זקן ספוג דם

לכל מי שמשעמם לו באוזניים: מומלץ לקריאה עם פסקול זה ברקע: לחץ כאן

1
 
הוא רואה אף בולבוסי, בוהק ונקבובי כקליפת תפוז. פה צעיר להפליא בין סנטר ללחיים חרושות קמטים דקיקים, עור קצת רופס. זקָן מטופח. אוזניים גדולות ותנוכים גדולים עוד יותר, הנראים מתוחים מפאת משקלם. קשתיות שצבען כצבע קפה מימי בעיניים חושניות ונינוחות. שלושה חריצים עמוקים לרוחב המצח, מקבילים ושווי מרחק זה מזה. שיניים צהובות. שיער בלונדיני עבות הנשבר בגל בודד בקצה הקודקוד וגולש עד בסיס העורף. עיניו משוטטות בכל רביעֵי הפרצוף ההוא במרווח של נשימה, והוא יכול להישבע שמעולם לא ראה את האיש הזה, אך הוא יודע שהאיש הוא אביו, משום שאין איש מלבדו בבית החווה הזה שבווִיאַָמָאוּ, ומכיוון שלימינו של היושב בכורסה רובצת בראש זקוף הכלבה הכחלחלה המלווה אותו זה שנים רבות.
מה זה הפרצוף הזה?
האב רק מבליע חיוך, זאת בדיחה ישנה, והוא עונה כהרגלו.
הפרצוף היחיד שיש לי.
כעת הוא בוחן את בגדיו. הוא מביט במכנסיים המחויטים באפור כהה ובחולצה הכחולה ששרווליה הארוכים מופשלים עד המרפק, בכתמי הזיעה בבתי השחי ומעל הבטן העגולה, בסנדלים שנראים כאילו נאלץ לנעול אותם, כאילו רק בגלל החום לא נעל נעלי עור, וגם בבקבוק הקוניאק הצרפתי ובאקדח, המונחים על השולחן הקטן לצד הכורסה המתכווננת.
שב כאן, אומר האב, ומהנהן בראשו אל ספה דו-מושבית לבנה, חיקוי עור.
הזמן הוא תחילת חודש פברואר, ולמרות מה שמורה המדחום, התחושה היא שבפּוֹרטוֹ אֶָלֶגרֶה והסביבה יש יותר מארבעים מעלות חום. כשהגיע ראה ששני עצי האִיפֶּה הניצבים כזקיפים בחזית הבית עמוסי עלווה ומתייסרים באוויר העומד. באביב, בביקורו האחרון, רטטו צמרותיהם, המכוסות פרחים סגולים וצהובים, ברוח הקרה. כבר מהמכונית, כשחלף על פני הגפן הצומחת לשמאלו של הבית, הבחין בהמון אשכולות ענבים זעירים. אפשר היה לדמיין איך הם נוטפים סוכר אחרי חודשים של בצורת וחום. המקום לא השתנה כלל בזמן הקצר שחלף מאז. הוא לעולם אינו משתנה. מלבן שטוח שעשב פרא השתלט עליו בצד כביש אדמה כבוש, מגרש כדורגל קטן שמעולם לא שיחקו בו ונזנח לאנחות, נביחותיו המעצבנות של הכלב השני ברחוב, דלת הבית הפתוחה לרווחה.
איפה המשאית?
מכרתי.
מה זה האקדח על השולחן?
אקדח.
מה זה האקדח על השולחן?
נביחותיו של בַּגרִי מלוות את טרטור האופנוע שחולף בכביש, נביחות צרודות כצעקותיו של מעשן כרוני. האב מקמט את מצחו. הוא לא סובל את הכלב המעורב, החצוף והקולני הזה, ומחזיק בו רק בגלל תחושת האחריות. אדם יכול לעזוב בן, אח, אבא, וכמובן אישה, יש מקרים שמצדיקים את זה, אבל אין לאדם זכות לעזוב כלב אחרי שדאג לו זמן מסוים, כך אמר לו פעם, כשעוד היה ילד והמשפחה המאוחדת התגוררה בבית באִיפָּנֵמָה, היכן שעברו חצי תריסר כלבים. כלבים מוותרים לתמיד על חלק מהטבע שלהם כדי לחיות עם בני האדם, ולעולם אינם יכולים להשיבו לעצמם בשלמותו. כלב נאמן הוא חיה נכה. זה הסכם שאי אפשר להפר. הכלב יכול להפר אותו, אף כי זה נדיר. אבל לאדם אין זכות, אמר האב. לכן יש לסבול את השיעול היבש של בגרי. וזה מה שעשו שניהם עכשיו, האב ובֵּטָה, כלבת הרועים האוסטרלית הזקנה שרבצה לצדו. כלבה מרשימה באמת, נבונה ודרוכה, חזקה ומוצקה כחזיר בר.
איך החיים, בן?
ומה עם האקדח הזה?
אתה נראה עייף.
אני קצת עייף, כן. אני מאמן מישהו ל"איש הברזל". רופא. הוא טוב. שחיין מעולה, מסתדר עם השאר. האופניים שלו שוקלים שבעה קילו כולל צמיגים, זוג כזה עולה איזה חמישה-עשר אלף דולר. הוא רוצה להתחרות בשנה הבאה ולהגיע לתוצאה טובה לקראת אליפות העולם שתהיה פה, תוך שלוש שנים מקסימום. הוא יצליח. רק שהוא נודניק חסר תקנה, ואני צריך לסבול אותו. אני בקושי ישן אבל זה משתלם, הוא משלם טוב. אני ממשיך ללמד בבריכה. סוף-סוף הצלחתי לתקן את הגרוטאה שלי. היא מאופסת. הוצאתי שתי אלפיות. ובחודש שעבר הייתי בים, ביליתי שבוע בפָרוֹל עם אנטוניה. הג'ינג'ית ההיא. אה, לא יצא לך להכיר אותה. מאוחר מדי, רבנו שם. נראה לי שזה הכול, אבא. השאר כמו תמיד. למה יש כאן אקדח?
איך היתה הג'ינג'ית ההיא? ממני ירשת את הטעם.
אבא.
עוד רגע אני אגיד לך למה יש אקדח על השולחן, בסדר? נו באמת, לא רואים שקודם מתחשק לי קצת לדבר?
טוב.
לעזאזל.
טוב, סליחה.
רוצה בירה?
