הבוקר שאחרי

הקדמה

המהפכה השקופה 

הספר הזה נולד מתוך שיברון לב.

הייתי בן 25, סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, והייתי מאוהב. זה היה הקשר הארוך ביותר שהיה לי עד אותו רגע. אבל אז הוא נגמר. לבי, שהיה טבול כולו בים של רגש, נתלש ממנו באחת, וכל הגוף שלי צרח מכאב. לא האמנתי שמי שהייתה כל כך קרובה יכולה להיות כעת כל כך רחוקה.

כשהלב שבור, כולך שבור. זה אחד הכאבים הכי גדולים שיש. אך יש לזה יתרון אחד: יחד עם הלב נשבר לעתים גם השריון שאנחנו עוטים סביבו כדי לשמור עליו, ודרך הרווחים בין השברים יכול להיכנס אור חדש.

כנראה בעקבות השריון שלי שנשבר, משפט קצר אחד שאמר לי חבר, משפט פשוט ואפילו טריוויאלי, חדר ללבי ושתל בי זרעי מחשבה חדשים. היה זה אדם דתי שהכרתי באוניברסיטה, ולמרות שהייתי חילוני לגמרי היה לי תמיד מעניין לדבר איתו. שיתפתי אותו בכאבי, ובשלב מסוים זרקתי לו שאני חושב שחברתי לשעבר לא באמת הבינה מהי מחויבות. בתגובה לכך הוא נאנח ואמר, חצי לי וחצי לעצמו, "לצערי זו בעיה היום של דור שלם..."

ברגע הראשון המשפט הזה קצת צרם לי. אני מדבר איתך על כאבי האישי ואתה מדבר איתי על "הדור"? לשמחתי, חברי מיד עבר לדברֵי עידוד וחיזוק, והתחושה הלא נעימה חלפה לי. אך אחרי שהשיחה הסתיימה גיליתי שהמשפט ההוא ממשיך לזמזם בראשי.

לדור שלם יש היום בעיה עם מחויבות... מה זה בכלל אומר?

*

גדלתי בבית תל־אביבי חילוני ומאוד ליברלי. אבי היה "סֵלֵבּ" מוכר, סטיריקן, פזמונאי ואיש בוהמה, שחוץ מהשירים הידועים שהנחיל לנו (כמו "לי ולךְ", "מי שחלם" ו"בת שישים", מכירים?) היה ידוע בשל מדור הבדיחות השבועי שלו בעיתון, רבות מהן בעלות אופי, איך לומר, בוטה. האווירה בבית הייתה מאוד פתוחה, היה מותר לצפות בכל ולדבר על הכל.

אופי הבית סלל את הדרך לתיכון שאליו הלכתי בעקבות אחיותַי הגדולות, בית הספר לאמנויות על שם תלמה ילין. כמו בבתי ספר דומים ברחבי העולם, האווירה בתיכון הייתה מאוד ליברלית ופתוחה. כולם עסקו ביצירה אמנותית מסוג זה או אחר, ולא היה כמעט נושא או דימוי שאסור היה לעסוק בו. במגמה לציור ופיסול שבה למדתי, למשל, היו שיעורים קבועים של רישום דוגמניות ודוגמני עירום כבר מכיתה ט', והציורים מסדנאות אלו מילאו את המסדרונות דרך קבע.

כמו כולם, קיבלתי את תרבותי כמובנת מאליה. שמחתי שאני חי בחברה חופשית ופתוחה, שהכל מותר בה. אך המשפט הקצר שחברי אמר בקע סדק בתמונת עולמי. זה היה סדק קטן, אך בהדרגה הלכה וצמחה מתוכו רשת סדקים גדולה, עד שרצפת האמונות שעליה עמדתי קרסה ומצאתי עצמי צונח לתוך מים קפואים אך מעוררים ומחיִים.

