אנה או

1

בֶּן

"האדם הממוצע מעביר שלושים ושלוש שנים מחייו בשינה."

היא מתקרבת מעט, למרחק שמאפשר לי לקלוט מַשב של בושם יקר. זה בדרך כלל הרגע שבו אני יודע. "וזה מה שאתה עושה?"

"כן."

"רופא שינה?"

"אני חוקר אנשים שמבצעים פשעים מתוך שינה." בכרטיסי הביקור שלי מופיע התואר "דוקטור" לפני שמי. דוקטור בנדיקט פרינס, מרפאת אֶבּי, רחוב הארלי. אני מומחה לשינה. בשום מקום אני לא טוען שאני רופא.

היא רואה שאני מדבר ברצינות. "איך זה בכלל אפשרי?"

"לא שאלת את עצמך אף פעם מה אולי עשית מתוך שינה?"

רוב הנשים נתקפות אי־נוחות פחות או יותר ברגע הזה בשיחה. ברוב הפשעים יש גורם של ריחוק. אנחנו מתענגים על סיפורים על אנשים שהם בדיוק כמונו, ובכל זאת גם שונים מאיתנו. אבל שינה לא מאפשרת את הסייג הזה.

שינה היא הקבוע האוניברסלי. הלילה עקבי בדיוק כמו היום.

"איזה מין פשעים?"

היא לא שינתה את נושא השיחה. תשומת הלב שלה עדיין נתונה לי. "כל הפשעים הכי גרועים שיש."

"אבל אנשים בטוח מתעוררים באמצע, לא?"

"לא אם הם הולכים מתוך שינה. אני מכיר מטופלים שנועלים את הדלת ונוהגים במכונית בלי להתעורר לרגע. יש כאלה שאפילו הורגים."

"אבל זה בטוח דבר שזוכרים אחר כך."

"לפי הקמטים שמסביב לעיניים שלך אני מנחש שישנת אתמול בלילה חמש וחצי שעות."

היא מקמטת את המצח. "זה עד כדי כך ברור?"

"את זוכרת משהו ממה שקרה בחמש וחצי השעות האלה?"

היא משתתקת לרגע ואוחזת את סנטרה ביד ימין. "חלמתי משהו."

"מה למשל?"

"אני לא זוכרת."

"אז הנה לך ההוכחה."

המבט בעיניה משתנה פתאום. היא מסתכלת עלי אחרת. הקול שלה רם יותר, שפת הגוף נמרצת יותר. "רגע, היתה הפרשה ההיא. איך קראו לה —"

זה השלב הסופי. רק מעטות מהנשים שאני יוצא איתן לדייט מגיעות רחוק כל כך. אני משעמם אותן בתיאור העבודה שלי. אני מפחיד אותן בסיפורים על פשעים שמבוצעים מתוך שינה. ואם זה לא עובד, אז הפרשה היא תמיד המסמר האחרון.

אף אחת לא נשארת ברגע שהיא מבינה.

אף אחת.

"אנה אוֹ," אני אומר. אני לוגם לגימה אחרונה מכוס היין — מרלו יקר, כמה חבל — ואז שולח יד אל הז'קט שלי.

"זה אתה. בתמונה. הפסיכולוג."

אני מחייך איכשהו. אני מסתכל בשעון. "כן," אני אומר. "זה הייתי אני."

זאת התמונה שהופיעה בעמודי השער של כל העיתונים היומיים הגדולים אחרי שהכול קרה — אות הסיום האלים והספוג בדם. הרגע הגורלי שאחריו שום דבר לא נשאר כשהיה. לפני הגלוּת והנפילה. אני האיש הממושקף עם השיער הפרוע והבגדים שכמו נלקחו ממלתחה של מרצה באוניברסיטה. מאז שיניתי קצת את הסגנון שלי. הזקָן ביגר אותי, השיער אפור יותר בקצוות. המשקפיים עבים יותר ונראים פחות כמו משקפיים שאיש לא רצה לקנות במחלקת האביזרים של "הארי פוטר". אבל את העיניים או את הפנים אני לא יכול לשנות.

אני אדם אחר. אני אותו אדם.

אני מחכה לשאלה, כי זאת השאלה שתמיד שואלים אותי. זאת התעלומה שלמרות הכול עדיין מרחפת באוויר. היא מפלגת משפחות, בני זוג, אפילו חברים.

