המלחמה השביעית

ההר

את מה שהבין קצין המשטרה, ניסו שחם, לא הבינו בכירים ממנו במשטרה ובממשלה. כך אושר ביקורו של שרון בהר הבית, כך החלה אינתיפאדת אל-אקצא

"מיליוני שהידים צועדים לירושלים"
(יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת)

הידיעה, במהדורת החדשות של השעה שבע בבוקר, לא בישרה טובות. בדרכו לעבודה שמע סגן־ניצב ניסו שחם, מפקד יחידת המשטרה האחראית למקומות הקדושים בירושלים, על הודעת יו"ר האופוזיציה, ח"כ אריאל שרון (ליכוד) כי בכוונתו לבקר בהר הבית. קצין המשטרה הוותיק היה מודאג. בשלוש שנותיו בתפקיד ליווה ביקורים רבים של אישים ישראלים בהר - ואלה עברו בלא פגע. אבל ביקור של שרון, סבר, עלול להסתיים אחרת. משיחותיו עם תושבי מזרח העיר ידע ששרון - מפקד פעולות התגמול בשנות החמישים, האיש שדיכא את הטרור בעזה בראשית שנות השבעים ומי שנאלץ להתפטר ממשרת שר הביטחון בעקבות הטבח שעשו הפלאנגות בתושבי מחנות סברא ושתילא בלבנון - נחשב בעיניהם לאויב מושבע של העם הפלסטיני. לחששותיו תרמה העובדה שהר הבית לא ירד מכותרות העיתונים בחודשיים שחלפו מאז כשלון ועידת השלום בקמפ־דייוויד, שם עמדה סוגיית הריבונות עליו בהסדר עתידי בלב המחלוקת. את הימים הבאים, בשלהי הקיץ החם של שנת 2000, בילה שחם בנסיונות כמעט נואשים למנוע את מה שנראה בעיניו כאסון בפתח.

בשעת צהריים מאוחרת, נכנס מחזיק תיק ירושלים באש"ף, פייסל חוסייני, ללובי של מלון אמבסדור, בשכונת שייח'־ג'ראח במזרח העיר. במקום כבר המתינו לו שלושה מכרים מהפעילות המשותפת ב"אוריינט האוס" (משרדי אש"ף במזרח ירושלים), פעילי התנזים עימאד עואד, עבד אל־קאדר אל־חטיב ומאהר ררבלי. השלושה, המוכרים לשב"כ ולמשטרה כעושי צרות סדרתיים במזרח ירושלים, התקשרו לחוסייני בערב הקודם וביקשו ממנו להיפגש בדחיפות בעקבות הדיווחים על ביקור שרון. "אבו אל־עאבד", פנה עואד לחוסייני, "עליך לבקש מערפאת לפעול למניעת הביקור. נהיה חייבים להגיב אם שרון יבקר באל־חרם א־שריף".* סמוך לחצות חזר אליהם חוסייני, לאחר פגישה עם ה"ראיס" במוקטעה, ובפיו כמה בשורות: יאסר ערפאת החליט לבקר את ראש הממשלה, אהוד ברק, בביתו כדי לבקשו שלא לאשר לשרון את הביקור; ראש מנגנון הביטחון המסכל בגדה, ג'יבריל רג'וב, הבטיח לפעול במישור הבטחוני ואילו ג'ואד בולוס, עורך־הדין של ה"אוריינט האוס", יבדוק אם יש אפשרות משפטית למנוע את הביקור.
[*. כינויו המוסלמי של הר הבית.]
החוקר הפרטי דוד ספקטור, ששימש באותה עת כ"יועץ אסטרטגי" של יו"ר האופוזיציה, הוא שהציע לשרון לבקר בהר הבית. שנים אחדות לאחר מכן סיפר ספקטור (לעיתונאית סימה קדמון מידיעות אחרונות) כי המטרה היתה להחזיר לשרון את אמינותו בעיני מצביעי הימין, לנוכח המגעים שהתנהלו בקיץ על הצטרפותו לממשלת ברק. בנו של שרון, עמרי, שניהל מטעמו את המו"מ על האחדות, התנגד בתוקף לתוכנית ואפילו סירב להצטרף לביקור (לשרון התלווה לבסוף בנו השני, גלעד). במגעים בין אנשי שרון למשטרה, הועלה מועד אפשרי לביקור: יום חמישי, ה־28 בספטמבר, מייד עם שובו של שרון מניו־יורק.
