הגוספל של שרי ראמאקרישנה ספר 2 - הפסטיבל בפניהטי

פרק 5. המאסטר וקֶשָבְּ

27 באוקטובר, 1882

היה זה יום שישי, היום של לָקְשְמִי פּוּגָ׳ה. קֶשָבְּ צָ׳נְדְרָה סֶן אירגן עבור שרי ראמאקרישנה שיט בסירה על הגאנגא.

בסביבות ארבע אחרי הצהרים הטילה ספינת-הקיטור עם קֶשָבְּ ותלמידיו מהבְּרָהְמוֹ, עוגן בגאנגא ליד מקדש קאלי בדָקְשִינֶסְוָור. הנוסעים ראו לפניהם את גאת הרחצה ואת הצָ׳נְדְנִי. לשמאלם, בשטח המקדש, ניצבו שישה מקדשים של שִיוָה, ולימינם קבוצה נוספת של ששת מקדשי שִיוָה. הצריח הלבן של מקדש קָאלִי, שלושת הראשים של הפָּנְצָ'וָטִי וצללית עצי האורן, ניצבו גבוהים אל מול שמי הסתיו הכחולים. הגנים בין שני הנָהָבָּטים היו מלאים בניחוחות הפרחים, ולאורך גדת הגאנגא היו שורות של צמחים פורחים. השמים הכחולים השתקפו במימי הנהר החומים, הגאנגא הקדוש, הקשור למסורות העתיקות ביותר של התרבות האָרִית. העולם החיצוני נראה רך ורוגע, וליבותיהם של מאמיני הבְּרָהְמוֹ המסורים היו מלאים בשלווה.

שרי ראמאקרישנה היה בחדרו, משוחח עם וִיגָ׳אִי והָרַלַל. כמה מתלמידיו של קֶשָבְּ נכנסו. הם השתחוו בפני המאסטר ואמרו לו: ״אדוני, ספינת-הקיטור הגיעה. קֶשָבְּ בָּאבּוּ ביקש מאיתנו לקחת אותך אליה״. סירה קטנה היתה אמורה להשיט את המאסטר אל ספינת- הקיטור. ברגע שהוא עלה לסירה, הוא איבד את מודעותו לעולם החיצוני ונכנס לסמאדהי. וִיגָ׳אִי היה איתו.

״מ.״ היה בין הנוסעים. כשהסירה הגיעה לצידה של ספינת- הקיטור, רצו כולם אל המעקה כדי לראות את שרי ראמאקרישנה. קֶשָבְּ היה מודאג ורצה להעלות אותו בביטחה אל הסיפון. בקשיים גדולים הוחזרה למאסטר מודעותו לעולם שמסביבו, והוא נלקח לתא בספינת- הקיטור. בהיותו עדיין במצב רוח ערטילאי, הוא התהלך באופן מכני, נשען על אחד מתלמידיו המסורים לתמיכה. קֶשָבְּ והאחרים השתחוו לפניו, אבל הוא לא היה מודע אליהם. בתוך התא היו כמה כסאות ושולחן. הוא הושב על אחד הכסאות, וִיגָ׳אִי וקֶשָבְּ תפסו שני כסאות אחרים. כמה מאמינים מסורים ישבו גם הם, מרביתם על הרצפה, בעוד שרבים אחרים נאלצו לעמוד בחוץ. הם הביטו בלהיטות דרך הדלת והחלונות. שרי ראמאקרישנה נכנס שוב לסמאדהי עמוק ואיבד לחלוטין את מודעותו לעולם החיצוני.

האוויר בחדר היה דחוס בשל האנשים המצטופפים, וקֶשָבְּ פתח את החלונות. הוא היה נבוך כשפגש את וִיגָ׳אִי. מאחר והם היו חלוקים בדעותיהם על כמה מעקרונות הבְּרָהְמוֹ סָמָג׳, נפרד וִיגָ׳אִי מאירגונו של קֶשָבְּ והצטרף לקבוצה אחרת.

מאמיני הבְּרָהְמוֹ הביטו נכספים במאסטר. הוא חזר בהדרגה למודעותו החושית, אבל שיכרון החושים האלוהי עדיין נמשך. הוא אמר לעצמו בלחישה: ״אמא, למה הבאת אותי לכאן? הם כלואים כאן ולא חופשיים. האם אני יכול לשחרר אותם?״ האם הבין המאסטר שהאנשים שהתאספו כאן היו נעולים בין קירותיו הכולאים של העולם? האם חוסר האונים שלהם גרם למאסטר לפנות במילים אלו אל האמא האלוהית?

