קרוקהייבן 1 - בית ספר לגנבים

גבּריאל אֵייברי לא כייס כבר שבועות, וקצות האצבעות שלו כבר התחילו לעקצץ.

הקיץ התקרב לקצו במהירות, בכל שבוע עברו בטורברידג' פחות ופחות תיירים, ופירוש הדבר היה פחות ופחות כיסים שגבּריאל יכול לגנוב מהם. מעט התיירים שהגיעו לא התעכבו בכפר. אחרי הכול יש גבול למספר התמונות שאפשר לצלם באטרקציה העיקרית בו — גשר מכוער מאבן גרניט — לפני שמשתעממים ועוזבים. למזלו של גבריאל עדיין היה זרם דק אך קבוע של אנשים שעברו בכפר מדי יום. הם היו מן הסתם בדרכם למקומות רחוקים שבהם קרו דברים מרגשים ומרתקים.

גבריאל עבר להתגורר בטורברידג' רק שנה קודם לכן, וכבר הרגיש איך כמעט בכל מקום אחר הכול הרבה יותר מרגש.

זאת היתה שעת בוקר מוקדמת ביום שני, וגבריאל נשען על קיר תחנת הרכבת וחיכה לרכבת הבאה. בקרוב יתעורר הרציף לחיים, ואנשים יחליפו רכבות צפונה לאֶקסֵטֶר או דרומה לקורנוול. אבל כרגע חיכו על הרציף רק שני גברים בחליפות כהות, והשמש הזורחת מאחוריהם הקשתה על גבריאל להבחין בתווי הפנים שלהם.

כנראה מקומיים, חשב לעצמו ופיהק. הוא מעולם לא כייס מקומיים. הם הרי יזהו אותו וילשינו לסבתא. ואחרי התקרית האחרונה הוא כבר היה ברשימה השחורה שלה.

כשחושבים על זה, גבריאל לא היה בטוח אם אי־פעם מאז שעברו לטורברידג' הוא היה ברשימה אחרת של סבתא.

השעה היתה כמעט שמונה, וכולם עמדו לרדת מהרכבות כשהם עייפים, עצבניים, והטוב מכול — אדישים לגמרי לגבריאל, מה שיאפשר לו לנוע ביניהם כמו רוח רפאים זריזת אצבעות. המחשבה על כך הלהיבה אותו. בשבועות האחרונים הוא לא היה כאן כיוון שעזר לסבתא שלו באחוזה, וכמה שהוא התגעגע.

רוח הבוקר הקרה העבירה בו רעד, והוא מתח את שרוולי הסוודר הכחול שלו על זרועותיו. אצבעות קרות הן נוקשות וגמלוניות ולא יעזרו לו כלל. הוא צריך שהן יהיו חמות, זריזות ויציבות.

לשמאלו מכר בית הקפה של בנסון משקאות חמים דרך אשנב. ניחוח מתוק של שוקו חם וריח מריר של קפה נישאו באוויר על סלסולי אדים דקים. בתוך בית הקפה התערבב קול טיגון בייקון עם בעבוע מכונת קפה.

הבטן שלו קרקרה.

הדבר הראשון שאני קונה אחרי שאני מכייס זה כריך בייקון, הוא חשב, וכריך נקניקייה לסבתא.

על אחד השולחנות הגבוהים ליד האשנב היתה מונחת כוס חד־פעמית מלאה בקפה. גבריאל חיכה שהבריסטה ייעלם ואז התקרב והרים אותה. הוא שנא טעם של קפה, אבל הכוס החמה היתה מושלמת כדי להפשיר את אצבעותיו הנוקשות.

כעבור כמה דקות שמע את קול שקשוק הרכבת המתקרבת והתרחק מהקיר כדי להיטיב לראות. הוא הניח את הכוס על ספסל סמוך והתבונן בנוסעים היורדים ממנה.

גבריאל הזעיף פנים. הסתיו מתקרב, והוא ייאלץ להתמודד עם מעילים וז'קטים, שבכל אחד מהם יש כמה כיסים. מעולם לא היה לו זמן לבדוק כל כיס וכיס, ולכן לעתים קרובות הוא נאלץ לנחש. אבל אחרי כמה שנים של כיוס הוא למד לנחש לא רע. ולמרבה המזל לא כל מי שירד מהרכבת התכונן לקור הלא צפוי באותו בוקר.

