הסיפורים של חיי
להתבונן סביב, ללכוד את הרגעים ולתעד אותם. רגעים מרגשים, או עצובים, או מעוררי השראה. רגעים של תקווה, או של אומץ, או של פרידה וזיכרון. רגעים של צחוק ילדים, או בכי קורע לב. רגעים של רוך ואהבה, רגעים של אכזבה, או כאב, ותמיד עם תקווה לעולם טוב יותר. לתפוס את הרגעים ולכתוב אותם, אלו הסיפורים של חיי.
כשאני מתבונן לאחור ומנסה להבין מאין הגיעו הסיפורים המרכיבים את ספרי, אני מרגיש שבע ימים עם "נשמה של ילד, ראש של מנכ"ל ולב של משורר", כפי שכתב לי הצוות בפרידה ממפעל השנאים. אני יודע לבכות מסיפורים או מסרטים עצובים, בעיקר ישראליים או יהודיים, אוהב אתגרי חשיבה, נהנה מהומור פשוט או מתוחכם ומושחז, ומרותק כשיש לי משימות ניהול של אנשים ועשיית סדר ארגוני ועסקי.
מה הם החומרים שבנו אותי? אלו יהיו ודאי המקורות לסיפורים שלי, הסיפור של חיי.
ילדות קיבוצית למרגלות התבור, שוטטות ברגל יחפה בשדות האלונים והכלניות של הגליל התחתון, עומס מבלי דעת את כובד אובדן חבריהם של הוריי במלחמת השחרור.
נעורים חופשיים מדאגה, עמוסים ביצירתיות נועזת ומתובלים באהבות נעורים ראשונות. חייל וקצין בצבא ההגנה לישראל ושותף במלחמותיה. רפתן ופלח מגיל צעיר, מרכז ענף הפלחה ושותף לצוות הניהולי של הקהילה הקיבוצית כולל תפקיד מזכיר פנים. וגם התפכחות מהאידיאל הקיבוצי, איתור של סדקים ראשוניים והבנה שיש בו ליקויים רבים.
ואז סקרנות מרתקת עם התגלות הפוטנציאל הנמצא בתעשייה, יצירה של עולם חדש, תהליכים בלתי מוכרים שבאורח פלא מביאים לשיפור באיכות החיים של מיליוני אנשים בעולם. וגם פעילות ומעורבות פוליטית, לקיחת אחריות על ההווה והעתיד שלי, של משפחתי ושל המדינה שלנו.
יחד עם כל אלה, הקמת משפחה, זוגיות ארוכת שנים רצופה בעליות ומורדות ככל זוגיות טובה ומתמשכת, שלושה ילדים, שתי כלות וחתן — כולם נהדרים, ותשעה נכדים מקסימים. עולם חדש ומופלא שמשתלב בעולמי ולעיתים מחייב לערוך בחירות לא קלות ולקבוע סדרי עדיפויות.
אהבה לספורט, שירה בציבור וחבורות זמר, תשבצי היגיון ואנשים, איש של אנשים.
כל אלו ועוד הם החומרים שמהם אני בנוי, אלו הם הסיפורים של חיי.
למרגלות התבור
תאנים בבוסתן הערבי
הסתיו כהרגלו אינו מסגיר את שעתיד לבוא, נע בין שרב מהביל לבין קרירות חורפית.
החום מתעתע כרוצה לומר: "שלהי הקיץ קשים מהקיץ", אבל זמני קצוב.
אנחנו חוצים את גדר התיל הקוצנית. החזקים שבינינו מושכים תיל אחד למעלה ודורכים על זה שמתחתיו, כדי ליצור פתח גדול מספיק עבור ילדים גמישים כמונו. אחרי שעברנו, אנחנו עוזרים לילדים שמהעבר השני. אנחנו ממשיכים מערבה אל עבר "הכפר הערבי".
שועטים בין עמודי חצב לבנים אל בריכת המים העגולה, אבן הדרך המוכרת על אם הדרך, היורדת בואכה הבוסתן.