"היא היתה אשמה?" שואלת בת הזוג שלי לדייט, או מי שהיתה עד לאותו רגע בת הזוג שלי לדייט. מבחינתה אני כבר לא יותר מרוח רפאים, אנקדוטה שהיא תעלה בארוחת חג המולד או במסיבת השנה החדשה. "כשהיא דקרה את השניים ההם. היא באמת רצחה אותם ויצאה מזה בלי עונש?"

 

חלק ראשון

שנה אחת לפני כן

2

בן

לונדון

הטלפון הנייד מצלצל.

זה מה שאני תמיד זוכר.

הדבר הראשון, ההתחלה.

כבר מאוחר, החושך כבד ואטום. אני מנומנם, שרוע בכורסה, לידי מגש ועליו תבשיל קארי פושר וכוס חצי ריקה של יין זול. סרט בשחור־לבן ממשיך להתנגן ולרצד בפינת החדר. הערב אני צופה ב"זרים ברכבת", הסרט האהוב עלי. כולם אומרים שהסרט של היצ'קוק שהם הכי אוהבים הוא "פסיכו" או "ורטיגו". אבל הם טועים. ב"זרים ברכבת" ישנה הסצנה עם הטניס.

הרטט של הנייד מטלטל אותי. העפעפיים שלי פונים מטה. אני מנגב שומן מהידיים ומעיף מבט אל שם המתקשר: "בְּלוּם, פרופסור (אבּי)". אני מחליק אצבע על המסך, מתחשל לקראת הבאות ומחניק פיהוק ענקי.

"הלו?"

"כן, סליחה על השעה. לצערי זה עניין שלא יכול לחכות."

היא נשמעת רצינית. ובתוך הטשטוש של הלילה, הרצינות שלה מבהילה אותי. פרופסור וירג'יניה בלום היא בדרך כלל הראשונה שזורקת בדיחה או הערת אגב. על פי רוב היא מסתובבת ברחוב אוקספורד בשמלת קַפטן ונעלי עקב, או יושבת בשולחן הפינתי שלה בלנגהם עם קנקן ויסקי וחפיסה של כדורים ממריצים.

אני שומע ברקע רעש רחוק של צעדים וקולות דיבור. נראה שבלום עדיין נמצאת במרפאת אבּי. אני מסתכל בשעון. כבר כמעט חצות.

"קרה משהו?"

"אפשר להגיד שכן." בלום מכחכחת בגרון בקולה הרטנוני והמעושן. "לצערי זה מקרה שמצריך את הנוכחות שלך. בקשה חדשה שהגיעה הרגע. עניין די רגיש."

אני פסיכולוג משפטי. ייעצתי לרוב הסוכנויות העיקריות של אכיפת החוק. סוכנות הפשע הלאומית, האף־בי־איי והאינטרפול — כולם מכירים את מספר הטלפון שלי. אבל העניין הפעם נשמע סודי אפילו יותר מהרגיל. "לבקשה הזאת יש שֵם?"

אני שומע עוד קרקושים על הקו, ברקע. נראה שמשהו מסיח את דעתה של בלום. "בוא לאבּי, בסדר? אמרו לי לא לדבר על שום דבר בטלפון רגיל."

רשמית אני בשבוע חופש. אני צריך לעמוד בתאריך היעד להגשת המאמר האקדמי שאני כותב. אני צריך לכתוב סיכומים של שלושה תיקי מטופלים. תיכננתי לעבוד מחר מהבית ולהסתער על ערימות הניירות. ועדיין, יש רק מעט תיקים שקשורים לשינה שהם רגישים מדי לקווי טלפון רגילים. התעלומה שבעניין סוחטת אותי רגשית, וזה בדיוק מה שבלום רצתה שיקרה.

"את חייבת להגיד לי לפחות משהו."

אני שומע מעבר לקו שאיפה של אוויר. בלום שותקת ואז נאנחת בקול. "אני לא בטוחה שתודֶה לי אחר כך."

בחוץ קפוא, והשמים העכורים מלאים בזרזיף גשם של חודש ספטמבר. אני מבועת כבר עכשיו מהנסיעה מפּימְליקוֹ עד רחוב הארלי. אני יכול להישאר בתוך המרק החמים של הסלון עם הסרט של היצ'קוק ועוד כוס יין. אבל אני בנוי אחרת.

ובגלל זה אני עונה. בגלל זה אני תמיד עונה.

"זה המקרה של אנה אוֹ," אומרת בלום לבסוף. "יש משהו שהם רוצים שנראה."

