האל המכאני - ילדי איידוס: חלק ג'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האל המכאני - ילדי איידוס: חלק ג'

האל המכאני - ילדי איידוס: חלק ג'

5 כוכבים (10 דירוגים)

עוד על הספר

אורי כץ

אורי כץ הוא מדען נתונים ודוקטור לכלכלה המתמחה בהיסטוריה של קדמה טכנולוגית. עד כה הוא פרסם שני ספרי היסטוריה כלכלית, מאמרים רבים על כלכלה וטכנולוגיה בעיתונות ואת אחד מהבלוגים הפופולריים ביותר בישראל. האל המכאני - ברית השמונה הוא ספרו העלילתי הראשון.

תקציר

בספר השלישי והאחרון בטרילוגיית האל המכאני שתי מערכות מגיעות לשיאן: המלחמה העקובה מדם בין הילדים לטרולים, והמרי מול הרועה ומי שמבקשים לשמר את שיווי המשקל האכזרי שהוא אוכף.

ערפל המלחמה בין הילדים לטרולים פושט על האי, ובתוכו צועדים אלכס ולונה בדרכים נפרדות. המרחק החדש ביניהם מכריח את התאומים להשתנות, להיות יצירתיים וחדים מתמיד. שניהם מאיישים תפקידי מפתח בגזרתם, ועליהם להכריע מיהם בעלי בריתם, וחשוב מכך – מיהו האויב. הסיכוי להציל את חבריהם תלוי ביכולתם למצוא בתוך עצמם את הסגולות של התאום האחר, החצי המשלים. האם הדרכים שבהן אלכס ולונה צועדים יובילו אותם החוצה מאיידוס, ובחיים?

לקראת סופה של הטרילוגיה חלקי הפאזל השונים סוף־סוף מתחברים אלה לאלה וחושפים אמת מטלטלת. מי ייתן ושיווי המשקל יישבר. שני הספרים הקודמים בטרילוגיה הם ברית השמונה ו-המדליון של מתיאוס

פרק ראשון

פרק 1

הרים מיוערים ירוקים חלפו מתחתיו במהירות מהממת. יובלים צרים וכחולים התפתלו ביניהם, שוצפים בקצף. ראייתו הייתה מדהימה, על־אנושית: הוא היה מסוגל להבחין בעדרי האיילים שבין העצים, בסנאים המקפצים על ענפיהם ובדובים צדים דגים לצד נהר רחב. אך אלכס התעלם מכל אלו. עיניו היו מכוונות היישר אל עבר האופק, אל עבר המקום שבו פגשו פסגות ההרים את השמיים המעוננים. הוא טס היישר קדימה, חץ שלוח שמטרה אחת ויחידה ניצבת לנגד עיניו. לאכזבתו, אף אחד לא ניסה לעצור אותו. האקדמיה מספיק מתוחכמת על מנת לדעת שאין שום סיבה לנסות לעצור אותו. הוא הגביר את המהירות ככל שיכול, חותך את האוויר. כמעט שהיה יכול לדמיין את עוצמתה של הרוח המכה בגופו המתכתי, את הקור שבגבהים, את ריחם הרענן של עצי המחט שמעליהם חלף בן־רגע. הר גבוה התקרב אליו, ואלכס נסק כלפי מעלה, פונה אל מעבר דמוי אוכף המצוי בינו לבין הר אחר. הצמחייה באזורים גבוהים אלו הייתה דלילה, העצים נמוגו מאחוריו, והוא טס עכשיו במעלה המדרון התלול מעל עשבים נמוכים ופרחים צהובים. הוא עף גבוה ומהר יותר ויותר, עד שבבת אחת עבר חלף מעל האוכף שבין ההרים וראה את המטרה שאליה כיוון — הסכר העצום אשר החזיק מאחוריו את מי האוקיינוס האטלנטי. הגבול הסופי. המקום שבו מסתיים איידוס ומתחיל העולם החיצון. המים שמאחורי הסכר היו כמעט חלקים, ושמש זהובה של אחר צהריים נשברה לאורכם לרסיסים נוצצים. הוא צלל לשם במהירות.

משהו הסיח את דעתו. אלכס הרגיש שמישהו מתיישב לצידו, אך לא הוריד את משקפי המציאות הרבודה מעיניו. סער טס ישירות לעבר האוקיינוס עכשיו, ואלכס לא רצה להפסיק לראות את הנוף שנפרש מול עיניו של העיט הרובוטי.

"הי, אלכס," אמר מריו.

"הי, מריו."

סער פנה ועבר לדאות לאורך סכר הבטון. לאחר שהריגוש הראשוני חלף, נאלץ אלכס להודות שהנוף היה משעמם למדי: ים כחול כהה שנמתח אל עבר האופק, גלים נשפכים קדימה ונסוגים, משאירים אחריהם שרידי קצף. שחפים עמדו על ראש הסכר, וסרטנים קטנים טיילו על בסיסו הרחב, בסמוך למים. סער נחת על הסכר, מבריח את השחפים, והפנה את מבטו אל האוקיינוס האין־סופי. אין סיכוי, חשב אלכס. העיט הרובוטי לא יוכל לחצות אותו. הסוללה תיגמר באמצע. לא היה לו מושג אפילו באיזה כיוון כדאי לטוס. הכול חסר טעם.

"מהיכן המשקפיים האלו?" שאל מריו.