לדור שלם יש היום בעיה עם מחויבות... המשפט לא הרפה. התחלתי להסתכל על מערכות היחסים מסביבי. על החברויות הנוצרות ומתפרקות, על סיפורי הפרידות והבגידות, על הסטוצים הרבים והחולפים מצד אחד ועל ריבוי האנשים הבודדים מצד שני. בהדרגה, צפה ועלתה בי שאלה שעד אז מעולם לא חשבתי עליה: מה הם המאפיינים של מערכות היחסים הזוגיות בתרבות שלנו? מה קווי המתאר שלהן - מתי הן מתחילות, מה מותר במהלכן ומה אסור, מה מגדיר את סיומן? בחברות מסורתיות יש חוקים ופסקי הלכה, טקסי חניכה וטאבּוּאים. אנחנו השלנו את כל אלה. עדיין יש לנו כללים, דברים שמצופה מאיתנו לעשות ודברים שמקובל שאין לעשותם. אך מה בדיוק כתוב בקוד האתי הבלתי כתוב הזה?

החלטתי להיות מעין אנתרופולוג של תרבותי שלי - תרבות הצעירים במערב המודרני. התחלתי להשקיף עליה מהצד ולשאול: מה הם הטקסים, המנהגים, החוקים והערכים שלנו בכל הנוגע לזוגיות, מיניות ואהבה? איך אנחנו ניגשים למערכות יחסים, מה זה אומר עלינו, ולאן זה לוקח אותנו?

מאותו רגע חיי השתנו. הפכתי למעין חוקר תרבות: התחלתי להקשיב למילות השירים, לנתח סרטים ולשאול אנשים על מערכות היחסים שלהם וכיצד הם רואים אותן. כשזה לא הספיק לי ישבתי לקרוא ספרי פסיכולוגיה וסוציולוגיה על זוגיות ומיניות. די מהר ראיתי שכל החוטים מובילים למושג מרכזי אחד, מושג שתמיד הכרתי אך מעולם לא הקדשתי לו ממש מחשבה - המהפכה המינית.

*

אנחנו חיים בתוך מפץ תרבותי. אף שהמהפכה המינית התרחשה לפני שנולדנו, גל ההדף שלה עדיין מתפשט, משנה ללא הרף את עולמנו. כמו המפץ הגדול הפיזיקלי, קרינת הרקע שלה מקיפה אותנו מכל עבר, אך מכיוון שאנחנו בתוכו, איננו שמים לב אליו. זוהי המהפכה הגלויה ביותר, אך גם השקופה ביותר.

המהפכה המינית שינתה לגמרי את העולם שאנחנו חיים בו. מעידן שבו היה מצופה מהאדם לדחות את קיום יחסי המין עד למציאת בן או בת הזוג שעמם יחלוק את חייו, היא העבירה אותנו לעידן שבו הנורמה היא לנהל כמה מערכות יחסים אינטימיות בטרם בוחרים להתמסד עם אדם אחד (אם בכלל). באופן טבעי היא גם הורידה את הגיל הממוצע שבו מתנסים לראשונה בקיום יחסים, מגיל עשרים פלוס בעידן שלפני המהפכה לאיפה שהוא באמצע שנות העשרה בעידן שאחריה.

המהפכה המינית שינתה באופן דרסטי, וממשיכה לשנות, את הגבולות של מה מותר ומה אסור להציג בפומבי בכל הנוגע לאינטימיות. בשנות החמישים סצנת קולנוע של אישה עם שמלה מתנופפת נתפסה כנועזת. חמישים שנה לאחר מכן, המסכים ושלטי החוצות מלאים במה שלא ניתן אלא לכנותו פורנוגרפיה רכה (שהולכת ונעשית פחות רכה משנה לשנה). כולנו התרגלנו לנוף החדש הזה, אך האם המהירות שבה הוא התהווה מאפשרת לנו באמת להפנים את מלוא השלכותיו?

התחלתי לשאול, מה אני ובני דורי חושבים על המהפכה המינית?