שרי ראמאקרישנה חזר בהדרגה למודעות אל העולם החיצוני. נִילְמַדְהָב מגְהַזיפּוּר ואחד ממאמיני הבְּרָהְמוֹ שוחחו על פָּוְהַרי בָּאבָּא. מאמין אחר של הבְּרָהְמוֹ אמר למאסטר: ״אדוני, הג׳נטלמנים האלו ביקרו את פָּוְהַרי בָּאבָּא. הוא גר בגְהַזיפּוּר. הוא אדם קדוש כמוך״. המאסטר התקשה לדבר; הוא רק חייך. המאמין המסור המשיך, ״אדוני, פָּוְהַרי בָּאבָּא שומר אצלו בחדר תמונה שלך.״ כשהוא מצביע על גופו, אמר המאסטר בחיוך: ״בקושי ציפה של כרית.״

המאסטר המשיך: ״אבל אתה צריך לזכור שליבו של המאמין המסור הוא משכנו של אלוהים. הוא שוכן, ללא ספק, בכל היצורים, אבל הוא מגלה עצמו במיוחד בליבותיהם של המאמינים המסורים. בעל האחוזה יכול בפעם זו או אחרת, לבקר בכל תחומי אחוזתו, אבל אנשים אומרים שבדרך כלל ניתן למצוא אותו בחדר הציור. ליבו של המאמין המסור הוא חדר-הציור של אלוהים."

״הוא אשר נקרא בְּרָאהְמָן על ידי הגְ׳נָנים, מוכר כאָטְמַן על ידי היוגים וכבְּהָגְוָן על ידי הבְּהָקְטים. ואותו הבְּרָאהְמָן נקרא כוהן, כשסוגדים במקדש, והטבח כשמכינים ארוחה במטבח. הגְ׳נָני, הדובק בנתיב הידע, מנמק תמיד לגבי האמת, ואומר 'לא זה ולא זה'. בְּרָאהְמָן אינו לא 'זה' ולא 'זה'. הוא לא היקום ולא היצורים החיים בו. כשמנמקים בדרך זו, ההכרה מתייצבת. אחר כך היא נעלמת והשואף הרוחני נכנס לסמאדהי. זהו הידע של בְּרָאהְמָן. זוהי ההוכחה הניצחת של הגְ׳נָני שרק בְּרָאהְמָן הוא אמיתי והעולם כוזב. כל השמות והצורות האלו כוזבים, כמו חלום. מהו בְּרָאהְמָן לא ניתן לתאר. אדם אפילו אינו יכול לומר שבְּרָאהְמָן הוא אדם. זוהי הדעה של הגְ׳נָנים, ההולכים בדרכיה של פילוסופיית הוֶדנטָה."

"אבל הבהקטים מקבלים בהסכמה את כל מצבי המודעות. הם מתייחסים גם למצב הערות כאל מצב אמיתי. הם לא חושבים שהעולם כוזב, כמו חלום. הם אומרים שהעולם הוא התגלמות כוחותיו של אלוהים ותפארתו. אלוהים ברא את הכל - שמים, כוכבים, ירח, שמש, הרים, אוקינוס, אנשים, חיות. הם מהווים את תפארתו. הוא נמצא בתוכנו, בתוך ליבנו. אבל הוא גם בחוץ. המאמין המסור המתקדם ביותר אומר שאלוהים עצמו הפך לכל אלו - עשרים וארבע העקרונות הקוסמיים, היקום וכל היצורים החיים. מאמיניו המסורים של אלוהים רוצים לאכול סוכר, לא להפוך לסוכר." (כולם צוחקים).

״אתה יודע איך מרגיש האוהב את אלוהים? ההתייחסות שלו היא:

'הו, אלוהים, אתה הינך המאסטר, ואני משרתך. אתה הינך האמא, ואני

ילדך׳. או שוב: 'אתה הינך אבי ואמי. אתה הינך השלם, אני חלק׳. הוא לא אוהב לומר, ׳אני הנני בְּרָאהְמָן׳."

״היוגי מבקש להבין את הפָּרַמְאָטְמַן, הנשמה העליונה. האידאל שלו הוא איחוד בין הנשמה שהתגלמה לבין הנשמה העליונה. הוא מנתק את ההכרה שלו ממושאי החושים ומנסה לרכז אותה על הפָּרַמְאָטְמַן. לכן, במהלך השלבים הראשונים של המשמעת הרוחנית שלו, הוא פורש למקום מבודד ומתרגל מדיטציה בתנוחה יציבה ובתשומת לב מלאה."

אבל האמת היא אחת בלבד. ההבדל הוא רק בשם. זה שהוא בְּרָאהְמָן הוא למעשה אָטְמַן, ושוב, הוא הבְּהָגְוָן. הוא בְּרָאהְמָן להולכים בנתיב הידע, פָּרַמְאָטְמַן ליוגים, ובְּהָגְוָן לאוהבים את אלוהים."

