קוביות משחק

פרק 1 ׀ מונופול

התעוררתי לכאוס, לתוך צעקות וסירנות. התעוררתי לזירת תאונה, התאונה שלי. באותו הרגע הבנתי שהחיים שלי עומדים להתמוטט. אני נהגתי את הרכב שלי, ואת הבנות שלי לתוך צומת המוות.

⚬ ⚬ ⚬

"אימא," יובל מתקשרת בהתרגשות שיא, "את לא מאמינה. הציעו לי כבר היום להישאר לשיעור המחול של הקבוצה הבוגרת. בבקשה, אימא, את מרשה?"

"ברור, יובל. ברור שאני מרשה."

אז יובל נשארת לשיעור המאוחר והיא הכי מאושרת. "תודה, אימא, תודה. את האימא הכי טובה בעולם!"

בחירה מספר 1
השעה 20:30. מגיעה השעה לנסוע לאסוף את יובל מהחוג. אני יוצאת מהבית ונכנסת לרכב. מתניעה אותו.

הילה מתקשרת, "אימא, בבקשה, אני יכולה לבוא איתך לאסוף את יובל?"

"בטח, חיים שלי, ברור שאת יכולה. אני מחכה."

הילה מצטרפת.

בחירה מספר 2
אנחנו מגיעות ליובל. היא מחכה בחוץ, נפרדת מחברה שחיכתה איתה, פותחת את דלת הרכב וכולה זורחת מאושר. היא מבחינה שהילה יושבת במקום שלה. היא לא אוהבת את זה, אבל כהרגלה לא נותנת לזה להעיב על השמחה שלה. יובל, כמו יובל, מבקשת בדרכה מהילה לעבור מקום. הילה, כמו הילה, כשיובל מבקשת, מסכימה. אני בוחרת לא להתערב ונותנת להן להסתדר ביניהן. הן מתחלפות. 

בחירה מספר 3
"יובל, אכלת משהו?" אני שואלת, "השעה כבר 21:00." יובל כמובן עונה שהיא לא אכלה מאז ארוחת הצהריים. אני מציעה גלידה. יובל והילה מבסוטיות עד הגג. אנחנו נוסעות לגלידרייה.

יובל: "אימא, את לא מאמינה, הצלחתי להשתלב כמעט מיד. אני כבר יודעת את הריקוד. כולן החמיאו לי וקיבלו אותי כל כך יפה"

בחירה מספר 4
בדרך, יובל משתפת בהתרגשות על השיעור עם החוג המתקדם, שבו רק הבנות הבוגרות משתתפות. הן ויובל. העובדה הזאת כבר משמחת אותה, כך היא אומרת. "אימא, את לא מאמינה, הצלחתי להשתלב כמעט מיד. אני כבר יודעת את הריקוד. כולן החמיאו לי וקיבלו אותי כל כך יפה. בכלל לא הרגשתי תחרות, וזה הכי חשוב לי, את יודעת את זה. אני לא אוהבת להרגיש שמסתכלים עליי בקנאה או משהו כזה." היא מצחקקת, מבינה על פי החיוך שלי שמציץ אליה מהמראה ומההנהון הכמעט בלתי מורגש, בראש שלי, שאני מבינה היטב, ואז ממשיכה, "נו, את מבינה אותי."

"כן, אני מבינה, יובלית שלי, צנועה שלי. לא אוהבת לבלוט. על אף שאני מדי פעם מנסה לגרום לך להראות קצת תרגילים, אפילו סתם בארוחת ערב עם סבא וסבתא, או כשהיינו אז בקניון עם שרון ושני, ומירי וגל. זוכרת את זה?" אני שואלת אותה. יובל צוחקת, "ברור שאני זוכרת. רצית שאני אראה להן גלגלון וגשר בעמידה במשחקייה, למטה בקניון רוטשילד, נכון?"

"נכון," אני עונה בחיוך. "בסוף, אחרי שכנועים, הסכמת לעשות כמה תרגילים. זוכרת איך הן התלהבו?"

"ברור שאני זוכרת. ואני בכלל לא הקפדתי על טכניקה. גם כן את, מביכה אותי. את יודעת שאני לא אוהבת את זה," היא ממשיכה. אני מחייכת.

