הקדמה
כשנכנסים לשדה התעופה ההרגשה משתנה מקצה לקצה; החופש מתחיל לדגדג בקצות אצבעות הרגליים ולטפס אל הלב ואל הראש, ומצב הרוח מתחלף למצב רוח של חופשה – בין שיוצאים לטיול עמוס סיורים ברגל, רובצים בטן־גב על שפת המים או קופצים למסיבה וחזרה. אתם בוודאי יודעים על מה אני מדברת וכבר מדמיינים את כוסות השמפניה שתשיקו במלון אל מול הנוף לפני שתנשמו בפעם הראשונה לאחר שנים של מרוץ עכברים.
אחרי שביקרתי בחמישים וחמש מדינות בעולם שאלו אותי רבים: איך את טסה שתים־עשרה פעמים בשנה? איזו מדינה הכי יפה? באיזו מדינה הכי נהנית? איך יש לך כוח לטייל בכל חודש? איך יש לך כוח לתכנן את כל הטיולים האלה? איך את עושה את זה כשאת גרושה עם ילדה קטנה ועובדת במשרה מלאה?
אני מזמינה אתכם לעקוב אחריי ברשתות החברתיות: טיקטוק, אינסטגרם ויוטיוב (Fly with Shalhevet או סרקו את הברקוד) – שם תמצאו תשובות לכל השאלות האלה, עם זאת לאורך הספר שבידיכם תגלו בעצמכם למה הרפתקאות בחו"ל הן לא נחלתם של פנסיונרים או של עשירים בלבד. תקראו על חיי האישיים, על הרפתקאותיי ברחבי העולם, על אסונות טבע, על התמודדות עם מצבים בלתי־אפשריים, על אהבה ועל השראה – בעיקר תזכו בנקודת מבט חדשה על חייכם.
אני רוצה להודות להוריי ולכל האנשים היקרים הקרובים אליי, שתומכים בכל רעיון מטורף שאני מעלה ומאמינים בי לכל אורך הדרך.
אני רוצה להודות לאלוהים על כל הטוב שהוא מביא לחיי, על השמחה, על הבריאות, על האושר, על הפרנסה ועל האהבה.
יותר מכול אני רוצה להודות לבתי ליפז, שלה מוקדש ספר זה, הדבר הכי טוב שקרה לי והשותפה הנאמנה שלי למסע החיים.
אז קדימה –
גם השמיים הם לא הגבול
מזל ציפור
השמיים זרועי כוכבים, מאירים את העלטה שבה אנו רוקדים על החוף בעיניים נוצצות, חצי יחפים וחצי מאוהבים.
אנחנו ממשיכים לרקוד כך עוד חצי שעה עד שאני אומרת לו שהגיע הזמן להיפרד; מחר אעלה על מטוס הביתה.
"אני אוהב אותך," הוא לוחש לי, "לא רוצה שתלכי אף פעם," ונשיקתו הארוכה בשפתיו העבות מעבירה צמרמורות בגופי הקטן.
בתוך תוכי אני יודעת שזאת הפעם האחרונה שנתראה.
הכול התחיל בגיל שתים־עשרה, כשאימי שאלה אותי, "בת מצווה באולם או טיסה לבד לקנדה?"
"ברור שטיסה לקנדה," עניתי.
הצמידו אותי לדיילת ובפעם הראשונה בחיי עליתי על מטוס, ועוד לבדי.
הבתים הקטנים שבצבצו בין העננים מבעד לחלון המטוס לקראת הנחיתה בארץ גרמו לי סחרחורת.
הקאתי לתוך שקית ההקאה שמצאתי בכיס המושב שלפניי, וכשהרמתי את ראשי בהיתי בהם שוב.
תמיד חלמתי; חלמתי בגדול, כי לא היה לי מה להפסיד. בגרוע כבר הייתי.
גדלתי בבית דל אמצעים בשיכונים של ראשון לציון. אימי נכה, ולכן במשך שנים ארוכות לא עבדה. הוריי התגרשו כשהייתי בת ארבע־עשרה, וסמוך למועד גירושיהם הלכתי לפנימייה צבאית, שהתנהלה במשטר צבאי על כל הכרוך בכך – כן, כן, גם מדים.