ספינת-הקיטור התקדמה לעבר כלכותא, אבל הנוסעים שעיניהם היו נעוצות במאסטר ואזניהם כרויות לשמוע את מילותיו שדמו לנקטר, התעלמו מתנועתה. דָקְשִינֶסְוָור, על מקדשיה וגניה, הושארה מאחור. הסירה המתקדמת עירבלה את מימי הגאנגא בצלילי פיכפוך. אבל המאמינים המסורים היו אדישים לכל זה. מוקסמים הם התבוננו ביוגי הדגול, פניו מוארים בחיוך אלוהי, הופעתו מקרינה אהבה, עיניו בורקות בשמחה - אדם שוויתר על הכל למען אלוהים ושלא הכיר דבר מלבד אלוהים. דברי חוכמה זרמו ללא הפסק מבין שפתיו.

מאסטר: ״הגְ׳נָנִים, הדבקים בפילוסופיה האי-דואליסטית של הוֶדנטָה, אומרים שפעולות הבריאה, השימור וההרס, היקום עצמו וכל החיים עליו הם התגלמויותיו של שָקְטִי, הכוח האלוהי². אם תנתחו זאת בעזרת השכל הישר, תבינו שכל זה כוזב כמו חלום רק בְּרָאהְמָן הוא אמיתי וכל השאר לא אמיתי. אפילו השָקְטִי הזה עצמו הוא חסר בסיס, כמו חלום."

״אבל למרות שאתם מנתחים ומנמקים כל חייכם, כל זמן שאינם מבוססים בסמאדהי אינכם יכולים להגיע אל מעבר לתחום שיפוטו של שָקְטִי. אפילו כשאתם אומרים 'אני מודט׳, או 'אני מהרהר׳, גם אז אתם נעים בתוך התחום של שָקְטִי, בגבולות כוחותיו."

״מכאן שבְּרָאהְמָן ושָקְטִי הם זהים. אם אתם מקבלים את האחד, אתם חייבים לקבל את השני. זה כמו האש וכוח הבעירה שלה. אם אתם רואים את האש, אתם חייבים להודות גם בכוחה לבעור. אתם לא יכולים לחשוב על האש בלי כוח הבעירה שלה, ובאותה מידה אינכם יכולים לחשוב על כוח הבעירה בלי האש. אינכם יכולים להבין את קרני השמש בלי השמש, ובאותה מידה אינכם יכולים להבין את השמש בלי קרניה."

״למה דומה החלב? הו, אתם אומרים זה משהו לבן. אינכם יכולים לחשוב על החלב בלי הלובן, ושוב אינכם יכולים לחשוב על הלובן בלי החלב."

״מכאן שאדם אינו יכול לחשוב על בְּרָאהְמָן בלי שָקְטִי, או על שָקְטִי בלי בְּרָאהְמָן. אדם אינו יכול לחשוב על המוחלט בלי היחסי, או על היחסי בלי המוחלט."

״הכוח הקדמוני משתתף תמיד במחזה³. הוא בורא, משמר והורס במחזה, כפי שנאמר. הכוח הזה נקרא קָאלִי. קָאלִי היא למעשה בְּרָאהְמָן, ובְּרָאהְמָן הוא למעשה קָאלִי. זה היינו הך, מציאות אחת בלבד. כשאנו חושבים עליה כבלתי-פעילה, כלומר לא עסוקה בפעולות הבריאה, השימור וההרס, אנו קוראים לה בְּרָאהְמָן. אבל כשהיא עסוקה בפעילויות אלו, אנו קוראים לה קָאלִי או שָקְטִי. המציאות היא אחת, אותה הגברת בשינוי אדרת; ההבדל הוא בשם ובצורה."

״זה כמו המים, שבשפות שונות נקראים בשמות שונים, כמו ׳גָ׳אל׳, ׳פָּאנִי׳, וכך הלאה. אל האגם אפשר לרדת דרך שלושה או ארבעה שערים. ההינדים, השותים מים באחד המקומות, קוראים להם ׳גָ׳אל׳. המוסלמים במקום אחר קוראים להם ׳פָּאנִי׳. והאנגלים במקום שלישי קוראים להם ׳וֹוטֶר׳. כל שלושת המילים מציינות בדיוק את אותו הדבר, ההבדל נעוץ אך ורק בשם. ובאותה הדרך, ישנם הקוראים למציאות ׳אללה׳, אחרים ׳אלוהים׳, ישנם הקוראים ׳בְּרָאהְמָן׳, אחרים ׳קָאלִי׳ ואחרים בשמות כמו ׳רָאמָה׳, ׳ישו׳, ׳דוּרְגָה׳, ׳הָארִי׳.״

קֶשָבְּ (בחיוך): ״תאר לנו אדוני, בכמה דרכים משתעשעת קָאלִי, האמא האלוהית, בעולם הזה.״

מאסטר (בחיוך): ״הו, היא משחקת בדרכים שונות. היא לבדה ידועה בשמות מָאהַה-קָאלִי, נִיטְיָה-קָאלִי, סְמַסַנָה-קָאלִי, רָקְשָה-קָאלִי, וסְיָמָה-קָאלִי. מָאהַה-קָאלִי ונִיטְיָה-קָאלִי מוזכרות בפילוסופיית הטאנטרה. כשלא היו לא הבריאה ולא השמש, הירח, הכוכבים, והאדמה, וכשהחשכה היתה עטופה בחשכה, אז היתה האמא האלוהית, האחת שאין לה צורה, מָאהַה-קָאלִי, הכוח הגדול, מאוחדת עם מָאהַה-קָאלָה, המוחלט."