"הם מחוברים לעיניים של סער, העיט הרובוטי שלי. אני רואה את מה שהוא רואה."

"יש לך עיט רובוטי?"

"כן, עברתי אתגר טכנומאגים בדרגה השישית."

"לא רע בכלל. ומה אתה רואה עכשיו?"

"את האוקיינוס. עברתי את הסכר."

מריו שתק במשך זמן־מה. "יש ספינות באופק?" שאל לבסוף.

"לא. רק מים."

"אז אולי תוריד את המשקפיים האלו מהעיניים שלך? לא התראינו כבר חצי שנה וזה די דפוק לדבר ככה."

"מה אתה רוצה ממני, מריו?"

"כלום, אלכס, אני לא רוצה ממך כלום," הוא התעצבן.

אלכס הורה לסער לחזור אל מצודת אולימפיה והוריד את המשקפיים מעיניו. הנער האיטלקי גדול המידות שישב לצידו היה לבוש בשריון כבד, שלא היה ברשותו בפעם האחרונה שבה נפגשו השניים באולימפיה, ופטיש הקרב האימתני שלו היה מונח מאחוריו, לצד התרמיל. נראה שמריו חיפש את אלכס מייד כשהגיע למצודה, במקום למצוא לעצמו חדר במגורים ולהשאיר שם את התרמיל וכלי הנשק. אלכס ידע שעליו להעריך את המחווה החברית, אבל כל מה שרצה היה להיות לבד. מתחת לחומה שעליה ישבו השניים השתפל השדה הפתוח הגדול, ירוק ומנוקד בפריחה צהובה, ורודה וסגולה לכבוד האביב המתפרץ. היה זה כאילו מזג האוויר העליז לועג לרגשותיו.

אלפי נערים ונערות שסיימו את המבחנים עשו את דרכם במעלה הגבעה, לבושים במגוון מרהיב של שריונות וחליפות לחימה. מן הסתם, רובם עדיין דיברו ביניהם על אתגר המדליון המקולל של קסנדרה או על הטבח במערת הנטיפים, מקום המפגש הגדול ביותר בארץ הענקים והקרוב ביותר לנהר הלבה, שהתרחש כמה ימים לאחר מכן. אומנם כבר עבר יותר מחודש מאז האירועים האלו, אך תקופת המבחנים הייתה הפעם הראשונה שבה יכלו כולם להיפגש עם חבריהם ולהחליף ביניהם את הרכילויות, הפרשנויות והדעות.

סוויני הגיעה אליהם והתיישבה גם היא על מעקה החומה, לצידו של מריו. שערה הבלונדיני כבר לא היה צבוע. אלכס התקשה לכעוס עליה ועל מריו על כך שהם מפרים את בדידותו, אבל הוא לא רצה את חברתם כרגע. הוא לא רצה לעסוק שוב במה שקרה. הדרמה במצודת העיט, אחרי שהוא חזר לשם עם רובן וחייליו, הספיקה עבורו. הוא לא סבל את המבטים העצובים, את הרחמים שבעיניהם. הוא העדיף בהרבה את השנאה ששררה בעבר בין מחנה תומכי קסנדרה ובין מחנה תומכי לוקאס. עם שנאה הוא ידע כיצד להתמודד, עם רחמים לא.

"שמעתי שאת לא שרה יותר," אמר מריו לסוויני.

"כן, פירקתי את הלהקה," היא ענתה.

"אנה בוודאי הייתה רוצה שתמשיכי לשיר," אמר מריו. "וגם לונה," הוסיף לאחר מחשבה.

"אני יודעת, אבל אני פשוט לא מסוגלת. בכל מקרה, לאף אחד אין מצב רוח לשירים עכשיו, אחרי מה שקרה באתגר, ואחרי הנפילה של מערת הנטיפים."

"תמיד חשבתי שהטרולים יותר חלשים מאיתנו," אמר מריו.

"הם לא. הם מעולם לא היו. גם המלחמה הקודמת נגדם הייתה קשה הרבה יותר ממה שרוב הילדים כאן זוכרים," אמרה סוויני.

"ואז היו לנו רונלד, מייקל וקסנדרה," אמר מריו. "את יודעת מה שלום שיאנג? היו שמועות על כך ש —"

"היא בחיים," אמר אלכס. "הצליחה לברוח ממערת הנטיפים עם קומץ לוחמים."

"אז מבין חברי הברית נותרו רק היא, לוקאס וגארף," אמר מריו.

"כן," אמר אלכס. "לוקאס ושיאנג מפקדים על הצבא. את גארף אף אחד לא ראה כבר כמה חודשים."

"שמעתי שהיו גם ילדים שנלקחו בשבי במערת הנטיפים, ושהאקדמיה בכל זאת שלחה אותם לכאן, לתקופת המבחנים," אמר מריו. "זה הזוי לגמרי."

"כך היה גם בפעם הקודמת," אמרה סוויני. "שום דבר לא עוצר את תקופת המבחנים, גם לא שבי."

"לוקאס ושיאנג הדיחו את כל השבויים מחברת הילדים של איידוס כעונש," אמר אלכס. "הם לא יוכלו להשתתף בשום אירוע באולימפיה."

"נשמע קצת מוגזם," אמר מריו.

"הם נכנעו, זו הפרה של הדיבר העשירי המצווה עלינו להילחם בטרולים."