רוב הנוסעים נשארו על הרציף לחכות לרכבת המקשרת, אבל כמה מהם פנו ימינה לעבר בית הקפה.

גבריאל חייך ושלף מטבע של שני פֵּני. המטבע הזה היה אצלו מאז ומעולם. מה שהיה מיוחד בו הוא שצד אחד — עץ — בהק בנחושתיות הרגילה ואילו הצד האחר — פּאלי — היה שחור. כמעט כאילו נשרף. הוא לא ידע למה. אבל הוא נראה די מגניב ונהפך לחלק בלתי נפרד ממהלך הפתיחה שלו.

גבריאל הקפיץ את המטבע באוויר באגודלו, תפס אותו בכף ידו, ואז שב והקפיץ אותו אל על. בדיוק כשעמד לבצע את תוכניתו הוא שמע קול מוכר.

"גבריאל אייברי, זה אתה, ילד?"

גבריאל תפס את המטבע, מיהר להחליק אותו לכיס ונשא את מבטו. תיאודורה אֵוונס הסתכלה עליו מעבר לכתפה. הפנים שלה היו חרושות קמטים והעור שלה היה אפור וחולני. זה מה שקורה כשמזעיפים פנים כל הזמן ומעשנים חמישים שנה, חשב לעצמו.

"בוקר, גברת אוונס," אמר גבריאל במתיקות.

הפנים שלה התקמטו עוד יותר, אם זה בכלל אפשרי. "מה אתה עושה בתחנת הרכבת בשעה כזאת?" היא כיווצה את שפתיה המקומטות. "זומם משהו, הא?"

גבריאל העמיד פני נעלב לנוכח ההאשמה הזאת. "בכלל לא, גברת אוונס. באתי לקנות לסבתא כריך נקניקייה מבנסון. זה מה שהיא הכי אוהבת." הוא משך בכתפיו. "חשבתי להפתיע אותה."

פניה של גברת אוונס התרככו לרגע ואז התקשחו שוב. "סיפור הגיוני." היא רכנה לעברו. "אני יודעת שאתה זה שפילח את הסטייק ואת הפאי־בשר מאדן החלון שלי בשבוע שעבר, גבריאל אייברי. אני פשוט יודעת את זה."

גבריאל כיווץ את המצח. "מה זה אומר פילח, גברת אוונס?" גבריאל ידע כמובן מה המשמעות של המילה לפלח — כמו גם של כל מילה אחרת שקשורה לגניבה.

העיניים האפורות המימיות של גברת אוונס היו קרובות אליו כל כך עכשיו. "זה אומר שגנבת את זה."

גבריאל פסע צעד אחד לאחור, הרים את הסוודר ואת חולצת הטריקו שלו וחשף פלג גוף עליון צנום ומעט שחום. "זאת נראית לך בטן של גנב פאי, גברת אוונס?"

היא נראתה מזועזעת ומיהרה להזדקף. "אתה מתחכם, גבריאל אייברי. קצת יותר מדי מתחכם, אם אתה שואל אותי. ילדים טובים והגונים וצדיקים לא מרשים לשקרים כאלה להתגלגל להם על הלשון בכזאת קלות."

גבריאל שמט את החולצה והסוודר. "הלוואי שהייתי שם, גברת אוונס — אז הייתי יכול לתפוס את מי שגנב את זה. אבל לא הייתי שם." גבריאל היה שם, כמובן. ואף על פי שהבצק של הפאי היה חמאתי ונפלא, המילוי לא היה טעים כמו בדרך כלל. לעניות דעתו של גבריאל היה מדובר בניסיון הכי פחות מוצלח של גברת אוונס עד כה.

גברת אוונס לא השתכנעה. היא נהמה בקול רם ואז הסתובבה ויצאה מתחנת הרכבת תוך שהיא ממלמלת לעצמה.

גבריאל הוציא שוב את המטבע מכיסו ופנה בחזרה לרציף. כמה אנשים כבר עמדו בתור מול אשנב בית הקפה. הוא הזעיף פנים. תורים זה מסובך. אם משהו קורה לאחד האנשים בתור — אם מתנגשים בו או גורמים לו למעוד — האחרים לרוב מסתכלים. ועוד זוגות עיניים, משמע סיכוי גדול יותר שמישהו יבחין ביד נכלולית. גבריאל הסתובב לראות אם מישהו מתקרב לבית הקפה.