רק אם גם אתה שותה.
אני אשתה.
האב מחלץ את גופו מהכורסה הרכה במאמץ מסוים. בשנים האחרונות זרועותיו וצווארו סמוקים תמיד, ועורו דמוי עור תרנגולת. כשהוא ואחיו הבכור היו נערים הוא ניסה את מזלו בכדורגל, ועד גיל ארבעים ומשהו פקד מועדוני כושר בתקופות שונות. אבל מאז, כאילו במקביל לעניין הגובר של בנו הצעיר בענפי ספורט שונים, נעשה ליושב בית מושבע. כל חייו זלל כמו חזיר, עישן סיגריות וסיגרים מגיל שש-עשרה ואהב קוקאין וסמי הזיה, כך שעכשיו כבר התקשה להניע את עצמותיו. בדרכו למטבח הוא חולף לאורך קיר המסדרון שעליו תלויים כתריסר פרסים, תעודות הוקרה ממוסגרות ולוחות מתכת מלוטשים הנושאים תאריכים שרובם משנות השמונים, שיא הקריירה שלו כעורך בעיתון. בפינה אחרת בסלון, על מכסה המהגוני של מזנון הזכוכית, עומד זוג גביעים נוסף. בֵּטָה חוצה את הסלון בעקבותיו בדרך אל המקרר. הכלבה נראית זקנה בדיוק כמו בעליה, טוטם שהפיחו בו חיים, ההולך בעקבות אדוניו בצעדים חרישיים ומרחפים. התנהלותו הכבדה של האב בנתיב המזכרות מימי התהילה המקצועית הרחוקה, כשהחיה הנאמנה בעקבותיו, וחוסר התוחלת שבאחר הצהריים של יום ראשון מעוררים בו תחושה שעל אף זרותה היא מוכרת. תחושה שלעתים נלווית לדמותו של אדם טרוד המנסה לקבל החלטה או לפתור בעיה קטנה כאילו בכך תלוי מגדל הקלפים של משמעות החיים. הוא רואה את אביו, בקצה גבול יכולתו, חי חיים קרובים, באופן מסוכן, להרמת ידיים. דלת המקרר נפתחת באנחת יניקה, זכוכית נוקשת, ותוך שניות הוא והכלבה חוזרים, קלילים בשובם יותר מבלכתם.
פָרוֹל דֶה סַנטָה מַרטָה. זה ליד לָגוּנָה, נכון?
כן.
הם מסובבים את הפקקים של בקבוקי הבירה, הגז בורח מפי הבקבוק בלחישות בוז. הם משיקים בקבוק בבקבוק בלי סיבה מיוחדת.
אני מצטער שלא ביקרתי יותר בחופים של סנטה קטרינה. בשנות השבעים כולם נסעו לשם. אמא שלך נסעה לפני שהכרנו. התחלתי לקחת אותה לדרום, לאורוגוואי ולמקומות כאלה. החופים האלה קצת העיקו עלי. אבא שלי מת באזור לגונה, אימבּיטוּבָּה. בגָרוּפָּבָּה.
עוברים כמה רגעים עד שהוא מבין שמדובר בסבו, שמת לפני שהוא נולד.
סבא? תמיד אמרת שאתה לא יודע איך הוא מת.
אני אמרתי?
כמה פעמים. אמרת שאין לך מושג איך ואיפה הוא מת.
הממ. יכול להיות. אני חושב שבאמת אמרתי את זה.
זה לא נכון?
האב מהרהר לפני שהוא עונה. לא נראה שהוא רוצה להרוויח זמן, הוא באמת חושב, חופר בזיכרון, או אולי רק בורר את המילים.
לא. זה לא נכון. אני יודע איפה הוא מת, ופחות או יותר איך. זה היה בגָרוּפָּבָּה. לכן אף פעם לא ששתי לבקר באזור ההוא.
מתי?
זה היה ב-69'. הוא עזב את חוות טָקוּאָָרָה ב... 66'. לגרופבה הוא הגיע אולי שנה אחר כך, וחי שם שנתיים בערך עד שהרגו אותו.
הוא פולט צחקוק קצר מנחיריו ומזוויות פיו. אביו מביט בו ומחייך.
אבא, בחייך. מה זאת אומרת, הרגו את סבא?
ידעת שיש לך חיוך בדיוק כמו לסבא שלך?
לא. אני לא יודע איזה חיוך היה לו. וגם לא איזה חיוך יש לי. אני שוכח.
אביו טוען שלא רק בחיוך הוא דומה לסבא, אלא גם בפרטים רבים בהופעה החיצונית ובהתנהגות. לסבא היה אותו אף, רק צר יותר. היה לו פרצוף קצת רחב ועיניים קצת שקועות בגולגולת. אותו צבע עור. הוא אומר שהדם האינדיאני של הסב דילג על הבן שלו ונחת אצל הנכד. אתה יכול להיות בטוח שההופעה הספורטיבית שלך באה לך מסבא, אומר האב. הוא היה גבוה ממך, בערך מטר ושמונים. בתקופה ההיא אף אחד לא עשה ספורט כמו שאתה עושה, אבל איך שהוא חטב עצים, אילף סוסים, ניכש עשבים, הוא היה משאיר מאחור את כל הטריאתלטים של היום. גם אני חייתי ככה עד גיל עשרים, אל תחשוב שאני לא יודע על מה אני מדבר. כשהייתי צעיר עבדתי בשדה עם אבא שלי והתפעלתי מהכוח שלו. פעם אחת יצאנו לחפש כבשה שהלכה לאיבוד ומצאנו אותה חולה ליד הגדר, כמעט בצד של השכן. משהו כמו שלושה קילומטרים מהבית. אני כבר התחלתי לחשוב איך נביא משאית עד לשם ונעמיס אותה, כבר תיארתי לעצמי שאבא ישלח אותי עם הסוס, אבל הוא העלה את הבהמה על הכתפיים, כאילו היא מחבקת אותו, והתחיל ללכת. כבשה כזאת שוקלת בערך ארבעים-חמישים קילו, ואתה זוכר את האזור שגרנו בו, רק גבעות, אדמה והרבה אבנים. הייתי אז בערך בן שבע-עשרה וביקשתי לסחוב אותה קצת. רציתי לעזור, אבל אבא אמר לא, עכשיו שהיא כבר במקום, להוריד ולהעלות אותה רק יעייף אותי עוד יותר. בוא נמשיך, מה