כת דה בולשיט

להבה תאומה

מגזין סוף השבוע של עיתון "הארץ" שעוד בבוקר הושלך בזעם לעבר פינת החדר, הנציח את התאריך: ה-6 במרץ 2007. הכתבה, שהוקדשה לנו, השתרעה על פני שישה עמודים ונשאה את הכותרת "אלוהים לא סגור על עצמו". בתזמון מקרי או בתיאום מתוכנן באותו ערב שודרה גם הכתבה עלינו ב"אולפן שישי". קפאתי כשתמונתי הופיעה לפתע על מסך הטלוויזיה, והקריין הבטיח: "אחרי הפרסומות: איך הצליח גורו כריזמטי אחד לשכנע עשרות צעירים, שישויות גלקטיות מתקשרות באמצעותו"? ואז, עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, הופיעה על המסך דמות מטושטשת. קול בס שעוּות במכוון הכריז: "כולם מפחדים מהם. יש שם אווירת טרור ואימה. אנשים מגיעים למצבים פסיכיאטריים קשים ממש, ואינם זוכים למענה אמיתי כלשהו או לטיפול".

דִיוְרַה מכוכב אורנוס, שישבה לידי, הפסיקה לשחק בשיער שלה. היא פערה את עיניה השחורות ומלמלה: "וואי־וואי־וואי. יא אללה".

מכיווּן הספה שמימיני חרכו עיני הבודהא, שמוצאו ממערכת הכוכבים אוריון, את דיוורה ואז אותי. בקול, שהדגיש כל מילה כאילו שקלה טון, שאל: "מה קורה פה? עד לאן זה הלך? כמה אפשר לשקר"?

לא יכולתי לסבול את האפשרות, שמישהו יביט בי באותו רגע, והסטתי את ראשי. אבל שם, מהצד השני שלי, עמד הֶרַקוּן מהפליאדות ותיעד במצלמה מקצועית כל תגובה שלנו עבור סרט דוקומנטרי. ואז, בדיוק כשהרגשתי שהכול סוגר עליי ושאין לי לאן לברוח, הכריז קריין החדשות:

"חזרנו! על פי הערכות, פועלות כיום בארץ כמאה כתות. מה מניע עשרות בני אדם משכילים ומיושבים בדעתם ללכת בעקבות איש צעיר אחד, שמעביר לחסידיו הוראות, שמסרו אבות הגלקסיה, וקובע להם מה לאכול וכמה פעמים בחודש לקיים יחסי מין? הוא אפילו הורה על מהלך של חילופי זוגות, שאולי מפרק את משפחותיהם אבל מבטיח להשאיר אותם שלמים עם עצמם. כתבתנו ביקרה בקהילה המתרחבת וחזרה, איך לומר"? חייך הקריין, "עמוסת חוויות".

התקשיתי לנשום. התפללתי שהאדמה תבלע אותי, או שלכל הפחות אצליח איכשהו לחזור לאחור בזמן, לגיל שלושים ואחת, כשעוד הייתי נשוי באושר, אב לתינוקת, שבדיוק נולדה, ולמעֵט חברים ומשפחה איש לא הכיר אותי. עכשיו, רק חצי שנה אחר כך, אני מוצג בפריים טיים מול כל המדינה כמנהיג השני והמסוכן של כת, שבה אנחנו — הוא ואני — משליטים טרור. ואם לא די בכך, גם השם שלי השתנה. עכשיו קוראים לי רוֹאַן מכוכב סיריוס. בשפת הכוכבים "רואן" הוא לוחם אור.