 

3

בן 

מרפאת השינה אבּי שוכנת בפינה קטנה ברחוב הארלי, חלק מבית פרטי ישן, עשוי מִלבנים אדוארדיאניות נאות ומשדר דיסקרטיות מוחלטת. המבקרים בו מציינים לעתים קרובות את דממת הכנסייה ששוררת במקום, נווה מדבר שתחוב מאחורי רחוב אוקספורד ובין ההמולה של ריג'נט'ס פארק וכיכר קוונדיש. חלקים בבניין נראים כאילו נחצבו מאבן פורטלנד. האווירה באבּי מלכותית איכשהו, ראויה למרקיזים חובשי פאות ולבני אצולה מדרג שני. תחושה של מקום מפלט.

הלילה — או אולי היום, אני לא לגמרי בטוח, כי כבר אחרי חצות עכשיו — עדיין אפור ועכור בזמן שהמונית חוצה במהירות שלוליות ומפקידה אותי בפינת הרחוב הריקה. אני רץ לתפוס מחסה מהגשם ומנער את הטיפות מהמטרייה השחורה שלי, שלא נסגרת כראוי. המונית יוצאת לדרך מהר מדי ומתיזה גשם על הצד האחורי של מכנסַי. אני מקלל את בלום על הזימון הזה.

אני עולה בגרם המדרגות ומקיש את הקוד בקודן, שכבר הספיק להירטב מהגשם כך שהספרות בו חלקלקות וקל לטעות בהן. הבית הישן נמתח לאורך ארבע קומות, שהוסבו כולן מזמן למשרדים, ורק שלט קטן וכסוף על הקיר החיצוני מציין את המילים "מרפאת השינה אבּי". יש בו מספר טלפון אבל אין כתובת מייל. אתר האינטרנט של האבּי מצטיין בעמימותו, ורק מפרט את תחומי ההתמחות של אנשי הצוות בלי להוסיף שום תמונות. התדמית הזאת מחושבת היטב, כמו כל דבר שאנחנו עושים כאן. אנחנו המשרתים האורבים בירכתיים, ערוכים לפעול בשעת הצורך. זה כלל הזהב של כל רופאי הנפש: אפשר לשמוע אותנו, אבל לא לראות.

שום דבר לא קורה. אני מנגב את הקודן בשרוול ומקיש שוב את הקוד. סוף־סוף אני שומע את קרקוש המתכת המצופה, והדלת נפתחת. אני תוהה אם בלום קראה גם לאנשים אחרים מהצוות, המומחים לשינה ושאר עמיתַי הנכבדים. אבל חדר הקבלה וההמתנה עדיין חשוך ונטוש ברובו. זה כמו לבוא לבית הספר ולהיות התלמיד היחיד באולם ההתכנסות. יש משהו משונה בהתבוננות הזאת במקום עבודה שניטלה ממנו כל ההמולה הרגילה.

"פרופסור בלום?"

אני קורא בקול, אבל הצליל מהדהד ואז גווע. אני מדליק מנורת תקרה. הנורה מאירה בשלל צבעים ניטרליים ומרגיעים. שטיח חדש הונח כאן לא מכבר, ובדריכה עליו עדיין יש מין קפיציות נעימה. האוויר רענן במידה יוצאת דופן ובוקע ממסננים מיוחדים שמותקנים בקירות. בדרך כלל יש גם מוזיקה. הצלילים אופפים את המבקרים עד שפירוט התשלום מחזיר אותם בבת אחת למציאות. התחושה באבּי עוטפת כמו רחם, הרחק מתזזית העולם החיצוני. הרי בסופו של דבר שינה היא עניין קמאי.

"פרופסור בלום?"

עדיין שום דבר. אני משאיר את המטרייה ליד מתלה המעילים ופושט בזהירות את מעילי הספוג גשם. ליד דלפק הקבלה יש שורת מסכים של מצלמות אבטחה, שמותקנות בחלקים הקדמיים והאחוריים של הבניין. קהל הלקוחות שלנו מחייב את אמצעי הבטיחות האלה. מפורסמים לפני חתונה, פוליטיקאים שנאבקים על הקריירה שלהם, כדורגלנים בתקופה של תפקוד לקוי, בני אצולה שמתמודדים עם שערורייה — כולם נכנסים אל המבואה המעוצבת בטעם וחוצים אותה בפנים נפוחים ממחסור בשעות שינה. שינה, כמו אוכל או מים, היא מהדברים שאין אדם שיכול לחיות בלעדיהם. האבּי היא הגרסה המודרנית של מקדש שמשקיטים בו את שדי הנפש. אנשים משלמים סכומים מופרכים רק כדי שיוכלו לצנוח למיטה ולהירדם.