שחשוב זה להמשיך ללכת. ברור שיותר מדקה או שתיים לא הייתי מחזיק מעמד עם הבהמה על הכתפיים. אף פעם לא הייתי שחיף, אבל אתה והוא נוצרתם מחומר אחר. גם באופי אתם דומים. גם סבא שלך היה שקט כזה, כמוך. טיפוס שתקן, עם משמעת עצמית. הוא לא היה מקשקש סתם. הוא דיבר רק כשהיה צריך, והיה מתעצבן על מי שמדבר יותר מדי. אבל כאן נגמר הדמיון ביניכם. אתה בחור עדין, משכיל. לסבא שלך היה פתיל קצר. זקן שחצן. יצא לו שם של אחד ששולף סכין על כל שטות. היה הולך למסיבה ומתחיל לריב. ועד היום אין לי מושג איך הוא הצליח להסתבך, כי הוא בקושי שתה, בכלל לא עישן, לא שיחק ולא התעסק עם נשים. סבתא שלך כמעט תמיד היתה יוצאת איתו לבילויים, ומה שמוזר, נראה שהצד האלים הזה שלו לא הפריע לה. היא אהבה לשמוע אותו מנגן. הוא היה גיטריסט יוצא דופן. פעם היא אמרה לי שהוא כזה כי יש לו נפש של אמן אבל הוא בחר חיים שלא מתאימים לו. היא אמרה שבעצם הוא היה צריך להסתובב בעולם, לנגן ולהוציא החוצה את כל הרגשות הפילוסופיים שלו - אני זוכר בדיוק את המילים שלה - במקום להיות חקלאי ולהתחתן איתה, אבל הוא פספס את הכיוון שלו בחיים כבר בגיל צעיר מאוד, ואחר כך כבר היה מאוחר מדי בגלל שהיו לו עקרונות נוקשים כל כך, ואם הוא היה מתחרט הוא היה מרגיש שהוא בוגד בהם. ככה היא הסבירה את הפתיל הקצר שלו, ולי זה נשמע הגיוני, אפילו שבעצם לא הכרתי את אבא מספיק טוב כדי להיות בטוח. אני רק יודע שהוא חילק סטירות וחבטות בלי חשבון.
הוא הרג מישהו?
לא שידוע לי. רק לעתים נדירות שליפת סכין נגמרה בדקירה. אני חושב שהוא עשה את זה בשביל הרושם. גם לא זכור לי שהיה חוזר הביתה פצוע. חוץ מהפעם שהוא חטף כדור.
כדור.
הוא חטף כדור ביד. כבר סיפרתי לך פעם.
כן. הוא איבד את האצבעות, נכון.
באחת המריבות האלה הוא התנפל על מישהו וההוא ירה כדי להבהיל אותו, ושרט לאבא את האצבעות. הוא איבד חתיכה משתי אצבעות, מהזרת ומהקמיצה. ביד שמאל, היד של האִצבוע. לא עברו כמה שבועות והוא שוב הרים את הגיטרה ומהר מאוד חזר לנגן כמו קודם, אפילו יותר טוב. היו כאלה שאמרו שהנגינה שלו השתפרה. אני לא יודע. הוא פיתח מין אצבוע משוגע כדי לנגן את המִילוֹנגָס ושירי הגָאוּשוֹס* שלו. אני חושב ששתי האצבעות האלה לא כל כך משמעותיות. לא יודע. בכל מקרה בשבילו הן לא היו משמעותיות. מה שבאמת חיסל אותו זה הצפקת שהרגה את סבתא שלך. אני הייתי בן שמונה-עשרה. מאז החיים לא חזרו לקדמותם, לא בשבילי ולא בשבילו.
[* שירי בוקרים. גאושו הוא גם כינוי לתושבי מדינת ריו גרַנדֶה דו סול שבדרום ברזיל. (כל הערות השוליים הממוספרות הן של המתרגמת. הערות השוליים שבמקור מסומנות בכוכביות (ההערה לגבי הערות שוליים תייחסת למהדורה המודפסת בלבד.) )]
האב עוצר ולוגם מהבירה.
עזבתם את החווה אחרי שסבתא מתה?
לא. המשכנו לגור שם עוד כמה זמן. שנתיים בערך. אבל הכול התחיל להשתנות. סבא שלך היה קשור מאוד לסבתא שלך. הוא היה הגבר הכי נאמן שפגשתי בחיים. אלא אם כן הוא הסתיר דברים... אבל לא יכול להיות, לא באזור ההוא, בעיר הפצפונת שכולם שם ידעו הכול על כולם. נשים התאהבו בסבא שלך. גבר ענק, לא פוחד משום דבר, גיטריסט. אני יודע, כי הלכתי למסיבות וראיתי איך רווקות ונשואות נמרחות עליו. גם אמא היתה מדברת על זה עם החברות שלה. הוא היה יכול להיות המאהב הכי גדול בסביבה, אבל הוא היה נאמן בטירוף. הוא היה מוקף בגרמניות שרק רצו לתת, נשים נשואות והרפתקניות. אני בעצמי ביליתי. ואבא היה מקלל אותי. הוא היה אומר שאני כמו חזיר שמתבוסס בבוץ. ראית פעם חזיר בבוץ? ככה נראה אושר. אבל בגישה המוסרית של סבא שלך היה עיקרון בסיסי, כמעט מטורף, שגבר צריך למצוא אישה שתאהב אותו ולדאוג לה כל החיים שלו. רבנו הרבה בגלל זה. כשאמא שלי היתה בחיים אפילו הערכתי אותו בגלל זה, אבל אחרי שהיא מתה הוא המשיך לטפח תחושת נאמנות קצת אבסורדית, שכבר לא היתה לה מטרה. זה לא בדיוק אֵבֶל. מהר מאוד הוא חזר למסיבות, לעשות על האש, לנגן בגיטרה וללכת מכות. הוא גם התחיל לשתות יותר. נשים נמשכו אליו כמו זבובים לבשר, ובהדרגה הוא נכנע לאחת, לעוד אחת, אבל באופן כללי הוא שמר על פרישות מסתורית. היה שם משהו שאף פעם לא הבנתי ואף פעם לא אבין. והתחלנו להתרחק זה מזה. לא מהסיבה הזאת, כמובן, אפילו שהיו לנו חילוקי דעות לגבי נשים ואיך להתנהג איתן. אבל התחלנו לריב.