מי בכלל רצה את זה? בסך הכול הלכתי אחרי בת קול פנימית, שלחשה על אוזניי שלוש מילים, ששינו כליל את מסלול חיי. היא הופיעה ארבע שנים לפני אותה כתבה, ביום השמיני של קורס הוויפאסנה הראשון שלי. שם, אחרי ימים ארוכים של שתיקה והתבוננות בתחושות הגוף, כשכבר לא הרגשתי את הרגליים, שהתאבנו מישיבה מזרחית דוממת לאורך שעות, עלתה בתודעתי תמונה שלי, שוכב בבית החולים ברזילי. הייתי תינוק, שרק הגיע לעולם, ולצידי שכבה תינוקת. זאת הייתה ציפי, שנולדה שלושים שעות לפניי. תמונות שונות ומשונות צפות בתודעה במהלך הקורס הזה, ולא ייחסתי לזאת של חדר היילודים חשיבות רבה. אך החיזיון המשיך ושיגר אותי עשר שנים קדימה, לזיכרון היום הראשון של כיתה ה'. זה היה היום, שבו ציפי הגיעה לכיתה על תקן התלמידה החדשה. היו לה שתי צמות בלונדיניות וחיוך נבוך, ובתוך דקות התקבלה לחבורה של מלכת הכיתה. גם בנים עטו עליה בהצעות חברות, ואני, בסנדלים, חולצה בתוך המכנסיים ותספורת קוצים, שהעניקה לי את הכינוי "קיפי", לא העזתי.

קצת אחר כך אני זוכר אותה יושבת על אדן החלון באחד מימי ההולדת של ילד מהכיתה. היו לה כפכפי עץ, והיא סימנה לי לגשת אליה. ליבי דהר כשחציתי את הסלון ופילסתי את דרכי בין זוגות הילדים, שרקדו סלואו לצלילי "לחישה פזיזה" של ג'ורג' מייקל, עד שנעמדתי מולה. היא נראתה אדמדמה תחת אורות הפלורסנט המצופים צלופנים צבעוניים כשקירבה את שפתיה אל אוזני ולחשה: "גלי מחכה שתציע לה חברות".

קפאתי על מקומי. לא הצלחתי להוציא מילה, אבל פתאום, משום מקום, שמעתי את עצמי חושב: "אבל אותך אני רוצה".

מרגע זה הוצפה תודעתי כמעט בכל זיכרון ילדות אפשרי משותף, שהיה לנו. בהתחלה עוד ניסיתי להתנגד, אך לא היה לזה סיכוי. הנה אנחנו, שני תלמידי תיכון, שמפטפטים בשיעור מתמטיקה. המורה מעיפה אותנו, ואנחנו חוזרים הביתה. אנחנו שכנים, ציפי ואני, ואני עולה אליה, ואנחנו מכינים יחד פיצה. היא באה לישון אצלי עם עוד חברים ונרדמת לידי במיטה. והנה אנחנו, שתי נשמות, שיושבות באמצע הלילה על מדרכה מטונפת בדרום תל אביב, מנהלים שיחות נפש ושוכחים שחברים שלנו רוקדים במועדון. אנחנו מככבים על במות בצופים בגרסה קומית לריקוד מושחת או במסיבת י"ב עם משפחת סימפסון. היא יושבת על כתפיי ורוקדת בתוך ים צפוף של מעריצים מיוזעים בהופעה של מייקל ג'קסון, או יושבת לצידי בעגלה רתומה לסוס כשאני רוכב לקצור אספסת לפינת החי בימי גרעין הנח"ל בקיבוץ.

ואז דילוג קטן בזמן, הפעם אל העתיד. אני רואה אותנו, שנה אחרי הוויפאסנה שלי, חתן וכלה, רוקדים מאושרים בחתונה שלנו. זה היה מפתיע כל כך שבבת אחת פקחתי את עיניי והצצתי לצדדים. כולם ישבו כמו בודהות, הגב זקוף והעיניים עצומות. ניסיתי להרגיע את נשימתי והבחנתי במדריכה, שהסתכלה עליי. ידעתי שתכף תשלח את אחד העוזרים לבדוק אם הכול בסדר. נאלצתי לעצום עיניים ולחזור לרחבת הריקודים. ואז, כך פתאום, הגיחה בת קול עלומה ולחשה לי שלוש מילים:

"לך תתחתן איתה".

"מה"?

"לך תתחתן איתה".