בהדרגה גיליתי שהתרבות שלנו סובלת ממעין פיצול אישיות לגבי המהפכה ומורשתה. מצד אחד אנחנו מאושרים על הזכות לחיות בעידן של חופש מיני, ובכל הזדמנות מצהירים על כך. מי רוצה לחזור לעידן של איסורים, ייסורים ורגשות אשמה לגבי מיניות? אך מצד שני, כשהתחלתי לנהל עם אנשים שיחות עומק על הנושא, ולהקשיב באופן ביקורתי לשירים, לספרים ולסרטים שאנחנו צורכים, שמתי לב כי עולה מתוכם קול אחר, סדוק ומהוסס יותר - קול של עצב, תסכול ובלבול לגבי כל הנורמות החדשות סביב מיניות.

הצטיירה בראשי תמונה, כמו סצנה מסרט: מסיבת חוף פרועה שבה כולם רוקדים ונהנים ללא כל דאגה, אך כאשר המצלמה מתקרבת אל החוגגים אנחנו מבחינים בקמטים דקים של אי־נחת על פניהם, חריצים של ספק, תהייה וחרדה שמספרים כי לא הכל כשורה בממלכת החופש הגדולה.

אט־אט נבטה באחורי תודעתי מחשבה חדשה ומוזרה, כמעט אסורה: שמא השמועות בדבר שחרור המיניות האנושית היו מוקדמות מדי? שמא הערכים המתירניים החדשים שאימצנו במהירות כה רבה לא באמת מקרבים אותנו ליעד המובטח של הגדלת חירותנו ואושרנו? שמא, לצד השדים הישנים שהמהפכה המינית גירשה, היא יצרה כמה שדים חדשים הרודפים אותנו וטורדים את מנוחתנו?

הדרך הטובה ביותר שאני מכיר לסדר את מחשבותַי היא לכתוב, אז התחלתי לרשום את כל תובנותַי החדשות על מורשתה של המהפכה המינית והשפעתה על חיינו. ראשית נשזרו הרעיונות לתוך עבודות האוניברסיטה שכתבתי, ובהמשך הפכו למאמרים. במהרה הבנתי שעלי לסדר אותם בצורת ספר שיקרא לחשיבה מחדש על מורשת המהפכה המינית, והתחלתי לאסוף חומרים ולשרטט את המבנה שלו.

מההתחלה ידעתי איך הוא ייקרא: הבוקר שאחרי.

*

אלא שאז התרחש דבר לא צפוי. בין השאר, הביאו אותי מחקרַי להשוות בין התרבות המערבית לתרבויות אחרות במטרה לראות כיצד הן מתמודדות עם נושא המיניות. אחת התרבויות האלו הייתה זו שמצד אחד היא הקרובה אלי ביותר, אך מצד שני גם הרחוקה ביותר: היהדות.

עולם היהדות תמיד הרתיע אותי, במידה מסוימת אפילו דחה אותי. לא הבנתי מי צריך את כל האיסורים המעיקים האלו, ובכלל שללתי מכל וכל את קיומו של כוח על־טבעי המשפיע על המציאות. אך ככל שיותר דברים בתרבות שלי התגלו לי כבעייתיים, כך לא יכולתי שלא לראות בעיניים חדשות את האופן שבו היהדות מתייחסת לאותם נושאים. ואט־אט, ככל שחקרתי אותה ושוחחתי עם האנשים החיים ונושמים אותה, נאלצתי להודות שיש בה כמה רעיונות, הדרכות וערכים שממש מוצאים חן בעיני.

קצרה היריעה לשתף כאן בכל הסיפור. הוא כרוך בשלל תהפוכות פילוסופיות, רגשיות ורוחניות, וכנראה יצטרך לחכות לספר משל עצמו. אך השורה התחתונה היא שהיהדות כבשה אותי בקסמיה, ומצאתי עצמי מאמץ בהדרגה את עולמה הרוחני והמעשי. כלפי חוץ יש לתהליך הזה תווית ידועה, "חזרה בתשובה", אך עבורי הוא היה חסר שם. הוא היה פשוט ההמשך הטבעי והמתבקש של מסע הבירור והחיפוש שלי.