את הישיבה השבועית של ההנהגה הפלסטינית במוקטעה, שישה ימים לפני המועד המתוכנן של ביקור שרון, פתח יאסר ערפאת באזהרה לאנשיו. "אלוהים ישמור אותנו אם ייצא הביקור לפועל", אמר. את רשות הדיבור נטל שר האספקה, אבו־עלי שאהין, מוותיקי הפת"ח. "משמעות הביקור מבחינתנו היא סוף המשא־ומתן המדיני - והתחלת מו"מ אחר", טען, רומז למאבק המזוין. בתום הישיבה פירסמה ההנהגה הפלסטינית קריאה לממשלת ישראל למנוע את ביקור שרון. ערפאת הסמיך את רג'וב ואת תאופיק טיראוי לנהל את המגעים הבטחוניים מול ישראל. בין רג'וב לטיראוי, מפקד המודיעין הכללי בגדה, שררה יריבות קשה וכל אחד מהם העדיף לפעול בנפרד. יובל דיסקין, סגן ראש השב"כ וישראל חסון, מבכירי השירות בעבר, שמעו מפיהם הערכות הפוכות. בשיחה עם חסון, העריך רג'וב כי אם שרון לא ייכנס אל המסגדים בהר, ייתכן שהביקור יעבור ללא אלימות. אולם טיראוי טען שרג'וב טועה וגם ביקור בחצר הר הבית יגרור עימות.
ביום שני בערב הגיעו ערפאת ואנשיו במסוק של צה"ל לפגישה יוצאת דופן בבית משפחת ברק בכוכב־יאיר. מעבר להצהרות המתבקשות על חידוש האמון בין הצדדים ומחויבותם להמשך תהליך השלום, סיפק המפגש לפלסטינים הזדמנות כמעט אחרונה למנוע את ביקור שרון. ערפאת וברק פרשו בסוף ארוחת הערב לשיחה בארבע עיניים, שבמהלכה ניסה יו"ר הרשות לשכנע את מארחו לפעול. "מדוע לא ביקר שרון בהר הבית כשהיה שר החוץ או הביטחון?" התלונן. אלא שהתשובה ששמע לא סיפקה אותו. "זו הדמוקרטיה שלנו. איני יכול למנוע מיו"ר האופוזיציה לבקר בהר", אמר ברק. חברי צוותי המו"מ, הפלסטיני והישראלי, שרובם השתתפו בארוחה (סאאב עריקאת זוכר עד היום בחמדה את תבשיל העוף שהכינה אשתו של ברק, נאוה), מיהרו בסיומה לצאת לשדה־התעופה בדרכם לעוד סבב של שיחות בוושינגטון.

אתם היהודים לא לומדים לקח
באותה עת, החלו משטרת ירושלים ונציגי השב"כ - אנשי מרחב ירושלים והגדה ובכירי אגף האבטחה - בהיערכות לאבטחת שרון. בהערכת המצב הראשונה שעסקה בכך, ביום שלישי בערב, הזהיר סגן־ניצב שחם ממרחץ דמים בעקבות הביקור. "אין לי בעיה לדאוג לכך ששרון ייכנס למתחם וייצא ממנו בשלום", טען. "השאלה היא מה יקרה אחר־כך. לנוכח רמת המתיחות סביב ההר, צפוי לנו אירוע קשה במהלך תפילות יום השישי. המהומות כאן יסחפו אחריהן את כל מדינת ישראל". נציגי השב"כ בדיון היו נחרצים פחות. בעוד שחם מסתמך בעיקר על ניסיון ותחושת בטן, הודיע השירות כי אין בידיו שום מודיעין קונקרטי על אפשרות למהומות בהר. שחם נותר בדעת מיעוט, אבל מפקדו, ניצב יאיר יצחקי, נענה להפצרותיו והסכים לשגרו לפגישה עם בכירי הוואקף המוסלמי, למחרת בבוקר. הפגישה היתה טעונה. "אתם היהודים לא לומדים לקח", אמר אחד מבכירי הוואקף לשחם. מפקד המחוז יצחקי, שהשתכנע לפגוש בעצמו את בכירי הוואקף בהמשך היום, שמע מהם דברים דומים.