איך בדיוק? תהיתי ביני לביני. הרי זה כמו להתחתן עם אחותי. אנחנו חברי נפש. אני אפילו לא יודע אם היא בזוגיות כרגע, וגם אם הבלתי סביר יקרה, והיא תסכים שנצא לדייט, רוב הסיכויים שאחד מאיתנו ייפגע, והחברות תאבד לנצח.

אבל האושר והוודאות, שעטפו אותי, ערערו את כל הספקות, ואיתם את מה שחשבתי שאני יודע. האם יכול להיות שהלב אומר אמת, שהשכל אינו יכול לתפוס? כפות ידיי השתלבו זו בזו בחוזקה, מנסות למצוא אחיזה בעולם חדש ולא מוכר, וחיוך קטן הופיע על פניי. חיוך של מישהו, שנחשף לסוד עצום, שיש בו כדי לשנות את כל המציאות שלו.

"לך תתחתן איתה".

"בסדר, כשאסיים את הקורס אבדוק אם מדובר בהזיה אישית או בהדרכה פנימית מסתורית", עניתי ללא קול.

כשחזרתי הביתה והתאוששתי מעט מן הקורס, התקשרתי אליה.

"בא לך לקפוץ אליי"? הצעתי.

זמן קצר אחר כך ישבנו יחד על הספה. התפארתי באוזניה איך שתקתי ומדטתי עשרה ימים. דיברנו שעות, כמו שהיינו רגילים, ולא היה שום מתח מיני באוויר, כמו תמיד. שום סימן של תשוקה, נסתר או גלוי, לא הורגש באותו ערב. כשליוויתי אותה לאוטו, חשבתי לעצמי שהמוח שלי אינו פועל כשורה בגלל שעות וימים ארוכים מדי של מדיטציה. אבל אז, ברגע הזה שבו התחבקנו לפרידה, היה שם בינינו משהו חדש. לא תשוקה או מתח, אלא משהו עמוק יותר ומרגיע, מין אנרגיה חזקה ומלאת שקט, שנרקמה בינינו, כאילו יכלה לחבר את הנשמות והגופים שלנו. אף לא אחד מאיתנו הצליח לשחרר את החיבוק, וכעבור דקות ארוכות של שתיקה והתמסרות הבנתי שהתחושה הדדית. בעדינות מוחלטת עמדנו כך, זה בחיקו של זה, תחת האור המלטף של פנסי הרחוב. בשלב מסוים היא ניתקה את גופה, עיניה עדיין עצומות. אז פקחה אותן בבת אחת והביטה אל תוכי בהשתאות. התחילה להגיד משהו, אבל לא יצא כלום, פתחה את דלת האוטו במהירות, חמקה פנימה, התניעה וברחה.

נשארתי לעמוד במקומי הרבה אחרי שהסקודה האדומה נעלמה. במוחי הדהדה המחשבה, "וואו, זה אמיתי... זה אמיתי..."

עברו כמה ימים של המתנה ושל תקווה עד שהיא ביקשה להיפגש שוב. התרגשתי מאוד. קבענו טיול בשקיעה על גדת נחל לכיש, שם הטבע עצמו מוריד את קצב הפעימות ומזמין לרגע של קסם טהור. כשנפגשנו, הרגשתי שאצבעותיי רועדות מהתרגשות, כאילו נגעו בחלום, שהופך עכשיו למציאות. הרגליים הובילו אותנו אל פינה מרוחקת, מוסתרת בין קני הסוף. מילים חלפו בינינו כמו פיות קלות ואווריריות, נטולות משקל אמיתי. רק לרגע עצמו היה משקל, לנוכחות המוחשית שלנו זה ליד זה, ובינינו הסף הדק, שפחדנו ורצינו כל כך לחצות אותו. ישבנו על דשא ירוק, וכשהיא חייכה, קצת נבוכה, הרגשתי שהלב שלי קופץ כאילו הוא מתכנן לשבור צלע בכל רגע. ואז, כשקירבתי את שפתיי לשפתיה, חציתי גבול, ששינה כליל את העולם שלי.

