דם ואפר 3 - כתר העצמות הזהובות - כרך ב

25

במשך יום שלם קסטיל ואני חיינו את הרגע ובילינו, ואת יום המחרת הקדשנו כדי לוודא שגם העתיד שלנו יכלול ימים מאושרים כאלה.

עמדנו לפגוש את הוריו.

אבל קודם לכן היה עלינו לקום מהמיטה, פעולה שאיש מאיתנו לא מיהר לעשות. קסטיל שיחק בשערי בזמן ששוחחנו על חוויותיי מהיום הקודם. לא הפסקתי לפאר באופן פיוטי ביותר את טעמו של המעדן הקפוא.

השתררה שתיקה ובעקבותיה שכנעתי את עצמי שהגיע הזמן לקום. אולם קסטיל הפר אותה ושאל, "כשריפאת את הילדה אתמול, שמת לב שמשהו השתנה ביכולות שלך?"

"לא ממש," שרטטתי שמיניות על חזהו. "בעצם, אני לא בטוחה. כשריפאתי את בקט לא הייתי צריכה לחשוב, זה פשוט קרה. אבל עם הילדה, עשיתי את מה שנהגתי לעשות בעבר."

"השתמשת בזיכרונות שמחים?" הוא פיתל קווצת שיער סביב אצבעו.

"כן. חשבתי על היום שהתחתנו," הרמתי את ראשי והשענתי את הסנטר על חזהו. הוא חייך אליי ברכות. "וכמה לא הוגנות הפציעות שלה, ואני..."

"מה?"

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי. "נשמע מטופש אפילו לשקול את זה, אבל כשהידיים שלי היו עליה, חשבתי שעדיין לא מאוחר מדי — שהיא תחיה."

הוא נעץ בי מבט חודר. "ידעת שהיא כבר מתה?"

"אני..." התחלתי להכחיש זאת אבל השתתקתי, כי דבריו של קסטיל מהבוקר הקודם עלו בזיכרוני. אין לי את המותרות להכחיש את מי שאני. אומנם הוא דיבר על הכתר, אבל אותו היגיון היה נכון גם במקרה זה. "אני לא יכולה לומר בוודאות שהיא מתה, אבל היא הייתה קרובה מאוד."

הוא שחרר את שערי באיטיות. "אז, או ששכנעת את הנפש שלה להישאר או שהחזרת אותה לחיים, פופי."

ליבי החסיר פעימה. "קשה לי לתפוס את זה, אבל אני חושבת שזה מה שעשיתי." שערי צנח על כתפיי כשהתרוממתי על ברכיי. "בהתחשב בכוחותיו של ניקטוס, הגיוני שאני יכולה לעשות את זה. אבל זה די—"

"מדהים." הוא שחרר את ידו בזהירות משערי.

"עמדתי לומר מטריד," עניתי.

גבותיו התכווצו. "הענקת לילדה הזאת הזדמנות שנייה לחיות. למה את לא מבינה שזה היה נס?"

בהיתי בכפות ידיי. לא הייתי בטוחה איך אוכל להסביר את עצמי. "פשוט היכולת הזאת... היא עוצמתית באופן מבעית."

"תסבירי."

נאנחתי וטלטלתי את ראשי. "אנשים שראו את מה שעשיתי אתמול ודאי חושבים שאני אלוהית—"

"הם מאמינים שאת אלה," הוא ענה. "ויש הבדל בין השתיים."

"אוקיי. הם חושבים שאני אלה. אבל שנינו יודעים שזה לא המצב," קבעתי. הוא זקר גבה, ואני גלגלתי את עיניי. "בכל מקרה, התחושה הייתה כאילו אני... משחקת תפקיד של אֵל. אפשר לנצל את היכולת הזו לרעה אפילו בלי להבין את זה — אם אהיה מסוגלת בכלל להשתמש בה שוב."

הוא היה שקט לרגע. "את חושבת שהגיע זמנה לחצות את הווייל ואת התערבת?"

