סוף מעשה

בראשית

נכון מה שאומרים על הרגע שלפני עלות השחר, שהוא החשוך ביותר ביממה. באפלה הסמיכה הזו אני חומק בשקט מחדרי ויוצא אל השביל המוליך אל שער הברזל הגדול והשחור של המנזר. בדרך שוטפות אותי טיפות הגשם של עונת המונסונים, ואלף זוגות עיניים חצי עצומות של פסלי הבודהה הניצבים בצידי השביל מתבוננות בי בשלווה גדולה, כיודעות את מה שאני עוד לא יודע — מאין אני בא, לאן אני הולך ובפני מי אני עתיד לתת דין וחשבון. לפני השער שני כלבי הרחוב הגדולים מתנערים משנתם, נוהמים ומגרגרים באיום, אבל כשהם מזהים את צליל צעדיי הם מכשכשים בזנבם לקראתי. אני כורע ברך לידם ומלטף ומחבק אותם כמדי בוקר, והם נענים לחיבוק ולידידות בחום ובהתמסרות. אחר כך, בזהירות, שלא להעיר את השומר שישן בתנוחת עובר במדיו החומים על מיטה צרה בחדרון הצמוד לשער, אני מסיט לאט את הבריח. נעליו הבלויות של השומר עומדות למרגלות המיטה, שמיכה מכסה את רגליו והחתול השחור־לבן, שתמיד מסתובב לידו, שוכב מצונף לצידו. למרות ההשתדלות הוא פוקח עין לקול חריקת הבריח, מזהה אותי ועוצם אותה שוב. אני פותח את השער, יוצא החוצה וסוגר אותו בשקט מאחוריי.

כעבור צעדים אחדים אני מגיע אל תחילת השביל הנכנס אל היער, עומד לרגע בעיניים עצומות ובידיים רפויות, ולאחר דקה שואף שאיפה עמוקה ומתחיל לרוץ. צעדי הריצה הראשונים של הבוקר מעט נוקשים, אבל בתוך כמה דקות הגוף מתעורר בחדווה כמו כלב שהוצא לטיול, חופשי מרצועה, חופשי מגדרות ובעיקר חופשי מעצמי. גופי כבר לא זקוק לי שאוביל אותו. הרגליים כבר מכירות מעצמן את השבילים הצרים המתפתלים בין השדות החקלאיים במרומי ההימלאיה, בין הכפרים שעדיין ישנים, מטפסים על ההרים וגולשים במדרונות. לאט־לאט העולם סביבי מתעורר. קריאת תרנגול, ציוץ ציפור, אודם השמיים, תפילת האדם. הדקות נוקפות מעצמן. את העליות שלרגעים נדמות אין־סופיות מאירה זריחה זהירה, שלפעמים צובעת את האופק בוורוד־ארגמן ולפעמים מתחבאת מאחורי עננים שחורים. הקצביות החדגונית של הריצה, הגוף הספוג בעולם והתודעה המפויסת בזכות תחושת השיכרון הנעים של היעדר חמצן, מקהים את עוקצן של השאלות הגדולות, מנחמים ולו להרף עין. ואף על פי כן נוע תנוע.

לא מייד מההתחלה זה היה ככה. השבועות הראשונים בנפאל היו קשים. הגוף לא היה רגיל לגובה ולדלילות האוויר וגם לא לעליות התלולות של הרי ההימלאיה. הלב נאלץ לפעום בקצב מואץ, הריאות התנשמו והתנשפו בניסיון להעביר די חמצן לשרירים. עכשיו כל זה כבר מאחוריי. הגוף ייצר מספיק כדוריות דם אדומות כדי לפצות על האוויר הדליל, והשרירים התחזקו די הצורך להתגבר על העליות, גם התלולות ביותר. בשלב הזה, כמה חודשים מיום שהגעתי, אני כבר מסוגל לרוץ ללא הפסקה. העליות והירידות נהיו כולן חלק מהמסלול. העקוב היה למישור. אני כבר לא מסמן אותו לפי העלייה המתקרבת או לפי הירידה התלולה, אלא לפי נקודת התצפית על העמק, לפי המנזר השכן, לפי הכלב שבכפר שבקצה החורשה, שפעם היה רודף אחריי ועכשיו רץ לצידי, ולפי הנהר הגדול השוצף במורד ההר. בהתחלה כל ריצה הייתה יציאה אל הלא־נודע, התרגשות מלווה בפחד. מאז נעלם הפחד ונשארה ההתרגשות.