תחושה מוכרת ומלאת שלווה ליוותה את הנשיקה ההיא. היא פילסה את דרכה במעלה עמוד השדרה ופיזרה חום ואהבה בכל חלק בגופי. כל מתח, שהיה צבור בי, התפוגג. חזרתי למקום שבו הכול מוכר ונוח, כאילו אנחנו נשואים כבר חמישים שנה, ויש בינינו קרבה, שאין בה צורך להסביר או להצדיק. כאילו הנשמה שלי מצאה את ביתה האמיתי בתוך הזרועות של ציפי. זה היה קצת כמו חיבוק שלי את עצמי, תחושה של חזרה הביתה בתום מסע ארוך, למקום שהלב יודע שהוא שייך. השלווה, שחוויתי באותו רגע, הייתה עמוקה ומלאת משמעות. היא הוכיחה שבית אמיתי הוא לא רק מקום אלא גם אנשים, שאנחנו אוהבים.

כשהערב ירד ופנינו לחזור בשביל הנסתר, היא אמרה: "זאת הפעם הראשונה שאני יוצאת עם מישהו בגילי".

"טעות", אמרתי. "את יוצאת עם מישהו, שצעיר ממך ביום וחצי".

היא צחקה ואמרה ברצינות: "המסע הזה הוא אישי. אנחנו רק צועדים בו יחד. אני לעולם לא אגביל את ההתפתחות הרוחנית שלך בגלל זוגיות".

הנהנתי אף על פי שלא כל כך הבנתי על מה היא מדברת.

עשרה חודשים אחר כך התחתנו.

באחד הערבים ראיתי בטלוויזיה משחק בליגת האלופות, וציפי, שלא הייתה בבית, התקשרה. כשעניתי היא שאלה: "אני מפריעה לך לראות את המשחק"?

אמרתי: "את אף פעם לא מפריעה לי", והיא צחקה ואמרה, "גם אבא שלי רואה את המשחק. אתה יודע מה אימא שלי מצאה"?

"מה"?

"את הכרטיסים להופעה של מייקל ג'קסון מלפני עשר שנים".

"באמת"?

"כן, היא עשתה סדר ומצאה גם את היומן שלי מכיתה ה'. תקשיב מה כתבתי אז, תהיה בשוק: 'אני אוהבת את אילון, אבל הוא ביישן מדיי ולא מציע לי חברות"'.

בלעתי את הרוק. "זה מה שכתבת"?

"כן. לא זכרתי בכלל".

"ידעתי שכל השנים האלו היה לך קראש עליי".

"המורה שלי מתראיין עכשיו בערוץ 11 על הספר החדש שלו", היא אמרה. "כדאי לך לראות".

"מותק, בואי נסכם שתפסיקי לנסות למכור לי את הגורו שלך. אני בסדר. חוץ מזה, יש עכשיו ליגת האלופות".

"הוא ממש לא גורו. יש לו אישה ותינוקת, שהוא מסיע בעצמו לטיפת חלב. הוא עושה קניות, מוריד את הזבל. הם משפחה רגילה, שגרה בדירה בגבעתיים".

"אז למה את מצטטת אותו כל הזמן"?

"לא כל הזמן. אבל הוא עבר חוויה רוחנית, שהפכה אותו למואר. כשתהיה לידו, תבין על מה אני מדברת. אתה יודע, כשעברתי באמצע היסודי לבית הספר שלך, משהו במעבר הזה גרם לי להפסיק לשיר. רק אחרי שנים, בסדנה שלו בהודו, עברתי חוויה, שהיא מעבר למילים. מין אחדות עמוקה ואינטנסיבית, שלא חוויתי קודם. זה היה רק לכמה שניות, אבל הן היו חזקות כל כך שכל תפיסת החיים השתנתה לי. הן שינו לי את מה שאני חושבת על אהבה ואת האמונה שלי בעצמי ובאחרים. ומאז אותו יום קדוש משהו בתוכי נפתח. נשברו גבולות התודעה שלי והפכתי לכלי, שקולט ומשדר מילים ולחן באופן שאני לא יכולה להסביר".

"כן, סיפרת לי. אבל הוא רק בן עשרים ושש, לא"?