״לסְיָמָה-קָאלִי יש הבט עדין במידה מסוימת, וסוגדים לה במשקי הבית ההינדים. היא המחלקת ברכות ומסלקת פחד. אנשים סוגדים לרָקְשָה-קָאלִי, המגינה, בזמנים של מגפה, ממחסור חמור, רעידת אדמה, בצורת ושיטפון. סְמַסַנָה-קָאלִי היא התגלמות כוח ההרס. היא שוכנת במגרשי המשרפות, מוקפת בגופות, על צווארה תלויה מחרוזת של ראשי בני-אדם, וסביב מותניה חגורה עשויה מידיים של בני-אדם."

״אחרי הרס היקום, בסוף המחזור הגדול, אוספת האמא האלוהית את הזרעים לבריאה הבאה. היא דומה לגבירה הזקנה שבבית הנושאת עימה כלי שבו היא שומרת חפצים שונים לשימוש בבית." (כולם צוחקים).

״הו, כן. לעקרות בית יש כלי חרס כזה בו הן שומרות ׳קצף-ים׳⁴, כדורים כחולים, צרורות קטנים של זרעי מלפפונים ודלעת וכולי. הן מוציאות אותם כשהן רוצות. ובאותה הדרך, אחרי הרס היקום, האמא האלוהית שלי, התגלמותו של בְּרָאהְמָן, אוספת את הזרעים עבור הבריאה הבאה. אחרי הבריאה, שוכנת העוצמה הקדמונית ביקום עצמו. היא גורמת להתהוותו של עולם התופעות הזה, ואז ממלאת אותו. בוֶדוֹת מקבילה הבריאה לעכביש והקורים שלו. העכביש מוציא את הקורים מתוכו ואז נשאר בתוכם. אלוהים מכיל את היקום וגם מוכל בתוכו."

״האם לקָאלִי, האמא האלוהית שלי, צבע פנים שחור? היא מופיעה כשחורה משום שרואים אותה מרחוק; אבל כשמכירים אותה מקרוב, היא כבר לא כך. השמים נראים כחולים מרחוק; אבל כשתסתכלו עליהם מקרוב תראו שאין להם צבע. מי האוקינוס נראים כחולים מרחוק, אבל כשאתם מתקרבים ולוקחים אותם בידיכם, תמצאו שהם חסרי צבע.״

המאסטר היה שיכור מאהבה אלוהית ושר:

האם קָאלִי, האמא האלוהית שלי, שחורה באמת?

האחת העירומה, שצבעך שחור,

האירי את הלוטוס שבלב...

המאסטר המשיך: ״השעבוד והשחרור שניהם מעשי ידיה. המָיָה שלה גורמת לאנשים הגשמיים להסתבך בגלל 'אישה וזהב׳, ושוב, בעזרת החסד שלה הם מצליחים להשיג את השחרור. היא נקראת המושיעה והמסירה את הכבלים הכובלים את האדם לעולם הזה.״

אז שר המאסטר את השיר הבא⁵ בקולו הערב לאוזן:

בכיכר השוק ההומה של העולם, הו סְיָמָה, את מפריחה עפיפונים;

גבוה ולמעלה הם ממריאים על רוחות של תקוה, מחוזקים על ידי

מיתריה של מָיָה.

המסגרות שלהם שלדי בני-אדם, כנפיהם שלושת הגונות;

אבל כל מלאכת המחשבת שלהם מטרתה קישוט בלבד.

על מיתרי העפיפון מרחת את דבק החומרנות,

כדי לחזק כל מיתר יותר ויותר ולהגביר את נוקשותו.

מתוך מאה אלף עפיפונים, במקרה הטוב משתחררים אחד או שניים;

ואת צוחקת ומוחאת כפיך, הו אמא אלוהית, את מתבוננת בהם!

כשהרוחות טובות, אומר רָמְפְּרָסָד, העפיפונים ששולחו לחופשי, יוולדו במהירות

אל האינסוף, מעבר לים העולם.