שני אנשים התקרבו. אבל הם היו קרובים מדי זה לזה מכדי שיוכל לנסות לפעול.

אבל מאחוריהם צעד איש כסוף שיער.

מה איתו? חשב גבריאל בינו לבינו ובחן את האיש. בלי מעיל. מכנסיים רפויים. גוש בגודל ארנק בכיסו השמאלי. עסוק בשיחת טלפון. נראה מושלם עבורי.

גבריאל התחיל להקפיץ שוב את המטבע באוויר. הוא חיכה שהשניים יעברו ואז מיהר להתקרב לאיש. הם התנגשו, כתף למותן, והמטבע של גבריאל נפל בקול קרקוש על רצפת הבטון.

"סליחה, ילד, זאת אשמתי," אמר האיש. הוא החליק את הטלפון לכיס ימין שלו וחייך אל גבריאל במבט מתנצל. "הנה, תן לי להרים את זה בשבילך."

"זה בסדר," אמר גבריאל והעמיד פני מבולבל. "זה רק מטבע ישן." אבל האיש כבר התכופף, והארנק השחור הדק בכיסו השמאלי נחשף.

רגע אחד הוא היה שם, ורגע לאחר מכן כבר לא.

האיש הזדקף והושיט לגבריאל את המטבע על צד העץ. "איפה השגת את זה? בחיים לא ראיתי מטבע בכזה מצב נורא."

"זאת מתנה," אמר גבריאל ומשך בכתפיו. "מההורים שלי." זה, לפחות, היה נכון. הדברים היחידים האחרים שהוא קיבל מהם אי־פעם היו הצבע החום־דבש של שערו והצבע החום־ירקרק של עיניו, ובכל מקרה הוא לא ממש אהב את שני המאפיינים האלה.

האיש הטיל את המטבע לכף ידו המושטת של גבריאל, וגבריאל הכניס אותו לכיסו. "נראה לי שזה עדיף על מסכים." האיש שלף את הטלפון מהכיס שלו. "זה הרשע בהתגלמותו, ילד. תמשיך לשחק עם מטבעות כל עוד אתה יכול."

גבריאל הנהן בנימוס. "סליחה שוב שהתנגשתי בך."

האיש פנה ללכת וטפח על כתפו, ועיניו שוב היו דבוקות לטלפון שלו. "הכול בסדר, ילד. הכול בסדר."

גבריאל פנה לרחוב צדדי, ואחרי שהביט בחטף מעבר לכתפו שלף בזהירות את ארנק העור השחור מכיסו. הוא חייך מאוזן לאוזן. קל בדיוק כמו לגנוב סטייק ופאי בשר מאדן החלון של גברת אוונס.

הוא פתח אותו ו...

זה מוזר. הוא היה כמעט ריק לחלוטין. בפנים היה רק שטר של עשרה פאונד, ומשהו לבן שנראה כמו כרטיס הציץ מאחד התאים. גבריאל הוציא אותו וקרא.

 

אתה טוב,

אבל לא כמוני.

 

גבריאל הסתובב ורץ בחזרה לעבר בית הקפה. עכשיו היו בתור רק שני אנשים.

האיש לא היה אחד מהם.

גבריאל הסתובב, ועיניו התרוצצו על פני הרציף בחיפוש אחר הדמות כסופת השיער. הרכבת החלה לנוע ו —

אוי לא...

האיש ישב ברכבת ליד חלון וחייך. מבטיהם הצטלבו. האיש הרים באטיות משהו מול השמשה. זה היה דבר־מה עגול קטן, שצד אחד שלו נראה שרוף.

גבריאל חיטט בכיסו בלב הולם ושלף מטבע של שני פני. אבל זה לא היה המטבע שלו.

 

הרכבת המשקשקת דהרה אל השמש העולה ולקחה איתה את האיש כסוף השיער ואת המטבע של גבריאל.

גבריאל נשען על קיר סמוך, ואלפי מחשבות התרוצצו בראשו.