"כן".

"תראי, בלי לזלזל, אם כבר אני הולך למורה, עדיף שיהיה בעל ניסיון. לא מישהו שצעיר ממני בשנתיים. אני מזכיר לך שבהודו הלכנו לדלאי למה. בלונדון סחבתי אותך למורה הקנדי המפורסם ההוא, והלכתי גם למורה ההודית ההיא, בת התשעים, שסיפרתי לך עליה. חוץ מזה, אני קורא את הספרים של כל הגדולים".

"אבל זה בדיוק העניין", ציפי התעקשה. "אתה רק קורא או הולך לשמוע הרצאה. אין לך שום מערכת יחסים עם מורה חי, שיאתגר אותך וידחוף אותך אל מעבר לגבולות האגו".

"למה אני צריך מישהו שידחוף אותי? אני מתרגל כל יום מדיטציה, ואחת לכמה חודשים יורד למדבר, לקורס ויפאסנה מתקדם, או מתנדב לקרצף במטבח שלהם סירים בגודל של מכוניות קטנות. אבל, מותק, הכול בסדר. את לא צריכה להפסיק ללכת אליו בגללי".

"אני יודעת. טוב, אני אהיה פה עוד קצת עם ההורים שלי, ואז אני חוזרת הביתה".

המשכתי לצפות במשחק, אך תחושת חוסר שקט עלתה בי. זפזפתי לערוץ הראשון כמו שציפי ביקשה, בתקווה למצוא שם משהו מרגיע. אך, להפתעתי הגדולה, במקום גורו מסורתי בעל גלימה וזקן ישב שם בחור צעיר ורזה, שלבוש כמוני. היו לו עיניים שחורות נוצצות ומבט ביישן, כאילו הוא נתקע שם בניגוד לרצונו. מילותיו היו חדות וכנות והן ריתקו אותי בכוח, שלא הכרתי קודם, בוודאי לא מן הטלוויזיה. מאותו הרגע אצבעותיי זפזפו מעצמן בין ליגת האלופות לבין הריאיון עם הגורו הצעיר, כאילו הערוצים שיחקו ביניהם מסירות, ואני הייתי הכדור. כל ערוץ ניסה לבלום את הערוץ המתחרה, עד שבלי שהבחנתי, הערוץ הראשון ניצח, ואני נשאבתי לגמרי לעומקים ולשלווה, שקרנו מן הדמות, שדיברה בנועם על המרקע.

שכחתי מהמשחק.

במוצאי שבת כבר נסענו להרצאה שלו בתל אביב.

"מה זאת אומרת לא הרצאה"? שאלתי את ציפי כשיצאנו מהאוטו בנווה צדק והלכנו לכיוון האולם.

"זה סאטסנג. בסנסקריט זה מפגש עם האמת. הוא בונה את השיחה באופן ספונטני, תוך כדי התבוננות פנימית".

"אה", השמעתי מין קול של הבנה אף על פי שלא ממש הבנתי.

בחלל הכניסה התנפלו עליה חברים וחברות בחיוכים חמים ובחיבוקים ארוכים. היא הציגה אותי בפני חלק מהם, עד שחלצנו נעליים ונכנסנו לאולם. לא שמתי לב לתפאורה מיוחדת או לבמה, חוץ מכורסה לבנה, מיקרופון ושולחן, שעליו הונחו כוס מים וזר פרחים קטן.

המקום היה מלא מפה לפה. רוב האנשים לבשו שרוואלים או בגדים פשוטים ונוחים, ומיהרו להתיישב על כיסאות מדיטציה, שהונחו בשורות על הרצפה. ציפי ואני התמקמנו הרחק בשורה האחרונה.

ברגע שהוא נכנס, כולם השתתקו. הוא התיישב על הכורסה בישיבה מזרחית, חשף שיניים צחורות בחיוכו הרחב ועצם את עיניו. לא כל כך הבנתי מה קורה, אבל מסביבי כמעט כולם עצמו גם הם עיניים. נדהמתי להבחין שלמעט שיעול קטן או מישהי, שנכנסה באיחור על קצות האצבעות, השקט היה מוחלט.