ניכר בפניו של מריו שהוא לא מסכים, והוא עמד לענות, אך סוויני החליפה נושא: "שמעתי שאתה הסגן של רובן עכשיו," אמרה לאלכס.

"כן."

"זה כבוד גדול להיות הסגן של מפקד גדוד. בדרך כלל בוחרים ילדים הרבה יותר ותיקים לתפקידים כאלו."

אלכס משך בכתפיו.

במשך זמן־מה שתקו שלושתם. מריו הביט על הילדים המתקרבים לשער המצודה. "אני כל הזמן חושב שאולי זו טעות, שבעוד רגע לונה תופיע שם למטה, שהיא הצליחה לשרוד איכשהו."

"היא לא," אמר אלכס. "אף אחד מעולם לא שרד אתגר שנסגר."

"במשך חצי שנה חלמתי לראות אותה שוב," אמר מריו בעצב. סוויני הניחה את ידה על גבו.

"הייתם יחד כזוג שלושה ימים, בקושי הכרת אותה," אמר אלכס.

"תגיד, מה נסגר איתך?" התעצבן מריו.

אלכס קם לעמידה. "אני צריך ללכת לפגישת המפקדים, נתראה אחר כך," אמר ועזב את מריו וסוויני על החומה.

הוא ירד אל החצר המרכזית וחצה את השבילים המרוצפים בשיש ואת המדשאות הנאות בהליכה מהירה, חולף בין דוכני אוכל צבעוניים מאוישים באנדרואידים, ילדים צעירים בבגדי נוביז שהביטו סביבם בהשתאות, וקבוצות של חברים ותיקים ששמחו להיפגש שוב ולהחליף חוויות. לאורך הדרך הוא הרכין את ראשו כדי שלא להיתקל באף אחד שינסה לפתוח איתו בשיחה.

פגישת המפקדים של צבא ילדי איידוס נערכה ברחבת שיש גדולה, במרכזו של מבוך צמחייה גזום בקפידה. חצי שנה לפני כן, בתקופת התחרויות הקודמת, שמע אלכס את חברי הברית נפגשים ברחבה הזאת בזמן שהסתתר מאחורי קירות המבוך. הוא שמע אז את קסנדרה מאשימה את לוקאס ברצח של שרה, וראה מבין הענפים הסבוכים את חברי הברית כמעט נלחמים זה בזה. רונלד עצר אותם ברגע האחרון. עכשיו כל האירועים האלו נראו כמו היסטוריה רחוקה.

כשאלכס הגיע לרחבה, לוקאס ושיאנג עמדו במרכזה, בצילו של פסל שיש גבוה של נער עירום המחזיק לפיד, ודיברו בשקט. שיאנג הייתה רזה וחיוורת, השריון הנאה שלה היה שבור במספר מקומות, אך נראה שהיא התגברה על פציעותיה מהקרב במערת הנטיפים. לוקאס הוסיף לבגדי הנזירים שלו קסדת מתכת זהובה, אשר שיוותה לדמותו אופי צבאי יותר, וניצב זקוף, ידיו משולבות על חזהו, והנאגינטה הארוכה שלו על גבו.

אלכס נזכר בשיחה שלו עם לוקאס אחרי אתגר המדליון, כשהוא ורובן חזרו אל מצודת העיט. לוקאס היה המום כמו כולם, אבל התעשת במהירות וביקש מהם לשמור בסוד את דבריו האחרונים של ג'ייקוב ולהחביא את האקדח. הסיפור הרשמי היה שהרועה הרג את כולם — את קסנדרה, מייקל, אנה, לונה וג'ייקוב — לאחר שגילה שהם משתפים פעולה עם רוח הכאוס. זה לא היה שקר, הם באמת שיתפו איתה פעולה, והרועה באמת הרג אותם. זו פשוט לא הייתה כל האמת. אבל אם ילדי איידוס ישמעו שהרועה העניק לג'ייקוב אקדח כדי לעצור אותם, ושג'ייקוב גם רצח את שרה, רונלד וקייט לפני כן, האמון ברועה ובחברי הברית עשוי להיפגע. המשמעת עשויה להיפגע. "יום אחד נחקור לעומק את מה שקרה וננסה להבין את מניעיו של ג'ייקוב," הבטיח להם לוקאס, "אבל כרגע הניצחון על הטרולים הוא בעדיפות עליונה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ספקות." הוא צדק. ההיגיון היה ברור. אבל אלכס הרגיש בחילה כשחשב על כך.

בשולי הרחבה כבר החלו להתאסף המפקדים הבכירים. הצבא של ילדי איידוס כלל חמישה גדודים, שבכל אחד מהם היו אמורים להיות כאלף ילדים, כל גדוד מחולק לעשר פלוגות, וכל פלוגה מחולקת לשלוש או לארבע מחלקות. לוקאס ושיאנג קיוו להקים יותר מחמישה גדודים, אבל רבים העדיפו שלא להשתתף במלחמה וניסו לברוח אל הקצוות המרוחקים של האי. גם את הגדודים הקיימים הם עוד לא הצליחו לאייש לחלוטין. אחרי הטבח במערת הנטיפים אלכס לא היה יכול להאשים את אלו שהעדיפו לברוח — לחימה בטרולים לא הייתה עסק בטוח.