אני מעיר את מסכי האבטחה לחיים. מסכי המצלמות הקדמיות והאחוריות מהבהבים באדישות. אני משאיר את המסכים דלוקים ומחכה בסבלנות ליד המעלית, אני עייף מדי למדרגות. יש ערימת מגזינים על שולחן הקפה שליד המעלית, המכוסה בסימני אצבעות, ואני לוקח עותק של "ניוּ סאיינטיסט" ומדפדף בו בזמן שאני מחכה. שוב מזכירים אותנו, בטור קצר של "חדשות בתמצית". באבּי יש מחלקה פורייה למדי שמייעצת בחקירות פליליות בכל רחבי העולם וחתומה על חוזים רווחיים עם משטרת המטרופולין של לונדון ורשויות חוק אחרות. על כל זאת מנצחת פרופסור בלום, שה"טיימס" כינה אותה פעם "גורו השינה של בריטניה". המאמר עדיין ממוסגר ותלוי על קיר המשרד שלה.

המעלית משקשקת בדרכה מעלה. אני חושב על כך שאני מכיר כל סנטימטר בבניין הזה. אני מנסה לחשב כמה לילות איבדתי בגלל גחמות כאלה של בלום. יותר מדי, אני מחליט. אבל המקרה של אנה אוֹ שונה. בלום לא היתה מטריחה אותי סתם ככה בשביל השעשוע. אנה אוֹ היא הגביע הקדוש מבחינתם של כל מומחי השינה. מיום שהכול קרה, לפני יותר מארבע שנים, היא היתה התעלומה היחידה שהביסה את כולם.

לא, בלום לא אכזרית עד כדי כך. לפחות לא כלפַּי.

אני מגיע לקומה העליונה. כאן נמצא מה שמכונה אגף ההנהלה. למעשה הוא נראה יותר כמו ארון מטאטאים. רק לאנשי הצוות מותר להיכנס לכאן, וזה מסביר את העיצוב בסגנון אלקטרז. אנחנו שבעה אנשים שעובדים כאן במשרה מלאה, ולצד עוד עשרה עובדים שמסייעים לנו — נוירולוגים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים וקלינאי תקשורת — אנחנו מציעים את כל קשת הטיפולים הקשורים בבעיות שינה. חדרי נמצא בקצה המסדרון, אחד המעטים שהמנעול בו עובד. החדר של בלום הוא הראשון והגדול מכולם, חדש יותר מכל השאר, מעוטר בציורי אמנות במסגרות מוזהבות ומצויד במקרר משקאות חבוי.

בלום מחכה לי בפתח חדרה, ועל פניה מבט זעוף ומודאג. רעמת שערה האפור מרוסנת בסיכת שיער, שנעה בקצב אחיד עם הפיהוקים שלה. היא באמצע שנות השישים לחייה, לבושה ברישול חסר מחשבה, גופה האופראי בגודלו עטוף בשכבות צבעוניות בגוני צהוב עז וּורוד בוהק, ועל עיניה מסוככים משקפיים במסגרת עבה ורבועה. למרות סגנון החיים הרוקנרולי שלה, היא כמעט אף פעם לא מסגירה עייפות או צורך כלשהו בשינה. בלום מתפארת ביכולת מרשימה של צריכת אלכוהול ובקיבולת אינסופית של אוכל. היא האחרונה בדורה: ארוחות הצהריים המלוות בשני בקבוקי משקה, תנומות הצהריים פה ושם, האצבע המשולשת התמידית כלפי כל הכללים של מחלקת כוח האדם. היא מבצעת את החטא הבלתי יכופר של בנות מינה: אישה שאין בה ולו קמצוץ של אימהיוּת. היא אנינת טעם, שנונה ויודעת לרתק אנשים. היא מפלסת את דרכה בחיים באמצעות השׂכל שלה. זאת מעלתה וזאת הקללה שלה.

מאחוריה אני רואה עוד מישהו. הוא, בניגוד אליה, בעל פני חמוס צרים וחזות של עורך דין. הוא זר לי. סקרנותי מתעוררת.

"איזו קבלת פנים מרשימה," אני אומר, ומרגיש שהבד הרטוב של מכנס ימין נצמד אל רגלי. "אכפת לך לספר לי מה קורה?"