המאסטר אמר: ״האמא האלוהית עליזה תמיד ושובבה. היקום הזה הוא המשחק שלה. יש לה רצון משלה, והיא צריכה שהדברים יסתדרו תמיד על פי רצונה. היא מלאה באושר. היא נותנת חופש לאחד מתוך מאה אלף.״

אחד ממאמיני הבְּרָהְמוֹ: ״אבל, אדוני, אם היא רוצה היא יכולה לתת חופש לכולם. למה, אם כן, היא שומרת אותנו כבולים לעולם?״

מאסטר: ״כך היא רוצה. היא רוצה להמשיך לשחק עם יצירי-כפיה. במשחק המחבואים⁶ ההתרוצצות נפסקת מיד בהתחלה אם אחד המשתתפים נוגע ב׳סבת׳לה׳. אם כולם יגעו בה, איך יוכל המשחק להימשך? זה לא מוצא חן בעיניה. ההנאה שלה נובעת מהמשחק המתמשך. לכן אומר המשורר:

מתוך מאה אלף עפיפונים, במקרה הטוב משתחררים אחד או שניים;

ואת צוחקת ומוחאת כפיך, הו אמא אלוהית, את מתבוננת בהם!

״זה כאילו שהאמא האלוהית אומרת להכרה האנושית בבטחון, עם מבט רומז מעיניה, 'לכי ותהני מהעולם׳. איך יכול מישהו להאשים את ההכרה? ההכרה יכולה לשחרר עצמה מהחומרנות, אם האמא האלוהית בחסדה, מאפשרת לה לפנות כלפיה. רק אז היא יכולה להתמסר לרגלי הלוטוס של האמא האלוהית.״

מיד אחר כך, שרי ראמאקרישנה, שלקח על עצמו את סבלותיהם של כל בעלי המשפחות, שר שיר כשהוא מתלונן בפני האמא האלוהית:

אמא, זה היגון המצער מאד את ליבי,

זה קורה אפילו כשיש לי אותך כאמא, ולמרות שאני ער לחלוטין,

יהיה שוד בביתי.

פעמים רבות אני נשבע לקרוא לך,

ועדיין כשמגיע זמן התפילות, אני שוכח.

עכשיו אני מבין שכל זה הוא התעלול שלך.

מאחר ומעולם לא נתת, לכן לא קיבלת דבר;

האם זו אשמתי, הו אמא? לו רק היית נותנת,

בודאי היית מקבלת;

אני צריך לתת לך מתוך מתנותיך שלך.

תפארת ובושה, מרירות ומתיקות, הם שלך בלבד;

העולם הזה אינו אלא משחקך.

אם כך, למה, הו מאושרת שכמותך, סדקת אותו?

אומר רָמְפְּרָסָד: את הענקת לי את ההכרה הזו,

ובקריצה מכוונת מעיניך

הזמנת אותה, באותו הרגע, ללכת ולהנות מהעולם.

וכך אני נודד אבוד ברחבי הבריאה מעשה ידיך,

ארור ממבטו הרע של מישהו,

חושב שהמרירות היא המתיקות,

חושב שהכוזב הוא האמיתי.

המאסטר המשיך: ״בני האדם הולכים שולל אחרי המָיָה של האמא האלוהית ונצמדים לעולם."

אומר רָמְפְּרָסָד: את הענקת לי את ההכרה הזו,

ובקריצה מכוונת מעיניך

הזמנת אותה, באותו הרגע, ללכת ולהנות מהעולם.

אחד ממאמיני הבְּרָהְמוֹ: ״אדוני, האם אנחנו לא יכולים להבין את אלוהים ללא וויתור מוחלט?״

מאסטר (צוחק): ״בודאי שאתם יכולים! למה אתם צריכים לוותר על הכל? כולכם בסדר כפי שאתם, הולכים בנתיב האמצעי, כמו מורסה שבחלקה היא מוצקה ובחלקה נוזלית. האם אתה מכיר את משחק הנָקְס׳7? משצברתי את מירב הנקודות, אני יוצא מהמשחק. אני לא יכול להנות ממנו. אבל אתם מאד חכמים. כמה מכם הצליחו להגיע לעשר נקודות, כמה לשש, וכמה לחמש. אתה הצלחת להגיע למספר הנכון, כך שלא יצאת מהמשחק, כמוני. המשחק יכול להימשך. ובכן, זה מצוין!" (כולם צוחקים).

"אני אומר לך את האמת: אין שום דבר גרוע בהיותך בעולם. אבל אתה צריך לכוון את ההכרה שלך כלפי אלוהים; אחרת לא תצליח. מלא את חובותיך ביד אחת ובשניה האחז באלוהים. אחרי שתסיים את חובותיך, תאחז בשתי הידיים באלוהים."

״הכל תלוי בהכרה. שעבוד ושחרור קיימים אך רק בהכרה. ההכרה תהיה צבועה בצבע בו אתה צובע אותה. היא כמו בגדים לבנים שזה עתה חזרו מהמכבסה. אם תטבול אותם בצבע אדום, הם יהיו אדומים. אם תטבול אותם בכחול או ירוק, הם יהיו כחולים או ירוקים. הם יהיו צבועים אך ורק בצבע בו תטבול אותם, ואין זה משנה איזה הוא יהיה. האם לא שמת לב, שאם אתה קורא מעט אנגלית, אתה מיד מתחיל להגיד מילים באנגלית: Foot fut it mit8. אחר כך אתה נועל מגפיים ושורק מנגינה, וכו'. הכל קשור אחד לשני. או אם תלמיד לומד סנסקריט, הוא מתחיל מיד לפטפט משפטים בסנסקריט. אם אתה נמצא בחברה רעה, אתה תדבר ותחשוב כמו חבריך. ומצד שני, כשאתה נמצא בחברתם של מאמינים מסורים, תחשוב ותדבר רק על אלוהים."