גופי נדרך. "אני מסרבת להאמין שזמנו של מישהו צעיר כל־כך יכול להגיע. אני ממש לא חושבת ככה."

"גם אני לא," הוא טפח באצבעותיו על זרועי. "אבל את דואגת מהאפשרות שתתערבי כשזמנו של מישהו כן יגיע, נכון? כי אם מישהו יגסוס מפציעה, לא תהיי מסוגלת לעמוד בצד ולאפשר לזה לקרות."

הוא הכיר אותי טוב מדי. "איך יודעים אם הגיע זמנו של מישהו?" צחקתי מהאבסורדיות של השאלה. "איך מישהו מאיתנו אמור לדעת?"

"אנחנו לא אמורים לדעת," עיניו פגשו את מבטי. "כל מה שתוכלי לעשות הוא מה שתרגישי לנכון. הרגשת שזה היה תפקידך להציל את הילדה הזו. אבל אולי בפעם אחרת לא תרגישי ככה."

לא יכולתי לדמיין מצב שבו אחליט שלא לעזור למישהו. אבל השאלה הייתה מן הסוג שלא ניתן לדעת את התשובה אלא כשחווים אותה על בשרך. הייתי צריכה להתכונן ליום הזה.

אנרגיה עצבנית, שלא הייתה קשורה לשיחתנו, רטטה בגופי כשהחלפתי את בגדיי למכנסיים שחורים וטוניקת מעטפת נטולת שרוולים, בגוון שהזכיר לי את הפרווה של ג'ספר. שרשרת כסף עדינה ובודדה החזיקה את מעטפת הטוניקה סגורה, וקיוויתי שהיא תישאר כך כל היום. הדבר האחרון שרציתי היה לחשוף את הכותונת הדקיקה שלבשתי מתחת.

עם זאת, בהתחשב במראֶה שלי בפעם האחרונה שאביו של קסטיל ראה אותי, זה כנראה לא יהיה הלם עבורו.

השתוקקתי שהכול יתנהל כמו שצריך בין הוריו לביני. ידעתי שאם המפגש לא יעבור בשלום, היחסים בין קסטיל להוריו יינזקו.

ברגע שהצטרפתי אליו לסלון, מצאו אצבעותיו את דרכן אל הגלים בשערי המתולתל. "אני אוהב את השיער שלך ככה," הוא מלמל. "אני מתחיל לחשוב שאת משאירה אותו פזור כי את יודעת שזה מסיח את דעתי."

חייכתי כשיצאנו מהחדר וחלק מהלחץ התפוגג. "אולי," אמרתי, אף על פי שעשיתי זאת בוודאות כי ידעתי שהוא אוהב את השיער שלי פזור.

וגם בשל העובדה שביליתי שנים כששערי הארוך והסבוך כלוא בפקעת מרובת סיכות.

"את עדיין רוצה לראות את קירהא לפני שנעזוב?" הוא שאל.

הנהנתי. ציינתי הבוקר שאני רוצה להודות לה על הלבוש ועל האירוח, לפני שנצא לפגישה עם המלך והמלכה. קסטיל כבר שלח הודעה על הגעתנו הקרובה. הוא הוביל אותי החוצה דרך המעבר המקורה כשידינו שלובות. מאווררי תקרה חגו מעל לראשי ופיזרו את ריח הקינמון והציפורן שחדרו מחלונות החדרים הפתוחים.

לולא הכתמים השמנוניים והעיקשים על השביל ובחצר היה קשה להאמין שנלחמנו בחסרי הפנים שני לילות קודם. קסטיל ואני היינו ערוכים למקרה שהם יופיעו שוב. פגיון הזאבן היה חבוי מתחת לטוניקה שלי, וקסטיל נשא שתי חרבות קצרות, שהיו צמודות למותניו בבטחה. מלבד זאת לא היינו לבד.