ואז הגעת לפורטו אלגרה?
כן. הגעתי ב-65'. קצת אחרי שהייתי בן עשרים.
אבל למה רבתם? ספר.
טוב... אני לא יודע איך להסביר את זה בדיוק. אבל הנושא העיקרי היה שהוא חשב שאני נווד רודף נשים. שאין לי שום עניין בחיים ועוד פחות בחווה, בעבודה או בערכי מוסר או דת מכל סוג שהוא. והוא בהחלט צדק, אפילו שהוא ראה את זה בצורה קצת מוגזמת. אני חושב שברגע מסוים פשוט נשבר לו וכבר לא היתה לו סבלנות לחנך אותי. לא הייתי כזה מקרה אבוד, אבל סבא שלך... נו, טוב. הגיע היום שנחשפתי לפתיל הקצר המפורסם שלו. והתוצאה היתה שהוא שלח אותי לפורטו אלגרה.
הוא הרביץ לך?
האב לא עונה.
טוב. נעזוב את זה.
בוא נאמר שהחלפנו כמה מהלומות. אה, מה זה כבר משנה. בשלב הזה של המשחק כל זה כבר לא משנה. כן, הוא החטיף לי. בלי פרטים. ולמחרת הוא התנצל והודיע שהוא שולח אותי לפורטו אלגרה וששם יהיה לי טוב יותר. הכרתי את העיר מביקורים קודמים וישר ידעתי שהוא צודק. מהיום הראשון שלי כאן הרגשתי נהדר. לקחתי קורס. תוך שנה וחצי פתחתי משרד שרטוט באָזֶניָה. אחרי שלוש שנים כבר הרווחתי לא רע מפרסומות שעשיתי לבולמי זעזועים, לעוגיות, למגרשים לבנייה. לא ידעתי שהחיים יכולים להיות טובים כל כך.
הוא צוחק.
כן. תענוג. ת-ע-נוג! משם אפשר רק לרדת.
טוב. אבל הרגו את סבא.
נכון. מכאן הסיפור קצת מתערפל, וחלק גדול נודע לי ממקור שני. אני לא יודע מה קרה בדיוק, אולי לא היה שום דבר מסוים שהוביל לזה, אבל בערך שנה אחרי שהגעתי לעיר סבא עזב את החווה. זה נודע לי רק כשקיבלתי שיחת טלפון ממנו. שיחה מחוץ לארץ. הוא היה בארגנטינה. באיזה חור נידח שאני לא זוכר מה השם שלו. לדבריו הוא תכנן לנסוע קצת, אבל בסוף השיחה הוא נתן לי איכשהו להבין שהוא נסע לתמיד, שהוא ייצור קשר מדי פעם ושאין לי מה לדאוג. לא דאגתי. לא מאוד. אני זוכר שחשבתי שאם הוא יתפגר באיזה חור מדקירת סכין כמו הגיבור של בורחס בסיפור "הדרום", זה יהיה ממש מתאים. טרגי אבל מתאים. נו, טוב. גם חשבתי שבטח יש אישה שמעורבת בסיפור הזה, זאת אומרת, היה סיכוי של תשעים ותשעה אחוז, תמיד יש אישה מאחורי הדברים האלה, ואם היתה אז טוב שכך. ובשנה שאחרי זה הוא התקשר רק שלוש פעמים, אם אני זוכר נכון. שלושתן מברזיל. פעם אחת מאורוגוואינה. הפעם השנייה היתה מעיר קטנטונת איפשהו בפָּרָנָה. ואז הוא נעלם לחצי שנה בערך, וכשהתקשר שוב הוא היה בעיירת דייגים בשם גרופבה, בסנטה קטרינה. אני לא זוכר מה נאמר בדיוק באותה שיחה, אבל אני זוכר שהיתה לי תחושה שמשהו אצלו השתנה. מין נימה נערית בקול, רמיזות לנושאים שלא ממש הבנתי. הוא תיאר לי את המקום בצורה מבולבלת. אני זוכר רק פרט אחד, שהוא הזכיר משהו שקשור לדלעות ולכרישים. חשבתי שהזקן איבד את שפיות דעתו, או אולי עוד יותר מוזר, שהוא הצטרף לקבוצה של היפים ועישן משהו שסובב לו את הראש. אבל הוא אמר שהוא ראה דייגים צדים כרישים בעזרת דלעת מבושלת שזרקו לים. הכרישים אכלו את הדלעת והזבל הזה תסס ומילא את הקיבה שלהם עד שהתפוצצו. ואני אמרתי אהה, טוב אבא, יופי, תשמור על עצמך, והוא אמר שלום וניתק.
לעזאזל.