"ההכרה היא הכל. לאדם יש את אשתו מצד אחד ואת בתו מצד שני. הוא מראה להן את חיבתו בדרכים שונות. אבל ההכרה היא אותה הכרה."

״השעבוד הוא של ההכרה והשחרור גם הוא של ההכרה. אדם הוא חופשי אם הוא חושב ללא הפסק: 'אני נשמה חופשית. איך אני יכול להיות משועבד בין אם אני גר בעולם או ביער? אני ילדו של אלוהים, מלך המלכים. מי יכול לכבול אותי'? אם אדם מוכש על ידי נחש, הוא יכול להיפטר מהארס אם הוא אומר בצורה נחרצת, 'אין בי ארס׳. באותה הדרך, כשאדם חוזר ואומר באומץ ובנחישות 'אני לא משועבד, אני חופשי', הוא אכן מגיע לכך, הוא הופך למשוחרר."

״פעם נתן לי מישהו ספר של הנוצרים. ביקשתי ממנו שיקריא לי אותו. הוא דיבר אך ורק על חטא. (לקֶשָבְּ) חטא הוא הדבר היחידי שאפשר לשמוע גם מהבְּרָהְמוֹ סָמָג' שלך. המסכן שאומר כל הזמן, 'אני משועבד, אני משועבד' יצליח רק להיות משועבד. מי שאומר יומם ולילה, 'אני חוטא, אני חוטא' יהפוך באמת לחוטא."

"אדם צריך שאמונתו באלוהים תהיה כל כך בוערת עד שהוא יוכל לומר: 'מה? חזרתי על שמו של אלוהים והחטא עדיין יכול לדבוק בי? איך אני יכול להמשיך ולהיות חוטא? איך אני יכול להמשיך ולהיות כבול?'"

"אם אדם חוזר על שמו של אלוהים, גופו, ההכרה שלו וכל השאר, מיטהרים. למה צריך לדבר רק על חטא גיהנום, ודברים שכאלה? תגידו רק פעם אחת, 'הו לורד, אין ספק שעשיתי דברים רעים, אבל אני לא אחזור עליהם'. ותאמינו בשמו של אלוהים."

על שרי ראמאקרישנה השתלט שכרון חושים של אהבה אלוהית והוא שר:

לו רק יכולתי למות כשאני חוזר על שמה של דורגה,

איך יכולה את אם כן, הו מבורכת הינך,

למנוע ממני את השיחרור,

מעורר רחמים ככל שאהיה?

אחר כך הוא אמר: ״אל האמא האלוהית שלי אני מתפלל רק לאהבה טהורה. אני מניח פרחים לרגלי הלוטוס שלה ומתפלל אליה: 'אמא, כאן מידותיך המוסריות, כאן המגונות. קחי את אלו ואת אלו והעניקי לי רק אהבה טהורה אליך. כאן הוא הידע שלך, כאן בערותך. קחי את זה ואת זה והעניקי לי רק אהבה טהורה אליך. כאן טוהרך, כאן

טומאתך. קחי את שניהם, אמא, והעניקי לי רק אהבה טהורה אליך. כאן הדְהַרְמָה שלך וכאן האַדְהַרְמָה. קחי את שניהם והעניקי לי רק אהבה טהורה אליך׳."

(אל מאמיני הבְּרָהְמוֹ המסורים) ״עכשיו הקשיבו לשיר של רָמְפְּרָסָד:

בואי, בואי ונצא לטיול, הו הכרה, אל קָאלִי, העץ הממלא משאלות,

ושם מתחתיו אלקט את ארבע פירות החיים.

משתי הרעיות, שוויון הנפש והחומרנות,

הביאי איתך את שוויון הנפש בלבד, בדרכך אל העץ,

ושאלי את בנה, כושר ההבחנה, על האמת.

מתי תלמדי לשכון, הו הכרה, במשכן האושר,

כשהנקיון והזוהמה נמצאים משני צידיך?

רק כשתמצאי את הדרך

להחזיק, תחת אותו הגג, את הרעיות האלו שבעות רצון,

אז תוכלי לראות את דמותה של אמא סְיָמָה, שאין דומה לה.

אגו ובורות, הוריך, יעלמו מעיניך מיד;

ואם האשליה תבקש לגרור אותך למחילתה,

האחזי בנחישות בעמוד הסבלנות.