"אימא, הנה, הגענו ל'דלי קרים'," הילה אומרת.

אני מחנה, נותנת להן כסף ואומרת להן שאמתין להן באוטו ושהן יכולות לקנות מה שבא להן. אני מבקשת שיקנו לי גלידת יוגורט בגביע בלי תוספות. בינתיים הראש שלי ממשיך לעבוד, ואני שוב ושוב חושבת על העבודה: על ההתלבטויות בנוגע להערכת הביצועים השנתיים של העובדים. אני חושבת איך לנהל את זה הכי טוב, מכבד ובונה. ההתלבטות שלי נוגעת, מטבע הדברים, בעובדים שצריך להעצים ולכוון אותם, ופחות באלה שכבר שם. הפרמטרים ברורים לי. בעיקר החלק של עשייה מעבר, חשיבה, נקיטת יוזמה, יצירתיות; לחשוב במונח של פתרונות ולא של בעיות. העובדים שנמצאים שם זוכים תמיד למלוא ההערכה שלי. האתגר שלי הוא להנחיל את זה לכל השאר. אני יודעת שברגע שאעשה את זה יהיה לי צוות מנצח, כזה שיצליח לתת ערך מוסף אמיתי לארגון. אני מוצאת את עצמי חושבת גם על הבקרה שמתנהלת בימים האלה, ובעיקר על עיתוי הבדיקה. עכשיו, שבוע לפני סוף השנה, בוחרים לבצע בקרה? כשהכול מתנהל כשורה חודשים ארוכים? זה לא נראה לי מקרי, אני חושבת. אני לא מתכוונת לתת למישהו לקחת מהעובדים שלי את ההצטיינות השנתית, שעבורה הם קרעו את התחת שנה שלמה!

בינתיים אני שמה לב שבגלידרייה יש עיכוב קטן. אני מבחינה שהבנות מתלבטות. הן מגיעות אליי. פותחות את הדלת. יובל מעבירה לי את הגלידה שהזמנתי ואומרת, "אימא, הילה לא רוצה את הגלידה בגלל הסוכריות, על אף שהיא ביקשה אותן. לא טעים לה." אני מסתכלת על הילה, שמושכת כתפיים. "מה קרה, חיים שלי?" אני שואלת אותה. "לא יודעת, אימא," היא עונה לי," שמו לי מלא סוכריות ולא טעים לי. אבל יובל מסכימה לקחת את זה. טוב, אימא?"

אני מסתכלת על יובל בשאלה. "לא נורא, אימא, לא אכפת לי. אני אקח את זה," יובל עונה לשאלה הדוממת שלי. "אבל אנחנו חוזרות כדי לקנות לה גלידה אחרת. בסדר?"

"אין בעיה," אני אומרת.

אני שוב בוחרת לתת להן להסתדר.

בחירה מספר 5
אני כל כך גאה ביובל. תמיד מוצאת את הפשרה, והכי חשוב עבורי לראות אותה מתפשרת מתוך כוח, מתוך עוצמה, לא מתוך חולשה.

הן קונות את הגלידה הנוספת ונכנסות לרכב. הן עוזרות זו לזו להחזיק את הגלידה כדי שיוכלו לחגור חגורות בטיחות. "כולן חגורות?" אני שואלת לפני שאני מתחילה בנסיעה. ברגע שהן מאשרות שהן חגורות וישובות בנוחות, אני מתחילה בנסיעה הביתה. רכב מימין מפריע לי לפנות ימינה ואני מחליטה לא להסתכן ולעקוף אותו. אני פונה שמאלה.

בחירה מספר 6
צומת מסוכן
הערב שבו חיי מתהפכים שזור כולו בהחלטות, כאשר כל בחירה מובילה למעשה וכל מעשה טומן בחובו בחירה נוספת. דבר מוביל לדבר.

