ז'אק

זה לא משנה איפה נולדת: בבריסל או בפאריס, באלג'יריה או בניו יורק, הבנאדם צריך לדעת שפעם הוא היה קטן, ושמשם, רק משם בא הכול.

אבא ואימא שלי היו תמיד בתפקיד של אימא ואבא. אף פעם לא באמת. אבא היה מחזיק את העיתון באבהות רבה וגם ה"לך לישון" שלו היה מאוד סמכותי. אבל חיבוק? לטיפה? איפה! מה פתאום! אפילו לא נשיקה רשמית. אימא הייתה גברת 'מה שצריך לעשות'. היא וחברותיה הרכלניות היו יושבות כל יום ראשון וקוברות בלשונן חצי רובע. אבל כלפי חוץ היה הכול כמו בּונבּונים. היה חשוב לה איך אני נראה, כיצד אני מתנהג, אבל הקור שנדף ממנה מקפיא את דמי גם עכשיו.

אבא שלי עבד בתחילה ביבוא ויצוא של מזון. קראו לו רומן, רומן בְּרֶל. רק אחר־כך הוא נכנס לשותפות עם הדוד במפעל הקרטון. אימא שלי הייתה צעירה ממנו בשלוש־עשרה שנה, נראתה טוב, בּרונטית, קוקטית: לִיזֶט לַמְבֶּרְטִין.

הם נישאו ונסעו לאפריקה כי לאבא שלי הייתה שם עבודה. שם, בחום המחליא של קונגו, נולדו להם שני ילדים, תאומים, פּייר ונֶלי. הם מתו שבועות אחדים אחרי שנולדו מטיפוס או מאיזו מחלה אחרת, השד יודע. בבית כמעט לא דיברו על זה. אבל עד היום כשאני עוצם את העיניים שלי בלילה, לא תמיד, אבל לעיתים קרובות, הם מופיעים.

שתי גופות קטנות של תינוקות, זכר ונקבה בתוך החום הגדול של קונגו. נדמה לי שהכול קורה בתוך אוהל, אבל אני לא בטוח. התינוקות נפוחים מאוד, וזבובים שמנים חגים סביב הראשים שלהם. והעיניים שלהם בלא רוח חיים.

ככה אימא שלי גמרה את הרומן שלה עם אפריקה, ואבא שלי נאלץ לחזור איתה הביתה לבּריסל. ולמרות שאצלנו בבית היו דוחקים את הכְּאֵב לא אל מתחת לשטיח אלא אל מתחת לבּלָטות, אני יודע יפה ששני התינוקות האלה ליוו אותה כל החיים. ההוכחה הניצחת לכך היא פּייר ואני. אחי פייר נולד בבריסל. אימא קראה לו פייר על שם אותו תינוק שמת בקונגו. אימא קיוותה לבת, היא רצתה שהכול יתנהל על פי הספר. בזמן ההיריון, כשאני בתוכה, היא אמרה: "אני בטוחה שתהיה לי בת. רומן, אתה יודע, נקרא לה נֶלִי, והכול יבוא על מקומו בשלום."

אני באתי. העונש הגדול שאלוהים יכול היה לתת לה, והיא לא ויתרה. לעיתים קרובות בימי ילדוּתי הייתה קוראת לי נלי. "נלי הכנת כבר את שיעורי הבית, נלי התרחצת, נלי בואי לאכול." הנלי הזה היה שקט, אבל חד וכואב. הוא הִדהד בבית הגדול שלנו. תמיד הייתי מתקן אותה. ברגע שהתחלתי להבין מה קורה סביבי, הייתי מתקן אותה. הייתי אומר:

"אני לא נלי אני ז'אקי, אני ז'אק."

וכשגדלתי עוד יותר הייתי נעמד בכוח על רגליי ומביט בה, ואז אומר:

"אני ז'אק רומן גיאורג ברל."

והיא הייתה מביטה בי במבט הזגוגי שלה כאילו מה שהיא רואה דרך האישונים שלה זה את נלי ולא אותי.

משום כך, היה לי עד גיל מאוחר שיער ארוך, כמו שהיה צריך להיות לנלי. היא קלעה לי צמות, או אספה אותו בזנב סוס. עד שנמאס לאבא שלי מהפינוק הבורגני הזה והוא לקח אותי בכוח להסתפר. אני זוכר שבכיתי אצל הסַפָּר. פתאום נכנס בי פחד. צרחתי. לא רציתי בשום אופן להסתפר. הסַפָּר אמר שזו לא פעם ראשונה שילד לא רוצה להסתפר אצלו, אבל אצלי המצב נראה חמור מאוד, "משהו לא בסדר כאן, מיסייה רומן," הוא אמר, "משהו לא כל־כך בסדר כאן," והוא הצביע עליי. אין ספק שהייתי העונש של כולם. אבא תפס אותי חזק בשערות, משך אותן ואמר:

"שב כאן ואל תבלבל את המוח. אתה תסתפר."

"אבל אני אינדיאני." התעקשתי. "תסתכל על העור שלי הוא אדום לגמרי."

אבא הליט את פניו בכף ידו ואמר:

"אתה ז'אקי, לא אינדיאני ולא קאובוי וגם לא איזה בּרבּר. אתה בּלגי, בן למשפחה נוצרית מכובדת בעלת מפעל לקרטון בבריסל. ואתה תשב כאן עכשיו בשקט ותסתפר אחרת לעולם לא תהיה ז'אק, אתה פשוט תישאר נלי."

ככה הוא הרג לי את המערב הפרוע שלי. אבל הוא די צדק.

אני בֶּלְגִּי. לפחות אני מרגיש בלגי. כשאני נוסע לאמסטרדם, לקנדה, לארצות הברית, אני תמיד הופך למין פטריוט בגרוש. גם בפאריס אחרי כל־כך הרבה שנים אני בעד הבּלגים, בעד הפלֶמים, אבל שונא ואוהב אותם בערבוביה. קשה להסביר את הדברים האלה, כי בתוך לִבִּי, וכשאני בבית, בבריסל, אני לא מפסיק לצחוק עליהם, ובייחוד על הפלֶמים הפטריוטים האלה שמתעקשים לדבר בשפה שאיש לא מבין מלבדם וכועסים על כולם ומחמיצים פנים אפילו יותר מן הצרפתים. "איך זה שאתם לא מדברים פלמית? אתם בכלל יודעים איזו תרבות יש לנו?"

המשך בספר המלא