בשלב זה כבר ידע פייסל חוסייני על תוכניתם של אנשיו לערוך עצרת מחאה גדולה בהר בעת הביקור. "מנהיג אמיתי", נהג לומר, "אינו נמדד רק ביכולתו להפסיק מהומות אלא גם בהובלתן". המאמץ שהוביל חוסייני, התנהל לפיכך במקביל: לצד המגעים לביטול הביקור, נערכו בכירי הפת"ח במזרח ירושלים להפגנות על ההר במהלכו. במזרח ירושלים פשטה הפקודה בקרב פעילי התנזים, השבּיבּה (צעירי הפת"ח בגדה) וחברי האגודות המקצועיות, כי אם יתקיים הביקור יש להתייצב בהר כבר בשעה חמש לפנות בוקר, במטרה לחסום את כניסת שרון ומלוויו.
במשטרת ירושלים נמשך בינתיים סבב ההתלבטויות והדיונים.* ביום רביעי אחר הצהריים כינס ניצב יצחקי הערכת מצב נוספת. הפעם הצטרף מפקד המחוז לעמדת פקודו, ניסו שחם. אנשי השב"כ הגיבו בדברי הרגעה, תוך ציטוט שיחתו של חסון עם רג'וב. המשטרה בחנה גם את המצב המשפטי, אבל בכירי הפרקליטות השיבו כי לא ניתן יהיה להגביל את חופש הגישה (ולמעשה גם את חופש הפולחן) של ח"כ שרון. הצעה חריגה של שחם, לאפשר לו לצאת בעצמו לחוות השקמים כדי לשכנע את יו"ר האופוזיציה לבטל את ביקורו או לפחות לדחותו למועד שאינו כה קרוב לתפילות יום שישי, נענתה בשלילה. בעשר בלילה יצאו הקצינים לדיון מסכם אצל מפכ"ל המשטרה, רב־ניצב יהודה וילק. הנחת העבודה, קבע המפכ"ל, היא שיהיה עימות, אולם תפקיד המשטרה הוא לאפשר את סיורו של שרון בהר ו"אין אופציה קבילה למניעת הביקור". משתתפי הדיון עוד זוכרים את פניו של וילק. הן היו עגומות.
[*. כיוון שבמחוז נהגו לצלם בווידיאו דיונים רגישים, ההשתלשלות כולה מתועדת בסרטים ובמסמכים שהוגשו לוועדת אור, אשר חקרה מאוחר יותר את מהומות אוקטובר של ערביי ישראל.]
באותו לילה הפיץ ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תת־אלוף עמוס גלעד, התרעה שהגיעה למודיעין הצבאי על מהומות הצפויות בהר הבית סביב הביקור. סרבול ביורוקרטי גרם לכך שהאזהרה לא הגיעה במועד אל מקבלי ההחלטות במשטרה ובממשלה.
בזמן שקציני המשטרה ישבו אצל המפכ"ל, פנה סאאב עריקאת בשמו של ערפאת אל דניס רוס, ראש צוות השלום האמריקני, במלון ריץ קרלטון בוושינגטון, וביקש ממנו להפעיל את השפעתו על ברק. "זה נראה כאילו עריקאת מנסה לצאת ידי חובה", מספר רוס. "הוא דיבר אתי מאוחר מאוד, בשעה 23:00 שעון ישראל. ניסיתי להסביר לו שפנייה לשרון רק תחזק את החלטתו לבקר בהר. בכל זאת, דיברתי עם השר שלמה בן־עמי שהיה עימנו בשיחות, אבל הוא כבר היה באמצע שיחת טלפון עם רג'וב, שבה סיכמו שניהם את הפרטים האחרונים של הביקור". המפכ"ל וילק דיווח בעצמו לראש הממשלה ברק על הסיכומים שהושגו ועל ההיערכות לאבטחת שרון. ברק העיד מאוחר יותר בוועדת אור כי התרשם שהביקור אושר בידי כל הגורמים הרלוונטיים, שתיאמו אותו עם הוואקף והרשות הפלסטינית ולא צפו מהומות. בנסיבות אלה, סבר, אין עילה להתערבות מצידו. ברקע היו גם שיקולים של נראות פוליטית: ראש הממשלה אמר לעוזריו כי לא רצה להצטייר כמי שמגביל פעילות לגיטימית של יו"ר האופוזיציה.