ככה, לבדי, בשבילי ההרים, כשהעולם מתעורר, פתחתי את הימים הארוכים במנזר הבודהיסטי בנפאל. באור ראשון היה מהדהד צלצול פעמוני המנזר בין ההרים, להשכים את הנזירים לתפילת הבוקר. בהרים, בתנועה, המחשבות היו מפליגות מעצמן והעולם היה מתפענח כמות שהוא, אני בתוכו והוא בתוכי ללא גדרות התודעה וללא נפרדות האני. הבודהיזם, כך קיוויתי, יהיה עיר המקלט, המפלט האחרון, התחנה הסופית במסע ארוך של חיפוש.

כנער שנולד וגדל בבית דתי ינקתי את האמונה מיום היוולדי והיא טמנה בי שורשים עמוקים. באדמת הסביבה המחנכת שהקיפה אותי נבטה תמימות הנעורים שלי וצמחה לכדי דבקות דתית ונחישות אידיאולוגית. תפילות הבוקר היו אישיות, דיברתי אליו והוא ענה לי. שיוויתי ה' לנגדי תמיד. ולעיתים, כשהיה נוכח, הוא הותיר אותי ערום ועריה. חף מכל כיסוי והסתרה, חף גם מכל ניסיון הונאה או התחכמות נואלת. תמימות קדושה. תפילות נער דבק באלוהיו בוחן כליות ולב, ברצותו מיישר וברצותו מעקם. ליפוף רצועות התפילין של יד, ברכת בורא פרי העץ, תפילת הדרך, נשיקת המזוזה ולימוד הגמרא, כולם נעשו בכוונה, ברצון וברצינות השמורים לתמימים. אלוהים היה לא רק התשובה לכל השאלות, הוא היה בכול. גם בשאלות עצמן, ברגשות, בתקוות, ברגעי הייאוש וברגעי ההתעלות. לא היה עוד מלבדו. אבל לאט־לאט קמו לו מתחרים נסתרים, שחתרו תחת שלטונו הבלעדי. כמו לוחמי נינג'ה, הם ידעו להסוות את עצמם ולהתגנב פנימה אל מאחורי קווי ההגנה בלי שיורגשו, וברגע שהתגלו — היה מאוחר מדי. ההורמונים של גיל הנעורים, שסירבו משום מה לציית לאינדוקטרינציה השיטתית, הסיטו בחשאיות גמורה את המסילה. לטובת מזימתם הם גייסו את מיכל, יפה כאלה יוונית, שיער בלונדיני מתולתל וכישרון מוזיקלי גדול. יום אחד נקלעתי עם הוריי לבית של קרובי משפחה רחוקים, שהגיעו מ"שם", וראיתי אותה בפעם הראשונה. בת שמונה־עשרה, עם שני חברים בני גילה, היא ישבה על השטיח וניגנה בגיטרה. היא שרה בקול מלא וללא היסוס את "We shall overcome" של ג'ואן באאז, ולא עבר זמן רב עד שראיתי בזה קריאה ברורה של הקוסמוס לעשות צעד נועז, ועשיתי אותו.

ואז כבר היה מלבדו. מיכל הייתה שם. יפה, סקסית, נטולת אלוהים ואמונה, נטולת פחד ויראה. היה קל להיסחף איתה בנהר של חיי האהבה החופשית, המוזיקה וההוללות. כמו אוגוסטינוס הקדוש, גם אני, מיוסר ומכה על חטא, ביקשתי מאלוהיי "אנא הושיעני, אבל לא עכשיו". כמו היִין והיאנג, הפיתוי והפחד היו בשיווי משקל עד שהוא הופר. "הדרך להתמודד עם פיתוי הוא להיכנע לו", נתליתי באילן הגבוה אוסקר ווילד ונכנעתי כמיטב יכולתי.