עוד בהיותי צעירה מאוד, עם המון חלומות במגירה, החלטתי שאגשים את כולם בעצמי, וכך היה: הצטיינתי בלימודים בחטיבה ובתיכון, התקבלתי למגמה הכי נחשבת בבית הספר – אלקטרוניקה – ואף מימנתי בעצמי, בעבודה מאומצת, את שיעורי הנהיגה עד שהשגתי רישיון. הדחף שלי להצליח גרם לי "להיגמל" משינה; לא היו לי עשרים וארבע שעות ביממה, אלא שלושים: עבדתי בניקיון, בפיצרייה, במלצרות, בקייטנות, בחלוקת פליירים למסיבות, בסופר כדיילת, בשמירה, בשיפוצים, במכירת כרטיסי אשראי, כבייביסיטר, במתן שיעורים פרטיים – כל מה שאפשר לי להתקדם לעבר הגשמת החלומות שלי. בתחילה חסכתי שקל לשקל כדי לטוס לחו"ל; לברוח מהחיים, לנשום, להעמיד פנים שאני מישהי אחרת. כשחזרתי לארץ המשכתי לקרוע את עצמי כדי להשיג עוד מטרה ולכבוש עוד פסגה – לימודים לתואר ראשון. התחתנתי בגיל 24 ובגיל 26 ילדתי ילדה מדהימה, ואז התגרשתי בגיל 29 והמשכתי לקרוע את עצמי לאורך כל הדרך, גם כאם חד־הורית, כדי להשלים לימודי תואר שני. כולם אמרו לי, "משוגעת, תנוחי!" אבל אני לא עצרתי לרגע ולקחתי את בתי לראות עולם – כל מה שאני לא זכיתי לו בילדותי.
בכל פעם שישבנו זו לצד זו במטוס והסתכלתי בעיניים נוצצות על העננים מבעד לחלון התמלא ליבי בגאווה, בנחת ובאושר. ידעתי שכל רגע של קושי היה שווה את זה; לפרוס את העולם בפני בתי, להראות לה תרבויות שונות, ללמד אותה שפות, לאפשר לה להתמודד עם מציאות משתנה, עם אתגרים ועם דילמות ולהעניק לה את בית הספר האולטימטיבי – בית הספר של החיים.
בהתחלה טיילתי בעולם כדי לברוח מהחיים, אך לאורך הזמן גיליתי
שאני מטיילת כדי שהחיים לא יברחו ממני
הקדמה
כשנכנסים לשדה התעופה ההרגשה משתנה מקצה לקצה; החופש מתחיל לדגדג בקצות אצבעות הרגליים ולטפס אל הלב ואל הראש, ומצב הרוח מתחלף למצב רוח של חופשה – בין שיוצאים לטיול עמוס סיורים ברגל, רובצים בטן־גב על שפת המים או קופצים למסיבה וחזרה. אתם בוודאי יודעים על מה אני מדברת וכבר מדמיינים את כוסות השמפניה שתשיקו במלון אל מול הנוף לפני שתנשמו בפעם הראשונה לאחר שנים של מרוץ עכברים.
אחרי שביקרתי בחמישים וחמש מדינות בעולם שאלו אותי רבים: איך את טסה שתים־עשרה פעמים בשנה? איזו מדינה הכי יפה? באיזו מדינה הכי נהנית? איך יש לך כוח לטייל בכל חודש? איך יש לך כוח לתכנן את כל הטיולים האלה? איך את עושה את זה כשאת גרושה עם ילדה קטנה ועובדת במשרה מלאה?
אני מזמינה אתכם לעקוב אחריי ברשתות החברתיות: טיקטוק, אינסטגרם ויוטיוב (Fly with Shalhevet או סרקו את הברקוד) – שם תמצאו תשובות לכל השאלות האלה, עם זאת לאורך הספר שבידיכם תגלו בעצמכם למה הרפתקאות בחו"ל הן לא נחלתם של פנסיונרים או של עשירים בלבד. תקראו על חיי האישיים, על הרפתקאותיי ברחבי העולם, על אסונות טבע, על התמודדות עם מצבים בלתי־אפשריים, על אהבה ועל השראה – בעיקר תזכו בנקודת מבט חדשה על חייכם.
אני רוצה להודות להוריי ולכל האנשים היקרים הקרובים אליי, שתומכים בכל רעיון מטורף שאני מעלה ומאמינים בי לכל אורך הדרך.
אני רוצה להודות לאלוהים על כל הטוב שהוא מביא לחיי, על השמחה, על הבריאות, על האושר, על הפרנסה ועל האהבה.