זמן מה לתוך השקט חשתי באנרגיה כבדה, שהתחילה להכביד על מצחי ולתקוף את עפעפיי, כאילו ניסתה לסגור אותם ולכפות עליי שינה. כאילו מישהו קורא לי להיכנע ומנסה להפנט אותי. חששתי שברגע שאתמסר לשינה, מוחי יהיה פרוץ, והצמדתי בכוח את ירכיי כדי לעמוד על המשמר ולהישאר ערני.

בסוף הוא פקח את עיניו, אבל עדיין לא אמר כלום. במקום זה ריחף במבטו על פני כל הנוכחים, ומדי פעם חייך או הנהן ללא מילים. הוא סקר את המשתתפים שורה אחר שורה, עד שהגיע אליי ונעצר. חשתי מבוכה, ופניי האדימו כשמבטו פילח את אישוניי, אבל במאמץ כביר הצלחתי להישיר אליו מבט בחזרה. אחרי כמה רגעים הוא קטע את קרבות העיניים ושבר את הדממה בשאלה: "יש ביניכם קשר"?

ציפי ואני הבטנו זה בזה והנהנו.

"אתם בני זוג"?

הנהנו שוב. "כן", אמרתי.

"אז אתה הסיבה, שהיא כבר לא מגיעה למפגשים"?

לא ידעתי איך לענות, אז פשוט הצטרפתי לצחוקים, שעלו מכל חלקי האולם. אבל כעת, בנוסף אליו, הופנו אליי עשרות ראשים כדי לראות במי מדובר. לאור הציפייה, שחשתי, ניסיתי לענות משהו בסגנון קליל. אני חושב שאמרתי משהו כמו: "כן. תאשים אותי, למה לא"? אבל חוץ ממני אף לא אחד שמע את התשובה בתוך שאגות הצחוק.

בסוף הוא הסיט את מבטו, ליטף את לחיו ואמר בקול רך ואיטי, שהמילים התעקלו בו כמו נחש קוברה לצלילי חליל: "מה שדוחף אותי בשנים האחרונות ולא נותן לי מנוח, זו השאלה: 'מה יגרום לאנשים להשתנות"'?

מרגע זה נדדו המילים לרקע, ואני נאבקתי לשמור על ערנותי. הזמן עצמו התעקל כמו בחלום עמוק, וגם החלל נראה מעוקל. הרגשתי כאילו המקצב המכשף של דבריו רוקד סביבי בלי הפסקה, מנסה לחדור אליי מכל נקבובית ולכבוש את כל תחושותיי. חוסר האונים היה מוחץ כל כך שחשתי שאין שום כלי בעולם הזה שמסוגל להתמודד עם אנרגיה עזה כל כך כמו שלו.

לא ידעתי מה קורה, ומה הייתי אמור לעשות. בתקווה מסוימת הפניתי את מבטי ימינה, אל ציפי. חיפשתי עזרה, אבל מצאתי אותה יושבת שקטה, זקופה, עיניה עצומות. אולי הייתה חסינה בפני אותה השפעה, שחשתי אני מכיוונו.

פה ושם הצלחתי לקלוט חלקי משפטים, שזרמו מפיו. מילים כמו: "הארה של הקוסמוס" או "טרנספורמציה של התודעה". אבל ברוב המוחלט של הזמן נאבקתי כדי להשאיר את ראשי מעל למים ולא להיסחף לאבדון. נשמתי בכבדות וניסיתי להדוף את האור המסנוור והעשן הסמיך, שמילאו את החלל. לא ידעתי מאין הגיעו. מהקירות? ממנו עצמו? וכשנכנסתי לכאן, חשבתי שבחדר הזה אין תפאורה. נראה היה כאילו המציאות פרצה את כל הגבולות, שהכרתי, והותירה אותי מוכה ומחוסל מול ההתגלות המסחררת הזו. תהיתי מי הבחור הזה, ומה הוא עושה לי?

המשך העלילה בספר המלא