קשרי אל עמוד האדישות, את עיזי המידות המגונות והמוסריות,

כשאת הורגת אותן בחרב הידע, אם הן יתמרדו!

עם ילדי החומרנות, מתחננת הרעיה הראשונה ממרחק גדול,

ואם הם לא יקשיבו, הטביעי אותם בים של חוכמה.

אומר רָמְפְּרָסָד: אם תעשי כפי שאני אומר,

את יכולה להגיש הסבר טוב, הו הכרה, למלך המוות,

ואני אהיה מרוצה ממך מאד ואקרא לך יקירתי.

״למה אדם לא יכול להבין את אלוהים בעולם הזה? המלך גָ׳נָקָא הגיע להבנה כזו. רָמְפְּרָסָד מתאר את העולם כ׳לא יותר מאשר מסגרת של אשליה׳. אבל אם אדם אוהב את רגליו המקודשות של אלוהים, הרי ש-

העולם הזה הוא היכל של שמחה;

כאן אני יכול לאכול, כאן לשתות ולהשתכר.

על כוחו של גָ׳נָקָא לא ניתן היה להתעלות;

מה הוא חָסַר מהעולם או מהרוח?

כשהוא אוחז באחד ובשני באותה המידה,

הוא שתה את חלבו מספל מלא עד גדותיו!

(כולם צוחקים).

״אבל אדם אינו יכול להיות פתאום המלך גָ׳נָקָא. גָ׳נָקָא תירגל בהתחלה סגפנות רבה במקום מבודד."

"אפילו אם מישהו חי בעולם, הוא חייב ללכת למקום מבודד מפעם לפעם. זה יהיה לעזר רב לאדם אם הוא מתרחק ממשפחתו, חי לבדו, ובוכה כדי להגיע לאלוהים, אפילו לשלושה ימים. אפילו אם הוא חושב על אלוהים יום אחד במקום מבודד, כשיש לו פנאי, גם זה יועיל לו. אנשים שופכים כד מלא דמעות על אישה וילדים. אבל מי בוכה לאלוהים? מפעם לפעם אדם חייב ללכת למקום מבודד ולתרגל משמעת רוחנית כדי להבין את אלוהים. כשהוא חי בעולם ומסתבך בחובותיו הרבות, מוצא השואף הרוחני מכשולים רבים בדרך לריכוז, בשלב הראשון של החיים הרוחניים. כשהעצים שבצידי השביל צעירים, חייבים לשים גדר סביבם, אחרת הבקר ידרוס אותם. הגדר נחוצה כשהעץ צעיר, אבל אפשר להסיר אותה כשהגזע עבה וחזק. אז העץ לא יפגע אפילו אם פיל ייקשר אליו."

״מחלת החומרנות היא כמחלת טיפוס המעיים. בחדרו של החולה בטיפוס המעים יש כד ענק של מים וכד ענק של מלפפונים חמוצים. אם אתה רוצה לרפא אותו ממחלתו, אתה צריך להוציא אותו מהחדר. האדם החומרני הוא כמו חולה הטיפוס. ההנאות השונות הן כד המים הענק, והתשוקה להנות מהן היא הצמא שלו. עצם המחשבה על המלפפונים החמוצים גורמת לפה להזיל ריר, אתה לא צריך לקרב אותם אליך. והוא מוקף בהם. חברתה של אישה היא החמוצים. לכן הטיפול הנחוץ הוא התבודדות."

"אדם יכול להיכנס לעולם אחרי שהשיג את כושר ההבחנה ואת שוויון הנפש. באוקינוס העולם קיימים שישה תנינים: תשוקה, כעס וכך הלאה. אבל אתה לא צריך לפחד מהתנינים אם אתה מורח את גופך בכורכום לפני שאתה נכנס למים. כושר ההבחנה ושוויון הנפש הם הכורכום. כושר ההבחנה הוא הידע מה אמיתי ומה כוזב. זוהי ההבנה שרק אלוהים הוא אמיתי והמהות האינסופית, וכל השאר הוא כוזב, בר חלוף, ארעי. ואתה חייב לטפח להיטות עמוקה כלפי אלוהים. אתה חייב להרגיש אהבה כלפיו ולהיות קשור אליו. הגוֹפִּיס מוְרינְדַוָן הרגישו את המשיכה של קרישנה. תנו לי לשיר לכם שיר:

הקשיבו! החליל השמיע קולו בעץ ההוא.

לשם אני מוכרחה לעוף, כי קרישנה ממתין על השביל.

אמרו לי, חברים, האם תבואו איתי או לא?

עבורכם קרישנה שלי הוא לא יותר מאשר שם ריק מתוכן;

עבורי הוא ייסורי ליבי.

אתם שומעים את צלילי חלילו רק באזניכם,

אבל, הו, אני שומעת אותם בנבכי נשמתי.

אני שומעת את חלילו קורא: ׳רַדְהָה, צאי החוצה!