בירושלים, סמוך לחצות, שמע עורך־הדין ג'ואד בולוס את מה שחשש ממנו: המשטרה אישרה את הביקור. הקצינים ב"מגרש הרוסים" ביקשו שהוא וחוסייני יפגשו אותם, בכל זאת, למחרת בשש וחצי בכניסה להר, כדי לנסות ולהרגיע את הרוחות.

זו ההזדמנות שלנו, אמר ברגותי
לא בגלל ביקור שרון בהר פרצה האינתיפאדה השנייה. בין אם מקבלים את גרסת הממסד הישראלי (שלפיה יזם ערפאת את ההתפרצות האלימה) ובין אם את גרסת הפלסטינים (שלפיה מדובר בפרץ ספונטני של זעם עממי), אפשר להניח במידה רבה של ביטחון, שהעימות העקוב מדם היה נפתח במועד זה או אחר לקראת הרבע האחרון של אותה שנה. אבל צעדו ההפגנתי של שרון, שאז נראה כהימור נואש של פוליטיקאי בסוף הקריירה שלו, וההרוגים שבאו בעקבותיו, סיפקו את הנפץ שהיה דרוש להצתת התבערה הגדולה. אם באמת חיכה ערפאת לתירוץ שסביבו יוכל לאחד את השורות הפלסטיניות במערכה נגד ישראל, הרי שלנוכח סירובו של ברק לשעות לאזהרותיו, ההזדמנות שהתגלגלה לידי הראיס היתה טובה מכדי להחמיצה. כמו לאחר הטבח במתפללים המוסלמים על הר הבית ב־1990 ואירועי מנהרת הכותל ב־1996, גם הפעם עתידה היתה התקרית בהר להוביל לשפיכות דמים גדולה.
מלוּוה בחברי סיעת הליכוד בכנסת ובארכיאולוג (רשמית, הביקור נועד לעקוב אחר דיווחים בדבר שיפוצים שביצע הוואקף באתרים ארכיאולוגיים בהר), עלה שרון להר הבית ביום חמישי, ה־28 בספטמבר 2000, ב־07:47 בבוקר בדיוק. הביקור ארך לא יותר מ־45 דקות - וחרף התחזיות השחורות, היה שליו יחסית. כ־1,400 פלסטינים המתינו לשרון על ההר ובהם כמה מהדמויות שימלאו תפקיד מפתח בדרמה שתתחולל בשנים הבאות: חוסייני, טיראוי, שני ראשי המחנות הניצים של הפת"ח בגדה מרואן ברגותי וחוסיין א־שייח', פעיל התנזים הבכיר מירושלים אחמד רנים ואפילו השייח' חסן יוסף, מראשי הזרוע המדינית של החמאס בגדה, שתיאם את הגעתו עם חוסייני. גם לערבים מישראל היתה במקום נציגות נכבדה, שכללה את מרבית חברי הכנסת הערבים ואת השייח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל, שהאשמותיו על כוונתה־כביכול של הממשלה להרוס את המסגדים בהר הבית ("אל־אקצא בסכנה") תרמו רבות להקצנה בחודשים שקדמו לביקור.
1,500 שוטרים, בפיקודו של ניצב יצחקי, איבטחו את שרון והפמליה, במבצע שניתן לו שם הקוד "כובע קש". יו"ר האופוזיציה, כדרכו, הפגין יחס חם ושיתוף פעולה מלא עם אנשי הביטחון. "המפקד", פנה שרון לסגן־ניצב שחם, שליווה אותו. "נלך לאן שתגיד". על־פי התיאום המוקדם, נמנע שרון מכניסה למסגדים.