זאבן עם פרווה שחורה כמו מפרץ סטיג'יאן שוטט לאורך החומה ועקב אחר ההתקדמות שלנו. עוד כשיצאנו מהמעבר המקורה אל שביל העפר שלאורכו צמחו דקלים גבוהים ידעתי שהוא או היא, אינם הזאבנים היחידים בקרבת מקום. התקדמנו בשביל המתפתל, ועלי המניפה סיפקו לנו צל מהשמש של שעות הבוקר המאוחרות. פרחי בר זעירים בצבעי ורוד וסגול הציצו מבין הגפנים הסבוכות, שטיפסו על הקירות וכיסו את מרבית הגן. הגן לא היה ראוותני ומגוון כמו במצדוניה, אבל אהבתי את האווירה הארצית והטבעית שלו. הייתה לי תחושה שגם אם אלך אין־ספור פעמים בשבילים, תמיד אמצא משהו חדש בין השיחים.

השביל התעקל, וחצר פנימית נגלתה לעינינו. מספר ספסלי אבן ושרפרפי עץ הקיפו בור אש גדול. חצר האבן האפורה הובילה היישר אל דלתות פתוחות של חדר אוורירי ושטוף שמש.

כורסאות וספות רחבות עם כריות עבות ניצבו ליד הדומים צבעוניים, ועציצים מלאי צמחים ניצבו על אריחי הרצפה או על שולחנות קטנים. כריות ישיבה גדולות, בכל גוון כחול שניתן להעלות על הדעת, היו פזורות על הרצפה בחדר, אבל קירהא קונטו ישבה על שטיח פרווה בצבע טורקיז במרכזו. רגליה היו שלובות וראשה רכון בריכוז מעל לסל מלא בחוטי צמר. שערה הקלוע בשורות של צמות דקיקות היה אסוף על עורפה. איתה היה בנה.

קירן בלט בחדר הצבעוני, כיוון שהיה לבוש בבגדים שחורים. גבו נשען על אחת הספות. רגליו הארוכות היו פרושות לפניו. בידו האחת כדור צמר כתום וכדור צמר לבן בידו השנייה. מספר כדורי צמר נוספים נחו בחיקו. המראה שלו יושב ומתבונן באימו בחיוך קטן, שריכך את תווי פניו הנאים, יהיה טבוע במוחי לנצח.

שניהם הרימו את מבטיהם כשקסטיל ואני התקרבנו לדלתות. חושיי היו פתוחים ורגשותיהם הגיעו אליי מייד. נתז הפתעה קריר הגיע מכיוונו של קירן, והכדור הכתום נפל מידו והתגלגל על השטיח. נתפסתי לא מוכנה במידת מה. בלילה הקודם, כשרכבנו חזרה לבית משפחתו מתחת לשמיים זרועי הכוכבים, קירן לא הראה כל סימן לכך שהוא יודע שקסטיל ואני היינו עדים ל... לפעילות שלו בצללים.

גם אם היינו עדים לה, לא חשבתי שזה מקור ההפתעה. לא היה לי מושג מה הפתיע אותו. התמקדתי באישה שישבה לצידו.

אימו הייתה יפהפייה להפליא. היא נראתה כמו תאומה של וונטה — עורה החום כהה, עצמות לחייה הגבוהות ועד לשפתיים המלאות והחייכניות. התחושה שקיבלתי ממנה הזכירה לי את הבת שלה. טעם הווניל שהיא הקרינה היה מנחם, כמו שמיכה חמה בלילה קר.

לפתע הבנתי שאותה ראיתי כשהגעתי לבית של קירן. היא חייכה אלינו מקהל הזאבנים כשקסטיל ואני התווכחנו.

"קירן," קסטיל אמר באיטיות. הוא הידק את אחיזתו בכף ידי כשחלפנו בפתח ולאחר מכן שחרר לגמרי. "אתה סורג לי חולצה?"

ההבעה של הזאבן התרוקנה מכל סוג של רגש. "זה בדיוק מה שאני עושה," הוא השיב בטון יבשושי.