בלעדיך החורשה חסרה את יופיה'.״

המאסטר שר את השיר עם דמעות בעיניו, ואמר לקֶשָבְּ ולמאמיני הבְּרָהְמוֹ האחרים: ״אם אתם מקבלים את רַדְהָה וקרישנה ואם לא, הסכימו בבקשה למשיכה שהם חשו אחד כלפי השני. נסו ליצור בליבכם את אותה הכמיהה לאלוהים. הכמיהה היא כל שאתם צריכים כדי להבין את אלוהים.״

השפל הגיע בהדרגה. ספינת-הקיטור האיצה לכיוון כלכותא. לאחר שעברה תחת גשר הָאוּרָה ניתן היה לראות את הגנים הבוטניים. הקפטן התבקש להמשיך עוד קצת במורד הנהר. הנוסעים היו מוקסמים מדבריו של המאסטר, ולמרביתם לא היה מושג לגבי השעה או כמה רחוק הם שטו.

קֶשָבְּ החל להגיש אורז תפוח ושבבי קוקוס. האורחים החזיקו זאת בכיסי בגדיהם והחלו עכשיו לאכול. כולם היו שמחים. אבל המאסטר הבחין שוִיגָ׳אִי וקֶשָבְּ היו מרוחקים מאד אחד מהשני, והוא השתוקק לפשר ביניהם.

(מאסטר לקֶשָבְּ): ״תקשיב. הנה וִיגָ׳אִי. הריב שלכם נראה כמו המאבק בין שִיוָה ורָאמָה. שִיוָה היה הגורו של רָאמָה. למרות שהם נאבקו אחד בשני, הם הגיעו עד מהרה לפשרה. אבל עוויות הפנים של השדים, תלמידיו של שִיוָה, ומלמוליהם של הקופים, תלמידיו של רָאמָה, לא הגיעו לקיצם. (צחוק רם). ריבים שכאלו מתרחשים אפילו בין קרובים ובני משפחה. האם רָאמָה לא נלחם בבניו שלו, לָאבָה וקוּשָה? ושוב, שמתם לב בודאי איך לאמא ובת, החיות ביחד יש את אותה הסתכלות רוחנית לגבי הסוף, התבוננו איך הן צמות ביום שלישי, בהתאם לדת, אך כל אחת מהן מסיבותיה שלה - כאילו אושרה של האמא שונה מאושרה של הבת. אך מה שמועיל לאחת מועיל גם לשניה. ובצורה דומה, אתה חי בחֶבְרָה דתית, ווִיגָ׳אִי חושב שגם הוא מוכרח לעשות כך. (צחוק). אבל אני חושב שהכל נחוץ. כששרי קרישנה, שהוא עצמו התגלמות של אלוהים, שיחק עם הגוֹפִּיס בוְרינְדַוָן, הופיעו גָ׳טִילָה וקוּטִילָה והפריעו למשחק. אתה תשאל בודאי, למה. התשובה היא שהמשחק אינו מתפתח ללא עושי הצרות. (כולם צוחקים). זה לא כיף בלי גָ׳טִילָה וקוּטִילָה." (צחוק אדיר).

״רָמָנוּגָ׳ה תמך בתורת האי-דואליזים המוגבל. אבל הגורו שלו היה אי-דואליסט טהור. הם לא הסכימו אחד עם השני, וכל אחד מהם הפריך את טיעוניו של השני. זה קורה תמיד. ועדיין, עבור המורה התלמיד הוא התלמיד שלו."

כולם שמחו בחברתו של המאסטר ולמשמע דבריו.

מאסטר (לקֶשָבְּ): ״אתה לא בוחן את אופיים של האנשים לפני שאתה הופך אותם לתלמידיך, ולכן הם עוזבים אותך."

״כל האנשים דומים, אתה יכול להיות בטוח בכך, אבל יש להם אופי שונה. לחלקם יש עודף סָטְוָה, לאחרים עודף רָגַ׳ס ולאחרים עודף טָמַס. בודאי שמתם לב שהעוגות הנקראות פּוּלִי נראות אותו הדבר. אבל המילוי שלהן שונה מאד. חלק מהן מכילות חלב משומר, חלקן שבבים של קוקוס, ואחרות מכילות רק ממרח של קָלָאִי מבושל." (כולם צוחקים).

״אתם מכירים את ההתיחסות שלי? בשבילי, אני אוכל, שותה וחי בשמחה. את השאר יודעת האמא האלוהית. למען האמת, יש שלוש מילים שמכאיבות לי: ׳גורו׳, ׳מאסטר׳ ו׳אבא׳."

״קיים רק גורו אחד, והוא סָטְצִ׳יטְאָנַנְדָה. רק הוא המורה. היחס שלי כלפי אלוהים הוא כמו של ילד כלפי אימו. אדם יכול למצוא מליוני גורואים אנושיים. כולם רוצים להיות מורים. אבל מי רוצה להיות תלמיד?"

המשך הפרק בספר המלא