ויותר הוא לא התקשר. ואני התחלתי לדאוג. אחרי כמה חודשים שלא שמעתי ממנו, עליתי בסוף שבוע אחד על הסוזוקי חמישים סמ"ק שהיה לי אז ונסעתי לגרופבה. שמונה שעות נסיעה נגד הרוח בכביש 101. אנחנו מדברים על שנת 1967. הכניסה לגרופבה היתה אחרי עשרים קילומטר נסיעה על דרך עפר ובקטעים מסוימים רק חול. בדרך ראית כמה בקתות של איכרים, גבעות ושדות, זה הכול. אם בכלל פגשת אנשים, הם הלכו יחפים, ועל כל אופנוע או משאית כפרית שעברו שם היו חמש עגלות רתומות לשור. לא נראה שחיו בעיירה יותר מאלף תושבים, וכשהגעת לחוף לא נראו סימני ציוויליזציה חוץ מכנסייה לבנה מבהיקה על צלע הגבעה, מחסני דייגים וסירות. הבתים התרכזו סביב מבנים ומחסנים של תעשיית ציד הלווייתנים, ואפילו שלא ראיתי כלום, עדיין צדו אותם שם. באותו זמן התחילו לרצף באבן את הרחובות הראשונים של כפר הדייגים וכמעט גמרו לבנות את הכיכר החדשה. בקתות וחוות קטנות היו מפוזרות מסביב, ואחרי ששאלתי, מצאתי באחת החוות האלה את סבא שלך. אה, גָאוּדֶריו,* אמר לי אחד המקומיים. אז חיפשתי את גאודריו ומצאתי שסבא שלך התמקם במין מיניאטורה של החווה המשפחתית הישנה, בערך חמש מאות מטר משפת הים. היה לו סוס זקן, כמה תרנגולות וגן ירק שתפס את רוב השטח. הוא הרוויח קצת כסף מעבודות שעשה בשביל השכנים והתיידד עם הדייגים. הוא גם אסף עלים של דקל בּוּטיה שעושים מהם מזרנים. הוא היה מייבש את העלים בשמש ומוכר אותם. עד שמצא לו בית הוא ישן במחסנים. לא הצלחתי לדמיין את אבא שלי ישן בערסל, ועוד פחות מזה במחסן דייגים עם הרעש של הגלים. אבל כל זה לא התקרב לדיג תת-מימי. המקומיים צללו מהסלעים ודגו דגי דקר, תמנונים, ואני לא יודע מה עוד. כבר באותה תקופה הגיעו לשם אנשים כדי לדוג, אפילו מריו דה ז'ניירו ומסאו פאולו. וסבא שלך סיפר שיום אחד הוא יצא בסירה עם אחת הקבוצות. השאילו לו משקפת עם צינור כזה, שנורקל, וסנפירים וצלצל והוא צלל ולא עלה יותר. אחד מסאו פאולו נבהל וקפץ להביא את הטובע ומצא אותו למטה בין הסלעים, בדיוק כשעמד לזרוק צלצל על דקר בגודל של עגל. ואז גילו שגאודריו הוא אלוף בעצירת הנשימה. הוא ידע לשחות, נאבק בנהר סוער בלי בעיה, אבל אף אחד לא ידע איזה ריאות יש לו. היית צריך לראות את סבא שלך באותן שנים. ב-67' הוא היה בערך בן ארבעים וחמש או ארבעים ושש או ארבעים ושבע, לא זוכר בדיוק, אבל משהו כזה, והוא היה בכושר שאי אפשר להאמין. הוא אף פעם לא עישן, היה עושה פרצוף נגעל כשהוא ראה סיגריה, והיה בריא כמו סוס. הוא תמיד היה חזק, אבל הוא רזָה, ולמרות סימני הגיל, הקמטים, השיער הדליל שהאפיר, עקבות העבודה בשדה, די היה בצחצוח קטן והוא נהיה אתלט מחושל. היה לו חזה מוצק ורחב. כמה שבועות לפני שהגעתי מת צוללן אחד שהיה בערך בן גילו, איש צבא מסנטה קטרינה, נדמה לי. הוא ניסה להשוות את הזמן שלו לזמן של אבא ומת מתסחיף בריאות. אולי אני טועה כי את הסיפור הזה שמעתי מזמן, אבל מדובר בשהייה של ארבע או חמש דקות מתחת למים.
[* כינוי מזלזל לאדם החי מעבודות מזדמנות.]
ולמה הרגו אותו?
תירגע, חבוב. אני כבר מגיע לזה. רציתי לתת לך את הרקע. לא סיפור טוב? ועוד איך טוב. היית צריך לראות אותו באותם ימים. לא כל יום רואים מישהו יוצא ממקום אחד, צונח למקום אחר שונה לגמרי ומתאקלם בצורה כזאת.
לא היתה לך תמונה של סבא? פעם הראית לי.
הממ. לא יודע אם עוד יש לי. יש? יש. נזכרתי איפה היא. רוצה לראות?
בטח רוצה. אני לא זוכר את הפנים שלו, כמובן. אני אשמח להביט בתמונה בזמן שאתה ממשיך לספר.
האב קם, בקבוק הבירה בידו, נכנס לחדר וחוזר אחרי כמה שניות עם תצלום ישן במסגרת משוננת. בתמונה בשחור-לבן נראה איש מזוקן יושב על ספסל מכוסה בפרוות כבש, לצד שולחן מטבח, כשידו האוחזת בכלי מאטֶה עושה דרכה אל פיו. הוא מביט אל העדשה כמעט מזווית העין, ונראה לא מרוצה שמצלמים אותו. הוא נועל מגפי עור, ולגופו מכנסי בוקרים רחבים וחולצת צמר משובצת. על הקיר תלוי לוח שנה של סופרמרקט שבו תמונה של פסגת הר פָּאוּ דֶה אָסוּקַָר בריו דה ז'ניירו, והאור בוקע מלמעלה, מחלונות הפתוחים קמעה כלפי חוץ. על גב התמונה לא כתוב דבר.
הוא קם והולך לשירותים. הוא משווה את הפרצוף שבתמונה לפרצוף שבמראה וצמרמורת עוברת בגופו. מהאף ולמעלה, הפרצוף שבתצלום הוא העתק שחום יותר ומעט זקן יותר של הפרצוף שבמראה. ההבדל היחיד הראוי לציון הוא זקנו של הסב. אך למרות הזקָן התחושה היא שהוא מסתכל על תמונה שלו עצמו.
אני רוצה לשמור את התמונה, הוא אומר לאחר שהתיישב שוב בכורסה.
האב מהנהן בהסכמה.
