תתיישנו

מבוא

כך הכריז ב־2015 (תשע"ה) ההיסטוריון הישראלי יובל נח הררי, מהאינטלקטואלים המשפיעים בעולם:

אנשי המאה ה־20 הצליחו להשתלט על בעיית הרעב, בעיית המגפות ובעיית המלחמות... וכמו צבא ללא אויבים, כך האנושות במאה ה־21 צריכה לשאול את עצמה שאלה שהיא אף פעם לא נדרשה לה: אז מה נעשה עם עצמנו עכשיו? אם לא רעב, מגפות ומלחמות - מה יעסיק אותנו במאה ה־21?¹

הררי הוסיף והסביר כי "המילה שלום קיבלה משמעות חדשה. בעוד שבדורות קודמים משמעותה של המילה שלום היתה 'כרגע אין מלחמה', משמעותו של השלום החדש בן זמננו היא 'אי אפשר לדמיין מלחמה'". היתה לו גם תשובה לשאלה מהן המשימות שבכל זאת יעסיקו את האנושות בעשורים הבאים: "להביס את הזקנה והמוות, לגלות את המפתח לאושר, ולשדרג את עצמנו לאלים".²

ואז, רגע לפני השדרוג המיוחל לאלים, הגיע העשור השלישי של המאה העשרים ואחת. עם התפשטות מגפת הקורונה ב־2020, ועם פלישת רוסיה לאוקראינה ב־2022, אפשר היה לחוש באיזו המיה נדהמת בעולם המערבי: חשבנו שדברים כאלו כבר לא יכולים לקרות. לא היתה באמת סיבה להניח שמגפות שוב לא יפרצו, ולא היתה באמת סיבה לחשוב שמדינות תוקפניות הסמוכות לאירופה לא יפלשו לשכנותיהן הקטנות, כפי שנהגו לאורך כל ההיסטוריה. אך האשליה הגדולה של תקופתנו השלתה אותנו להניח שזוועות כאלו הן נחלת העבר. בעימות לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־2012 דיבר המועמד הרפובליקני, מיט רומני, על האיום שמציבה רוסיה על הסדר העולמי. "שנות השמונים התקשרו", לגלג עליו יריבו, ברק אובמה, "והן רוצות לקבל בחזרה את מדיניות החוץ שלהן. המלחמה הקרה הסתיימה לפני עשרים שנה". ובכן, מתברר שהחליפה אותה מלחמה חמה.

אנחנו, הישראלים, חווינו שוב זוועות שלא העלינו על דעתנו, בטבח שמיני עצרת תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. זוועות המלחמה התערבבו בזוועות השואה והפוגרומים, בהסתערות כוללת של כוחות האופל עלינו ועל ילדינו. בזמן שישראל התכוננה במרץ למלחמת סייבר עתידנית ומתוחכמת, חוללו לנו אויבינו המרושעים טבח בסגנון ימי הביניים. מי היה מעלה על דעתו שתועבות מפלצתיות כאלו עדיין יכולות להתרחש? אף אחד - חוץ ממי שבאמת טורח להתבונן בעבר וללמוד ממנו.

אבותינו התמודדו שוב ושוב עם זוועות ומצוקות כאלו, והיינו יכולים ללמוד מניסיונם, ולהתכונן היטב. לא עשינו זאת, בין היתר משום שהשלינו את עצמנו שאין לנו מה ללמוד מהעבר. הזלזול בעבר גובה מאיתנו מחיר כפול ומשולש: ראשית, אנחנו מתעלמים מהאפשרות שניאלץ להתמודד עם אסונות היסטוריים, מאלו שליוו תמיד את האנושות משחר בריאתה; שנית, אנחנו מזלזלים בחוכמת החיים שצברו אבותינו כאשר התמודדו עם אסונות כאלו, וגם עמדו לנוכח תלאות החיים השגרתיות ושמחותיהם הקטנות; ושלישית, אנחנו מתעלמים גם ממידות הנפש הטובות שפיתחו אבותינו בעמל רב.