רובן הבחין באלכס וניגש אליו, נמרץ וענייני כהרגלו. "אלכס, טוב שאתה כאן. מהם המספרים האחרונים?"

אלכס שלף את הטאבלט שלו ופתח גיליון אלקטרוני. "בפעם האחרונה שספרתי, לפני שיצאנו למבחנים, הצלחנו למלא שמונה פלוגות, אבל בשתיים מהן חסרים קשתים ומרפאים, ורק אחת סיימה את מסלול האימונים כולו. אולי אפשר להעביר אליהן קשתים ומרפאים מהפלוגות האחרות?"

"אפשר, אבל לא מומלץ," אמר רובן. "כדי לנהל קרב כמו שצריך, כל פלוגה צריכה לכלול לפחות מחלקה או שתיים של קשתים."

"הייתה לי שיחה ארוכה עם אחמד הבוקר. הוא לא מרגיש שהם מוכנים לצאת לקרב."

אחמד היה אחד ממפקדי הפלוגות בגדוד של רובן, ואלכס היה חייב לו חלק לא קטן מתהילתו: לפני מספר חודשים השתתף אחמד עם אלכס, לונה וקסנדרה באתגר החורף, ולאחר מכן הוא הפיץ את הסיפור על אודות הניצחון שלהם באתגר ותוכנית הקרב המוצלחת של אלכס. מכיוון שהיה זה הקרב הפומבי האחרון של קסנדרה, הסיפור הופץ מאז שוב ושוב בגרסאות שונות והפך לסוג של אגדה מוגזמת מעט.

"אין לנו ברירה," אמר רובן, "עלינו לצאת למבצר האגם מייד כשנחזור מאולימפיה. גאי וחייליו נתונים שם במצור, הם לא יחזיקו מעמד עוד זמן רב."

"פגשתי כמה מהחיילים של גאי על גבי הנחש שהסיע אותנו אל המבחנים. הופתעתי לראות אותם פה, אבל אני מניח שזה הגיוני, אם אפילו ילדים שנשבו על ידי הטרולים נשלחים למבחנים. הם אמרו שהמבצר ריק עכשיו, אבל האקדמיה לא תיתן לטרולים לכבוש אותו."

"כן, האקדמיה לא נותנת לטרולים לצאת מהמחנות שלהם כל עוד אנחנו במבחנים. כך זה היה גם בפעם הקודמת. גאי והחיילים שלו יוכלו להתאושש כאן בימים הקרובים, ולחזור למבצר האגם עם כוחות מחודשים ואספקת מזון."

אלכס החל לחשוב שאולי קסנדרה ולוקאס טעו אז, בפגישתם בפגודה המוזהבת, כשהחליטו שחייבים לשמור על מבצר האגם בכל מחיר. צבא הילדים היה זקוק לעוד זמן כדי להתארגן ולהתאמן, ולפי השמועות, לטרולים היה יתרון מספרי משמעותי. אולי עדיף שגאי ייסוג ממבצר האגם עם כוחותיו? אך הוא לא ביטא את מחשבותיו בקול, לא היה זה מקומו לערער על ההחלטות של לוקאס ושיאנג.

רובן פנה הצידה. "או, מדברים על החמור," חייך, ואלכס פנה וראה את גאי מתקרב אליהם. פניו היו רזות יותר מכפי שזכר, הוא נראה מבוגר וקודר יותר, ולצד מצחו הייתה צלקת קטנה. לולה, הכלבה שלו, זינקה על אלכס בליקוקים, והוא ליטף את פרוותה הארוכה. גאי לחץ את ידו של רובן, ואז פנה אל אלכס וחיבק אותו. "הזדעזעתי לגמרי כששמעתי על לונה וקסנדרה. אני מצטער," אמר.

"תודה," אמר אלכס. "אני... שמעתי שג'ני נהרגה."

"כן, היא נהרגה בפשיטה שערכנו שבועות ספורים לפני תקופת המבחנים. היא הייתה מאוד אמיצה."

אלכס נזכר בקנאה שלו בקשר שהיה בין גאי לג'ני, הכול נראה כל כך מטופש וחסר משמעות עכשיו. הוא לא ידע מה לומר.

"אתם חייבים להחזיק מעמד, אנחנו נגיע אליכם בקרוב עם הגדוד ונשחרר את המבצר," אמר רובן.

"יהיה בסדר," חייך גאי חיוך רפה.

ג'רי, הנער שפיקד על הפגודה המוזהבת, הגיע גם הוא לרחבה ובירך את אלכס לשלום באותו מבט עצוב שהוא התרגל לראות בעיני כל האחרים. מייד אחריו ניגשו אליהם רון, הנער הישראלי שעמד בראש מסדר המרפאים, ולורה, הנערה הגבוהה שהתאומים פגשו גם במערת החניכה וגם בתקופת התחרויות הקודמת, אשר מונתה על ידי קסנדרה למפקדת גדוד. אלכס הכיר בשמותיהם גם חלק מהבכירים האחרים אשר הגיעו לרחבה: עומאר, המפקד של הפירמידה הגדולה, שאיתו דיבר אלכס בווידיאו במצודת העיט בדיון שעסק בקרבות אלגוריתמיים; דימיטרי, אחד החברים הוותיקים של לוקאס שאותו פגשו אלכס ולונה בפגודה המוזהבת; אלנה, נערה גבוהה ושחומת עור שהייתה מפקדת מערת החניכה כשהתאומים וקסנדרה הגיעו לשם לפני כשנה; הרוטו, הנער היפני רחב הגוף שלונה סיפרה לאלכס שלימד אותה טאי־צ'י. והייתה גם לואיז, עכשיו הסגנית של לוקאס, שפניה אורו ברגע שזיהתה את אלכס. הוא הבחין בה והיא התקדמה לעברו, אך לוקאס קרא לה בשביל משהו והיא נאלצה ללכת אליו.