ביקרתי את סבא שלך בגרופבה עוד פעם אחת, וזו היתה הפעם האחרונה. זה היה ביוני, בימי הקֶרמֶס, מין חגיגה ענקית שהם מארגנים שם. מופעי מוזיקה וריקודים, כולם אוכלים דגים עד שהם מתפוצצים. ערב אחד עלה לבמה זמר מאורוגוואינה, בחור בן עשרים וחמש בערך, וסבא שלך ישר עיקם את האף. הוא אמר שהוא מכיר את הטיפוס הזה, שהוא ראה אותו מנגן באזור הגבול ושהוא זבל. אני זוכר שבעיני הוא דווקא מצא חן. הוא פרט על המיתרים בכוח, נראה רציני ומעמיק כשניגן, והשחיל בדיחות מתוכננות בין הקטעים המוזיקליים. אבא חשב שהוא ליצן, שיש לו הרבה טכניקה אבל מעט מאוד רגש. זה היה יכול להיות סוף הסיפור, אבל אחרי ההופעה, כשהזמר הלך לאחד האוהלים לשתות יין חם, מישהו חשב שיהיה רעיון מוצלח להפגיש בין השניים, כי שניהם היו בבגדי גָאוּשוֹס. הוא משך את הזמר עד לאבא והשניים מיד התחילו לריב. אחר כך נודע לי שהסכסוך ביניהם לא היה רק על איכות המוזיקה, אבל מתוך התחשבות בבחור הנלהב שהפגיש ביניהם, בהתחלה הם העמידו פנים שהם לא מכירים. אבל הטיפוס הזה עשה שטות ושאל את אבא בלי הקדמות אם הוא אוהב את המוזיקה שלו, ואבא היה אחד כזה שאם שואלים אותו הוא עונה. הזמר רתח כששמע את התשובה הכנה. השניים התחילו להתווכח ואבא אמר לטיפוס שיסובב את הראש הצדה כי הוא מסריח מהפה כמו תחת של שועל מת. כמה אנשים שמעו אותו וצחקו. האינדיאני מאורוגוואינה התחמם כמובן, ודי מהר אבא שלף סכין. הזמר יצא מהאוהל והוויכוח נגמר, אבל אני זוכר את התגובות של הקהל שהתאסף מסביב. זאת לא היתה רק סקרנות בגלל המריבה, הם הסתכלו על סבא שלך מהצד, התלחשו והניעו את הראש. שמתי לב שמאז הביקור הראשון שלי במקום יצא לו שם רע. אני מתכוון לומר שאף אחד לא רוצה בסביבה גאושו שתוי ששולף סכין בגלל כל שטות שאומרים. אמרתי לו להפסיק עם זה, אבל אצל סבא שלך זה היה דבר שקורה בלי מחשבה, הוא לא היה מודע לטמטום שלו. האנשים כאן מפחדים ממך, אמרתי לו, זה לא טוב, אתה תסתבך. נסעתי משם והמון זמן לא שמעתי ממנו. באותה תקופה הייתי די מרותק לפורטו אלגרה, עבדתי הרבה, ובדיוק אז התחלתי לצאת עם אמא שלך, יצאנו ארבע שנים והיא עזבה אותי שלוש פעמים לפני שהתחתנו. בכל מקרה, המון זמן לא ביקרתי את אבא ואחרי הרבה חודשים התקשר אלי רב פקד אחד ממשטרת לגונה ואמר שרצחו אותו. היה נשף יום ראשון באחד האולמות שם, מסוג האירועים שכל העיר הולכת אליהם. בשיא החגיגה היתה הפסקת חשמל. דקה אחר כך, כשהאור חזר, ראו גאושו שוכב באמצע האולם בשלולית של דם. הוא נדקר בעשרות מקומות. כולם הרגו אותו, או אף אחד לא הרג אותו, אפשר לומר. העיר הרגה אותו. זה מה שאמר לי הרב פקד. כולם היו שם, משפחות שלמות, סביר להניח שאפילו הכומר הגיע. כיבו את האור, אף אחד לא ראה כלום. הם לא פחדו מסבא שלך. הם שנאו אותו.
הם לוגמים מהבירה. האב מרוקן את הבקבוק ומביט בבנו בחצי חיוך.
רק שאני לא מאמין לסיפור הזה.
אה, למה לא?
כי לא היתה גופה.
אבל זה לא הוא ששכב שם עם הדקירות?
זה מה שסיפרו לי. אף פעם לא ראיתי את הגופה. כשהרב פקד התקשר הכול כבר היה פחות או יותר סגור. הם אמרו שעברו שבועות עד שהצליחו לאתר אותי. ביררו עליו מטָקוּאָָרָה, מישהו בגרופבה ידע שהוא משם, מצאו מישהו שזיהה את אבא לפי התיאור והכיר את השם שלי. כשהתקשרו הוא כבר היה בקבר.
איפה?
שם בגרופבה. בבית הקברות הקטן של הדייגים. עם מצבה שלא כתוב עליה כלום, בקצה המגרש.
היית שם?
הייתי, ראיתי את הקבר וטיפלתי בקצת ניירת בלגונה. הכול היה מוזר מאוד. היתה לי תחושה חזקה מאוד שלא הוא קבור בחור ההוא. היה עשב גבוה באדמה. אני זוכר שחשבתי לעצמי: מה הולך פה, אין סיכוי שחפרו כאן רק בשבוע שעבר. לא מצאתי אף אחד שיאשר את הסיפור. כאילו כלום לא קרה. הסיפור של הרצח עצמו נשמע סביר, השתיקה של התושבים היתה מובנת, אבל הדרך שבה כל זה נודע לי, הסיפור של הרב פקד, המצבה הזוועתית הזאת בלי שם... אף פעם לא השתכנעתי לגמרי. אבל בסופו של דבר, מה שקרה לסבא שלך, ולא משנה מה זה היה, היה צריך לקרות. ברוב המקרים בני אדם מתים בדרך מסוימת. הוא מצא את הדרך שלו.
אף פעם לא חשבת לפתוח את הקבר? בטח יש דרכים חוקיות לעשות את זה.
האב מסיט את מבטו, עצוב. הוא נאנח.
תשמע. אף פעם לא סיפרתי את הסיפור הזה לאף אחד. אמא שלך לא יודעת. אם תשאל היא תגיד שסבא שלך נעלם, כי זה מה שאמרתי לה. בעיני הוא באמת נעלם. לא התעסקתי עם זה. יותר לא חשבתי על זה. אם זה נורא בעיניך אז יש לך בעיה. מי שהייתי באותה תקופה, החיים שחייתי אז... יהיה לך קשה להבין את כל זה עכשיו.
תירגע. אני לא חושב שזה נורא.
האב זז בכורסתו. בֵּטָה קמה ובדחיפה קלה מניחה את כפותיה הקדמיות על רגלו של בעליה. הוא תופס ואוחז בחוטמה בחוזקה כאילו הוא מתכוון להניח עליה רסן. הוא מרכין את ראשו ומביט בעיניה. לאחר ששוחררה מאחיזתו היא חוזרת לרבוץ בצד הכורסה. זהו קורטוב מאותו טקס מסתורי של יחסי האב והכלבה.
ולמה אתה מספר לי את כל זה עכשיו?
לא קראת את הסיפור ההוא של בורחס שהזכרתי.
לא.
"הדרום".
לא. לא קראתי שום דבר של בורחס.
ברור. אתה לא קורא כלום.
אבא. האקדח.
בּוּאֵנוֹ.*
[* בספרדית: "טוב".]