כידוע, אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ומרגע שיש אתר פנוי מיניה, מתחרים אחרים על מקומו. הלב שהיה רגיל לחיי דבקות דבק שוב, הפעם לליבה של מיכל. האמונה הבוערת הוחלפה במחשבה ביקורתית, רציונלית, תבונית, נטולת ניסים ומיתולוגיה. גם היא, כמו הדת, תתבע בתקיפות שלטון יחיד. במקום שבעלי שאלה עומדין אתאיסטים גמורים אינם עומדין. דיוניסוס הביא בעקבותיו את אפולו, הלוגיקה והפילוסופיה סילקו את המיסטיקה והאמונה. לפרדס אומנם לא נכנסתי, אבל בנטיעות קיצצתי. העולם כפי שהכרתי אותו, מבראשית, אדם וחוה, דרך נוח ומשה רבנו, מן האל הבורא והמשגיח ועד לממלכות ישראל ויהודה, קרס לנגד עיניי, והתחלתי בתהליך בנייתו מחדש.

מקופרניקוס למדתי את מקומם הנכון והצנוע של כדור הארץ בכלל ושל ירושלים בפרט במערכת השמש, מסטיבן הוקינג למדתי על גודלו של היקום, ובפעם הראשונה תפסתי את הניגוד הבלתי מתיישב בין אין־סופיותו של היקום ובין האל הפרובינציאלי, זה שמתימן בא והופיע מהר פארן. קארל סייגן שכנע אותי לזנוח את מחשבת הסרק של היותנו יחידים ביקום ומניוטון למדתי את חוקי הפיזיקה השולטים לא רק כאן על פני כדור הארץ, אלא גם בכוכבים הרחוקים ביותר. מדרווין למדתי מיהו השען העיוור, הגנן של הגינה, תופר הבגד ושאר הדימויים ליוצר הפלא הנקרא חיים על פני כדור הארץ. כולם השמיעו את קולם. קול התבונה, קול המדע, קול ההיגיון. בני אדם יצאו לחלל החיצון ואפילו צעדו על המאור הקטן, אסטרונאוטים ישבו שבועות בתחנות חלל נטולות אלוהויות, וצילומים מהחלל של כדור הארץ, גולה כחולה, אחת מני רבות אחרות, נתנו פרספקטיבה והבהירו כמה זעירים ובני חלוף אנחנו ביקום. התנינים הגדולים היו זעירים בהשוואה למאובני הדינוזאורים, ופרק חיי האדם בחיי כדור הארץ אינו אלא שנייה אחת מתוך יממה של 24 שעות.

לאור הנתונים האלה, אלוהים שלנו, אל קנא ונוקם, רוטן ומתחשבן, איך לומר, איבד מחינו לטובת נערה יפה עם קול פעמונים, גיטרה ביד ועור חלק ונעים למגע.

מיכל הייתה העילה אבל לא הפתרון, החיפוש לא יכול היה להיפסק. נקודת המשען האחרונה, סלע יציב בעולם מתפורר, הייתה האמונה בתורה הקדושה שמסר אלוהים למשה בהר סיני עם לוחות הברית והתורה שבעל פה. אבל לא לאורך זמן. לא רק חוקרי מקרא אקדמאיים ש"שכחו מה זה להיות יהודים", אלא גם פרשני המקרא המסורתיים יצחק אבן ישוש ואחריו אבן עזרא, קעקעו עד היסוד את השרידים של חומות האמונה הזו, ומי שסתם עליה את הגולל היה שפינוזה: "ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו." כך, הספקנות והיושרה של אבן עזרא והאומץ הרדיקלי של שפינוזה, יחד עם התובנות המדעיות, עשו את שלהם ושאריות האמונה גוועו והלכו.