"אתם מתכוונים להשתתף בתחרות של הקרבות האלגוריתמיים?" שאלה לורה את אלכס וגאי.

"אין לי זמן," אמר אלכס, "לא נגעתי בקוד כבר יותר מחודש, ויש יותר מדי עבודה על הגיוסים לגדוד."

"גם אני אוותר," אמר גאי.

"תחרות קרבות אלגוריתמיים שתיערך בלי שניכם ובלי ג'ייקוב תהיה משעממת למדי," אמר ג'רי.

אלכס נזכר במחזה של ג'ייקוב היורה בעצמו, בכתם הכהה שנשאר על קיר הסלע. אף אחד לא ניקה את הכתם. הוא משך בכתפיו, "אז היא תהיה משעממת."

"כולם לשבת, בבקשה, אנחנו רוצים להתחיל," אמרה שיאנג מאחוריהם, וכולם התיישבו על רצפת הרחבה.

לוקאס התייצב מול המפקדים וסרק אותם בעיניו במשך כמה רגעים, לפני שהחל לדבר: "ראשית, רציתי להודות לכולכם על המאמצים. השלב שבו אנו נמצאים כרגע הוא השלב הקשה ביותר של הלחימה, מכיוון שלטרולים כבר יש צבא מאורגן, ואילו אנחנו עוסקים בעיקר בקרבות בלימה ובאיסוף הכוחות. חלקכם בקושי עומדים בעומס," הוא הביט על שיאנג וגאי, "וחלקכם מרגישים תסכול מהצורך להמתין לפני שתוכלו להתחיל לפעול." הוא הביט ברובן ובאחרים. "אם הדברים ימשיכו להתפתח בדומה למלחמה הקודמת, אז בטקס הפתיחה של התחרויות, בעוד כשעה, הרועה יתייחס גם הוא למלחמה. הוא יגדיר את המלחמה נגד הטרולים בתור אתגר רב־משתתפים פתוח עבור כל מי שנמצא באזורי הלחימה. המשמעות היא שבאזורי הלחימה מותר לנו לנוע בקבוצות בכל גודל שנרצה, האקדמיה לא תתקוף אותנו, ולא יתקיימו שיעורים ובחנים. אחרי שהכרוז יסיים, אני אעלה ואדבר בפני כולם. המטרה העיקרית שלנו כרגע היא לגייס כמה שיותר חיילים נוספים שיצטרפו אל הגדודים. לא ייתכן שרק כמחצית מילדי איידוס ישתתפו במאמץ המלחמתי."

"צריך לנדות מהברית את אלו שאינם מוכנים להתגייס, ולא לתת להם להיכנס למקומות המפגש," אמר דימיטרי, ואלנה וחלק מהמפקדים האחרים הנהנו בהסכמה.

"השתגעת לגמרי," אמר הרוטו.

"אני לא אהיה מוכן למלא פקודה אכזרית שכזו," אמר עומאר. "יש הרבה ילדים באיידוס שאינם מצטיינים בלחימה, ואנחנו לא נכריח אותם לסכן את חייהם."

"הם לא חייבים להשתתף בלחימה באופן ישיר," אמר דימיטרי, "הם יכולים לעזור במרפאות, לחזק ביצורים, לצוד ולהעביר מזון למקומות המפגש כדי להתכונן למצור. יש הרבה דברים שאפשר לעשות."

"אני מסכימה עם דימיטרי, זה לא הגיוני שיש ילדים שנלחמים ומתים בזמן שאחרים מטיילים בארץ האגמים ומבלים במקדש של ונוס," אמרה אלנה.

"בשלב זה לא ננקוט שום עונש כלפי המשתמטים," פסק לוקאס. "נמשיך בהתאם למסורת של רונלד וננסה לשכנע אותם להצטרף לצבא מרצונם החופשי. אפשר לחשוב על תמריצים חיוביים, אבל לא ננקוט תמריצים שליליים. זכרו שיש לנו רק שלושה ימים לבלות כאן באולימפיה. אל תסתגרו בחדרים שלכם — תסתובבו בחוץ, תנסו להיפגש עם כמה שיותר ילדים ותתאמו הכול עם הסגנים שלכם כדי שיהיו לנו רשימות מעודכנות של כוח האדם בכל גדוד. הגיוס הוא המשימה החשובה ביותר שלנו בימים הקרובים. יש שאלות בנוגע לגיוס?"

אלכס הביט על פניהם של הנוכחים ברחבה — כולם ישבו בשקט. נראָה לו שהם מעט ספקנים בנוגע לסיכויי ההצלחה של הגיוס לנוכח האירועים האחרונים. לוקאס המשיך: "הנושא השני הוא הלחימה עצמה. כפי שאתם יודעים, המצב שלנו כרגע הוא לא פשוט. גאי, אתה יכול לעדכן את כולם?"