המסע הזה היה משמעותי ומרגש, אך הייתה איתו בעיה אחת: בגלגלי "הבוקר שאחרי" הוא די תקע מקל. התוכנית המקורית הייתה לסיים את הספר כפי שהתחלתי אותו - כסטודנט חילוני המתבונן מחדש בתרבות שלו ומבקר אותה מבפנים. אך החיים חשבו אחרת, ותהליך התקרבותי ליהדות רץ ו"עקף" את תהליך הכתיבה. זה יצר בעיה, כי מי ירצה לקרוא ספר בנושא מתירנות מינית שכתב אדם המזוהה כ"דתי"? הלא כולם יראו בו הטפה מרגיזה של מישהו מבחוץ.

לאחר התלבטות ארוכה, החלטתי לגנוז את הספר. קובץ "הבוקר שאחרי" הוכנס לתיקיית "פרויקטים לא גמורים" ואני המשכתי בחיי. התחתנתי, נולדו לי ילדים והתחלתי לעבוד כמרצה ומחבר ספרים בנושאי יהדות. הספר הישן שהתחלתי לכתוב כסטודנט הלך ונשכח מלב.

ואז, יום אחד, כעשרים שנה אחרי שהתייאשתי מכתיבת הספר, הוזמנתי לדבר עם סטודנטים על משבר מערכות היחסים בעידן המודרני. ביססתי את הרצאתי על הרשימות שהכנתי בשעתו לספר. התגובות להרצאה, שאותה כיניתי "בעקבות האהבה האבודה", היו חזקות מכפי שיכולתי לצפות. מרגע שפתחתי את פי שכחו הסטודנטים מה"לוּק" החרדי שלי, חזרו איתי לימים שבהם הייתי סטודנט חילוני צעיר כמוהם, ובמשך קרוב לשעתיים הקשיבו בדממה מוחלטת.

התחלתי למסור את ההרצאה הזו על דרך קבע במרכזי סטודנטים שונים. פעם אחר פעם, התגובה הייתה זהה. בסוף השיחה סטודנטים רבים ניגשו אלי ואמרו שזו הרצאה משנת חיים. לא אחת מצאתי עצמי נשאר לדבר עמם זמן רב אחרי תום האירוע, והשיחות שהתפתחו בינינו היו תמיד משמעותיות ומרגשות מאוד.

מפגשים אלו גרמו לי לשוב אל תיקיית המחשב הישנה, שהועתקה בנאמנות ממחשב למחשב, ואל הספר שהתחלתי לכתוב למעלה מעשרים שנה קודם לכן. זה לקח עוד כמה שנים, ומכיוון שגם אני וגם העולם השתנינו בינתיים, הוא יצא קצת שונה ממה שתכננתי בהתחלה. אבל בשעה טובה הוא גמור, הוא נולד והוא בידיכם. כנראה רק עכשיו הגיע זמנו באמת.

*

כמה מילים על מבנה הספר ולמי הוא מיועד (וגם - למי פחות).

הספר בנוי משני חלקים. החלק הראשון, "בְּלוּז לחופש הגדול", עוסק בבעיות שהורישה לנו המהפכה המינית. הוא נפתח בסקירה של המהפכה, ולאחר מכן בוחן את השפעותיה על התרבות ועל חיינו האישיים בתחומים שונים.

החלק השני, "לאהוב חדש", עוסק במתן מענה לבעיות שהוצגו בחלק הראשון. אני משרטט בו מודלים מחשבתיים שבאמצעותם ניתן לגשת מחדש אל נושא המיניות, מציג כיצד ניתן ליישם אותם בתחומי חיים שונים, ומציע עצות מעשיות כיצד למצוא את בן זוגנו ולבנות את הקשר עמו.

ב"אתנחתא" שבין שני החלקים וב"אחרית דבר" אני ממשיך ומסיים את הסיפור האישי שלי שהתחלתי בהקדמה זו, ומשתף כמה מהמסקנות האישיות שהגעתי אליהן בעקבות התובנות שבספר. בסוף הספר תמצאו גם נספח עם המלצות לקריאה וצפייה נוספת.

לאורך הספר תראו הפניות ממוספרות להערות הנמצאות בסופו. כל ההערות האלו מכילות מידע ביבליוגרפי לבעלי עניין. מי שלא מעוניין בו לא יפסיד דבר אם יקרא ברצף.