הסופר האמריקני דיוויד ברוקס סיפר שפעם שמע, תוך כדי נהיגה, שידור חוזר של תוכנית רדיו מיוחדת, שהוקלטה בפני חיילים: חגיגה לכבוד הניצחון במלחמת העולם השנייה. המנחה היה בינג קרוסבי, מהזמרים המצליחים של התקופה. "נראה שזהו זה", פתח קרוסבי, "מה יש לומר? תודה לאל שזה נגמר". אחרי שהשמיע שיר דתי של תודה לאלוהים, הוסיף המנחה: "אנחנו חשים עכשיו בעיקר ענווה". על המסר הזה חזרו כל המשתתפים, בהם גדולי הסלבריטיז של העידן ההוא. "אנחנו אסירי תודה יותר מאשר גאים", אמר השחקן ברג'ס מרדית'.

ברוקס הגיע לביתו, ונשאר בתוך המכונית עד שהתוכנית נגמרה. ואז נכנס הביתה, אחוז במחשבות, והדליק את הטלוויזיה כדי לצפות במשחק פוטבול. בדקה הראשונה של צפייתו, שחקן הגנה הצליח לבלום את יריבו אחרי שני יארדים, במהלך פוטבול שגרתי. השחקן המגן חיכה שהמצלמות יתמקדו בו, ואז ביצע ריקוד ניצחון ראוותני. "פתאום שמתי לב", סיפר ברוקס, "שמהלך פוטבול זוטר מצדיק היום יותר התרברבות ממה שהצדיק בעיני אבותינו הניצחון במלחמת העולם השנייה".³

היינו יכולים ללמוד מאבותינו מעט מהענווה הברוכה הזו; אך איך נלמד מהם, אם אנחנו יהירים מכדי שנפנה אל חוכמת העבר, מכדי שנבין שיש לנו מה ללמוד מחוכמתם של הדורות הקודמים? אנחנו מספרים לעצמנו שאבותינו לא הבינו הרבה, לפחות לא בשאלות שמטרידות אותנו היום. "יחסי המין התחילו באלף תשע מאות שישים ושלוש", כתב המשורר פיליפ לארקין בשורה מפורסמת משירו "שנת הפלאות". לו זה היה נכון, היתה זו הצדקה משכנעת למדי להתעלמות מחוכמת החיים של אבותינו, שנעלם מהם תחום כה מרכזי של חיי האדם. אך רבים העירו שעצם העובדה שכולנו נולדנו מלמדת שהאמונה הזו כנראה אינה נכונה.א לאבותינו היה אותו טבע אנושי נצחי שיש גם לנו, והם התמודדו עם כל השמחות והאכזבות שהחיים מזמנים גם לנו, צאצאיהם. הרבה היינו יכולים ללמוד מניסיונם: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז); אבל אנחנו מעדיפים לא לשאול.

איך אפשר לזהות את התפיסות השולטות באמת בתקופה מסוימת? אלו הם בדרך כלל הרעיונות שכלל אינם נתפסים בעיני בני התקופה כתיאוריות. יש רעיונות רבים שאנחנו מתווכחים עליהם: האם יש אלוהים? האם המשפחה המסורתית היא עוגן בריא או כבלים דכאניים? האם השוק החופשי מביא יותר תועלת או יותר נזק? אך יש רעיונות או עמדות שנחשבים למובנים מאליהם, כאילו אין מדובר כלל בתיאוריות שמישהו הגה, שאנשים התווכחו עליהן ופקפקו בערכן. עמדות כאלו נחשבות לאקסיומה מובנת מאליה, שרק תימהוני חסר בינה יחלוק עליה. הן נוכחות בכול, ודווקא משום כך הן שקופות ואינן מורגשות לבני התקופה - כמו חמצן.

הרעיון שההווה טוב בכול מהעבר הוא חמצן אינטלקטואלי מסוג זה עבור בני תקופתנו. הוא מובן מאליו, מכתיב ביטויים שגרתיים של אישור או גנאי. אכן, רבים מביעים היום תחזית קודרת לגבי עתיד האנושות, בגלל ההתחממות הגלובלית או מסיבות אחרות. אך גם הם מניחים בדרך כלל שההווה עולה בכול על העבר, ורק חוששים שהמגמה הזו לא תימשך בעתיד. פעמים רבות מדובר בעמדה מתגלגלת: בכל נקודת זמן אנשים כאלו מניחים שההווה טוב מהעבר. גם האנשים שאומרים בסקרים שהמצב היום גרוע, משתמשים בביטויים "מיושן" כדי לתאר כל דבר רע, ו"מתקדם" כדי לתאר כל דבר טוב. האדם שמשתמש בביטויים הללו בדרך כלל אינו שם לב שהם נסמכים על עמדה מסוימת: על ההנחה שהעולם נע עד כה מרע לטוב, שכּל חריגה מהכלל הזה היא קצף על פני המים, ושמשום כך אין לנו הרבה מה ללמוד מאבותינו הקדומים. יש אפילו הדוחים כליל את ההיסטוריה ואת מה שאפשר ללמוד ממנה. "ההיסטוריה", אמר התעשיין הנרי פורד, "היא פחות או יותר שטויות. היא מסורת. אנחנו לא רוצים מסורת. אנחנו רוצים לחיות בהווה, וההיסטוריה היחידה ששווה פרוטה שחוקה היא ההיסטוריה שאנחנו עושים היום".⁴