"יש לו כישרון עם מסרגות," קירהא אמרה והניחה את הסל בצד.

טעם מתוק מדי של מבוכה הגיע מכיוונו של קירן, ולחייו האדימו. הוא צמצם את עיניו לעבר אימו. גבותיי הזדקרו כשהתמונה הקודמת שנטבעה במוחי התחלפה בתמונה של קירן סורג חולצה.

זו התמונה שתהיה טבועה לנצח במוחי.

קירהא החלה להתרומם וקסטיל מיהר לומר לה, "את לא צריכה לקום."

"הו, בטח שאני צריכה. ישבתי כל־כך הרבה זמן ושתי הרגליים שלי נרדמו," היא ענתה. כדורי הצמר נשמטו מחיקו של קירן והתגלגלו על השטיח. הוא אחז בזרועה של אימו וסייע לה לעמוד.

קירהא הודתה לו במלמול והזדקפה. בטנה בלטה תחת השמלה הסגלגלה העדינה שהיא לבשה. היא הניחה את ידה על מותנה ומתחה את גבה. "אלים אדירים, אני מקווה שזה התינוק האחרון."

"כן, טוב, כדאי לוודא שהמידע הזה יחדור לגולגולת העבה של בעלך..." מלמל קירן.

"זה יקרה מעצמו, כשאבא שלך יחזור להחליף חיתולים שוב. אני יולדת אותם והוא מנקה אותם," היא העירה וחייכה כשקירן קימט את אפו. "זו העסקה."

"אצטרך לזכור את זה," מלמל קסטיל.

הבטן שלי צנחה במהירות וכמעט התהפכה בקרבי. עיניי הפעורות זינקו אל קסטיל. מסיבה כלשהי, לא חשבתי אפילו על... תינוקות מאז שהיינו במערה במעיינות החמים, והבנתי מדבריו שהוא אינו מעוניין ללדת איתי ילדים. בזמנו נפגעתי. זה היה טיפשי בצורה לא הגיונית, בהתחשב בעובדה שעדיין לא הודינו ברגשותינו זה כלפי זה. הוא עדיין נטל את הצמח למניעת היריון, ובתור הבתולה, העברתי את חיי במחשבה שאתעלה. לידת ילדים לא הייתה נושא ששקלתי ברצינות אי פעם, אבל באותו רגע עם קירן וקירהא, זה היה כל מה שיכולתי לחשוב עליו. תינוק. תינוקות. התינוק שלי ושל קסטיל. קסטיל מחזיק תינוק קטן, מכורבל בשמיכה. שפתיי נפשקו בשאיפה חדה. זה לא היה הזמן המתאים למחשבות האלה, לחלוטין.

"פופי החווירה." קירן גיחך.

קסטיל סובב את מבטו לעברי. מצחו התקמט ודאגה הגיעה מכיוונו. "את בסדר?"

מצמצתי והדחקתי את התמונה המיותרת שעלתה בעיני רוחי. צעדתי קדימה. "כן, אני בסדר." הדבקתי חיוך גדול על שפתיי, לפני שמי מהם יבין לאן נדדו מחשבותיי. "לא התכוונו להפריע. רק רציתי להודות לך על האירוח הנדיב ועל הבגדים."

חיוך חם עלה על פניה של קירהא, והיא אחזה בזרועותיי. "אין צורך להודות לנו. הבית שלנו פתוח תמיד עבור קאס, ולכן הוא יהיה פתוח תמיד גם עבורך," הכנות של מילותיה הייתה ברורה. "אני שמחה שאהבת את הבגדים. אני חייבת לומר שאת יפה מדי בשביל הבחור הזה." היא החוותה בסנטרה לכיוון קאס.

"אאוץ'," קסטיל מלמל והניח את ידו על ליבו. "הרגשות שלי נפגעו."