כעת, למי מיועד הספר?

בראש ובראשונה לציבור שבתוכו גדלתי, ושהשתייכותי הבסיסית, מצד שורשַי המשפחתיים והחברתיים ו"שפת האם" התרבותית שלי, היא אליו: הציבור הישראלי החילוני הליברלי. בין אם גדלתם בעולם החילוני או הגעתם אליו בשלב מאוחר בחייכם, הספר הזה הוא קודם כל בשבילכם. הוא מתאים לכל הגילים (מגיל ההתבגרות ומעלה), מאנשים המחפשים זוגיות, דרך אנשים שמצאו אותה אך רוצים להבין טוב יותר מדוע היה זה כל כך קשה, ועד הורים ומורים הדואגים לעתיד הדורות הבאים. עם זאת, אני מודה שאני מצדי ייעדתי אותו במיוחד לאנשים צעירים, אלו שרוב חייהם עוד לפניהם, המבקשים תובנות ועצות איך לנווט בעולמנו המסובך ולמצוא אהבה וזוגיות. אני מקווה שהרעיונות הכתובים בספר זה יעניקו לכם את התמיכה, ההשראה וההכוונה שהם העניקו לי, מבלי שתצטרכו לעשות את כל השגיאות שאני, ורוב בני דורי, נאלצנו לעשות.

לאנשים דתיים שהגיעו אל הספר, אולי כי הם מכירים את שיעורַי או את סְפרַי האחרים: אתם מוזמנים באהבה לקרוא בו, ואף התאמצתי שהוא לא יהיה בעייתי עבורכם (עד כמה שאפשר עם נושא כזה). עם זאת, אנא זכרו שהוא לא נכתב ישירות עבורכם אלא לאנשים שבאו מרקע דומה לשלי. הוא מתאר תרבות ומציאות חיים שבחלקן מן הסתם מאוד זרות לכם, ושלא בטוח שאתם רוצים להכיר מקרוב כל כך. אני מזמין אתכם להפעיל שיקול דעת (למשל, ייתכן שתעדיפו לדלג מתישהו לחלקו השני של הספר, העוסק פחות בתיאור המציאות ויותר בהצעות איך לשפרה), ומקווה שמכל אשר תחליטו לקרוא תצאו נשכרים.

זהו. מוזמנים להפוך את הדף ולצלול לפרק הראשון.

חלק ראשון

בְּלוּז לחופש הגדול 

אין משועבד יותר מאשר זה המשוכנע שהוא חופשי, ואינו כזה.
- יוהאן גֶתה

1

הפרימה הגדולה
קיצור תולדות המהפכה המינית

נקודת הכניסה הטובה ביותר לעולמם המיוחד בו חיים הסטודנטים של היום היא העובדה המדהימה, שהם לרוב לא אומרים, במסגרת מה שכונה פעם פרשיות אהבים, "אני אוהב/ת אותך", ואף פעם לא "אוהַב אותך תמיד".

- אלאן בלום, "דלדולה של הרוח באמריקה"

בשנת 2000, בפתח האלף החדש, שבועון ישראלי פופולרי הקדיש מוסף גדול לנושא היחסים האינטימיים בשם "סקס מ־א' ועד ת'". המוסף מנה עשרים ושניים ערכים, לפי סדר אלפביתי, שביקשו לערוך דיוקן מסכם של המיניות בעידן החדש. הערך הראשון, באות א', היה "אהבה". הוא היה הקצר ביותר מכל הערכים והיו בו ארבע מילים בלבד: "מה זה קשור בכלל?"

הכותבים היו כמובן סרקסטיים מבחירה. הם רצו לפתוח בנימה קלילה, בבדיחה. אבל כמו שחבר שלי אומר, בכל בדיחה יש שמץ הומור (תחשבו על זה רגע). צריך להיות משהו ממשי באקלים התרבותי שלנו המאפשר להלצה מסוג זה להיאמר, איזו אמת שאותה היא מהדהדת ושבלעדיה היא תהיה חסרת פשר.