המפגינים הפלסטינים קראו קריאות גנאי נגד שרון ויידו אבנים, אך אלו לא הגיעו לקרבתו. ההתכתשויות החריפו לאחר שהפמליה כבר ירדה מן ההר. במהומות, שהתפשטו לחלקים שונים במזרח העיר, נפצעו קל יותר מחמישים פלסטינים ושוטרים וכן ח"כ אחמד טיבי. אולם מארגני ההפגנה ראו בה כישלון: חרף מעורבותם של בכירי הפת"ח והרשות, היתה ההיענות הציבורית נמוכה, אפילו מביכה. בתום ההפגנה אמר ברגותי לטיבי החבול כי הח"כים הערבים היו הגיבורים האמיתיים של האירוע. "אנשינו בקושי הופיעו", הודה.* אבל האכזבה לא הפחיתה מהמוטיבציה של ברגותי, אשר נראה שכבר בשלב מוקדם זה איתר את הפוטנציאל שסיפקה המתיחות עבורו ועבור מקורביו בתנזים. "זו ההזדמנות שלנו", אמר באותו יום לחברו הקרוב, זיאד אבו־עין. "עלינו לפעול מהר ובעוצמה כדי לארגן הפגנות בעניין ירושלים".
[*. טיבי היה ככל הנראה הראשון שנקב בשם שבו בחרו בהמשך הפלסטינים כדי לתאר את העימות. למחרת בצהריים, בראיון לתחנת הרדיו קול פלסטין, התייחס למהומות כאל "אינתיפאדת אל-אקצא".]

הסיפור עוד לא נגמר
במשטרת ירושלים סיכמו את מבצע האבטחה כהצלחה. אזהרות שחם, כי "הסיפור עוד לא נגמר" כבר נתפשׂו כטרחנות. גם בוושינגטון נשמו לרווחה. חברי צוות המו"מ האמריקני התכוננו לסבב שיחות נוסף בתוך שבוע והתייחסו בספקנות לנבואת זעם של ישראל חסון, שלפיה צפויה עדיין תגובה פלסטינית קשה. הודעת גינוי שפירסמה הליגה הערבית לביקור התפרשה כמס שפתיים. ליתר ביטחון, הציבה המשטרה כוחות מתוגברים בהר הבית גם לקראת תפילות יום השישי - אבל גם דיווּח על קצין מג"ב שנרצח ביום ו' בבוקר בקלקיליה לא העלה חשד ששינוי גדול עומד לקרות. בכירי המשטרה, כמו כלי התקשורת, היו טרודים יותר במה שהתרחש קילומטר צפונה מן ההר: בלשכתו בשייח'־ג'ראח נועד באותו בוקר השר לבטחון פנים, שלמה בן־עמי (ששב מוושינגטון עם חסון ומנהל לשכת ברק, עו"ד גלעד שר) עם ארבעת הניצבים המועמדים לתפקיד מפכ"ל המשטרה הבא. בן־עמי בישר לקצינים על החלטתו למנות את שלמה אהרונישקי. ניצב יצחקי, מאוכזב, נסע משם להר, רק כדי לגלות שעדיין ממתינה לו מהלומה כואבת יותר.
לתפילת הצהריים בהר הבית הגיעו כ־20 אלף פלסטינים. את השעה שלפני התפילה, הקדישו חברי השביבה לאיסוף ערימות של אבנים, בקבוקים וחפצים אחרים. לכל הנוכחים על ההר היה ברור, כי בתום התפילה תבוא מחאה אלימה, אולם את ממדיה קשה היה לשער מראש. בדרשה השבועית במסגד אל־אקצא, שיבח השייח' חסן אדריסי את התנגדות המוסלמים לביקור שרון, "מחלל המסגדים" והזהיר מכוונת היהודים לבנות מחדש בהר את בית־המקדש. כשיצאו המתפללים מהמסגד, ב־13:15, פרצה מהומה שקצין משטרה ישראלי מתאר כ"השתוללות שלא ראיתי כמותה". המתפללים, בהם גברים כבני חמישים, השליכו אלפי אבנים, מוטות ברזל ובקבוקי תבערה על הכוח המשטרתי ועל רחבת הכותל הסמוכה. השוטרים פינו את המתפללים היהודים מהרחבה, לתוך מנהרת הכותל.