אני נכנס לחדר של בלום. החמוס קם. מקרוב הוא נראה מרשים יותר. שערו נוקשה ומסורק בקפידה. הוא בן חמישים ומשהו, כך לפחות אני מנחש, ויש לו אף נשרי ומפרצים בשיער. לצד הכיסא שלו יש קלסר ועליו הַטְבּעת זהב: "משרד המשפטים". כפות ידַי מתחילות להזיע. מתברר שבלום לא צחקה. מדובר כאן בדרג שמעל רשויות החוק, אפילו מעל סוכנות הפשע הלאומית. משרד המשפטים הוא דרג ממשלתי.

"אני מצטערת," אומרת בלום, "אבל זה באמת לא סובל דיחוי. דוקטור בנדיקט פרינס, תכיר את סטיבן דוֹנֶלי, סגן מנהל המחלקה המשפטית של משרד המשפטים."

דונלי מושיט יד ולוחץ את ידי ברפיון. הוא מישיר אלי מבט ואומר בשקט, "לפני שנתחיל, דוקטור פרינס, אני חושש שנצטרך לעבור קודם על כמה כללים בסיסיים."

אני מסתיר את ההפתעה. "אה, כן?"

שומעים בקולו שהוא מצונן, ומשיכת אף מסיימת כל משפט שלו. "כן. יש כמה טפסים שתצטרך לחתום עליהם בסוף, אם לא אכפת לך."

"ומה כתוב בהם?"

"קודם כול, הפגישה הזאת הערב לא התרחשה. דבר שני, לא פגשת אותי אף פעם. דבר שלישי, מה שתשמע כאן לא יֵצא לעולם מהבניין הזה, ואפילו לא מהחדר הזה. אם מישהו ישאל, באת לעבודה כדי לקחת תיק של איזה מטופל לפני שתחזור הביתה. עד כאן ברור?"

אני רוצה לחייך אבל רואה שהוא לא מתבדח. "מה הסיפור?"

"זה אומר שאתה מסכים לתנאים?"

"יש לי ברירה?"

"לא באמת." דונלי מצביע על הכיסא הפנוי. "בבקשה, שב."

4

בן

בלום סוגרת את הדלת ולא מרככת את האווירה בשום כיבוד. העניין כאן עסקי לגמרי. היא מתיישבת על כורסת העור המרופדת שמאחורי שולחנה. ואז, סוף־סוף, היא מחווה בראשה לעבר דונלי ומסמנת לו שיתחיל.

יש לו חיוך של מוציא להורג. "לא אעליב את האינטליגנציה שלך, דוקטור פרינס. אני יודע שאתה כבר מכיר את המקרה של אנה אוֹ ואת שני מקרי הרצח שקרו באוקספורדשייר באוגוסט 2019, כן? בגלל זה ביקשתי להיפגש איתך."

אני נועץ בדונלי מבט וחושב על מיקומו הגבוה בסולם הדרגות. מעליו נמצא מנהל המחלקה המשפטית, הבוס שלו, מעליו מנכ"ל משרד המשפטים, מעליו שר המשפטים ולבסוף ראש הממשלה. למה שאדם בכיר כל כך ירצה לפגוש אותי אחרי חצות באבּי וייתן הוראה לא למסור שום פרט בטלפון רגיל? מה כבר יכול להיות חשוב עד כדי כך?

מעט מאוד אנשים חיים לא שמעו על פרשת אנה אוֹ. היא היתה בסיס לסדרת פודקאסטים, לאופציות לסדרה בנטפליקס, לאינספור מאמרי דעה וכן לספרים רבי מכר ומאמרים בכתבי עת אקדמיים עלומים, שכמה מהם כתבתי אני.

"בטח."

דונלי מהנהן. "מאמר שלך הובא לא מזמן לידיעתם של כמה... בוא נגיד פשוט, כמה אנשים חשובים מאוד." הוא מכניס יד אל תיק מסמכים קטן עשוי עור ושולף משם תיקיית קרטון צנומה. הוא קורא מהדף הראשון. "'תסמונת ההיכנעות ונפש הפושע: בחיפוש אחר מודל אבחוני חדש'. כתב העת לפסיכולוגיה משפטית. זה המאמר האחרון שכתבת בנושא, נכון?"

אני שולח מבט אל בלום, אבל היא רק מחזירה לי חיוך צונן. "כן."

"אתה נראה מופתע."