"כן," גאי קם לעמידה, שלף את הטאבלט שלו, הדליק אותו והחל לקרוא. "במבצר האגם יש ארבע מאות שמונים ושלושה נערים ונערות. בדרגה שלישית ומעלה יש לנו מאה ארבעים ושבעה לוחמים וטנקים, מאה עשרים ושניים קשתים, שלושים ושמונה מרפאים ושבעה־עשר טכנומאגים." הוא הוריד את הטאבלט והביט על הקהל. "מחוץ למבצר יש כוח כפול לפחות של טרולים. הם כבר ניסו לפרוץ פנימה פעם אחת, מייד אחרי שהגיעו, והצלחנו להדוף אותם מהחומות במחיר כבד. עכשיו הם פשוט יושבים שם, מחליפים חיצים עם הקשתים שלנו מדי פעם, בונים בליסטראות ענק ואֵילי ניגוח ומחכים לכוחות נוספים שיגיעו. יש מנהרות סודיות שיוצאות מהמבצר, ואנחנו משתמשים בהן להתקפות קומנדו, בעיקר כדי לגנוב אוכל. זו משימה מסוכנת מאוד, ואיבדנו לא מעט חיילים בהתקפות האלו, אבל אין לנו ברירה. כל עוד נמשך המצור, המנות שהאקדמיה מספקת לנו מוגבלות ביותר."

"למה האקדמיה לא ממשיכה לספק למקומות המפגש אוכל כמו בעבר?" שאלה נערה בשם סופיה, שפיקדה על ארמון השיש שבארץ העירונית.

"האקדמיה מנסה לדמות מלחמה אמיתית ומצור אמיתי," הסביר לוקאס. "היא מספקת מזון באופן חופשי רק למקומות מפגש שאינם נמצאים תחת מצור של הצד השני."

"זה הכול רק משחק מזדיין," אמרה לורה.

לוקאס לא הגיב, למרות שנראָה שהוא לא מרוצה מהערתה. "כמה זמן תוכלו להחזיק מעמד?" שאל את גאי.

"לא יודע," אמר גאי. "הטרולים מגינים היטב על מצבורי המזון שלהם, ויש גבול לכמות האספקה שאנחנו נהיה מסוגלים לאסוף כאן באולימפיה ולהביא בחזרה. אולי נצליח להחזיק מעמד חודש, אולי קצת יותר, אבל בסופו של דבר נצטרך לפרוץ החוצה לפני שנגווע ברעב."

"לא תצטרכו," אמר לוקאס. "הגדוד של רובן יגיע אליכם לפני כן."

"אני... הבנתי שהגדוד של רובן עוד לא מוכן," אמר גאי, מפנה את מבטו אל רובן.

"יש לנו שמונה פלוגות מוכנות," אמר רובן. הוא לא ציין שרק שש מתוך שמונה הפלוגות באמת מילאו את מצבת הלוחמים, הקשתים והמרפאים.

"אני לא בטוח שזה יספיק," אמר גאי. "אנחנו מוקפים במאות טרולים והחיילים שלי מותשים, יהיה להם קשה להשתתף בלחימה."

"זה יהיה חייב להספיק," אמר לוקאס. "מבצר האגם חייב להחזיק מעמד, בייחוד עכשיו, לאחר שאיבדנו את מערת הנטיפים. אם נאבד אותו, ארץ היערות תיפול, והטרולים יוכלו לפלוש לארץ הביצות, לארץ ההרים ולארץ העירונית ללא שום הפרעה."

"כן, כמובן," אמר גאי, אבל הוא לא נשמע בטוח בעצמו כל כך.

"האם זה חכם לשלוח את הגדוד של רובן למבצר האגם כל כך מהר?" שאל הרוטו.

"במלחמה חייבים לקחת סיכונים," אמר לוקאס.

אלכס חשב: האם מבצר האגם באמת שווה הימור כל כך גדול? הוא לא היה מסוגל שלא לתהות כיצד רונלד היה מדבר אילו היה כאן, ניצב בפניהם. אֵילו החלטות הוא היה מקבל? לאחר מכן סרק את האחרים בקהל ותהה כמה מהם חושבים אותו הדבר. לא היה קל להיכנס לנעליו של רונלד, אך לוקאס נראה בטוח בעצמו ושידר אופטימיות.

כשהישיבה הסתיימה, קיווה אלכס להגיע בחזרה לחדרו כמה שיותר מהר, בלי להיקלע לעוד שיחות מיותרות. לשמחתו, רוב המפקדים וסגניהם היו טרודים למדי בבעיותיהם ולא שמו לב אליו, אך לואיז הצליחה להשיג אותו. "הי, אלכס, אני — " היא החלה לומר, ואז ראתה את הבעת פניו ועצרה את עצמה, "בטח כבר נמאס לך לשמוע את זה..."

"כן, מה שקרה היה ונגמר."

"אני מבינה איך אתה מרגיש."

השניים החלו ללכת בשביל שהוביל לבנייני המגורים. אלכס ניסה שלא להביט בכיוונה. הוא חשב על לואיז לא מעט בחודשים שעברו מאז פגישתם בפגודה המוזהבת, אך עכשיו כשסוף־סוף פגש אותה, אחרי כל מה שקרה, היא הייתה עוד סיבוך שהוא לא רצה כחלק מחייו. אם הוא חס וחלילה יביט בה, בעיניה החדות שמתחת לתלתלים, בחיוכה העקום קלות, הוא עלול להיקלע אל תוך הסיבוך הזה. הוא עלול להרגיש רגשות שאינם בדיוק שליליים. כרגע הוא לא רצה בכך.