לכל אדם אחר זה סתם מטבע של שני פני, אבל לגבריאל היה המטבע הזה חשוב. זה היה הדבר היחיד שהשאירו הוריו מאחור כשנטשו אותו. החפץ היחיד שיוכל לעזור לו למצוא אותם בבוא היום. הוא לקח את המטבע שלו לכל מקום, נעזר בו כמעט בכל הונאה שלו, ועכשיו גנב זר שדד אותו ממנו.

אבל למה?

גבריאל הסתכל שוב בארנק. לא היה בו דבר פרט לשטר של עשרה פאונד. הוא קרא שוב את הכתוב על הכרטיס. איכשהו האיש כסוף השיער ידע שגבריאל הוא גנב.

גבריאל הפך את הכרטיס ומצמץ. היה כתוב עליו עוד משהו בכתב קטן יותר.

 

השתמש בשטר כדי לקנות כרטיס לתחנת מוּרהארט.

המטבע שלך יחכה לך.

יש מקום בעולם הזה לכישורים כמו שלך, גבריאל אייברי.

 

גבריאל קרא שוב את המילים. ואז הוא קרא אותן בפעם השלישית.

כישורים כמו שלי? לא יכול להיות שהוא מתכוון ל...

גבריאל נענע בראשו. אם האיש הזה הוא גנב, יש סיכוי טוב שמדובר בסוג של תרמית. לא היה לגבריאל שום מושג מה קיווה האיש להשיג באמצעותה. אבל הוא בהחלט לא ישתמש בשטר של עשרת הפאונדים כדי לקנות כרטיס למורהארט — מקום שלא שמע עליו מעולם ושנשמע לגבריאל כהמצאה גמורה. במקום זאת הוא יוציא את הכסף על משהו משתלם הרבה יותר.

"כריך בייקון וכריך נקניקייה, בבקשה," אמר גבריאל לאיש העגלגל בדלפק בית הקפה של בנסון. שמו היה מר הארטלי, והוא היה אחד האנשים היחידים בטורברידג' שלא הסתכל על גבריאל כאילו הוא בדיוק עשה — או עומד לעשות בקרוב — משהו איום ונורא.

"אני זוכר, אני זוכר," אמר מר הארטלי. הוא הסתובב וצעק, "אחד בייקון אחד נקניקייה, ג'ף. בזהירות עם זה. אם תשרוף עוד נקניקייה אחת, אני אפטר אותך." מר הארטלי הסתובב בחזרה לגבריאל. "לא ראיתי אותך פה כבר כמה שבועות, אייברי. מה גרם לך להיעלם ככה?"

כסף. היעדרו המובהק. "עזרתי לסבתא."

מר הארטלי נאנח. "כן? ומה שלום העז הזקנה?"

סבתא גדלה בטורברידג'. היא ומר הארטלי היו חברים/אויבים מאז הילדות והמשיכו בדיוק מהמקום שבו הפסיקו כשסבתא וגבריאל חזרו לטורברידג' לפני שנה. מבחינתו היא היתה "העז הזקנה" ומבחינתה הוא היה "עוג". האמת היא שמר הארטלי באמת נראה קצת כמו מפלצת, אלא שהוא היה נמוך יותר, רחב יותר ושעיר הרבה יותר.

"היא בסדר," אמר גבריאל. "האמת היא שהכריך עם הנקניקייה הוא הפתעה בשבילה."

מר הארטלי הסתובב לעבר המטבח. "ג'ף, תשרוף קצת את הנקניקייה —"

"אבל הרגע אמרת —" התפרץ לדבריו מישהו שנשמע אטי ולא חכם במיוחד.

"אני יודע מה אמרתי!" אמר מר הארטלי בכעס. "אבל העז הזקנה אוהבת את הנקניקייה שלה חרוכה, אז תעשה את זה." הוא הסתובב בחזרה לגבריאל. "אתה מתרחק מצרות?"

גבריאל הנהן. "ברור. אין שום צרות בטורברידג'."

"ובכל זאת נראה שאתה תמיד מצליח למצוא כמה." מר הארטלי משך באפו. "ספטמבר מתקרב. מה עם בית ספר? אתה בכיתה ח' עכשיו, לא?"

נער גבוה ורזה שפניו מכוסות פצעונים יצא מהמטבח בראש מורכן ובידו שקית ניילון ששמן כבר החל להצטבר בתחתיתה. הוא הגיש אותה לגבריאל בלי לומר מילה.