האב פותח בקבוק קוניאק, ממלא כוסית זכוכית ומרוקן אותה בלגימה אחת. הוא אינו מציע כוסית לבנו. הוא לוקח את האקדח ובוחן אותו רגע קט. הוא מפעיל את המנגנון המשחרר את המחסנית מהקת ומיד מחזיר אותה למקום, כאילו רצה להראות שהכלי אינו טעון. טיפת זיעה יחידה גולשת על רקתו ומעידה שכבר אינו מזיע בכל גופו. לפני דקה נטף כולו זיעה. הוא משחיל את האקדח בחגורת המכנסיים ומיישיר אליו מבט.
מחר אני הורג את עצמי.
הוא מהרהר זמן רב בדברים ששמע זה עתה, שומע את נשימתו הלא סדירה נפלטת מנחיריו בחרחורים קצובים. לפתע צונחת עליו עייפות שלא תיאמן. הוא תוחב את התמונה של הסב לכיסו, מנגב את ידיו במכנסי הברמודה, קם וניגש אל הדלת.
תחזור הנה.
בשביל מה? מה אתה רוצה שאעשה אחרי ששמעתי זבל כזה? יש רק שתי אפשרויות: או שאתה רציני ורוצה שאני אשכנע אותך לשנות את דעתך, שזה הדבר הכי נבזי שעשית לי בחיים, או שאתה עובד עלי, שזה כל כך מגוחך ולא הגיוני שאני מעדיף בכלל לא להתעסק בזה. צ'או.
תחזור, לעזאזל.
הוא עומד ליד הדלת, מביט לאחור במרצפות החֵמר הוורודות העגומות, המחורצות בקווי בטון, מביט בעץ הסָמַמבָּיָה שצמרתו מנסה לחמוק מהשרשראות הדקות המשתלשלות מקרס בגג וכובלות את הגזע, מביט באוויר הדחוס מעשן סיגר, שריחו מתקתק וחייתי באופן מוזר.
אני לא צוחק ולא רוצה שתשכנע אותי בשום דבר. אני מודיע לך מה יקרה.
לא יקרה שום דבר.
תבין משהו. זה בלתי נמנע. החלטתי כבר לפני כמה שבועות ברגע של צלילות דעת מלאה. אני עייף. נגמר לי הכוח. אני חושב שזה התחיל עם הניתוח של הטחורים. בביקורת האחרונה הרופא ראה את התוצאות והסתכל עלי במבט שלא מהעולם הזה, מבט של ייאוש בשם האנושות כולה. חשבתי שהוא מתכונן להתנער מהטיפול בי כמו עורך דין. והוא צודק. אני מתחיל לחלות וזו רק ההתחלה. אני כבר לא מרגיש את הטעם של הבירה, סיגרים עושים לי לא טוב ואני לא יכול להפסיק לעשן, אני לא רוצה לקחת ויאגרה בשביל לזיין, אין לי אפילו נוסטלגיה לזיונים. החיים האלה ארוכים מדי ואין לי סבלנות. לחיות אחרי גיל שישים, עם חיים כמו שהיו לי, זה רק עקשנות. כל הכבוד למי שמשקיע, אבל לי נמאס. עד לפני שנתיים הייתי מאושר, עכשיו אני רוצה ללכת. מי שחושב שזאת טעות, שיחיה עד גיל מאה אם הוא רוצה, שיהיה בהצלחה. אין לי שום דבר נגד זה.
איזה שטויות.
כן. תשכח מזה. אני לא יכול לצפות שתבין אותי. אנחנו שונים מדי. אל תנסה להבין, זה רק יעייף אותך.
אבא, אתה יודע שאני לא אתן לך לעשות את זה. הזמנת אותי לומר לי דבר כזה?
אני יודע שזה נבזי מצדי. אבל עשיתי את זה כי אני סומך עליך, אני יודע שאתה בחור חזק. הזמנתי אותך כי יש משהו שאני צריך לפתור ואני לא יכול לעשות את זה לבד. רק הבן שלי יכול לעזור לי.
יש לך עוד בן. למה לא קראת לו? אולי זה ישעשע אותו והוא יכתוב על זה ספר.
לא. אני צריך אותך. זה הדבר החשוב ביותר שאי פעם נאלצתי לבקש ממישהו, ועליך אני יכול לסמוך.
תן לי עכשיו את האקדח הזה ואני פותר את הבעיה, או מה שזה לא יהיה. בסדר? גמרנו עם הבדיחות?
האב צוחק נוכח בנו הכעוס.
ילדון... תקשיב. מה שצריך לפתור הוא בגלל הדבר השני.
ההתאבדות.
אני נמנע מהמילה הזו. היא מכוערת בעיני. אבל אם אתה רוצה, אתה יכול להשתמש בה.
מה אני אמור לעשות עכשיו, אבא? להזמין משטרה? לאשפז אותך? להתקדם צעד אחד ולקחת את הנשק ממך בכוח? באמת חשבת שתצליח?
זה כבר הצליח. מבחינתי זה כבר קרה.
שטויות במיץ עגבניות. זאת בחירה שלך. ומה אם אני אשכנע אותך לשנות את דעתך?
זאת לא בחירה שלי. לשנינו קל יותר לראות את זה כמו בחירה, בייחוד לך. ההחלטה שלי לא נובעת ממצב מסוים, היא חלק מהמצב. זאת בסך הכול עוד דרך למות, ילד. לקח לי הרבה זמן להגיע לזה. בוא תשב. רוצה עוד בירה?
הוא ניגש אל הספה בצעדים מהירים ומתיישב בזעם.
תראה, תחשוב שנייה. תדמיין איך הדברים היו נראים אם אתה או מישהו אחר הייתם מנסים למנוע ממני לעשות מה שאני רוצה עכשיו. כל בלבול הביצים הזה. אני מנסה לבצע את ההחלטה שלי ואתם מנסים למנוע ממני, איך? אין לי מושג. תגורו איתי, תשגיחו עלי, תאשפזו אותי, תיתנו לי תרופות, אחיך יחזור מסאו פאולו ואמא שלך תצטרך עוד פעם לסבול אותי. אין לי מושג מה תעשו, אבל זה יהיה סיוט אחד גדול לכולכם. אתה קולט את האבסורד? אין דבר מגוחך יותר מאדם שמנסה לשכנע אדם אחר. כל החיים שלי עבדתי בשכנוע, זה הסרטן הגדול ביותר ביחסי אנוש. אסור לשכנע אף אחד בשום דבר אף פעם. אנשים יודעים מה הם רוצים ומה הם צריכים. אני יודע את זה כי תמיד התמחיתי בלשכנע ובלהמציא דברים שנחוצים, לכן הקיר שם עמוס בלוחיות. אל תנסה להזיז אותי מההחלטה שלי. אם תשכנע אותי לא להרוג את עצמי, תהפוך אותי לנכה. אני אחיה עוד כמה שנים, מובס, קטוע וחולה, מתחנן לרחמים. ברצינות. אל תנסה לשכנע אותי. לשכנע אדם לא ללכת אחרי הלב זה מעשה מגונה. שכנוע הוא מעשה מגונה. אנחנו יודעים מה נחוץ לנו ואף אחד לא יכול לייעץ לנו. ההחלטה על מה שאני עומד לעשות התקבלה כבר מזמן, הרבה לפני שאני ידעתי עליה.