ניצב יצחקי, שעלה לשער המוגרבים בכניסה להר זמן קצר קודם לכן, היה אחד הנפגעים הראשונים. חרף הקסדה שחבש, נפגע יצחקי בראשו מאחור מאבן. הוא התעלף, פונה לבית־החולים ובתחילה פשטו שמועות שווא כי מצבו קשה. סגנו, תת־ניצב דוד קראוזה, הורה בתוך כמה דקות על פריצה בכוח לתוך המתחם, כדי להשתלט על המתפרעים. בעימות החריף שהתפתח הפעילה המשטרה צלפים, שירו אש חיה, וירתה במפגינים קליעי גומי מטווח קצר. מכל עבר נשמעו צעקות "אללה אכבר!" בעוד ראשוני הנפגעים מוטלים על הרצפה. עימאד עואד, שכמו בכירים אחרים בפת"ח לא היה על ההר בתחילת המהומה, הוזעק למקום. הוא נכנס למתחם דרך שער השבטים והבחין בקבוצת מתפללים הנמלטת לאחד המסגדים במטרה להתבצר בהם. ברקע נשמעו קולות נפץ. עואד הורה לאנשיו למנוע כניסה נוספת של מפגינים להר ובמקביל דיווח בטלפון לבכירי הרשות על המתרחש.
מפקד מג"ב בירושלים, תת־ניצב עאטף דגש, שפיקד על הכוח הפורץ, שבר את ידו בתקרית. עימו נפצעו קל עוד 14 שוטרים. אבידות הפלסטינים היו חמורות בהרבה: שבעה מתפללים נהרגו ויותר ממאה נפצעו. רק בואו של ניצב מיקי לוי (מפקד מחוז ש"י ולשעבר סגנו של יצחקי בירושלים) הביא בהדרגה להרגעת הרוחות. לוי חידש את הקשר עם בכירי הוואקף, שניתקו תחילה את הטלפונים הסלולריים שלהם בזמן המהומה. יחד עם ג'יבריל רג'וב - שהגיע בהמשך להר עם תאופיק טיראוי בהנחיית היו"ר ערפאת - תיאם לוי את נסיגת השוטרים מהמתחם תמורת ריסון ההתפרעות, ששככה רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות. המהומה כולה, בצירוף תיאורים נרגשים, הועברה בשידור חי ברדיו קול פלסטין ובערוץ הטלוויזיה בלוויין אל־ג'זירה (לערוץ תהיה במהלך העימות השפעה קריטית על ההקצנה בדעת הקהל הפלסטינית והערבית).
האם הפעילה המשטרה כוח סביר לדיכוי ההתפרעות? האם יכולה היתה למנוע את התוצאות הקטלניות של הפריצה למתחם? הדעות חלוקות. במחוז ירושלים מגינים על קראוזה וטוענים כי פעל למופת לנוכח איום חמור. קצינים בכירים ממחוזות אחרים רואים בהתנהגות השוטרים בהר אובדן שליטה ותגובת יתר. במבט לאחור, הצד המדהים בפרשה הוא שהתקרית שהציתה תבערה כה גדולה מעולם לא נחקרה כהלכה. ועדת אור, שבדקה בדקדקנות כל קליע גומי שנורה בשבוע שלאחר מכן במהומות בצומת אום אל־פחם, פטרה עצמה בדו"ח שלה מעיסוק מפורט באירועי הר הבית, בנימוק טכני: בכתב המינוי שלה דובר על חקירת מותם של אזרחים ישראלים ואילו ההרוגים בהר היו פלסטינים, תושבי השטחים. מחוז ירושלים, שנדרש להתמודד עם גל מהומות רחב בימים הבאים, הסתפק בתחקיר שטחי, בעוד המחלקה לחקירות שוטרים, החוקרת כל מקרה מוות של אזרח מירי שוטר, ממתינה למסקנות אור. אך גם לאחר שאלו התפרסמו, רק שלוש שנים מאוחר יותר, לא נפתחה חקירת מח"ש.