"תודה," אמר גבריאל ומיהר לצאת מבית הקפה.

"הֵיי," אמר מר הארטלי, "לא ענית לי על השאלה."

גבריאל יצא מתחנת הרכבת והתחיל את המסע הארוך והמפותל הביתה.

אותה שאלה בדיוק חלפה בראשו שוב ושוב בשבועות האחרונים. סבתא התעקשה שיחזור לטוֹרפולס לשנה התשיעית של לימודיו. אבל הוא למד שנה במקום הקודר הזה, והמחשבה לחזור לבית ספר שבו כולם שונאים אותו או פשוט מתעלמים ממנו העבירה בו צמרמורת. וגרוע מזה — רוב האנשים שהלכו ללמוד בטורפולס נשארו בסופו של דבר בכפר הנורא הזה. גבריאל רצה לעבור למקום חדש ומסעיר. עיירה. אולי אפילו עיר! מקום שבו אנשים לא יסתכלו עליו כאילו משהו אצלו לא בסדר...

השלט פתוח שהיה תלוי על דלת החנות המקומית התהפך לצד שכתוב עליו סגור בדיוק כשחלף על פניו. גבריאל נעלב עד עמקי נשמתו — הוא מעולם לא גנב דבר מהחנות הזאת. למעשה, למעט הפאי שהיה מונח מדי פעם על איזה אדן חלון ופשוט התחנן שיטעמו ממנו, הוא לא גנב דבר משום מקומי. האמת היא שהמקומיים סלדו ממנו כי הוא היה שונה. הוא גר במספיק כפרים כדי לדעת שאנשים בכפר לא ממש אוהבים שונוּת. ובכפר ישנוני במחוז דבון, ילד מוזנח בעל עור שחום שחי עם סבתא שלו — מוזנחת גם היא באותה מידה אבל בעלת עור חיוור — זה שוני גדול מדי עבור רובם. כשאנשים גילו שאין ביניהם קשר דם התחילו התלחשויות ואז שמועות ולבסוף שאלות מביכות. והגרוע מכול — זה משך תשומת לב, וסבתא תמיד שנאה תשומת לב. והאצבעות המשוטטות של גבריאל רק החמירו את המצב. אז כשהחלו השאלות, היתה תקופת השהות שלהם במקום מסוים מגיעה לקִצה. זה תמיד קרה באותה הדרך.

בזמן שגבריאל חצה את גשר האבן המפורסם, הוא נזכר שוב במשפט שהיה כתוב על הכרטיס של האיש כסוף השיער. יש מקום בעולם הזה לכישורים כמו שלך, גבריאל אייברי.

לבו של גבריאל החל להלום. איך זה יכול להיות? הכישורים שלו היו כיוס, וכיוס משמע גניבה, וגניבה היא משהו אסור בכל מקום.

נכון?

הוא היה שקוע כל כך במחשבות, שכמעט התנגש בשער ברזל ענקי. מבעד לסורגי השער ראה שביל חצץ לבן שמאחוריו התנשא בית אחוזה גדול.

גבריאל נאנח. כבר שנים משפחת מֶרסיֶה לא מטפלת בטיח המתקלף או בקיסוס הזה. הוא חיטט בכיסו ושלף סיכת שיער.

הוא השאיר את המפתח בבית כדי שסבתא לא תדע שהתגנב החוצה. הוא העביר את שקית הכריכים לידו השמאלית, כרע על ברכיו והכניס את סיכת השיער לחור המנעול בשער. אחרי כמה תנועות הוא שמע את קול הנקישה המוכר.

השער נפתח בקול חריקה. גבריאל נכנס וסגר אותו מאחוריו. הוא צעד על שביל החצץ ונזהר לא לדרוך על הדשא שזה עתה נגזם. טיפוח כזה היה דבר נדיר מבחינת משפחת מרסיה הקמצנית, אבל אמש היו להם אורחים חשובים שהם רצו להרשים, ולכן הם גזמו אותו. גבריאל היה משוכנע שהם יניחו לו לצמוח פרא עד שיגיע האורח החשוב הבא.

שתי מכוניות יוקרתיות למראה — אחת שחורה ואחת כחולה כהה — הבהיקו באור השמש. הוא עצר רגע ליד המכונית השחורה כדי להציץ בבבואתו. יואו, אני חייב להסתפר. שערו החום המתולתל כמעט עבר את קו האוזניים שלו ו —

"מתכנן לגנוב את המכונית, הא?" אמר קול מאנפף.

