מארז דם ואפר

1

"הם מצאו את פינלי הערב, סמוך ליער הדם, מת."

הרמתי את מבטי מהקלפים שלי אל שלושת הגברים שישבו מסביב לשולחן בצבע הארגמן. הייתה סיבה לכך שבחרתי לשבת דווקא שם. אני... לא קלטתי מהם כל תחושה כשחלפתי בין השולחנות העמוסים.

לא כאב פיזי או נפשי.

בדרך כלל לא נהגתי לחטט בסבל של אנשים. מעשה כזה בלי סיבה הוא פולשני מדי, אבל בקהלים גדולים התקשיתי לשלוט בברז הרגש הפנימי שלי. תמיד היו אנשים שכאבם פילח אותי בעוצמה, כאב גולמי כל־כך, שייסוריהם כמו נעשו ישות עצמאית. במקרים האלה לא הייתי צריכה לאמץ את חושיי כדי להרגיש — פשוט לא הייתי מסוגלת להתעלם או להפנות את גבי אליהם. הם הקרינו את צערם סביב.

הבעיה הייתה שנאסר עליי לעשות משהו חוץ מלהתעלם מזה. אסור היה לי לדבר על המתת שקיבלתי מהאלים, ובשום אופן לא לעבור משלב זיהוי הרגש לשלב הפעולה ולנסות לעשות משהו בעניין.

לא שתמיד עשיתי מה שהייתי אמורה לעשות.

ברור שלא.

קודם לכן, כשבחנתי את הגברים הללו כדי להימנע מקרבה לאנשים שנמצאים בכאב אדיר, הם עשו רושם סביר, וזה היה מפתיע בהתחשב בתחום עיסוקם. הם היו שומרי ה'מַעְלָה' — החומה ההררית שנבנתה מאבן גיר וברזל שנכרה בפסגות האליסיום. מאז תום מלחמת שני המלכים, לפני ארבע מאות שנים, ה'מעלה' הקיפה את כל מצדוניה, וכל עיר בממלכת סוליס הייתה מוגנת על ידי החומה. גרסאות קטנות יותר שלה הקיפו כפרים, מחנות אימונים, חוות ואזורי מרעה ואזורים נוספים עם אוכלוסייה מועטה.

מתוקף תפקידם ראו השומרים על בסיס קבוע דברים איומים ונאלצו לפעול באופן שייסר את נפשם. לרוב, הפציעות שלהם לא הסתכמו בעור קרוע ובעצמות שבורות, אלא חדרו עמוק לנפש.

הלילה הם השאירו בבית לא רק את הצער, אלא גם את השריון והמדים. במקומם הם לבשו חולצות רפויות ומכנסיים מעור סוס. ובכל זאת ידעתי שגם אחרי שעות העבודה הם יהיו ערניים לכל סימן של הערפל המבעית ולאֵימָה שהוא הביא עימו, ולאלו שפעלו נגד הממלכה. הם היו עדיין חמושים מכף רגל ועד ראש.

גם אני.

כנגד ירכי, בין קפלי הגלימה והשמלה שלבשתי תחתיה, החבאתי פגיון שניתן לי כמתנה ביום הולדתי השישה־עשר. להבו נותר קריר תמיד ועורי מעולם לא גרם לו להתחמם. הפגיון לא היה הנשק היחיד או הרצחני ביותר בבעלותי, אבל הוא היה האהוב עליי מכולם. הידית שלו מעוצבת מעצמות של זאבן נכחד — זן של יצורים שלא היו אדם וגם לא חיית טרף, אלא שניהם יחד — ולהבו שחושל מאבן דם היה חד באופן קטלני.

ייתכן ששוב אמצא את עצמי עושה מעשה פזיז, לא הולם ואסור לגמרי, אבל לא הייתי טיפשה מספיק כדי להיכנס למקום כמו 'הפנינה האדומה' ללא אמצעי הגנה, היכולת להשתמש בהם והתושייה לעשות זאת מבלי להסס.

"מת?" שאל השומר השני, בחור צעיר עם שיער חום ופנים עדינות. היה נדמה לי ששמו הוא אייריק, והוא לא היה מבוגר הרבה יותר משמונה־עשרה שנותיי. "לא סתם מת. פינלי היה מרוקן מדם, הבשר שלו נלעס כאילו כלבים פראיים תקפו אותו ואחר כך קרעו אותו לחתיכות."

מבטי, שהיה נעוץ בקלפים, התערפל וכדורי קרח קטנים התגבשו בתחתית בטני. כלבים פראיים לא עשו את זה. לא רק שלא היו כלבים פראיים ביער הדם — המקום היחיד בעולם שבו עצים דיממו והכתימו את הגזע והעלים באדום עמוק — היו שמועות על חיות אחרות, מכרסמי ענק ואוכלי נבלות, שטרפו את גופותיהם של אלו שהשתהו ביער זמן רב מדי.

"וברור לך מה זה אומר," אייריק המשיך. "הם בטוח קרובים. תקיפה תהיה—"

"לא נראה לי שכדאי לנהל את השיחה הזאת עכשיו," התערב שומר זקן. שמעתי עליו. פיליפס ראת'י. הוא היה שומר ותיק ב'מעלה', תופעה שנדיר להיתקל בה. לשומרים לא הייתה בדרך כלל תוחלת חיים ארוכה. הוא הטה את ראשו לכיווני. "אתם בחברת גבירה."

גבירה?