הכפר הערבי שלנו, "ערב אל זבח", היה מקום משכנם של שכנינו אשר נטשו אותו במלחמת העצמאות וברחו אל מעבר לגבול, שנה לפני שנולדנו.
עבורנו, ילדים בני 10, הכפר רוחש סודות מאיימים ואגדות קסומות.
אנחנו מסתובבים בינות לבתים ההרוסים, פה ושם מוצאים שרידי בגדים, שמיכות ושאריות פחמים שעליהם התבשל פעם קפה שחור חזק ומר, כדרך ששותים הערבים. הדמיון מסעיר אותנו, האם ממתין מעבר לפינה תוקף אכזרי חמוש בשברייה? ואולי נמצא ילד או ילדה שהתחבאו אז ועדיין ממתינים לאימא שתבוא לאסוף?
הר התבור וקשתו המוכרת, עם המנזר במרכזו אשר פוצע את שלמותה, נישא מעלינו מדרום, ויחד איתו מצפון וממערב הר הסלעים, הר הקרן הקיימת ו"ג'בל אל שיח", שומרים, מנחמים ותוחמים אותנו במגרש הביתי המוכר והטוב.
פרחי הסתיו, הכרכום והסתוונית מקדימים את חבריהם המאוחרים יותר, הכלניות על גווניהן, הנוריות, הנרקיסים, הרקפות, הצבעונים, אשר יצבעו עם בוא החורף את הגבעות שלנו בשלל צבעים מרהיבים, ויפתו אותנו כבכל חורף, להסתובב ביניהם בשיכרון חושים.
ובין שברי הבתים והפרחים, גולת הכותרת והסיבה לטיולנו: הבוסתן.
מינים רבים של עצי פרי, שקדים מתוקים ומרים, מִשמש, שזיפים מזנים שונים, אפרסקים ותאנים, שזו עונתם והיעד העכשווי שלנו.
אנחנו מבדילים בין התאנים השחורות, זבות הדבש המתקתק, העממיות, שקליפתן שורפת את השפתיים, לבין אחיותיהן הלבנות, האצילות, אשר בעת בשלותן המושלמת, טעמן טעם גן עדן.
חיש קל אנחנו מאתרים את העצים בעלי התאנים הבשלות והגדולות יותר, ממלאים את הכרס, וכששם מתמלא, ממלאים את הדליים ושמים פעמינו בחזרה הביתה.
ימי הרדיו של חג ה־15
הייתי בן עשר, ואני זוכר במקוטע את אירועי חג ה־15 של בית קשת. שנת 1959, שלוש שנים לאחר מבצע סיני ושמונה שנים לפני מלחמת ששת הימים. הקימו אז את המקלטים הראשונים בקיבוץ, ובארץ היו חדירות של מחבלים שנקראו פדאיונים, אל היישובים שהיו על גבולות המדינה מול מצרים, סוריה, לבנון וירדן. לא היה עדיין הסכם שלום עם מצרים, וחצי האי סיני היה בשליטת המצרים, על הגבול עם יישובים ישראליים. אני זוכר שלא פחדנו, אבל חווינו את השכול כאשר חייל צעיר מעליית הנוער, שהיה בן מאומץ במשפחתנו, נהרג בקרב ניצנה. בקיבוץ היה נהוג שבני נוער שהצטרפו לקיבוץ ללא משפחות, היו מאומצים בידי משפחות והיו אחים חורגים של בני אותן משפחות. חלק מהקשרים שנוצרו אז נשארו אמיצים גם אחרי עשרות שנים, וגם לאחר שההורים המאמצים נפטרו. ההורים שלנו, שהיו מאוד מבוגרים בעינינו, היו יותר צעירים מהילדים שלנו היום, ואני זוכר אותם מחופשים, רוקדים, שרים ומדקלמים בהצגות ובמופעים שהועלו בחג המשק. לא תמיד אהבנו לראות אותם מופיעים, אבל הם היו צעירים מלאי חיים ולא ממש ספרו אותנו, ובצדק. לקראת החג, מישהו יזם והקים תחנת רדיו זמנית ומקומית שניתן לקלוט אותה במכשירי הרדיו שהיו אז בחדרים.