כאשר חסידיו של רעיון מסוים מודיעים למתנגדיו כי "הרכבת כבר עזבה את התחנה" הם משתמשים בדימוי שניסח לנין, שסבר שההיסטוריה היא רכבת המובילה לכיוון אחד, ושהחטא החמור ביותר הוא להחמיץ אותה, או להיות מושלך ממנה. אך האם באמת כך מתנהלת ההיסטוריה? האם האנושות היא באמת רכבת הדוהרת מתחנה לתחנה?

רק מעטים יכריזו היום על אמונה עיוורת בקִדמה מתמדת; אך גרסאות מרוככות וחלקיות של הרעיון הזה מוסיפות לשלוט בתודעתנו ובשיח שלנו. מה בכלל אומר רעיון הקִדמה? בניסוחו הקיצוני, הוא אומר שהחברה האנושית נמצאת בתהליך מתמיד ועקבי של התקדמות, מבחינת הידע, האושר, הרווחה והמוסר של בני האדם. הוא מניח ש"המין האנושי התקדם בעבר... מתקדם בהווה, וימשיך להתקדם בעתיד הנראה לעין".⁵ תאודור אולסון הגדיר כך את רעיון הקִדמה: "יש כוח עיוור הפועל בהיסטוריה, שאינו מוכתם במקריות היסטורית, ומוקדש לשיפור המתמיד של האדם".⁶

הדומיננטיות של הרעיון הזה מתמיהה מאוד, לאור עובדה פשוטה: קשה למצוא הוגה בולט מן העשורים האחרונים שמצדד בו. "אינטלקטואלים שונאים... את רעיון הקִדמה", כתב בצער סטיבן פינקר.⁷ התיאוריה של הקִדמה נסמכה על הנחות רעיוניות מסוימות, שהופרכו זה מכבר, או שלפחות אינן מקובלות עוד. ובכל זאת, הרעיון עצמו הצמיח כנפיים, התנתק ממקורותיו הפילוסופיים, וחלקים ממנו הפכו לעיקרי אמונה מובנים מאליהם של דורנו.

אפשר לזהות הדהודים של הרעיון הזה אפילו אצל ההוגים שבאופן מוצהר דוחים אותו. כפי שכתבו סטונר ווילפורד, גם בעידן שמלומדיו שוללים באופן פורמלי את רעיון הקִדמה, אנחנו עדיין תוהים אם אנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה, ואיך ישפטו אותנו צאצאינו - שאלות המניחות שלדורות העתיד יהיה כושר שיפוט מושלם. אין זה מפתיע שדני דידרו, הפילוסוף הצרפתי בן המאה השמונה עשרה, הצהיר בנחרצות: "הדורות הבאים הם לפילוסוף מה שהעולם הבא הוא לאיש הדתי". מה שמפתיע הוא שגם במאה העשרים ואחת אנו מוסיפים להעמיד עצמנו לשיפוטם של הדורות הבאים, באותה התמסרות תמימה ואדוקה.⁸

ההטפה הנפוצה על "הצד הנכון של ההיסטוריה" מניחה שלהיסטוריה יש שני צדדים: העבר הפגום והעתיד המשופר. ההנחה הזו אינה מובנת מאליה. כאשר בן זמננו נתקל בכתבים מן העבר שמניחים אחרת - בדרך כלל, אצלם דווקא האמונה ההפוכה היתה המובן מאליו, שאינו זקוק להוכחה - הוא פוטר זאת כאחת ממשוגותיו של אותו זמן מטורף ורע, "העבר" הידוע לשמצה. וכך רעיון הקִדמה מגן על עצמו מפני מערעריו, על ידי עצם סיווגם כאנשי העבר.