רק הנַעלות נקראו גבירות. אני בשום פנים ואופן לא הייתי מישהי שמישהו, בייחוד אלו ששהו באותו הרגע בבניין, יצפה למצוא ב'פנינה האדומה'. אם היו חושפים את זהותי הייתי... ובכן, בצרות גדולות יותר מאי פעם, וצפויה לעונש רציני.

עונש מהסוג שדוריאן טירמן, הדוכס של מצדוניה, ישמח להעניק לי. מהסוג שאיש סודו הקרוב, לורד ברנדול מָזִין, ישמח לקחת בו חלק.

חרדה התפשטה בבטני כשהסתכלתי בשומר שחום העור. פיליפס לא יכול היה לדעת מי אני. עטיתי מסכה שמצאתי זרוקה בגני המלכה לפני עידנים, שהסתירה את המחצית העליונה של פניי. גופי כוסה בגלימת טופז כחולה פשוטה ש... אה... שאלתי מבריטה, אחת המשרתות שדיברה על ה'פנינה האדומה' והאזנתי לה ללא ידיעתה. קיוויתי שבריטה לא תבחין בחסרון הגלימה לפני שאחזיר אותה, בבוקר.

אפילו בלי המסכה אפשר היה לספור על כף יד אחת את מספר האנשים במצדוניה שראו את פניי בעבר, ואף אחד מהם לא היה צפוי להיות ב'פנינה האדומה' באותו לילה.

בתור הבתולה, הנבחרת, תמיד נראיתי בפומבי כשרעלה מכסה את פניי ושערי, ורק החלק התחתון של פניי גלוי.

פקפקתי בכך שפיליפס יכול לזהות אותי על פי מבנה הלסת. אילו זיהה אותי, אף אחד מהאנשים שישבו סביב השולחן לא היה ממשיך לשבת בחיבוק ידיים. מזמן הייתי מובלת בחזרה אל הפטרונים שלי, הדוכס והדוכסית של מצדוניה, בתקיפות אך בעדינות.

לא הייתה סיבה לבהלה.

הכרחתי את השרירים בכתפיי ובצווארי להתרפות וחייכתי. "אני לא גבירה. אתם יותר ממוזמנים לדבר על מה שתרצו."

"בכל מקרה, נושא מדכא פחות יהיה מבורך," השיב פיליפס ושלח מבט נוקב לעבר שני השומרים האחרים.

אייריק הרים את מבטו אליי. "קבלי את התנצלותי."

"אין סיבה להתנצל, אבל אני סולחת."

השומר השלישי הרכין את סנטרו והמשיך לבהות בקלפיו בעקשנות, כשהוא ממלמל דברי התנצלות. לחייו הוורידו, וזה היה די מתוק בעיניי. השומרים שעבדו ב'מעלה' היו מיומנים בשימוש בנשק ובקרבות, כחלק ממשטר האימונים הנוקשה שלהם. כל מי ששרד את מסעו הראשון מחוץ ל'מעלה' חזה במראות קשים של אלימות, דם ומוות.

ובכל זאת, האיש הזה הסמיק.

כחכחתי בגרוני והתכוונתי להמשיך לשאול על מקום הימצאו של פינלי, בין שהיה שומר מה'מעלה' ובין ממחלקת הציד, מחלקה של הצבא שעסקה בשינוע מטיילים וסחורות במעבורת בין ערים שונות. הציידים בילו מחצית מהשנה מחוץ לחומה. הם אף פעם לא טיילו לבדם, כי זהו אחד העיסוקים המסוכנים ביותר. חלקם לא חזר מעולם.

לדאבוננו, חלק מאלו שהצליחו לשוב, לא חזרו אותם אנשים שהיו ערב יציאתם למשימה. הם הפיצו כאוס ומוות בכל מקום שבו דרכו רגליהם.

המקוללים.

לא ניתן היה להמשיך בשיחה כל עוד פיליפס נוכח, ולכן לא ביטאתי בקול אף אחת מהשאלות שעמדו על קצה לשוני. אגלה בדרך כזו או אחרת אם היו איתו אנשים נוספים שנפצעו כתוצאה מהמפגש עם מה שככל הנראה הרג את פינלי.

רק קיוויתי שלא צרחות האימה הן אלו שיגלו לי את התשובה.

לאנשי מצדוניה לא היה שום מושג כמה מהאנשים שחזרו מעבר לגבולות החומה היו מקוללים. הם ראו רק חלק מהם פה ושם, ואף פעם לא מקרוב. אילו ידעו, חרדה ופחד היו מתפשטים בקרבם כמו אש בשדה קוצים. רוב העם אפילו לא התחיל להבין את הזוועות שהתרחשו מחוץ ל'מעלה'.

לא כמוני וכמו אחי איאן.

ולכן, כשהשיחה סביב השולחן חזרה לעסוק בדברים יום־יומיים, אילצתי את הקרביים הקפואים שלי להפשיר. אין־ספור חיים נמסרו ונלקחו לטובת המאמץ להשאיר את האנשים שבין כותלי ה'מעלה' בטוחים, אבל המאמץ נכשל — והמשיך להיכשל — לא רק פה, אלא בכל רחבי ממלכת סוליס.

מוות...

מוות תמיד מצא את דרכו פנימה.

עצרי, ציוויתי על עצמי, כשחרדה איימה להתפשט בתוכי. באותו לילה לא רציתי להתעסק בכל הדברים שהייתי מודעת להם, אף על פי שלא הייתי אמורה. רציתי רק לאפשר לעצמי לחיות, ולא להתהפך מצד לצד לבדי במיטה, בלי לעצום עין ובתחושת חוסר שליטה, כאילו... אין לי מושג מי אני, אלא רק מה אני.