גבריאל נדרך. הוא קיווה שאם יחזור בשעה מוקדמת כל כך יצליח להתחמק ממנו. "צ'רלי —"

"אתה יודע טוב מאוד שזה צ'רלס," קטע הנער את דבריו. הנער נשען על קיר האחוזה בחלק המוצל שלה, ושערו השחור הדק היה מסורק בקפידה לצד אחד. התווים החדים של פני הנץ שלו היו מוצללים.

גבריאל משך בכתפיו. "כן, נכון. פשוט בדקתי איך השיער שלי נראה בחלון. הוא קצת פרוע כרגע אז..."

צ'רלס יצא באטיות מבין הצללים וצמצם את עיניו הכחולות כקרח. שאר פניו היו רפויות וחסרות הבעה.

"בכל אופן," אמר גבריאל והרים את שקית הניילון מולו. "אני צריך להביא את זה לסבתא לפני שזה יתקרר —"

"איפה הכובע של אבא, גבריאל?" שאל צ'רלס בקרירות. הנער המבוגר יותר מגבריאל צעד עוד צעד אחד לתוך אור השמש. גבריאל תמיד חשב שאנשים עשירים זזים בצורה הרבה יותר חלקה ואטית מאשר כל שאר האנשים, כאילו יש להם כל הזמן שבעולם. גם כשצ'רלס התכופף כדי להרים אבן קטנה מהשביל, הוא עשה זאת במעין אצילות זחוחה של מישהו שאינו מורגל בפעולה מעין זאת. הוא הזדקף והתחיל לבחון את האבן. "הכובע נעלם, ולמיטב ידיעתי אתה הקלפטומן היחיד בסביבה."

צ'רלס השליך את האבן, וזו פגעה בחוזקה בפיקת הברך של גבריאל.

גבריאל נרתע. "אז אתה לא מכיר את סבתא כזה טוב," אמר גבריאל וצחקק בעצבנות בניסיון לפוגג את המתח.

צ'רלס הִטה את ראשו. "אתה מאשים אותה בגניבה?"

גבריאל בלע רוק בעצבנות. "לא, ממש לא." הוא התחיל לסגת לאחור באטיות.

"כי אם אתה אומר שסבתא שלך גנבת," אמר צ'רלס והרים עוד אבן, "אז לצערי נצטרך להעביר אותה מתפקידה." הוא העיף את האבן לעבר פיקת הברך האחרת, אבל גבריאל הרים את הרגל בדיוק בזמן.

"זאת היתה בדיחה טיפשית, זה הכול," אמר גבריאל. "תגיד לאבא שלך שלא ראיתי את הכובע שלו. אבל אם אני אראה אותו, אני מיד מחזיר לו. מבטיח." ולפני שצ'רלס הספיק לומר עוד מילה אחת או לזרוק עוד אבן, כבר נעלם גבריאל מעבר לפינה.

בית הקיץ, שחלונותיו הפתוחים למחצה נצנצו באור השמש, נראה כמעט מזמין. אבל בגשם זלעפות היו בו דליפות, בעיצומו של החורף הוא לא שמר על חום, והיה סיכוי של חמישים אחוז שבבקרים לא יהיו מים חמים בברזים. בזמן שגבריאל התקרב לסוף השביל שהתפתל ברכות, הוא דאג לשאוף לקרבו את הריח המתוק של פרחי הבר שצמחו ביער הסמוך בידיעה ברורה שריח הטחב בפנים מיד ישתלט עליו.

גבריאל הציץ מבעד לחלון, וכשלא ראה שום סימן לסבתא פתח באטיות את דלת הכניסה.

אוי לא.

סבתא עמדה ממש מעבר לדלת בזרועות שלובות על חזהּ. היא לבשה את הקרדיגן הכחול המרובב כתמי אקונומיקה. הכפפות בצבע צהוב זרחני כבר עטפו את כפות ידיה. זה אף פעם לא היה סימן טוב. "אולי אני לא בעניינים כמו שהייתי פעם, ילד יקר שלי, אבל אני חוששת שתצטרך להתעורר הרבה יותר מוקדם אם אתה רוצה לעבוד עלי."