הניתוק בין מין ואהבה אינו חדש. כבר בשנות השמונים שרה הזמרת טינה טרנר, בקולה השרוט מכאב, "מה אהבה קשורה לזה?" (What's love got to do with it?):

מה האהבה קשורה לזה?

מהי האהבה אם לא רגשות משומשים?

מה האהבה קשורה לזה?

מי צריך לב כשלבבות נשברים?

מילות השיר מייצגות עידן חדש שבו מין ואהבה הן שתי ישויות נפרדות לגמרי, או שכולם לפחות מתאמצים להתייחס אליהן ככאלה.

עשור וחצי קדימה, וסדרת הפולחן "סקס והעיר הגדולה" משקפת את אותו הדבר בדיוק. פרק הפתיחה מציג את ארבע הגיבורות, כולן נשים עצמאיות ומצליחות החיות ועובדות בניו יורק, כמשתעשעות ברעיון "לעשות סקס כמו גבר". מה זה אומר, שואלת אחת, וחברתה משיבה: "בלי רגשות".

וזה לא נגמר בסדרת טלוויזיה מהניינטיז. גם היום, כתבות באתרים לנוער מדברות על מיניות כעל משהו טכני לגמרי ונטול כל רגש, ואפילו מלמדות איך לקיים יחסי מין בלי "להידבק ברגשות" (catching feelings), כלומר בלי לפתח רגש של אהבה כלפי הפרטנר המיני וכך אולי להיפגע ממנו.

שלל האמירות והדימויים המבטאים תהליך זה התאפשרו בזכות מהפכה שניערה את כל התרבות המערבית במרוצת שנות השישים והשבעים: המהפכה המינית.

מה הייתה המהפכה המינית? קשה לשרטט סביבה קווי מתאר מדויקים. אין לה יריית פתיחה או שריקת סיום, וגם לא גבול ברור בינה לבין שאר התהפוכות התרבותיות של התקופה. ובכל זאת, כשסוקרים את תולדות התרבות המערבית במאה העשרים, אין ספק שאי־שם באמצעה התרחשה תזוזה טקטונית של ערכים ונורמות בכל הנוגע למיניות, גופניות, זוגיות ואהבה ששינתה את העולם לבלי הכר.

שלטי חוצות ענקיים של נשים וגברים חשופים, שיעורי חינוך מיני בבתי הספר היסודיים, מגורים משותפים לפני נישואין, מדורי ייעוץ מיני בירחוני נוער, חנויות מין, ייצור המוני של אמצעי מניעה, מצעדי גאווה, תעשיית פורנו ענקית - אלו רק חלק ממאפייני התרבות המקיפה אותנו שנולדו במהפכה המינית ושלמדנו לקבל כמובנים מאליהם.

מה הייתה מטרת המהפכה? הסיסמה שהיא חרתה על דגלה הייתה "שחרור המיניות". האדם המודרני הרגיש שהדורות הקודמים, בעיקר הנצרות, הורישו לו מערכת דכאנית של תפיסות ואיסורים. בעולם של חילוּן הולך ומאיץ, שבו מילת המפתח היא "חופש", התפיסות והאיסורים הללו נתפסו יותר ויותר כעור יבש ומציק שיש להשילו. מדענים ואמנים, עיתונאים וסופרים, אנשי עסקים ופרסומאים, כל אלו חָבְרו יחדיו כדי לשכתב מהיסוד את ערכי החברה בכל הנוגע למיניות ואינטימיות, במטרה אחת: להוציא את האדם סופית מחשכת הפוריטניות הימי־ביניימית אל אור המתירנות המודרנית, להפוך אותו מ"מדוכא מינית" ל"משוחרר מינית".

העובדה שהמהפכה המינית הולידה את הנתק בין מין לאהבה כלל אינה מובנת מאליה. צמד הסיסמאות המרכזיות של המהפכה המינית, שהתנוססו בהמוניהן על סיכות, חולצות ושלטים, היו "אהבה חופשית" וכן "עשו אהבה, לא מלחמה". כיצד הגענו מהצהרות אלו לאידיאל של מין נטול אהבה?

המשך הפרק בספר המלא