין רכס הרי החרמון ורכס הרי הלבנון, לתפוס קו מול הצבא הסורי.

שכבנו בשוחות אישיות במערך הגנה, ומהן היינו יוצאים לפטרולים ארוכים על מדרונות הרי השוף. 'חרגולים', קראו לפטרולים האלה, שדמו יותר לטרקים בהרי האנדים או ההימליה מאשר למשימה צבאית התקפית בעומק שטח האויב.

כעבור שלושה שבועות קיפלנו את כל הציוד, עלינו על נגמ"שי ה'זלדה' ונערכנו בסדר תנועה על הציר דרומה, טור ארוך של קופסאות פלדה מרובעות נע באיטיות לעבר קו הגבול. ולרגע נדמה היה כאילו בפרץ השמחה של החזרה הביתה כשכשו אלו בזנבות האנטנה שנמתחו באחוריהם ובדגלי ישראל שנתלו בקצותיהם.

"אנחנו נסוגים מלבנון," הסבירו לנו, "תישאר רק רצועה צרה. בקרב הגנה ידוע שקו המגע לעולם ייפרץ, ולכן צה"ל וצד"ל ייערכו בקו מוצבים בתוך לבנון. מדינת ישראל תתמוך בצד"ל שיחזיק את רוב המוצבים, ותעזור לו גם בהגנה על המרחב השלטוני שהוא יקבל. הפעילות המשותפת תמנע את היכולת של מחבלי הפת"ח לחדור לשטח ישראל".

'רצועת הביטחון' קראו לה. ומה יקרה ברצועה הזאת? וכמה זמן נחזיק בה? אף אחד מאיתנו לא שאל.

שנתיים אחר כך, כשקיבלתי כמפקד מחלקה צעיר את הפיקוד על המוצב החודר (כך נקראו מוצבי צה"ל שבתוך רצועת הביטחון), 'נבי אל עווידה', והשקפתי ממנו צפונה לעבר מצודת הבופור ורכס עלי טאהר, ומזרחה ממש אל תוך חלונות בית הילדים וחדר ההורים שלי בקיבוץ, אפילו בלי צורך במשקפת, אף אחד לא היה צריך להסביר לי את המשמעות של השלט שהיה תלוי בכל פינה של כל מוצב: "המטרה — הגנה על יישובי הצפון". נרגש מההזדמנות להגן באופן הכי ישיר על ילדי הקיבוץ — רק לפני שלוש שנים עוד הדרכתי בחברת הנעורים — ועל עוד אלפי ילדים ומבוגרים החיים את חייהם בשקט ביישובי הצפון, שאפתי למצות את האחריות שניתנה לי עד תום. לא היה רגע שבו לא ניתחתי ותרגלתי עם חייליי התקפות על המוצב מכל כיוון ונתיב התקדמות אפשרי, ולא הייתה דקה שלא ניצלתי להכנת העמדות והמוצב להתקפה שתנחת בהפתעה עוד רגע.

שנה אחר כך כבר פרצה האינתיפאדה הראשונה בסערה גדולה ומפתיעה ששאבה את כל הצבא הסדיר לתוכה, אבל לבנון נשארה תמיד זירת המשמעות הקרבית והמבצעית, המקום שאליו מתאמנים והמקום שבו קורים הדברים האמיתיים, פסגת השאיפות למימוש העצמי והיחידתי, המקום שבו נלחמים באמת.

ועכשיו, עשר שנים אחרי כניסת צה"ל ללבנון ושמונה שנים אחרי הקמת רצועת הביטחון, הכול עדיין כפי שהיה, רק יותר מעובה. צד"ל לא הוכיח את כוחו ולא הצליח להחזיק לבדו את המוצבים, וצה"ל מצא את עצמו מקים עוד מוצבים, מכניס עוד כוחות להחזקה בהם, ונדרש לפעול יותר כנגד הפעילות הגוברת של חיזבאללה שהולך ומתעצם בהיקפו וביכולותיו.