קירהא צחקה ומשכה אותי לחיבוק קרוב — ובכן, קרוב ככל האפשר כי הבטן שלה הפרידה בינינו. החיבוק היה חמים ובלתי צפוי ו... נחמד כל־כך. זה היה חיבוק מהסוג שלא קיבלתי מזה שנים, ושקיוויתי בסתר ליבי לקבל מהמלכה אילואנה כשאגיע. קירהא חיבקה אותי כפי שאֵם מחבקת את ילדתה, ולמגעה האוהב התלווה פרץ של רגשות מתוקים ועצובים. החיוך שלי היה אמיתי לחלוטין כשהיא התרחקה ותפסה את זרועותיי שוב. "אני שמחה כל־כך להכיר אותך," מבטה סקר את פניי מבלי להשתהות על הצלקות. "אני מקווה שאת בסדר."

הנהנתי. "כן."

"יופי," היא הידקה את אחיזתה בזרועותיי לרגע, ולאחר מכן שחררה אותי והניחה את ידיה על בטנה. "קירן אמר לי שפגשת את וונטה."

"כן, פגשתי אותה," אמרתי. קסטיל הופיע לצידי והניח את ידו על גבי. "וונטה הייתה אדיבה מאוד כלפיי. היא השאילה לי את אחת השמלות שלה ועזרה לי להתכונן לטקס החתונה. אני מקווה שאראה אותה שוב בקרוב."

"ומה איתי?" קירן אמר. אימו ואני הסתכלנו עליו. "גם אני הייתי אדיב כלפייך."

"עושה רושם שמישהו סובל כבר עכשיו מתסמונת הילד האמצעי," מלמל קסטיל בלחש.

"המישהו הזה גם עומד ממש כאן," קירן הוסיף. "מולכם."

שפתיי התעקלו בחיוך כשהבטתי בו. "אתה... גם היית בסדר."

"בסדר?" הוא חזר על דבריי בנימה נעלבת ושילב את זרועותיו.

"אל תשימו לב אליו," קירהא אמרה. "הוא עצבני כי המרפאים מאמינים שבקרוב תהיה לו אחות קטנה."

קסטיל גיחך. "אתה וג'ספר תהיו מעטים מול רבות."

"ספר לי על זה," מלמל קירן.

"מתי את אמורה ללדת?" שאלתי.

"עוד חודש, בעזרת האלים," היא שפשפה את בטנה. "ואני כבר לא יכולה לחכות. התחושה בתוכי היא שהתינוק כבר בגודל של קירן."

"נשמע מטריד," קירן קימט את אפו. הייתי חייבת להסכים איתו. "אתם הולכים להורים שלך?"

קסטיל הנהן. "אנחנו בדרך לשם עכשיו."

"אבוא איתכם," אמר קירן ופנה לאימו. "את צריכה משהו לפני שאני הולך?"

"לא."

"את בטוחה?"

"כן," היא צחקה. "אבא שלך אמור להגיע בכל רגע, והוא ישמח לעזור לי עם זה." היא הצביעה על הצמר.

המבט בעיניו של קירן שידר ספקנות. קסטיל ואני עזרנו לקבץ את כדורי הצמר והנחנו אותם ליד הסל.

"פנלפה?" קירהא עצרה אותנו כשפנינו לעזוב. "אני יודעת שלא פגשת את הוריו של קסטיל בנסיבות הכי נוחות."

הצצתי אל קסטיל מזווית העין והבחנתי בהבעתו המאופקת. "את צודקת."

"ובגלל זה, מה שעשו לך מעציב אותי יותר," היא אמרה. "ואלין ואילואנה הם אנשים טובים. הם מעולם לא היו מאפשרים לזה לקרות אילו ידעו. אני בטוחה בכך. ברגע שהם יתגברו על ההלם הראשוני בעקבות כל מה שקרה, אני יודעת שאילואנה תקבל אותך בחום ובפתיחות, בדיוק כמוני."

המשך העלילה בספר המלא