מי שעצר, זמנית, את הפרצה בסכר היה הרמב"ם. הרמב"ם האריסטוטלי, הרציונליסט, הפילוסוף הדגול, איש ההלכה. הלכתי שבי אחריו. צעד אחר צעד עקבתי אחריו במשעול ארוך ומתפתל של עקביות תבונית, עקב בצד אגודל של התקדמות על פי השכל. ואז הגענו לנקודה שממנה, כמו במטריקס, הוא הורה לי לקפוץ מעל תהום. להאמין ולקפוץ. לכבות את המחשבה, לכבות את התודעה ולקפוץ את מה שסרן קירקגור קרא לו "קפיצת האמונה", זינוק אל מעבר להשגה השכלית. "העבודה המיוחדת", קרא לזה הרמב"ם. הדרישה הזו של הרמב"ם ייאשה אותי. הלוא זה עתה עשיתי קפיצה מעל תהום עמוקה לכיוון אחד והנה, לאחרי כברת דרך בנתיב התבונה, הוא מנחה אותי לקפוץ שוב מעל אותה תהום ממש, הפעם לכיוון השני. לא פחדתי לקפוץ, אבל שוב לא יכולתי להאמין. למי שמאמין די בכל הוכחה, קלושה ככל שתהיה, ולמי שאינו מאמין לא די בשום הוכחה, ולו המוצקה ביותר. באופן פרדוקסלי, תביעתו של הרמב"ם לאמונה כנקודת מוצא, לציות עיוור של "נעשה ונשמע", היא זו שבסופו של דבר בעטה אותי החוצה מחיק הדת אל מחוזות התבונה, הספקנות המתודית, האתאיזם.

האתאיסט ייתכן שיהיה מוטרד ממשמעות הקיום ומשאלות מטפיזיות גדולות, אבל עולמו, על שאלותיו, מוצק ומושתת על תפיסת מציאות חושית, ברורה, נטולת כוח נסתר נעלם וסמכותי. כמי שנולד לתוך אמונה, לתוך תפיסת עולם לפיה האל פועל ומכוון, משגיח, מתגמל ומעניש, התפוגגות האל שמטה את הקרקע מתחת רגליי. כמו בסצנה מתוך סרט עתידני, העולם שהיה בנוי לתלפיות החל לקרוס. עם מותו של האלוהים מת גם עולם הערכים הכרוך בו. לאן ממשיכים מכאן? מי יראה את הדרך? אלוהים, איפה אתה.

אבל כשנראה שהקרב בין האמונה לתבונה הוכרע בנוק אאוט, חלה תפנית מפתיעה. הפיזיקאים של מכניקת הקוונטים הראו כי גם הלוגיקה הצרופה אינה צרופה כלל ועיקר. נפתח שוב פתח לעולם שאינו רציונלי, שבו תופעות מדידות ונצפות הן בלתי מוסברות, ויותר מכך, הן אינן מתיישבות עם השכל הישר, סותרות את חוקי ההיגיון עצמו. המדע גם הוא נותר פעור פה לנוכח הגילויים הללו. חורים שחורים, חומר אפל ואנרגיה אפלה — רב הנסתר על הנגלה. נותרתי כלוא בתווך שבין גן העדן של האמונה לבין הגיהינום של המדע. בין חיפוש קדחתני אחר תשובות ודרך ובין גלות של ייסורי כפירה וחיי חטא.

אבל לא רק תמונת העולם שליוותה אותי מיום שעמדתי על דעתי קרסה — יחד איתה אבד לי גם המרקם החברתי. הדת סיפקה לא רק תשובות אלא גם את בית הגידול, את החממה, את התרבית המתאימה והמרפדת לנפש. קהילה של החברים מבית הכנסת, מהישיבה, מהשכונה, כולם חושבים, חיים ומאמינים בדיוק כמוך; אלה האנשים שאיתם חלקתי את עבודת האל בשירה בבית הכנסת, בזמירות סביב שולחן שבת, בריקוד יד על שכם בישיבה, בדבקות האקסטטית של התפילה. זו אחוות האחים שסילקתי עצמי ממנה, וימי המנזר הראשונים הפיחו תקווה לקהילה חליפית. קהילה שתחלץ אותי מהלימבו שריחפתי בו כמו אסטרונאוט שניתק מתחנת החלל.