רדיו היה אז אמצעי הבידור הפרטי האלקטרוני היחיד, אף על פי שהוא בעצם לא היה אלקטרוני אלא עבד על מנורות.
לא היו טלוויזיות או מחשבים, וידענו להעסיק את עצמנו ללא גירויים מלאכותיים. גם מקררים לא היו אז, וכדי לקרר אבטיח, למשל, הנחנו אותו לכמה שעות במקרר החלב ברפת.
הוכרז אז על תחרות השיר המנצח לכבוד יום ההולדת של בית קשת. כל השירים נכתבו ללחנים מוכרים, והושמעו ברדיו המקומי והזמני.
למיטב זיכרוני, ילדי כיתת ניצנים, הכיתה הראשונה של בית קשת, יחד עם המורים, כתבו שיר עם מילים חדשות ללחן של משה וילנסקי לשירו של חיים חפר, "בת שבע", מתוך הספר "תחמושת קלה".
הייתי עד לחזרות הארוכות והמתישות, כי באולפן הרדיו לא הייתה הזדמנות שנייה, כל השידורים היו שידורים חיים ולא מוקלטים.
אני לא בטוח שכל הפרטים מדויקים, אבל אני גם לא בטוח שיש מי שיתקן אותי במקומות שלא דייקתי.
ואם יש, אשמח שידייקו אותי, ולהיות מתוקן.
שבעה חברים נהרגו
אבא שלי, משה, היה מתוכנן לצאת לסיור הזה כמקלען.
אבל הוא נסע לתל אביב להכיר את בתיה ויוסף קיציס לקראת חתונתו עם רותי, בתם. נסיעה שהצילה את חייו.
חודשים ספורים לפני מותו אמר לי שהוא היה צריך להיות שם, איתם, ולא פירש. אולי חשב שיכול היה לסייע בהצלת אחדים מתוכם, אולי חש כי חמק מגורלו, שהיה כרוך ואחוז בגורלם. ואולי, שישים שנה אחרי, עדיין לא יכול היה לשאת את כאב נפילת שבעה מטובי חבריו, לך ודע.
במרץ 1948, במלחמת השחרור, יצאו שבעה חברי בית קשת לסיור שגרתי לכאורה, נלכדו במארב של מאות ערבים מהכפרים בסביבה ונהרגו. לוחם אחד לבדו הצליח לחמוק, לרוץ חזרה לקיבוץ, שם התעלף בהגיעו.
נולדתי שנה לאחר האסון, וגדלתי בצילו. כך גם כל בני המחזור שלי, אחיי ואחותי. שמי ניתן לי על שמו של ספי כספי, שנהרג באותו מארב והיה חברם הקרוב של הוריי. בכיתתי היו שני ילדים נוספים שנקראו על שם הרוגים מתוך השבעה, לוי פייגנבאום על שם אביו לוי, ועלי ערמון על שם עלי בן צבי, שאביו יצחק בן צבי כיהן כמה שנים לאחר מכן כנשיא המדינה. בין ההרוגים היה גם בן דודו של אבי, אברהם בן שבת, שאת משפחתו זכיתי להכיר כשבגרתי.
צל נפילת השבעה ליווה אותנו לאורך ולרוחב ילדותנו ובגרותנו. כשהיינו ילדים קטנים, ביקרו אותנו סלבה ואריה, הוריו של ספי כספי, ונהגו להביא לנו מתנות. משגדלנו, והתחלנו להבין, למדנו שספי היה בנם יחידם, ואנו היווינו תחליף נכדים עבורם. לאורך שנים רבות, עד מותם, נשמר הקשר החם. ביקרנו אותם בביתם בתל אביב ברחוב נחום 7 ונהנינו בתוך כך מן העיר הגדולה. הם מצידם המשיכו להגיע לקיבוץ ולהמטיר על אחיי ועליי מתנות וממתקים.