"אני באמת מופתע. המאמר הזה עדיין לא עבר ביקורת עמיתים. והוא בטח לא פורסם. הגשתי אותו לעורכת רק לפני שלושה שבועות."

דונלי נועץ בי מבט מלא רחמים, כאילו אינו רגיל לתמימות שכזאת. "יש לנו אנשי קשר שעוזרים לנו ומסיבים פה ושם את תשומת לבנו לדברים שעשויים לעניין אותנו. אני יכול להבטיח לך שהמחקרים שלך על הפרעות פסיכוסומטיות כבר מצאו להם קהל די נאמן בוַוייטהוֹל."

אני מרגיש בו זמנית מחוּלל ומרותק. אני מדמיין איך ההודעה ששלחתי בג'ימייל נעלמה לה במהירות הבזק. המאמר צורף למייל כמסמך וורד. האם העורכת פשוט מעבירה את המייל הלאה, או שהאנשים האלה עוקבים אחרי בקביעות? אני בכלל רוצה לדעת?

דונלי מסתכל שוב על תיקיית הקרטון. "המאמר שלך מתמקד כמעט רק בפרשה של אנה אוֹ, בדיוק כמו הספר האחרון שפירסמת. אבל בניגוד לספר, המאמר מציע דרך לריפוי. אכפת לך אם אשאל למה התמקדת דווקא במקרה שלה?"

אני נשען לאחור ושולח עוד מבט כעוס אל בלום. זאת מלכודת. לא קיבלתי שום אזהרה, שום זמן להתכונן. אני תוהה כמה כדאי לי לחשוף. "זה היה בעיקר רעיון של העורכת," אני אומר. "היא חשבה שזה יעזור למאמר למשוך תשומת לב. אולי הוא אפילו יזכה להתפרסם בתקשורת. הספר היה רב מכר. היא קיוותה שכתב העת האקדמי יזכה להצלחה דומה. אז שיתפתי איתה פעולה."

"זה אומר שבדקת את המקרה של אנה אוֹ לעומק?"

אין שום דרך להתחמק מהאמת. אני אומר, "אשתי היתה השוטרת הראשונה שהגיעה לזירה, אז ב־2019. היא עבדה ביחידה לחקירת פשעים חמורים ומאורגנים בתֶמז וָאלי. זאת היתה החקירה הראשונה שלה בתור ראש צוות החקירה. אבל אני מתאר לעצמי שאתה כבר יודע את זה."

דונלי אומר רק, "אני מבין."

"אנה אוֹ נהייתה חלק מחיי המשפחה שלי כמעט מרגע שהבת שלנו נולדה." אני מוסיף ומסייג, כמו שאני עושה תמיד, "רק שיהיה ברור, אשתי אף פעם לא סיפרה לי שום מידע מסווג. שילבתי את המקורות הגלויים עם דוגמאות פחות שנויות במחלוקת לתסמונת ההיכנעות, של מקרים מכל העולם. ככה כתבתי את הספר וגם את המאמר."

"בעיקר המקרים שהיו בשוודיה, אם אני זוכר נכון."

"וגם עוד כמה מקרים שקרו בקזחסטן. בכפר ובעיר של כורים בברית המועצות לשעבר שקוראים להם —"

"קְרַסנוֹגוֹרסק וקָלאצ'י. כן, כן, כולנו מכירים את המקרים האלה."

עכשיו אני כבר מתחיל לאבד סבלנות. נמאס לי מהאיש נטול ההבעות הזה ומתשובותיו העמומות. "סליחה על גסות הרוח, אבל למה משרד המשפטים מתעניין בספר פסיכולוגיה פופולרי ומאמר אקדמי באיזה כתב עת עלום?"

דונלי מחייך שוב, חיוך מהיר ואכזרי כמו הקודם. "במאמר אתה טוען שפיתחת כלי אבחון חדש שעוזר למטופלים להתעורר מתסמונת ההיכנעות. אני צודק?"

הוא ללא ספק קרא את המאמר, או תמצית שלו. הוא יודע שהוא לא צודק. וזה אומר שהוא בוחן אותי. "לא."

דונלי מעמיד פני מופתע. "לא?"

"המאמר שלי מנסה לספק דרך חדשה להבנת תנאים פסיכוסומטיים, בייחוד כאלה שקשורים בפעולות שנעשות מתוך שינה, כולל התופעה של פשעים מתוך שינה. מה שמעניין אותי הוא השאלה אם אנשים סהרוריים מודעים טכנית למעשים שלהם בזמן שהם מבצעים פשע. למשל, רצח. זה תקף גם למטופלים שסובלים מתסמונת ההיכנעות. האם מישהו מאיתנו יודע מה הוא עושה בזמן שהוא ישן? האם אפשר לקבוע שיש לנו אחריות פלילית על מעשינו? מתי השינה לוקחת את המושכות, והמוּדעוּת נגמרת?"