לו התפנו לכך גופי החקירה השונים, היו מגלים כר נרחב לעסוק בו. מדוע העדיפו בכירי המטה הארצי את חוות־הדעת של השב"כ על אזהרות אנשי השטח המנוסים שלהם? האם לא הסתמכה מערכת הביטחון יתר על המידה על הבטחות רג'וב? באיזו מידה השפיע מצבו הפוליטי העדין של ברק על הימנעותו מפנייה לשרון לבטל את הביקור? האם חוות־הדעת המשפטית לא הקלה על ברק לשחרר עצמו מאחריות למה שיתרחש? האם פנייה של גורם מקצועי, משטרתי, לא היתה מביאה את שרון לשקול מחדש את עמדתו? (משיחות לאחר מעשה עם עוזרי שרון, קציני משטרה מתרשמים שהתשובה חיובית) כיצד לא נקטה המשטרה בצעד זהירות בסיסי ומתבקש, כמו הגבלת גיל המתפללים ל־45 ומעלה, שהיה מפחית בוודאי מעוצמת האלימות? (המשטרה נמנעה מאמצעי זה בתקופת הסכמי אוסלו וחזרה להשתמש בו רק מאז אוקטובר 2000.)
לאחר התקרית ב־29 בספטמבר, שינה כליל מחוז ירושלים את תורת הלחימה שלו לטיפול במהומות בהר הבית. את מקומן של ההנחיות הקודמות (והישענות רבה על מערכת היחסים הטובה שפיתח ניצב יצחקי עם בכירי הוואקף), תפסו הוראות מפורטות שניסח מיקי לוי, יורשו של יצחקי. אלה הגדירו במדויק מי רשאי להשתמש בנשק חם (מפקדי כוחות ואנשי ימ"מ) ובאילו נסיבות, קבעו תוכנית אימונים אינטנסיבית להתמודדות עם הפגנות בהר וגיבשו תפישׂה שלפיה הפריצה להר נעשית מייד עם יידוי האבנים הראשונות, כדי למנוע את התרחבות ההתפרעות. מדצמבר 2000 ועד יולי 2004 פרצו השוטרים 11 פעמים למתחם כדי לדכא הפגנות. בכל המקרים הסתיימו העימותים בפציעות קלות בלבד למפגינים. בסופו של דבר, נראה שעובדה אחרונה זו מספקת את הטיעון המשכנע ביותר בזכות ההערכה כי המשטרה יכולה היתה לרסן את תגובתה.
בשוך המהומה בהר, בעומדם בין מאות האבנים שהושלכו ברחבת המסגדים, היתה למפכ"ל וילק שאלה אחת לפקודו, סגן־ניצב שחם: "איך ידעת?" שחם דיבר על אינטואיציה, על היכרותו הממושכת עם השטח ועל ידיעת השפה הערבית והניואנסים שלה. אבל כל אלה כבר היו עניין לניתוחים שבדיעבד. היד הקשה שהפעילה המשטרה בדיכוי ההפגנה האלימה בהר הבית, ההרג ההמוני במקום הקדוש והסמלי - שיחררו שד, שכל המאמצים בחודשים הבאים לא הצליחו להשיבו אל הבקבוק. אילו הייתי יודע אז את מה שאני יודע היום, אומר כעת אהוד ברק, לא הייתי מאשר את ביקור שרון. "אבל העילה היחידה לאסור את הביקור היתה שקיימת ודאות קרובה לסיכון חיי אדם - ולא זה מה שהעריך המודיעין. היה לנו תיאום מוקדם עם הפלסטינים ועם פמליית שרון. אפילו אם הייתי פונה לשרון לבטל את ביקורו, אני מניח שהיה מסרב".
ברמאללה, ביום שישי בצהריים, נאמו מרואן ברגותי מהפת"ח והשייח' חסן יוסף בפני כ־5,000 בני־אדם בעצרת בכיכר מנרה. הידיעות מן ההר הלהיטו את הרוחות וההמון צעד אל צומת איו"ש (ה"סיטי אין") שבצפון העיר, במטרה להתעמת עם חיילי צה"ל. ההפגנה האלימה בצומת נמשכה עד שעות הערב, כשלפלסטינים מספר רב של פצועים. אולם מרואן ועוזרו אחמד ברגותי מיהרו לעזוב את המקום, כדי להספיק לפגישה שנקבעה מראש עם מנהיגים ערבים ישראלים בטייבה. בדרך, הכתיבו בטלפון למשרדם באל־בירה את הכרוז הראשון של ההתקוממות החדשה. האינתיפאדה השנייה החלה.