מייקל סנדל הראה שבביטוי "הצד הנכון של ההיסטוריה" הרבו להשתמש הנשיאים ביל קלינטון וברק אובמה, ובדרך כלל בהקשרים שהכזיבו אותם במהירות. קלינטון, למשל, קבע שמנהיג רוסיה בוריס ילצין יצליח בכהונתו, משום שהוא מאמין בדמוקרטיה, ונמצא לפיכך בצד הנכון של ההיסטוריה. אובמה ניסח בביטחון קביעה דומה לגבי הכוחות הדמוקרטיים במדינות ערב, בזמן "האביב הערבי" של 2011. בשני המקרים, התחזית האופטימית התבדתה.⁹

צ'רלס טיילור הראה איך ההוגים הפוסט־מודרניים, המרבים ללעוג ל"מטא־נרטיב" - סיפור־העל הגדול והמדומיין - של הקִדמה, גם הם שבויים בקלישאות של הרעיון הזה עצמו: הם מרבים לכתוב על ההתקדמות מהעידן המודרני, שבו האמנּו בתמימותנו ברעיון הקִדמה, לעידן הפוסט־מודרני, שבו כבר איננו מאמינים ברעיון הזה. ההתפכחות מרעיון הקִדמה מתוארת בעצמה כתהליך מתקדם.¹⁰

בתרבות הפופולרית נפוצה עוד יותר אמונת הקִדמה. את קמפיין הבחירות של ביל קלינטון לנשיאות ארצות הברית ליווה השיר "Don't stop" של להקת פליטווד מק. חברי הלהקה הוזמנו לטקס ההשבעה של קלינטון ב־1993, וכשעלו לבצע את השיר ליווה אותם בסקסופון הנשיא הצעיר והכריזמטי. השיר טוען שהעבר מאחורינו, שהעתיד מגיע, וברור שהוא יהיה הרבה יותר טוב. השיר עצמו הוקלט ב־1977, והפך ללהיט עולמי עצום. השנים שלאחריו לא מימשו עבור חברי הלהקה את כל הציפיות שתלו במחר המזהיר: מיק פליטווד פשט רגל, סטיבי ניקס אושפזה במרפאת בטי פורד לגמילה מקוקאין, וג'ון מקווי חטף שבץ בגלל שתיית אלכוהול מופרזת. אין שום סיבה לחשוב שהעתיד תמיד יהיה הרבה יותר טוב מההווה ומהעבר.

"הקשת של היקום המוסרי היא ארוכה", אמר מרטין לותר קינג, "אך היא נוטה אל הצדק". נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, הִרבה לצטט את האִמרה הזו - יש מי שמנה 33 אזכורים שלה בנאומיו הנשיאותיים - ואף הורה להכין לחדר הסגלגל שבבית הלבן שטיח הנושא אותה באריגה אמנותית. אך ייתכן שצדק ממנו בהקשר הזה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שהכריז כי "קשת ההיסטוריה אולי נוטה אל הצדק, אך היא עצמה שברירית. היא עלולה להימחץ בכל רגע תחת מכות המחץ של הכוחות האפלים ביותר".¹¹

לאמונת הקִדמה יש השלכות חשובות מאוד. היא מעניקה יתרון התחלתי לכל גישה מהפכנית. לכאורה על גישה כזו רובץ נטל ההוכחה: היא צריכה להוכיח את עצמה בעיני הציבור החשדן. אך למעשה, באקלים התרבותי של ימינו, עצם העובדה שמדובר בגישה חדשה, השונה ממה שהיה פעם, נתפסת לעתים קרובות כיתרון. אם הישן הוא רע והחדש הוא טוב, אזי מתהפכים היוצרות. במקום להטיל את חובת הראיה על זה שרוצה לחדש ולהפוך עולמות, הנטייה שלנו הפוכה: מי שחושש מחידוש מהפכני הוא זה שנמצא מראש בעמדת מגננה.