"נושא שנוי במחלוקת."

זה עונה על השאלה הבאה שלי. הוא כבר ראה את הבלוגים ואת המתקפות עלי ברשתות החברתיות. בטח שהוא ראה. מיום שהספר שלי הגיע לחנויות אני מטרה לטרולים מכל רחבי כדור הארץ.

"יש אנשים שעדיין תקועים בהבחנות העתיקות בין מחלות נוירולוגיות להפרעות כביכול־'תפקודיות'," אני אומר. "הם חושבים שאם משהו קורה בנפש, אז הוא לא אמיתי. המחקרים שלי מנסים לשנות את התפיסה הזאת. יש אנשים שזה מפריע להם."

"זה אומר שאתה יכול לעזור למטופלים עם תסמונת ההיכנעות להתעורר?"

אני המום מהשאלה הישירה. "תלוי."

דונלי מקבע בי מבט, ועיניו הקטנות קודחות היישר בנשמה שלי. "במה בדיוק?"

אני זז באי־נוחות בכיסא ואז מתרווח שוב. אני מת לשתות קצת מים.

"בעיקר במשך הזמן שבו המטופל ישן," אני אומר. "בגורמים החיצוניים שגרמו למחלה מלכתחילה. הספר שלי היה הסיכום העממי לקהל הרחב. המאמר עושה את כל העבודה האקדמית הרצינית, מציג תיאוריות חדשות ואת הנתונים הקיימים. אבל לא מדובר כאן בריפוי כולל."

"של אנה אוֹ, למשל."

"ארבע שנים, זה הטווח הקיצוני של תסמונת ההיכנעות. הנתונים שלי התמקדו בעיקר במטופלים שסבלו ממנה במשך שנה עד שנתיים."

"אז כל העניין עדיין רק תיאורטי?"

"כרגע כן."

"כמה זמן תצטרך כדי לבחון את התיאוריות החדשות שלך? כלומר, בעולם האמיתי?"

אני צוחק. "כמה עולה חליפה ליתום?"

"אני בטוח שיש לך איזו הערכה."

"אם אני חייב לנחש, שלושה חודשים," אני אומר. "זה המינימום."

דונלי מסתכל בשעון. עכשיו נראה שתורו לאבד סבלנות. הוא מסדר את הדפים בתיקיית הקרטון ומחליק אותה יפה אל תיק המסמכים שלו, כאילו הוא בדרכו לעוד משמרת חצות במשרד. דונלי מסתכל על בלום ומהנהן קצרות.

אני פונה אל בלום ועדיין רוחש בי כעס. "מה אני עושה כאן?"

בלום לוקחת עכשיו את המושכות לידיה. היא מניעה את גופה הגדול על הכורסה בתנועות הבלט הנינוחות של השמנים באמת. היא עניינית ותמציתית, ומדברת אלי כמו שמדברים אל עצור שמקריאים לו את זכויותיו. "שר המשפטים והתובע הכללי של אנגליה וּויילס אישרו ממש עכשיו שחרור מוקדם של מטופלת 493RSH ממחלקת קוֹרל בבית החולים רֶמפְּטוֹן להשגחה צמודה כאן באבּי, בפיקוחי הישיר. הצו של משרד המשפטים מוגן בחוק לשמירה על סודות המדינה, וכל מי שידליף את המידע, כאן בבניין או מחוץ לו, ייתבע לדין. אתה מבין?"

העצורה 493RSH. אני מכיר את המספר הזה. וכמוני כל קוראי העיתונים.

בית החולים השמור רמפטון, מתקן רפואי באבטחה גבוהה, האחרון מסוגו שמקבל נשים. מטופלת 493.

מיס א' אוֹגילְבִי.

דונלי ובלום קמים עכשיו. אוטומטית אני קם יחד איתם. יובש ממלא את כל פי.

"לא," אני אומר. "מצטער, אבל אני לא מבין. במה מדובר כאן?"