אבא, ציפיתי ממך ליותר. יותר מאשר אוסף המשפטים הדבילי הזה. ממך למדתי שלהרגיש כמו קורבן זה גועל נפש. ועכשיו אתה משחק לי את הקורבן.
אז עכשיו אני אלמד אותך עוד משהו: כשאתה מתחיל לחרבן דם, כשלא עומד לך יותר, כשאתה מתעורר כל יום בתחושה שנשבר לך מהחיים, החובה המוסרית שלך היא להתנהג כמו קורבן. תרשום לך את זה. אה, אל תתנפל עלי, קרצייה. פתאום נהיית גיבור? לא מתאים לך. אתה טיפוס מחושב, אפילו קצת רכרוכי, תמיד הייתי גלוי איתך. אני אוכל אותך בלי מלח. כבר עצרתי אותך הרבה פעמים. טעיתי פעם? מה? אמרתי לך שתאבד את האישה שלך, וככה בדיוק איבדת. אמרתי לך שתהיה קרש ההצלה האחרון של המיואשים. ואתה באמת מצליח לחשוב על אחרים אפילו בלי לזכור איך הם נראים. לכן אתה טוב יותר ממני ומאחיך. ולכן אני גאה בך ואוהב אותך. עכשיו אני צריך שתעמוד לצדו של הזקֵן שלך.
באמת, אבא.
עיניו של האב אדומות.
זה בקשר לבֵּטָה.
מה יש לבֵּטָה?
האב מסמן בידו אל הדלת ומשמיע רחש כמעט בלתי נשמע. הכלבה קמה ללא היסוס ויוצאת מהבית.
אתה יודע כמה אני אוהב את הכלבה הזאת. אנחנו קשורים מאוד.
אני לא אעשה את זה.
למה?
אין לי תנאים לדאוג לכלב. ובכל מקרה... לעזאזל, אני לא מאמין לדבר הזה. תסלח לי. אני צריך ללכת.
לא התכוונתי שתשמור עליה. אני רוצה שתיקח אותה לרולף, בבֵּלֵם נוֹבוֹ. אחרי ש... הדבר שאני אעשה. שייתן לה זריקה אחת קטנה. כבר ביררתי, זה לא כואב.
לא, לא.
כבר עכשיו היא מדוכאת. היא יודעת. וכשהיא תישאר לבד היא תדעך.
תעשה את זה בעצמך. אתה זה שלא משאיר ברירה. לי יש. אני לא אהיה שותף לזה.
אין לי אומץ, ילד.
לא. לא.
אתה חייב להבטיח לי.
תשכח מזה, אבא. זה בלתי אפשרי.
תבטיח.
אני לא יכול לקחת חלק בזה.
אני מבקש.
לא. זה לא צודק.
אתה מסרב לבקשתי האחרונה.
אל תזיין את השכל.
אתה תעשה את זה. אני יודע.
לא. אתה לבד בקטע הזה. אני לא יכול. מצטער.
אני יודע שכן תעשה. בגלל זה אתה כאן.
אתה מנסה לשכנע אותי. עד לפני רגע זה היה מעשה מגונה.
לא אשכנע אותך. גמרתי. זאת בקשה. אני יודע שלא תסרב לי.
זקן עלוב.
זה השם שלי.
תמונה ישנה מאוד עולה בעיני רוחו. תמונה מגוחכת, שלמראית עין אין כל סיבה שייזכר בה, וּודאי שלא בעיתוי זה. האב עמד והתגלח בבוקר, לפני שיצא לעבודה. דלת חדר האמבטיה נותרה פתוחה, והוא, שהיה אז בן שש או שבע, התבונן. כשסיים האב עם סכין הגילוח, שטף את פניו בסבון והן כוסו קצף. הוא חזר ושטף אותן במים כמה פעמים. כבר בשטיפה השנייה לא נותר עוד קצף, אך אביו הוסיף והתיז מים על פניו, ארבע, חמש פעמים נוספות. הוא שאל למה הוא שוטף את הפנים כל כך הרבה אם כבר בשטיפה השנייה לא נשאר קצף. האב ענה, כאילו אין דבר ברור מזה בעולם: כי זה נעים לי.
אבא, רועדת לי היד.
אתה בסדר. אתה אדם בעל שיעור קומה.
סתום את הפה.
ברצינות. אני גאה בך מאוד. אף אחד מלבדך לא היה מצליח.
לא אמרתי שאני מסכים.
הייתי יכול לסחוט ממך הבטחה הרבה יותר גרועה. כמו למשל להשלים עם אחיך.
אני אשלים איתו אם תודה שאתה עובד עלי. תוך כמה שעות אני מחבק אותו. אתה כבר יכול להכין את הברביקיו.
ניסיון מוצלח. אבל האמת היא שזה ממש לא זה. אני במקומך לא הייתי סולח לו.
טוב לדעת.
כן. עכשיו לא אכפת לי שתדע. אבל אני צריך שתרחם על החיה שלי. היא בת חמש-עשרה, אבל הגזע הזה עובר בקלות את העשרים. הכלבה הזאת היא החיים שלי. ראית פעם כלב מדוכא? אם היא תישאר בלעדי אני אגרור את הסבל שלה איתי. אני יכול לראות את זה כהבטחה?
אתה יכול.
תודה.
לא, לא. אני לא יכול להיות מעורב בזה.
אני אוהב אותך, ילד.
לא הסכמתי. לא הסכמתי. אל תישען עלי.
לא התכוונתי להישען עליך. בכלל לא זזתי.