לשמחתו, לואיז החליפה נושא: "אתה רוצה לבוא אחר כך לצפות בתחרויות? הוזמנתי להשתתף באליפות של לחימה אלגוריתמית."

"יפה מאוד," הוא ניסה לזייף חיוך, "לצערי, אין לי זמן לצפות בתחרויות, יותר מדי עבודה."

"אני מבינה."

"איך הולך הגיוס בארמון השיש?"

"לא משהו. לוקאס ואלנה עובדים יחד כדי לאמן את כל הילדים החדשים. האקדמיה מציעה לכולם שלל אתגרים בסביבת הארמון, ואנחנו מנסים לעודד אותם לעבור אתגרים מתאימים להם כדי שיזכו בכלי נשק טובים, אבל בשבוע שעבר איבדנו שני לוחמים שנהרגו באתגרים בדרגה הרביעית. הם פשוט לא היו מוכנים. חוץ מזה, מגיעים אלינו הרבה פצועים מכל רחבי הארץ העירונית."

"כן, גם אלינו."

השניים הגיעו לבניין המגורים של הבנים. לואיז הביטה בעיניו. "טוב, אז... אהמ... נתראה בהמשך?"

"כן, נתראה," הוא אמר, אך לא הייתה כוונה מאחורי דבריו. הדבר היחיד שאלכס רצה כרגע היה לחזור למצודת העיט, לשגרה שאליה התרגל מאז שלונה וקסנדרה יצאו לאתגר שממנו הן לא חזרו. העבודה היום־יומית עם רובן ומפקדי הפלוגות הסיחה את דעתו, אפשרה לו להתמקד בבעיות מעשיות ולפתור אותן, לא לחשוב יותר מדי ולא להיתקל בעוד מבטי רחמים.

כשמריו, ג'ואנה ופיט חזרו מטקס הפתיחה ונכנסו לחדר השינה, הם מצאו שם את אלכס יושב על הרצפה לצד אחמד, שניהם רכונים מעל הטאבלטים ובוחנים מקרוב את המפה של ארץ ההרים. רובן ביקש מהם להכין את המסלול שהגדוד יעבור בדרכו ממצודת העיט אל מבצר האגם. זו לא הייתה משימה פשוטה — רבות מהדרכים כללו ואדיות צרים שיכלו לשמש למארב של טרולים. היה עליהם למצוא אפשרות שתאזן בין הצורך להגיע למבצר כמה שיותר מהר ובין הרצון שלא לחשוף את הגדוד למתקפות פתע.

"אלכס! אני מרגישה ששנים לא ראיתי אותך," אמרה ג'ואנה. הוא נעמד, והיא חיבקה אותו. "את נראית טוב," הוא אמר לה. היא באמת נראתה טוב בחליפת הקרב החדשה שלה, שהייתה בצבעי אדום וחום.

"כן. סוף־סוף זכיתי באתגר ברמה שלישית, לפני חודש," אמרה ג'ואנה, "יש לי עכשיו חנית, מגן ושריון, ואני לא לבושה יותר כמו נובית." היא החליפה מבט גאה עם פיט, המאסטר שלה. אלכס נזכר שלורה שידכה בין השניים בתקופת המבחנים האחרונה, אחרי שג'ואנה ורון החליטו להיפרד בגלל ששניהם לא היו ציידים כל כך טובים.

"חנית זה מצוין," אמר אחמד והחווה לעבר ההאלברד שלו ששכב על הרצפה מאחוריו, "אם זה מעניין אותך, אני מעביר הערב שיעור לחימה לבעלי נשקי מוט ארוכים."

"בשמחה. פיט לא רוצה שאני אילחם בכלל, הוא חושב שהגרזינים שלו מספיקים. הוא בקושי נתן לי להיכנס לאתגר!"

"היא שיגעה אותי לגמרי בנוגע לאתגרים," אמר פיט במבטא אירי, "עשתה לי כאב ראש. פעם אחרונה שאני מוכן לקחת נושאת כלים."

"אתה תצטרך להפסיק לגונן עליי ולהתרגל לכך שגם בנות נלחמות באיידוס!"

"איך אני יכול להפסיק לגונן עלייך?" הוא שאל, חיבק אותה ונשק ללחייה, והיא הסמיקה. אלכס הרים גבה והחליף מבט עם מריו — נראה שהשידוך בין פיט לג'ואנה היה מוצלח מהצפוי.

"היה טקס מעניין, חבל שפספסת," אמר מריו לאלכס.

"לא נורא, ראיתי את הקודם," אמר אלכס.

"הכרוז הרובוטי דיבר על המלחמה עם הטרולים," אמרה ג'ואנה, "הוא אמר ש — "

"שזה אתגר רב־משתתפים," קטע אותה אלכס, "כן, אני יודע. לוקאס אמר לנו שהכרוז הולך להגיד את זה."

מריו התפלא, "איך הוא ידע?"

"הכרוז אמר את אותו הדבר במלחמה הקודמת," אמר פיט, "הוותיקים זוכרים."