שוב קיבלתי קלפים גרועים, ושיחקתי עם איאן מספיק פעמים כדי לדעת שאין אפשרות להתאושש מקלפים כמו אלה שהחזקתי. הכרזתי על פרישתי, והשומרים הנהנו כשקמתי מהשולחן. כל אחד מהם איחל לי לילה טוב.

חלפתי בין השולחנות ולקחתי כוס ארוכה וצרה של שמפניה שהוגשה בידי מלצר עם כפפות. ניסיתי לשחזר את ההתרגשות שזמזמה בי כשמיהרתי ברחובות מוקדם יותר הערב.

השתדלתי שלא להתעסק בענייניהם של אחרים, להתרחק מאנשים שהקרינו את הכאב שלהם כלפי חוץ ולרסן את חושיי, בזמן שסרקתי את החדר. לא הייתי צריכה לגעת במישהו כדי לדעת שהוא סובל. הייתי צריכה רק לראות אותו ולהתרכז. אלה אנשים שחוו סוג מסוים של כאב, וגם אם כלפי חוץ הצליחו לשמור על חזות מאופקת, מבחינתי זה לא שינה את היכולת להתמקד בהם ולחוש את צערם.

כאב פיזי היה כמעט תמיד חם, אבל כאב מהסוג הבלתי נראה?

היה קר כקרח.

שאגות ושריקות גסות קטעו את זרם מחשבותיי. אישה באדום ישבה על קצה השולחן הסמוך לשולחן שבדיוק עזבתי. היא לבשה שמלה פשוטה עשויה טלאים של סאטן ומלמלה אדומים, שבקושי כיסתה את ירכיה. אחד הגברים תפס באגרופו את החצאית השקופה הקטנה.

היא סילקה את ידו בחיוך ערמומי ונשכבה לאחור, מפתלת את גופה בחושניות. התלתלים הבלונדינים העבים שלה נשפכו בין שאריות אסימוני משחק ומטבעות. "מי רוצה לזכות בי הלילה?" קולה היה עמוק ומעושן, והיא החליקה את ידיה לאורך מותני מחוך המלמלה שלה. "אני יכולה להבטיח לכם, בחורים, אני אחזיק מעמד יותר מכל שק זהב."

"ומה אם יהיה תיקו?" שאל אחד הגברים. הגימור המשובח של מעילו רימז שהוא זבן מצליח או איש עסקים מסוג כלשהו.

"אז זה יהיה לילה הרבה יותר מעניין בשבילי," היא אמרה, מחליקה את ידה במורד בטנה, ואפילו נמוך יותר, בין ה—

לחיי בערו. הסטתי את מבטי במהירות ולגמתי מהשמפניה המבעבעת. התמקדתי בזוהרה המהמם של נברשת בצבע ורוד עתיק. עשה רושם שהעסקים ב'פנינה האדומה' הלכו טוב, ונראה שהבעלים מקושר מאוד. החשמל היה יקר, ונשלט ביד רמה בידי החצר המלכותית. תהיתי מי היו הלקוחות שאפשרו את המותרות האלה.

משחק קלפים נוסף התנהל מתחת לנברשת. גם שם ישבו נשים ששערן היה קלוע בתסרוקות מורכבות שקושטו בקריסטלים, ובגדיהן נועזים פחות משל האישה באדום, משמעותית. שמלותיהן בהקו בגוונים של סגול וצהוב ובגווני פסטל של כחול ולילך.

אני הורשיתי ללבוש רק לבן, בין ששהיתי בחדרי ובין ששהיתי בציבור — דבר שלא קרה הרבה. לכן הייתי מוקסמת מהאופן בו הצבעים השונים החמיאו לצבע העור או השיער של האישה שלבשה אותם. תיארתי לעצמי שלרוב נראיתי כמו רוח רפאים לבנה שנודדת במסדרונותיה של טירת טירמן.

גם הנשים הללו עטו מסכות שכיסו מחצית מפניהן, על מנת להגן על זהותן. תהיתי מי הן. נשים נשואות אמיצות שנשארו ללא השגחה פעם אחת יותר מדי? או אולי נשים צעירות שלא נישאו או שהתאלמנו? או משרתות שעבדו בעיר ויצאו לבלות? האם היו בקרב הנשים הללו או בקרב קהל האנשים סביב גבירות ולורדים לעתיד? האם הם הגיעו הנה מאותה הסיבה שאני הגעתי?

שיעמום? סקרנות?

בדידות?

אם כך, אולי היינו דומים יותר משחשבתי, אף על פי שהם לא היו הבכורים, אלא שנִיים בסדר הלידה. בנים ובנות שניתנו לחצר המלכותית ביום הולדתם השלושה־עשר במסגרת נשף הפולחן השנתי. ואני... אני הייתי פֶּנֵלַפֵה מטירת טירמן, צאצאית של משפחת בלפור, חביבת המלכה.

אני הייתי העלמה הבתולה.

הנבחרת.

בעוד פחות משנה, ביום הולדתי התשעה־עשר, אעבור טקס התעלות, כמו כל הגבירות והלורדים לעתיד. ההתעלות שלהם תהיה שונה משלי, אבל באופן כללי, זו תהיה ההתעלות הגדולה ביותר מאז ברכת האלים הראשונה, שניתנה אחרי מלחמת שני המלכים.