בלום שולחת עוד מבט אל דונלי ואז אומרת, "אמנסטי אינטרנשיונל עומדים לפנות לבית הדין האירופי לזכויות אדם ולדרוש את שחרורה של אנה אוגילבי בעילה של טיפול אכזרי. לפני שזה יקרה, שירות התביעה הכללית ומשרד המשפטים צריכים להעמיד אותה לדין באשמת רצח, או להסתכן בהפסד מוחלט בתביעה שלה."

אני מעכל את המידע החדש. "וזה אומר שאנה אוגילבי צריכה להיות כשירה לעמוד לדין. וכדי להיות כשירה, היא צריכה —"

"לעשות משהו שהיא לא עשתה כבר ארבע שנים ולהתעורר. כן."

הנה הוא, ההסבר האמיתי. לרגע אני חושב על כל סיפורי האימה משיעורי ההיסטוריה בבית הספר: החיילים המורעבים בני העֶשֹרֵה במלחמת העולם הראשונה, שנקטפו מהחפירות, קובצו יחד והוצעדו לעבר אתר ההוצאה להורג מפני שהלם הקרב שלהם נתפס בטעות כפחדנות. יש דמיון מצמרר בינם לבין המקרה שעומד עכשיו על הפרק. אני פסיכולוג, לא סוהר.

"אני מטפל באנשים," אני אומר. "לא מעמיד אותם לדין. בטוח יש מומחי שינה אחרים שתוכלו לקרוא להם."

דונלי מדבר שוב, וניכר שכל העניין מייגע אותו. "כבר עשינו את זה. במשך שנים הבאנו לכאן מומחים ברמה עולמית מאמריקה, אירופה, אסיה ורחוק אפילו יותר. המיטב שבמיטב. אבל התחום לא נחקר מספיק, ולמרבה הצער השיטות שלהם נכשלו. המאמר שלך, דוקטור פרינס, הוא הסיכוי האמין האחרון שנשאר לנו."

"אבל למה החלטתם להביא אותה לכאן?"

"אם תגיע כל יום לבית החולים רמפטון, העניין ידלוף. מרפאת אבּי היא גם מרפאת השינה היחידה בלונדון שיכולה לשכן מטופלת מהסוג הזה. אתם תוכלו לעמוד בדרישות הקפדניות לסודיות. אין לנו שום אפשרות אחרת. יעבירו אותה לכאן הלילה, בליווי משטרתי, והיא תירשם בשם אחר. מבחינתך אתה יכול להתייחס אליה כמו לכל מטופל אחר."

"יזהו אותה."

"לפני ארבע שנים אולי היו מזהים אותה. לא עכשיו. שינה של כמעט חצי עשור יכולה לשנות אנשים."

"מה עם שאר העובדים כאן?"

דונלי אומר, "אחות מרמפטון תלווה את העצורה ותעבוד כאן במסווה של עובדת מסוכנות אחיות. אתה תהיה איש הקשר שלה בשגרה, ופרופסור בלום תארגן את העבודה שלך בהתאם להנחיות שלנו. מיס אוגילבי לא תצא מהחדר שלה. אתה לא תספר לאף אחד שהיא נמצאת כאן. רק בני המשפחה שלה, שגם איתם תורשה להיות בקשר, יֵדעו על כך. השר נשבע לרדוף אישית את כל מי שיתעלם מהתנאים של המיקום הזמני שלה כאן."

החוצפה שבעניין עושה לי סחרחורת וגם מכעיסה אותי. "זה מגוחך. אתה לא באמת מאמין שאנה אוגילבי מהווה סכנה לציבור. או שאולי אתה סתם חושש מהכותרות בתקשורת?"

דונלי לא נענה לאתגר. "נסה להגיד את זה למשפחות של הקורבנות. אי־אפשר לשחרר את אנה אוגילבי, וגם אי־אפשר להמשיך להשאיר אותה במעצר לנצח. הסאגה הזאת חייבת להיגמר. אתה מוזמן לחתום על הסכם העבודה וללכת מכאן, או לנסות להעמיד את התיאוריות שלך למבחן בעולם האמיתי. זה תלוי רק בך, דוקטור פרינס."

"ומה יקרה אם אני לא אצליח להעיר אותה?" אני שואל. "מה אם התיאוריה שלי לא נכונה?"

דונלי מסיים לכפתר את המעיל. הוא נאנח, ואין כל ספק שאירועי היום התישו אותו. הוא נועץ בי את עיניו הקרות, האפורות־ירוקות.

"במקרה כזה," הוא אומר בנימה עניינית, "בשלב זה או אחר אנה אוגילבי שוב תוכל לרצוח מישהו."