ארגון בולט למען ביטול האיסורים הפליליים על זנות וסרסרות בארצות הברית נקרא COYOTE - כשמו של הקויוט, זאב הערבות, וכראשי תיבות של המילים: "Call Off Your Old Tired Ethics" - בטלו את המוסריות הישנה והמותשת שלכם. עצם הוותיקות של הנורמה החברתית המסתייגת מזנות הופכת לטיעון כנגד הנורמה הזו. אשליית הקִדמה מציירת בעינינו את אנשי העבר כמעין גזע שונה ונחות; הפכנו לגזענים של ההווה, המתנשאים על אבותינו בעבר, רק בגלל עצם העובדה שהם חיו פעם, בעוד אנחנו חיים היום. החיבור שלפניכם מנסה לרפא את הגזענות היהירה הזו.

כאשר שאלו את ההיסטוריון המרקסיסט אריק הובסבאום מדוע הצטרף למפלגה הקומוניסטית, הוא השיב: "לא היתה לך אפשרות אחרת... או שעמד להיות עתיד או שלא עמד להיות עתיד, וזאת היתה הדרך היחידה שהציעה איזשהו עתיד מתקבל על הדעת".¹² אם מניחים שהעבר כל כולו רע ומסולף, הרי שבוחרים במהפכנות הרסנית אך ורק בגלל הסתייגותה מן העבר. צורת החשיבה הזו משכה רבים אל המרקסיזם, בגרסאותיו הישנות והחדשות, וגם להרבה גישות ודרכי חיים משובשות אחרות.

הסופר תום וולף תיאר איך בשנות השישים החליטו ההיפים של שכונת הייט־אשבורי בסן פרנסיסקו שהרגלי ההיגיינה שלימדו אותם אמותיהם הם דיכוי בורגני, ומוטב לחיות באופן טבעי בלעדיהם. מי שהתקלח ננזף כבורגני מיושן. התוצאות היו בלתי צפויות (או אולי דווקא צפויות בעיני אחדים): במהרה נזקקו רופאי הייט־אשבורי לטפל במחלות ששום רופא חי לא זכר איך מטפלים בהן. מחלות מימי הביניים חזרו לתחייה, והמרפאות התמלאו בחולי ריקבון, גרדת ושחין. וולף מתאר איך ההיפים הצעירים נאלצו ללמוד מחדש, לאט לאט, את יסודות ההיגיינה המקובלת; ואז אולי הבינו איזה ערך יש למסורת החוכמה המצטברת שקיבלו מהוריהם.¹³ ואולי עדיין לא הבינו. בהמשך הספר הזה נראה איך ההסתייגות האוטומטית מחוכמתו של העבר ממשיכה להמיט עלינו הרס בתחום המשפחתי, בתחום החינוכי, בחיי הקהילה ובחיי הרוח.

החלופה לתפיסה הנוקשה של קִדמה היסטורית אינה תפיסה נוקשה של שקיעה היסטורית. האנושות אינה הולכת ודועכת, כשם שאינה הולכת ומתקדמת. פסימיות עיוורת אינה חלופה ראויה לאופטימיות עיוורת. למעשה, אנשים רבים מאוד מיטלטלים באופן קבוע ולא מודע בין זו לזו: לפעמים תשמע מהם דברי שבח נחרצים לקִדמה, ולפעמים תחזיות קודרות לגבי העתיד, כשהם מתעלמים לחלוטין מהסתירה הבסיסית שבדבריהם. הם מיטלטלים בין הערצה לעבר הרחוק לבין סגידה לעתיד הרחוק, ומתעלמים רק מנקודת זמן אחת: מההווה הממשי, על המורכבות שלו ועל אתגריו האמיתיים.

בני אדם מתמודדים בכל דור ובכל תקופה עם אותם ניסיונות ועם אותם קשיים, ומתוך המאבק הזה חוצבים את דרכה של האנושות. לטוב או למוטב, לברכה או לקללה - העתיד הזה תלוי במידה רבה בנו.

תודה לדב איכנולד ולעמיחי ברהולץ מידיעות ספרים, ולכל עמיתיהם ושותפיהם, בהם קותי טפר ושלומית וכל השאר, על שיתוף הפעולה המתמשך והפורה. תודה לבורא העולם שזיכני להוציא לאור את ספרי השבעה עשר, כמניין טו"ב. הספר רואה אור בימי צרה וצוקה; מי ייתן ויַראנו ה' מעתה רק טוב וחסד, בזכות אבותינו ואמותינו, ובזכות כל הטוב והברכה שנלמד מדרכיהם.