להם לא יקרה דבר אם ייתפסו, אבל אני... אצטרך להתמודד עם חוסר שביעות הרצון של הדוכס. לנוכח המחשבה התכווצו שפתיי בכעס והצטרפו לשאריות הגועל והבושה, שכבר הותירו את חותמם.

המחשבה על הדוכס עוררה בי חלחלה כשנזכרתי בידיו, שהכרתי טוב מדי, ובהשתוקקותו יוצאת הדופן לענישה. באותו רגע לא יכולתי לחשוב עליו או לדאוג בשל כללי המשמעת. אם הכללים עניינו אותי, עדיף היה לי לחזור לחדרי הבטוח.

כשהסטתי את מבטי מהשולחן שמתי לב למספר נשים מחייכות וצוחקות ברחבי החדר. הן לא היו צריכות להסתיר את זהותן ולא עטו מסכות. הן ישבו ליד השולחנות עם השומרים ואנשי העסקים, או עמדו בגומחות אפלות ודיברו עם נשים אחרות במסכות, עם גברים וגם עם העובדים של ה'פנינה האדומה'. הן לא פחדו להיראות.

יהיו מי שיהיו, חשקתי מאוד בחופש שלהן.

זהו החופש שרדפתי אחריו באותו לילה, רעולת פנים ואנונימית, כדי שאף אחד, חוץ מהאלים, לא ידע לאן הלכתי. ובכל הנוגע לאלים, החלטתי מזמן שיש להם עניינים חשובים יותר לעסוק בהם מלִצְפות בי. אילו שמו לב אליי, כבר היו מחסלים אותי בשל כמה וכמה מעשים אסורים שעשיתי.

באותו לילה יכולתי להיות כל אחת.

החופש שהעניקה לי האנונימיות היה משכר יותר משחשבתי, אפילו יותר מעשן זרעי הפרג הבוסריים שנפוץ ממקטורותיהם של המעשנים.

באותו לילה לא הייתי הבתולה. לא הייתי פנלפה. הייתי רק פּוֹפּי,1 שם חיבה שאימא העניקה לי, כינוי שרק אחי איאן ואנשים ספורים אחרים השתמשו בו.

בתור פּוֹפּי, לא היו חוקים נוקשים לעקוב אחריהם או ציפיות של אחרים שאגשים, וגם לא התעלות עתידית שהתקרבה מהר יותר מהצפוי. לא היה פחד, לא עבר ולא עתיד. רק הזדמנות לחיות — אפילו קצת, במשך שעות ספורות לפחות — ולנסות לצבור חוויות רבות ככל האפשר לפני שיחזירו אותי לבירה, למלכה.

לפני שיחזירו אותי לאלים.

רעד מלווה בחוסר ודאות ובמעט אומללות חלף בעמוד השדרה שלי. הדחקתי את התחושות הללו, מסרבת להעניק להן מקום במחשבותיי. מילות קינה על העתיד הבלתי ניתן לשינוי לא יעזרו לאף אחד.

חוץ מזה, איאן התעלה לפני שנתיים, ולפי המכתבים החודשיים שקיבלתי ממנו, הוא נשאר בדיוק אותו הדבר. ההבדל היחיד היה שבמקום לשמוע את קולו טווה עבורי סיפורים ואגדות, קראתי את מילותיו. רק בחודש שעבר הוא כתב על שני ילדים, אח ואחות, שצללו לתחתיתו של ים סטראוד והתחברו לבנֵי ים.

חייכתי כשהרמתי את כוס השמפניה. לא היה לי מושג מאיפה הוא הביא את הסיפורים האלה. למיטב ידיעתי, היה בלתי אפשרי לשחות לתחתית ים סטראוד, ובנֵי ים לא היו קיימים.

זמן קצר אחרי ההתעלות שלו, במצוות המלכה והמלך, הוא נישא לליידי קלודיה.

איאן אף פעם לא דיבר על אשתו.

האם נישואיו היו מאושרים? חיוכי נמחה והשפלתי את מבטי אל המשקה המבעבע הוורדרד. לא הייתי בטוחה, כי הם בקושי הכירו לפני הנישואין. האם 'בקושי' הוא פרק זמן ארוך מספיק להכיר בן אדם שאתה אמור לבלות איתו את שארית חייך?

והנעלים חיו זמן רב, רב מאוד.

היה מוזר לחשוב על איאן בתור נַעֲלֶה. הוא לא היה השני בסדר הלידה, אבל מפני שהייתי הבתולה, המלכה פנתה לאלים בבקשה לחרוג מהסדר הרגיל, והם הרשו לו להתעלות. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם מה שאיאן עבר — להינשא לזר, לנעלה אחר, אדם שהשתוקק ליופי מעבר לכל דבר, כי חינניות נחשבה אלוהית.

אף על פי שהייתי הבתולה, הנבחרת, מעולם לא נחשבתי לאלוהית. לדברי הדוכס, לא הייתי יפה.

הייתי טרגדיה.

אצבעותיי נמשכו כמו מעצמן אל התחרה המגרדת בצד שמאל של המסכה. שמטתי את ידי מייד.

איש שזיהיתי כשומר קם מהשולחן והסתובב לעבר אישה שלבשה מסכה לבנה, כמוני. הוא הושיט לה יד ודיבר בקול חלש מכדי שאצליח לשמוע, אבל היא השיבה בהינד ראש, חייכה והניחה את ידה בידו. היא קמה, ושמלתה בגוון הלילך השתרכה מאחוריה כשהוא הנחה אותה לעבר שתי הדלתות היחידות שהיו נגישות לאורחים. הדלת הימנית הובילה החוצה. השמאלית הובילה במעלה המדרגות לחדרים פרטיים שבהם עלולים להתרחש דברים מכל הסוגים, לפי בריטה.