לגבריאל לא נותרו הרבה ברירות. הוא חייך בביישנות והרים את הכריכים. "רעבה, סבתא?"

סבתא היססה; היא היתה קרועה בין הכעס לרעב. אט־אט הורידה את הידיים לצדי גופה וזקרה גבה לבנה ודקה. "נקניקייה?"

גבריאל הנהן.

"קצת שרופה?"

"מר הארטלי דאג לזה."

סבתא רחרחה. "לפחות יש משהו אחד טוב שהעוג הזה יודע לעשות." היא לקחה מגבריאל את השקית וצמצמה את עיניה. "ואתה רוצה להגיד לי שהוא פשוט נתן לך את הכריכים האלה בחינם?"

"כן," אמר גבריאל במבט תמים.

סבתא קפצה את שפתיה. "וזאת האמת?"

גבריאל שתק דקה ארוכה וקיווה שתניח לעניין. אבל עיניה האפרפרות המשיכו להיות נעוצות בו, אז הוא אמר, "את יודעת, סבתא, אני חושב שעדיין יש לנו קטשופ." הוא חלף על פניה במהירות וניגש לארון הצמוד לכיריים המקולקלות דרך קבע.

בארון היו רק מלח, פלפל ורבע חבילת ספגטי. גבריאל העז והציץ מעבר לכתפו. היא עדיין נועצת מבט...

"אז נשתה תה!" הוא הציע בזמן שסגר את הארון וניגש להרתיח תה בקומקום. למרבה ההקלה היא נאנחה והנהנה. תה תמיד עושה את העבודה.

הוא וסבתא התענגו על כל נגיסה בכריכים ושטפו הכול עם תה. כרגיל, סבתא השאירה לו חצי מהכריך שלה. כשגבריאל ניסה למחות היא אמרה, "אתה עדיין גדל. וחוץ מזה תצטרך כוח היום. יש הרבה מה לעשות אצל משפחת מרסיה. כן. הרבה." ואז היא הוסיפה בחיוך, "אבל בתור פרס אני אכין תבשיל קדירה לארוחת ערב."

גבריאל השיב חיוך אף שהבין את המשמעות. לא תהיה שום ארוחת צהריים. לא אם יש תבשיל לארוחת ערב. 

*

הוא עבד לצד סבתו כל היום — השקה את הוורדים, איבק את המעקות וניקה את אזור המלחמה שהיה השירותים בקומה השלישית, אלה ששימשו רק את ילדי המשפחה חסרי האחריות — וכל הזמן הזה חשב על המטבע שנגנב ממנו. ועל האיש כסוף השיער שגנב אותו.

מחשבה מסוכנת החלה להתגבש בראשו. מה אם אכן יש מקום בשבילו אי־שם?"

אחרי שגמר לנקות את חדר השירותים מחה גבריאל את הזיעה ממצחו בשרוולו ושרבב את ראשו מעבר למעקה גרם המדרגות הלולייני. סבתא ישבה על שרפרף בקומה התחתונה כשהיא מתנשפת והסתכלה על גרם המדרגות לקומה הראשונה במבט מובס.

גבריאל לקח את כפפות הניקוי שלו, חיטט בכיסו ושלף את הכרטיס הלבן. הוא קרא את המסר ואז שב וקרא אותו.

 

יש מקום בעולם הזה לכישורים כמו שלך, גבריאל אייברי.

 

ומה אם מורהארט הזה הוא באמת הזדמנות לחיים טובים יותר? לא רק לו אלא גם לסבתא? אין משהו שגבריאל לא יעשה למענה ולמען חיים טובים יותר.

*

בשעה שהשמש שקעה באותו ערב, צנח גבריאל התשוש על מיטתו באנחה, שבע רצון ושבע. האם יש בעולם הרגשה טובה מזאת?

בעצם, חשב גבריאל בעודו שולח יד אל מתחת למיטה החורקת שלו ומושך דבר־מה החוצה. הוא קם בלאות כדי להציץ במראה העגולה הקטנה שעל אדן החלון. היא נטתה בזווית קלה כלפי מעלה כך שהיה יכול לראות את פלג גופו העליון, את פניו, את הכובע האפור הגדול למדי שהיה מונח בהטיה על ראשו. אולי יש הרגשה טובה יותר. אבל רק אחת.