אנחנו מגיעות לצומת. אני עומדת אחרי רכב שממתין שהצומת יתפנה, ונכנס. אני ממתינה שהרכב יסיים את חציית הצומת, וברגע שאני מבחינה שהצומת פנוי אני מתחילה לגלוש לאט לתוך מרכז הכביש. אני זהירה כי זה צומת שאני לא אוהבת, ובדרך כלל אני לא נוסעת מפה. זה צומת לא מרומזר, שמהווה משפך לשני צמתים נוספים. קשה לראות למרחק בגלל הצמחייה, שמהווה חוצץ בין שני הצירים של הכביש, וגם בגלל שהמשך הכביש לכיוון נס ציונה ורחובות מתעקל, כך שקשה להבחין ברכב שמגיע משם עד שהוא כבר כמעט ברמזור. אז אני זהירה. באמת זהירה. הרבה יותר מתמיד.

האם זה מספיק?

הולך רגל עומד על המדרכה ורוצה לחצות. אני בוחרת לעצור ולאפשר לו לעבור.

בחירה מספר 7
מונית שירות מגיעה במהירות. הנהג עובר את הצומת ברמזור אדום. הוא ממהר הביתה. כך הוא מסביר אחר כך, כשכבר הכול השתנה. כשהכול בלתי הפיך. הפגיעה בלתי הפיכה. הילה נפצעת אנושות ושורדת. יובל נשארת בת אחת־עשרה. לנצח.

הוא בוחר לא להאט ולא להזיז את ההגה קצת שמאלה. בחירה שלו.

האם הוא חושב בשש השנים שחלפו מאז על הבחירות שהוא עשה באותו הערב? האם הוא חווה את אותה רמת כאב ואשמה עצמית על הבחירות האלה כמוני, אימא של יובל?

אני בוחרת לא לעסוק בו. לא בבחירות שלו, לא באשמה שלו.

אני בוחרת להציל את משפחתי. בוחרת בחיים.

זוהי בחירה יום־יומית, שעה־שעה, בחירה מתוך כאוס, מתוך מעמקי השבר והצער שרק אימא יכולה להבין.

השיר של אמיר דדון "לבחור נכון" מחזיר אותי תמיד לאותה נקודת אל־חזור שבה חיי השתנו, שבה הבחירות שביצעתי שינו את חיי ואת חיי משפחתי לנצח. אותן בחירות שמלוות את חיי בכאב אין־סופי, בגעגוע, ובשאלה החוזרת: "מה היה קורה אילו הייתי בוחרת אחרת?"

שבע בחירות, מספר שמלווה את חיי מאז ומתמיד, שמופיע במחצית מספרות תעודת הזהות שלי. האם שבע הבחירות באותו ערב גורלי לא היו מקריות? כן, המחשבה הזאת חולפת לי בראש בכל פעם שאני מנתחת, בכל פעם שאני נזכרת. בעצם אי אפשר להשתמש בצורת 'פעיל' בשורש הזה, השורש זכ"ר, כי אני לא מבצעת פעולה רצונית, פעילה. אני נזכרת, פעולה שמגיחה אליי ללא הזמנה. הזיכרון הוא זה שמגיע אליי ככה פתאום, כופה את עצמו עליי. זו לא בחירה שלי. כל כך הרבה תהיות וניסיונות לענות על השאלה "מתי אלמד לבחור נכון בלי להביט שוב לאחור?" כל כך הרבה כאב שעולה ממעמקי הנשמה וכל כך הרבה קושי לענות.

אני האימא הזאת שלא מקשיבה להסברים של בוחן התנועה על מה שקרה שם בצומת, לא מקשיבה להסברים של חוקר המשטרה על הנהג הפוגע, שמדובר בעבריין תנועה ותיק עם אין־ספור אירועים כאלה, ולא להסברים של הפסיכולוגית שלי, שמדברת איתי על כך שהחיים לא בנויים מסיבה ותוצאה.