השומר הוליך את האישה במסכה אל הדלת השמאלית.

הוא שאל, והיא השיבה בחיוב. לא היה לי מושג מה הם יעשו למעלה, אבל יהיה הדבר אשר יהיה, הוא יקרה מרצון ומבחירה חופשית של שני הצדדים, בלי קשר לזמן שזה יימשך — שעות ספורות או חיים שלמים.

המשכתי להביט בדלת זמן רב אחרי שהיא נסגרה. הייתה סיבה נוספת לכך שהגעתי למקום הזה? אולי כדי... ליהנות ממישהו שאבחר בעצמי?

אילו רציתי לעשות את זה, לא הייתה אמורה להיות שום בעיה. שמעתי שיחות בין גבירות לעתיד, שלא ציפו להישאר טהורות עד להתעלוּת. לפי מה שהן אמרו, היו... הרבה דברים מענגים שאישה יכולה לעשות ולהישאר טהורה.

טהורה?

שנאתי את המילה הזו, וגם את המשמעות שלה. כאילו הבתולין שלי, הם שקבעו עד כמה הייתי טובה ותמימה. איכשהו, קיומם או היעדרם היו חשובים יותר ממאות ההחלטות שקיבלתי באופן יום־יומי.

חלק ממני תהה מה האלים היו עושים אם הייתי מגיעה להתעלוּת בלי לשמור על בתוליי. האם הם היו פשוט מתעלמים מכל הישגיי או כישלונותיי רק מפני שאיבדתי את בתוליי?

לא הייתי בטוחה, אבל קיוויתי שזה לא המצב, ולא מפני שתכננתי לשכב עם מישהו באותו הרגע, או בשבוע שאחריו או... אי פעם, אבל רציתי להיות מסוגלת לבחור, גם אם לא הייתי בטוחה שאמצא את עצמי בסיטואציה שתאפשר זאת. ובכל זאת, תיארתי לעצמי שיהיו ב'פנינה האדומה' מתנדבים להוטים לבצע את הדברים ששמעתי את הגבירות לעתיד מדברות עליהם.

הלב שלי פרפר בעצבנות בשעה שהכרחתי את עצמי ללגום מהשמפניה עוד קצת. הבועות המתוקות דגדגו במורד גרוני והקלו על תחושת היובש בפי.

למען האמת, את ההחלטה לצאת באותו לילה קיבלתי בלהט הרגע. ברוב הלילות לא נרדמתי עד שהשמש זרחה כמעט, וכשהצלחתי להירדם, התחרטתי על כך מייד. באותו שבוע התעוררתי בצרחות אֵימָה מסיוט שלוש פעמים. כשהחלומות הרעים שלי החמירו, ידעתי שמדובר באות מבשר רעות: כמו שיכולתי לחוש כאב, כך היו הצרחות שלי סימן אזהרה.

נשמתי מספר נשימות קצרות והבטתי שוב למקום שבו ישבה האישה באדום קודם לכן, אבל היא כבר לא נמצאה ליד השולחן. היא הייתה בחיקו של הסוחר ששאל אותה מה יקרה אם יהיה תיקו. הוא בחן את קלפיו, אבל ידו הייתה היכן שהייתה ידה קודם לכן, תחובה עמוק בין ירכיה.

אוי.

נשכתי את שפתיי וניסיתי ללכת משם לפני שהפנים שלי יעלו בלהבות. עברתי למרחב נפרד של האולם, בו התנהל סבב נוסף של משחקים.

היו שם שומרים נוספים, ואת חלקם אפילו זיהיתי ממשמר המלוכה, חיילים שבמקום לשמור על החומה, שמרו על נעלים. לנעלים היו שומרים אישיים, מפני שכבר התרחשו ניסיונות חטיפה של אנשי מלוכה תמורת כופר. בדרך כלל איש לא נפגע בצורה רצינית בסיטואציות האלה. אבל היו גם ניסיונות חטיפה אחרים שנבעו מסיבות אחרות, הרבה יותר אלימות.

נעמדתי ליד אגרטל ובו עלים וניצנים אדומים, ולא הייתי בטוחה כיצד עליי להמשיך מכאן. יכולתי להצטרף למשחק קלפים נוסף או לפתוח בשיחה עם כל אחד מהאנשים שהשתהו ליד השולחנות, אבל לא הייתי מוצלחת במיוחד בשיחות חולין. לא היה לי ספק שאפלוט משפט מוזר או שאשאל שאלה מביכה, שאין לה שום קשר לשיחה. לכן, האופציה הזו ירדה מהשולחן. אולי הייתי צריכה לחזור לטירה, השעה ודאי כבר מאוחרת ו—

איש זר עבר לידי בחטף, ותחושה מדגדגת התפשטה בעורפי והתעצמה יותר ויותר בכל שנייה שחלפה.

כאילו... כאילו מישהו צפה בי.

סרקתי את החדר. לא ראיתי שום סימן לכך שמישהו זיהה אותי, אבל הייתי בטוחה שאם אסתובב, מישהו יעמוד מאחוריי. התחושה הייתה חזקה עד כדי כך. אי־נוחות התמקמה בתחתית בטני. עמדתי לפנות לכניסה כשצלילים עדינים ורחוקים של כלי נגינה משכו את תשומת ליבי שמאלה. מבטי נעצר על הווילונות האדומים כדם, שנעו בעדינות בגלל תנועת האנשים במקום.