המנזר

שנים רבות חלפו עד שהופיע הבודהיזם — ליתר דיוק, הבודהיזם הטיבטי של הדלאי למה, שנתפס כפתוח, סובלני ולא דוגמטי, שאיננו דורש אמונה עיוורת אלא מבוסס על התנסות אישית ונתון לביקורת תבונית. גורואים לובשי גלימות שטחו את תורתם באנגלית עילגת, ואני שתיתי את דבריהם בצמא, הקשבתי קשב רב ונשביתי בקסם הבודהיסטי. המדיטציה החליפה את התפילה, המנטרות את המזמורים, הדהרמה את התורה והסנגהה את החברותא. שום אל לא נעלב ולא קילל, לא התרצה ולא בירך, לא הבטיח ולא קיים. חבר טוב מרוסיה סיים שהות בת שלוש שנים במנזר שנמצא בהרי ההימלאיה, צפונית לקטמנדו. הוא סיפר שהמנזר הזה מוקף עצים ושדות ירוקים, נישא מעל עמקים ועננים לבנים, והוסיף ותיאר את רצינות הלימודים ואת האינטנסיביות של התרגול, ולבסוף המליץ לי להצטרף לקורס של חצי שנה במנזר. ההמלצה שלו הגיעה בתום ארבע שנים אינטנסיביות של עבודת פרך בסדנת היזע הנקראת משרד כנעני, סחילוב, פישר ושות', ומתרחשת במשרדים מפוארים בקומה גבוהה של מגדל רב־קומות, בין אנשים עם חולצות לבנות ולב שחור. אלו היו ארבע שנים, שבהן שעבדתי את עצמי לבניית הפירמידות של העולם המודרני. הנה כי כן, הפרש הלחצים בין העבודה המשרדית השוחקת, החותרת תחת חוש הצדק, המצייתת רק לבעל המאה, ובין השאלות הגדולות של החיים, יצר מספיק כוח כדי לשחרר את הפקק ולהטיס אותי לקצה השני של העולם.

שדה התעופה של קטמנדו עלוב למראה ועם זאת חינני. כזו היא אולי נפאל כולה. עליבות חומרית שמדגישה את הדר הטבע של ממלכת ההימלאיה והעדינות האנושית. עם הנחיתה צעדנו על מסלולי ההמראה לעבר בית הנתיבות, שם נוצר תור ארוך מול הדלפק היחיד של רשויות ההגירה. מטיילים על תרמיליהם, מהגרים נפאלים שחזרו לחופשת מולדת, נזירים בגלימותיהם — כולם עמדו בתור מול העמדה היחידה, בלי להידחף ובלי לדרוש להביא את האחראי. כעבור שעה כבר ישבתי במונית קטנה וחבוטה עם כושר צפירה מרשים והצטרפנו לפקק האין־סופי של קטמנדו. הנסיעה בעיר היא חוויה שמציפה את כל החושים. הריקשות שעוברות כחוט השערה מהמונית וגורמות לי להחסיר פעימה, הפרות המטיילות על הכביש, הלבוש המסורתי הצבעוני של הרוכלות בדוכנים שבצידי הכביש, המקדשים עם הקופים. בכל רגע ורגע מוצפים החושים עד לקצה גבול הקיבולת.

ביציאה מהעיר הגיעה ההקלה. הצפירות נפסקו, הנוף התחלף לשדות ירוקים ולהרים גבוהים, והטויוטה הקטנה התחילה לגנוח בעליות התלולות לכיוון המנזר. עוד עלייה ועוד פיתול, והנה הופיעה על פסגת גבעה חומת אבן גבוהה, שמאחוריה מבצבץ הגג של אולם התפילה.

המשך בספר המלא