לחשב מסלול מחדש  
כל כך הרבה אשמה על אותן בחירות. הרי אני זו שנהגתי ברכב, אני בעלת השליטה, בעלת השליטה על הבחירה לאפשר ליובל להישאר לשעה הנוספת, שבוע מוקדם מהמתוכנן; על הצירוף של הילה לנסיעה, על החלפת המקומות − כולם יודעים שאסור להחליף מקומות ברכב! זה מביא מזל רע! איך נתתי לזה לקרות? ועוד ועוד אשמה. למה בכלל אני זו שיוצאת לאסוף את יובל כשאני עייפה כל כך?! אני יכולה להתעקש שאמנון יצא, אז מה אם הוא עייף או גמור? אז מה? למה אני מציעה גלידה? אז מה אם אני עייפה ולא בא לי עכשיו לעמוד במטבח ולהכין ליובל ארוחת ערב? אני בוחרת להקל על עצמי, זו האמת. האמת הכואבת, שמצליפה בלי רחמים ברגשות החשופים, ששורפת כל חלקה טובה ותובעת נקמה. תובעת נקמה מאימא שמאבדת את מה שאי אפשר לאבד, את מה שאסור לאבד! אני האימא הזאת שבוחרת לתת לה, לאמת לכאורה הזאת, לאמת הפשטנית והצדקנית הזאת, לקנן בי חודשים ושנים. אני האימא הזאת שלא מקשיבה להסברים של בוחן התנועה על מה שקרה שם בצומת, לא מקשיבה להסברים של חוקר המשטרה על הנהג הפוגע, שמדובר בעבריין תנועה ותיק עם אין־ספור אירועים כאלה, ולא להסברים של הפסיכולוגית שלי, שמדברת איתי על כך שהחיים לא בנויים מסיבה ותוצאה. אני בוחרת להלקות את עצמי ולהכאיב לעצמי כל כך, עד שאי אפשר. עד שכל ישותי מדשדשת שם, בתהום המבעבעת של האשם. אני הנהגת, למען השם; אני האימא המאפשרת, בת הזוג המאפשרת, זו שלוקחת את כל האחריות עליה תמיד, שרוצה שלכולם יהיה טוב. זהו הדפוס של חיי. הילדה הבכורה, הטובה, זו ששומרת על אחיה הקטנים ממנה, שלעתים גם קצת אימא לאימא שלה, לאימא היקרה שלה, שתלויה בה כל כך לפעמים; המדריכה, הקצינה, המנהלת. גם פה אני המנהלת, אני האחראית, אני האשמה. כי מנהל טוב, כמו מפקד טוב, לוקח אחריות על הצלחות, כן, אבל יותר מזה על כישלונות. זה הכישלון של חיי, שממנו אין תקומה ושעליו אין כפרה. ככה אני מתנהלת כל כך הרבה זמן, בוחרת להמשיך להילחם עבור המשפחה שלי, כי כך חונכתי, בוחרת להמשיך להוביל אותם, להתוות להם את הדרך לתקומה, לשגרה, להחלמה, אבל בו־זמנית לא מרפה מהתהום האפלה שמאיימת לגרור אותי ואת מפעל חיי אליה, לחושך האין־סופי. אני נגררת ומושכת, עולה ויורדת.

אבל יש משהו שלא מאפשר לי לצלול. גלגל הצלה שבזכותו, מתוך התהום, אני בוחרת לצמוח. ההבנה הקשה שיש דברים שאינם בשליטתנו. הבנה שגורמת לי בכל זאת לנהל את הבחירות שלי, ולא את של האחר. הבנה שעוסקת במיקוד שליטה פנימי ולא כזאת שעוסקת בחיצוני, באחר, בנסיבות. את האחר, את הנסיבות, את שאירע — לצערי העמוק אין בשליטתי לשנות. אבל אני יכולה לשלוט במה שכן.

במונופול של חיינו כולנו בוחרים מה לקנות, מה לא לקנות, לאן לפנות, אם לפנות. הבחירות של השחקנים האחרים אינן בשליטתנו. האם כולנו שחקנים במשחק שכל תוצאותיו מושפעות מהבחירות של השחקן שמולנו?

אבל יש משהו שלא מאפשר לי לצלול. גלגל הצלה שבזכותו, מתוך התהום, אני בוחרת לצמוח.

נקודות למחשבה:
איזו בחירה התגלתה, בהסתכלות לאחור, כמשמעותית בחייכם?
עם ההבנה הזאת, האם בחרתם להאשים את עצמכם בבחירה ובהשלכותיה?