קפאתי והאזנתי לעלייה ולירידה במקצב, אליהן הצטרפו במהירות הלמות תוף כבדות. שכחתי שמישהו עקב אחריי. שכחתי הרבה דברים. המוזיקה כמו נגעה בגופי. מה בריטה, המשרתת, אמרה לגבי סוג הריקודים שרקדו ב'פנינה האדומה'? היא הנמיכה את קולה כשדיברה על זה, והשפחה שבריטה דיברה איתה נראתה המומה.

התקדמתי לאורך הקיר והתקרבתי לצמד הווילונות האדומים. כמעט הפרדתי ביניהם.

"אני לא חושבת שאת רוצה ללכת לשם."

המומה הסתובבתי לעבר הקול. אישה עמדה מאחוריי — זיהיתי אותה מייד כאחת מהעובדות של ה'פנינה האדומה', לא מפני שהיא הייתה בחיקו של סוחר או איש עסקים כשהגעתי, אלא משום שהיא הייתה יפה במיוחד. שערה היה בצבע שחור עז, עבה ומתולתל. עורה היה בגוון חום עשיר. שמלתה השחורה הייתה חסרת שרוולים ועם מחשוף עמוק, והבד של השמלה נשפך בעדינות סביב גופה.

"סליחה?" שמטתי את ידי לצד גופי, לא בטוחה מה עליי לומר. "למה שלא ארצה? הם רק רוקדים."

"רק רוקדים?" מבטה רפרף אל מעבר לווילון. "יש אנשים שאומרים שריקוד הוא מעשה אהבה."

"אני... לא שמעתי אף אחד אומר את זה." הסתכלתי באיטיות אחורה. מבעד לווילונות כמעט יכולתי לראות את הגופים המתפתלים בקצב המוזיקה, הנעים בחן מהפנט. היו אנשים שרקדו לבד, צללית גופם גלויה לעין, בעוד אחרים...

שאפתי בחדות, ועיניי ננעצו באישה מולי.

שפתיה האדומות התעקלו בחיוך. "זאת הפעם הראשונה שלך פה, נכון?"

פתחתי את פי כדי להכחיש את טענתה, אבל חום התפשט בצווארי וטיפס ללחיי. נחשפתי. "זה בולט כל־כך?"

היא צחקה בקול צרוד. "לא לרוב האנשים. אבל לי, כן. לא ראיתי אותך כאן קודם."

"איך היית יודעת אם כן?" נגעתי במסכה כדי לוודא שהיא עדיין במקומה.

"המסכה שלך בסדר גמור." ניצוץ ידעני ומוזר הופיע בעיניה הזהובות־חומות, לא בדיוק חומות־ירוקות. הזהב היה בהיר וחמים מדי בשביל זה. הן הזכירו לי מישהו אחר שלעיניו היה צבע עז של אבן סיטרין. "אני טובה בזיהוי פנים, גם אם הן מוסתרות למחצה וגם אם לא, ואת פנייך לא ראיתי פה קודם. זאת הפעם הראשונה שלך."

בכנות, לא היה לי מושג איך לענות על זה.

"וזאת גם הפעם הראשונה של 'הפנינה האדומה'," היא נשענה לכיווני ודיברה בקול חלש. "כי הבתולה אף פעם לא עברה בין הדלתות הללו."

גל של הלם עבר בי, ואחיזתי בכוס השמפניה החלקלקה התהדקה. "אני לא יודעת על מה את מדברת, אני בת שנייה—"

"את כמו בת שנייה בסדר הלידה, אבל לא באופן שאת מתכוונת אליו," היא קטעה את דבריי ונגעה בעדינות בידי המכוסה בגלימה. "זה בסדר. את לא צריכה לפחד. הסוד שלך שמור עימי."

בהיתי בה במשך זמן מה, אולי אפילו דקה שלמה, לפני שהצלחתי להשתמש בלשון שלי. "אם זה נכון, למה שהסוד שלי יהיה שמור?"

"למה שהוא לא יהיה?" היא השיבה. "מה יש לי להרוויח מכך שאספר למישהו?"

"תוכלי לזכות בטובה מהדוכס והדוכסית." הלב שלי דפק במהירות.

חיוכה דעך ומבטה התקשח. "אין לי צורך בטובות מהנעלים."

על פי האופן שהיא אמרה זאת, אפשר היה לחשוב שמבחינתה 'טובה' שוות ערך לערמת בוץ. כמעט האמנתי לה, אבל איש בממלכה לא יוותר על ההזדמנות לזכות בהערכתם של הנעלים, אלא אם כן...

אלא אם כן הם לא הכירו בזכותם לכתר של המלכה אַלִיאָנָה והמלך ג'לארה. אלא אם כן הם תמכו במי שכינה את עצמו הנסיך קסטיל, היורש החוקי של הממלכה. אבל הוא לא היה נסיך ולא יורש. הוא לא היה יותר מהשאריות של אטלנטיה, הממלכה המושחתת והמעוותת שנפלה בתום מלחמת שני המלכים. מפלצת שזרעה הרס ושפיכות דמים. התגלמות הרשע הטהור.

הוא היה העריץ האפל.

ועל אף זאת, היו כאלה שתמכו בתביעתו לכס המלכות. בעבר, האפלים גרמו להפרעות בסדר היום באמצעות הפגנות ועצרות, ואפילו זה היה נדיר בצל העונש הכבד שהוטל על מי שרק נחשד בהיותו אפל. המשפטים לא היו ראויים להיקרא 'משפט'. לא היו הזדמנויות שניות ולא כליאה לטווח ארוך. גזר דין מוות היה מהיר ונחרץ.