יותר מכול אני רוצה להודות לבתי ליפז, שלה מוקדש ספר זה, הדבר הכי טוב שקרה לי והשותפה הנאמנה שלי למסע החיים.
אז קדימה –
גם השמיים הם לא הגבול
מזל ציפור
השמיים זרועי כוכבים, מאירים את העלטה שבה אנו רוקדים על החוף בעיניים נוצצות, חצי יחפים וחצי מאוהבים.
אנחנו ממשיכים לרקוד כך עוד חצי שעה עד שאני אומרת לו שהגיע הזמן להיפרד; מחר אעלה על מטוס הביתה.
"אני אוהב אותך," הוא לוחש לי, "לא רוצה שתלכי אף פעם," ונשיקתו הארוכה בשפתיו העבות מעבירה צמרמורות בגופי הקטן.
בתוך תוכי אני יודעת שזאת הפעם האחרונה שנתראה.
הכול התחיל בגיל שתים־עשרה, כשאימי שאלה אותי, "בת מצווה באולם או טיסה לבד לקנדה?"
"ברור שטיסה לקנדה," עניתי.
הצמידו אותי לדיילת ובפעם הראשונה בחיי עליתי על מטוס, ועוד לבדי.
הבתים הקטנים שבצבצו בין העננים מבעד לחלון המטוס לקראת הנחיתה בארץ גרמו לי סחרחורת.
הקאתי לתוך שקית ההקאה שמצאתי בכיס המושב שלפניי, וכשהרמתי את ראשי בהיתי בהם שוב.
תמיד חלמתי; חלמתי בגדול, כי לא היה לי מה להפסיד. בגרוע כבר הייתי.
גדלתי בבית דל אמצעים בשיכונים של ראשון לציון. אימי נכה, ולכן במשך שנים ארוכות לא עבדה. הוריי התגרשו כשהייתי בת ארבע־עשרה, וסמוך למועד גירושיהם הלכתי לפנימייה צבאית, שהתנהלה במשטר צבאי על כל הכרוך בכך – כן, כן, גם מדים.
עוד בהיותי צעירה מאוד, עם המון חלומות במגירה, החלטתי שאגשים את כולם בעצמי, וכך היה: הצטיינתי בלימודים בחטיבה ובתיכון, התקבלתי למגמה הכי נחשבת בבית הספר – אלקטרוניקה – ואף מימנתי בעצמי, בעבודה מאומצת, את שיעורי הנהיגה עד שהשגתי רישיון. הדחף שלי להצליח גרם לי "להיגמל" משינה; לא היו לי עשרים וארבע שעות ביממה, אלא שלושים: עבדתי בניקיון, בפיצרייה, במלצרות, בקייטנות, בחלוקת פליירים למסיבות, בסופר כדיילת, בשמירה, בשיפוצים, במכירת כרטיסי אשראי, כבייביסיטר, במתן שיעורים פרטיים – כל מה שאפשר לי להתקדם לעבר הגשמת החלומות שלי. בתחילה חסכתי שקל לשקל כדי לטוס לחו"ל; לברוח מהחיים, לנשום, להעמיד פנים שאני מישהי אחרת. כשחזרתי לארץ המשכתי לקרוע את עצמי כדי להשיג עוד מטרה ולכבוש עוד פסגה – לימודים לתואר ראשון. התחתנתי בגיל 24 ובגיל 26 ילדתי ילדה מדהימה, ואז התגרשתי בגיל 29 והמשכתי לקרוע את עצמי לאורך כל הדרך, גם כאם חד־הורית, כדי להשלים לימודי תואר שני. כולם אמרו לי, "משוגעת, תנוחי!" אבל אני לא עצרתי לרגע ולקחתי את בתי לראות עולם – כל מה שאני לא זכיתי לו בילדותי.
בכל פעם שישבנו זו לצד זו במטוס והסתכלתי בעיניים נוצצות על העננים מבעד לחלון התמלא ליבי בגאווה, בנחת ובאושר. ידעתי שכל רגע של קושי היה שווה את זה; לפרוס את העולם בפני בתי, להראות לה תרבויות שונות, ללמד אותה שפות, לאפשר לה להתמודד עם מציאות משתנה, עם אתגרים ועם דילמות ולהעניק לה את בית הספר האולטימטיבי – בית הספר של החיים.
בהתחלה טיילתי בעולם כדי לברוח מהחיים, אך לאורך הזמן גיליתי
שאני מטיילת כדי שהחיים לא יברחו ממני
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