לימים נודע לי שבעת שסלבה, אימו של ספי, הספידה אותו בעומדה על קבר בנה היחיד, היא קראה למשפחות השכולות שלא לבכות בעת הזו, שבה אנו נלחמים על אדמתנו. משתתפי הלוויה העצובה הזו, לא שכחו את הספדה במשך עשרות שנים. הוריו של ספי כספי קבורים בבית העלמין בבית קשת, ביתו של בנם שנפל על הגנתו, לא רחוק מקבר הוריי.
ככל שבגרתי, חדר לתודעתי עומק הטראומה של חברי הקיבוץ באותה עת, ובעיקר זה של אבי משה. למדתי כי היה מעורב במשא ומתן לשחרור הגופות יחד עם מר פיאט, מנהל בית הספר כדורי, וכשהגיעו הגופות, מנע מבני המשפחה להתקרב, כדי שלא יראו את ההתעללות שעברו. אולי זה מסביר במעט את הדברים שאמר לי לפני מותו.
בכל שנה עלינו לקברם של השבעה לטקס זיכרון. שם הכרתי את אחיותיו של אברהם בן שבת, אסתר ורינה, בנות דודו של אבי, ועם השנים גם את בני זוגן, ילדיהן ונכדיהן. הפכנו להיות משפחת שכול רחבה ומאוחדת, והקשר נשמר עד לימים אלו. לאחר זמן, נבחר יצחק בן צבי לנשיא המדינה, ואנחנו זכינו בכל שנה לביקור נשיאותי בבית הקברות ובקיבוץ של הנשיא בן צבי ושל רחל ינאית, אימו של עלי. שנים ספורות אחר כך, הוקמה בלב הקיבוץ, על יד עץ החרוב הענף, אנדרטה שתוכננה בידי הפסלת בתיה לישנסקי, לזכר כל הנופלים בקרבות בית קשת. על יד האנדרטה הזו מתקבצים חברי הקיבוץ בכל שנה עד היום, לציין את יום הזיכרון לחללי צה"ל. עלי בן צבי היה אמור להתחתן עם פנינה דרומי מנהלל שבוע לאחר שנהרג. שנים רבות לאחר מותו, כתבה פנינה דרומי (גרי) את סיפורה המרגש על היכרותם, אהבתם וההכנות לחתונה. הסיפור היה להצגת יחיד, ספר וסרט, והתרגשתי לקבל ממנה הזמנה אישית לחזות באחת ההצגות.
נפילת השבעה קשרה בעבותות בלתי נראים את כל מי שהשפיעה על חייו, ושינתה אותם.
כשבגרתי, נוכחתי לדעת כי משפחות הנופלים וחבריהם ברחבי הארץ הנציחו את יקיריהם בדרכים שונות ומגוונות. ספי כספי היה מדריך נערץ בתנועת המחנות העולים, ורבים מחניכיו הנציחו את זכרו כשקראו לילדיהם על שמו. ואכן מדי פעם, אני פוגש ספי או ספה במקומות שונים ברחבי הארץ.
לאחר מלחמת השחרור, נכתבו מאמרים ונערכו מחקרי היסטוריה צבאית על הקרב הזה ועל אלה שבאו בעקבותיו, במטרה לנקום ולשחרר את האזור מיושביו הערבים.
אני איני עוסק במחקר אלא בהשפעת הקרב העצוב הזה על חיי, חיי משפחתי וחבריי, ובהנצחת זכר שבעת הלוחמים הצעירים שנפלו על הגנת הקיבוץ שבו נולדתי ובו נולדו ילדיי. ואלה שמות: עלי בן צבי, ספי כספי, לוי פייגנבוים, אברהם בן שבת, יצחק פוזננסקי, ישעיהו פינקנזון, נח בוכבינדר. יהי זכרם ברוך.
המשך בספר המלא