אבל לאחרונה דברים השתנו.

רבים האמינו שהאפלים אחראים למקרי מוות מסתוריים של שומרים מלכותיים. חלקם נפלו מה'מעלה', ללא הסבר ברור, בקרסודוניה, עיר הבירה. לעבר שניים נורו חיצים שפילחו את עורפיהם, בפנסדורת', עיירת חוף קטנה לחופי ים סטראוד, ליד הבירה. חלקם שהו בכפרים הקטנים בסביבה ונעלמו ללא שוב.

רק לפני חודשים ספורים הסתיימה התקוממות אלימה בשפיכות דמים, ב'שלושת הנהרות', עיר מסחר שוקקת שנמצאת מאחורי יער הדם. אחוזת גולדקרסט, המאחז המלכותי ב'שלושת הנהרות', נשרפה עד היסוד, וגם המקדשים באזור. הדוכס אוורטון מת בשרפה עם רבים ממשרתיו ושומריו. דוכסית 'שלושת הנהרות' הצליחה לברוח בנס.

האפלים לא היו רק אטלנטים שהתחבאו בין אנשי סוליס. בחלק מתומכיו של העריץ האפל לא זרמה אפילו טיפת דם אטלנטית אחת.

מיקדתי את מבטי באישה היפה שמולי. יכול להיות שהיא אפלה? לא הצלחתי להבין איך אנשים תמכו בַּממלכה שנפלה, בלי קשר למידת אי שביעות רצונם או כמה היו חייהם קשים. האטלנטים, והעריץ האפל בראשם, היו אחראים לערפל ולְמה ששכן בתוכו. הם היו אחראים לקיומו של הדבר שככל הנראה הרג את פינלי. הוא היה גם אחראי למותם של רבים אחרים, כולל אימי ואבי, ואף הותיר את גופי מצולק ומבועת בגלל האֵימָה ששכנה בערפל.

זנחתי את חששותיי לרגע ומיקדתי את חושיי כדי לבדוק אם יש באישה היפה כאב גדול, שחרג מהתחום הפיזי ונבע מאבל ומרירות. סוג הכאב הזה גרם לאנשים לעשות דברים נוראיים כדי לנסות להקל על הסבל.

היא לא הקרינה שמץ של כאב כזה.

אבל מזה לא השתמע שהיא לא הייתה אפלה.

ראשה של האישה נטה הצידה. "כמו שאמרתי, אין לך מה לדאוג לגביי. אבל לגביו — זה כבר סיפור אחר."

"לגביו?" חזרתי אחריה.

היא זזה הצידה כשהדלת הראשית נפתחה מאחוריה. משב רוח קריר בישר על בואם של לקוחות נוספים. בחור נכנס פנימה, ומאחוריו גבר מכובד עם שיער בלונדיני ופנים מצולקות ושזופות—

עיניי התרחבו ותדהמה הכתה בי. ויקטֵר ווֹרדוֵול. מה הוא עשה ב'פנינה האדומה'?

תמונתה של האישה עם השמלה הקצרה והשדיים החשופים למחצה עלתה בדמיוני, וחשבתי על הסיבה להיותי שם. עיניי התרחבו שוב.

בשם כל האלים.

לא רציתי לחשוב על הסיבה לביקורו במקום. ויקטר היה חבר ותיק במשמר המלכותי, גבר בשלהי העשור הרביעי לחייו, אבל בשבילי הוא היה יותר מזה.

הפגיון שנקשר לירכי היה מתנה ממנו, והוא היה מי שהפר את המסורת ודאג שאדע לא רק איך להשתמש בו, אלא גם איך להניף חרב, לירות בחץ במטרה בעודי נסתרת מעין, ואפילו להפיל גבר שגודלו כפול ממני, ללא נשק.

ויקטר היה כמו אב עבורי.

הוא היה גם השומר האישי שלי מאז שהגעתי בצעירותי למצדוניה, אך הוא לא היה השומר היחיד שלי. הוא חלק את חובותיו עם ריילן קיל, שהחליף את הָאנֵס לאחר שזה מת בשנתו לפני קצת פחות משנה. מותו היה אובדן לא צפוי כי הָאנֵס היה בשנות השלושים המוקדמות לחייו. המרפאים האמינו שהוא מת בשל מחלת לב לא ידועה, ועדיין קשה היה להבין איך אדם שהלך לישון בריא לחלוטין לא התעורר בבוקר.

ריילן לא ידע כמה מיומנת אני, אבל הוא ידע שאני יכולה להגן על עצמי עם פגיון. הוא לא ידע לאן ויקטר ואני הלכנו כשנעלמנו מדי פעם אל מחוץ לטירה. הוא היה נעים הליכות ורגוע, אבל לא היינו קרובים כמו שוויקטר ואני היינו. אם ריילן היה כאן, הייתי יכולה להתחמק החוצה בקלות.

"לעזאזל," קיללתי, פניתי הצידה ומשכתי את ברדס הגלימה מעל ראשי. צבע שערי הנחושתי משך את העין, אם כי ויקטר יזהה אותי גם אם שערי ופניי יוסתרו.

היה לו חוש שישי שיש רק להורים, מעין גלאי שאומר להם מתי ילדיהם נמצאים בצרות.

העפתי מבט אל הכניסה ובטני התכווצה. הוא התיישב באחד השולחנות שפנו לדלת — היציאה היחידה.

האלים שנאו אותי.

באמת, הם שנאו אותי. לא היה ספק שוויקטר יבחין בי, במוקדם או במאוחר. הוא לא ידווח עליי, אבל העדפתי לזחול לתוך חור מלא עכבישים מלנסות להסביר לו, מכל האנשים בעולם, למה הייתי ב'פנינה האדומה'. הוא יטיף לי בוודאות. לא כמו הדוכס שנהנה מנאומים מייגעים ועונשים אכזריים, אלא הטפה בטון מאוכזב, שתגרום לכל אדם להרגיש רע במשך שבועות.

בעיקר כי אותו אדם נתפס בשעת מעשה שמצדיק נזיפה.

בכנות, לא רציתי לראות את הפנים של ויקטר כשהוא יבין שאני יודעת שהוא כאן. ניסיתי להציץ בחטף עוד פעם אחת ו—

בשם האלים, אישה רכנה לידו, וידה נגעה בירכו!

הייתי צריכה לקרצף את המראה ממוחי.

"זאת סריה," האישה הסבירה. "ברגע שהוא מגיע, היא מייד מופיעה. אני מאמינה שהוא מוצא חן בעיניה."

הסתכלתי באיטיות על האישה שעמדה לידי. "הוא מגיע לכאן בקביעות?"

צד אחד של שפתיה התעקל. "מספיק פעמים כדי לדעת מה קורה מאחורי הווילון האדום ו—"

"זה מספיק," חתכתי אותה. בשלב זה הייתי צריכה כבר לקרצף את המוח. "אני לא צריכה לשמוע יותר."

צחוקה היה עדין. "את נראית כמו מישהי שצריכה להסתתר. וכן, ב'פנינה האדומה' המראה הזה לא נדיר כל־כך." היא לקחה בזריזות את כוס השמפניה שלי.

"תעלי למעלה, יש כרגע כמה חדרים פנויים. תנסי את הדלת השישית משמאל. תתחבאי שם. אבוא לעדכן אותך כשיהיה פה בטוח."

חשד עלה בי כשמבטינו נפגשו, אבל אפשרתי לה לקחת את ידי ולהוביל אותי שמאלה.

"למה את עוזרת לי?"

היא פתחה את הדלת. "כי לכל אחד מגיעה הזדמנות לחיות, אפילו קצת, כמה שעות לפחות."

הפה שלי נפער כשהיא חזרה על הדברים שאותם חשבתי לעצמי דקות ספורות קודם לכן. עמדתי שם המומה.

היא קרצה לי וסגרה את הדלת מאחוריה.

לא יכול להיות שזה היה צירוף מקרים שהיא הבינה מי אני. היא גם חזרה על דברים שחשבתי. אין סיכוי. צחוק מריר נפלט מבין שפתיי. אולי האישה הזו אפלה, היא בוודאות לא מעריצה גדולה של הנעלים, או שאולי היא נביאה.

לא ידעתי שעוד יש כאלה.

ועדיין, לא האמנתי שוויקטר כאן — שהוא הגיע לכאן בתכיפות גבוהה מספיק כדי שאחת מהנשים באדום תחבב אותו. לא הצלחתי להבין למה הופתעתי כל־כך. הרי לא נאסר על שומרים מלכותיים לחוות עונג או אפילו להתחתן.

לחלקם היה אורח חיים מופקר... קצת, משום שחייהם היו בסכנה תמידית ולעיתים גם קצרים מדי. לוויקטר הייתה אישה שהלכה לעולמה הרבה לפני שהכרנו. היא מתה בזמן שילדה את התינוקת שלהם. הוא עדיין אהב את קמיליה שלו כמו שאהב אותה כשהייתה בחיים.

אבל לְמה שהתרחש במקום כזה לא היה שום קשר לאהבה, נכון? כולם הרגישו בודדים מדי פעם, בין שמושא אהבתם בהישג יד ובין שלא.

המחשבה העציבה אותי קצת. הסתובבתי לאחור בחדר המדרגות הצר, שהיה מואר בפמוטי קיר, ונאנחתי בכבדות. "לְמה הכנסתי את עצמי?"

רק האלים ידעו, וכבר לא הייתה דרך חזרה.

החלקתי את ידי לתוך קפלי הגלימה שלי, משאירה אותה קרובה לניצב הפגיון, כשטיפסתי במדרגות לקומה השנייה. המסדרון היה רחב ושקט באופן מפתיע. לא ידעתי למה לצפות, אבל חשבתי שאשמע... קולות.

נענעתי את ראשי וספרתי עד שהגעתי לדלת השישית משמאל. ניסיתי לפתוח את הידית וגיליתי שהדלת אינה נעולה. התחלתי לפתוח את הדלת, אבל נעצרתי. לא ידעתי מה לעשות. כל דבר יכול היה לחכות לי מעבר לדלת הזו, כל אחד. האישה מלמטה—

צחוק של גבר מילא את המסדרון, והדלת לידי נפתחה. נבהלתי, נכנסתי במהירות לחדר מולי וסגרתי את הדלת מאחוריי.

בלב הולם הסתכלתי מסביב. שאפתי עמוק, מריחה את ריח הנרות. קינמון? היה גם משהו נוסף, שהזכיר לי תבלין עשיר ועץ אורן. התחלתי להסתוב—

יד נכרכה סביב המותן שלי ומשכה אותי אחורה אל עבר גוף חזק וגברי.

"לזה," לחש קול עמוק, "אני חייב להודות שלא ציפיתי."