"אחרי כן לוקאס עלה על הבמה ונשא נאום יפה על המורשת של רונלד, קסנדרה, מייקל וג'ייקוב," אמר מריו. כשהזכיר את ג'ייקוב, אלכס ואחמד החליפו מבט מהיר — אחמד היה בחבורה שרובן לקח איתו ממצודת העיט באותו יום גורלי, הם היו היחידים שידעו את האמת על ג'ייקוב. לרגע חשב אלכס לספר על כך לאחרים, אך אחמד הבחין בכוונתו וסימן בראשו לשלילה. עדיף שהאחרים לא ידעו את האמת. מריו המשיך בלי להבחין בחילופי המבטים ביניהם: "לוקאס דיבר גם על לונה, על התפקוד שלה באתגר החורף שלכם ועל העזרה שלה במרפאה במצודת העיט. לא ידעתי שהיא עבדה במרפאה, זה נשמע מתאים לה."

"לוקאס פשוט מנסה לשכנע עוד ילדים להתגייס למלחמה," אמר אלכס, "זו המשימה העיקרית שלנו כאן."

"הוא מצליח," אמר מריו. "רבים מפחדים להילחם בטרולים, אבל האפשרות לעזור בדברים שהם לא לחימה ישירה, כמו במרפאות או באיסוף מזון למקומות המפגש, מעניינת את חלקם."

"גם אני ופיט בדרך אל אזורי הלחימה," אמרה ג'ואנה.

"נכנסנו לארץ ההרים מצפון, אני מקווה להגיע למצודת העיט תוך חודש," הסביר פיט.

"טוב, אנחנו קצת עסוקים כאן," אמר אלכס, מחווה בראשו על המפה.

"אנחנו נפגשים אחרי ארוחת הערב על הגג של המגדל, איפה שהייתה המסיבה שלורה ארגנה בפעם הקודמת," אמר מריו. "רוצה לבוא?"

"אני לא חושב שיהיה לי זמן," אמר אלכס.

אלכס לא הלך למגדל אחרי ארוחת הערב. הוא היה מותש והעדיף ללכת לישון מוקדם, והניח שממילא מפקדים אחרים יעשו עבודה טובה יותר ממנו בשכנוע מתגייסים חדשים. היומיים הבאים עברו במהירות עבורו: שיחות תיאום עם מפקדי הפלוגות, ראיונות אישיים למתגייסים חדשים לגדוד, בניית לוחות זמנים לאימונים, רשימות מלאי של המזון שהילדים אספו מחדר האוכל של אולימפיה עבור המחסנים של מצודת העיט, ועוד ועוד. רשימת המטלות שלו הלכה והתארכה, ובכל פעם שסיים אחת מהן, ניגש אליו רובן והוסיף שלוש מטלות חדשות.

מדי פעם הוא היה פוגש את מריו וג'ואנה, והם סיפרו לו על הילדים שהגיעו למקומות הראשונים בתחרות כזו או אחרת, אך הוא לא הכיר את השמות של רובם ולא צפה בשום תחרות. גם שאר מפקדי הגדודים ומקומות המפגש לא השתתפו בתחרויות ולא צפו בהן, כולם היו עסוקים מדי. את הארוחות אלכס לא אכל עם מריו וג'ואנה, אלא עם רובן ועם מפקדי הפלוגות שלו, והם ניצלו את הזמן לדיונים מעשיים.

היום האחרון הגיע. לוקאס ביקש מכל המפקדים וסגניהם להפסיק לעבוד ולהגיע לנשף הסיום לבושים בהתאם, להתערבב בקהל, ועד הרגע האחרון לנסות לשכנע עוד ילדים להתגייס. לדעתו של אלכס, זה היה בזבוז זמן, אבל הוא ציית לפקודה.

הוא הגיע עם מריו, שניהם לבושים בחליפות טוקסידו נאות שהרחפנים הביאו להם בדיוק כמו בנשף הקודם, לפני חצי שנה. אבל אז הם פגשו את לונה וג'ואנה מחוץ לאמפיתיאטרון, וסוויני והלהקה שלה הופיעו, ואילו הפעם לונה לא הייתה שם, וסוויני לא הופיעה. ילדי איידוס היו לבושים בהידור, אנדרואידים ניגנו מוזיקת ג'אז והסתובבו בין השולחנות, אבל עננה קודרת נחה באוויר. היום האחרון של התחרויות תמיד היה עצוב, אבל הפעם יותר מהרגיל. רבים חששו לחזור לארצות האקדמיה ולמלחמה, בייחוד הילדים שהיו נצורים עם גאי במבצר האגם, אך לא הייתה להם ברירה — לאחר תקופת המבחנים האקדמיה הייתה מחזירה את כולם בדיוק למקום שבו הם היו לפניה.

אלכס, מריו, ג'ואנה ופיט ישבו סביב אחד השולחנות העגולים. אלכס שיחק עם המזלג שלו, בוהה בצלחת הריקה, בזמן ששלושת האחרים התווכחו על קרב הגמר של אדיסו, שזכה גם בתחרות הלחימה ללא כלי נשק וגם בתחרות הלחימה עם כלי נשק. פיט טען שזה לא נחשב מכיוון שלוחמים מוכשרים אחרים, שהיו בעלי תפקידים בכירים בצבא הילדים, כמו ג'רי, לא השתתפו. אלכס לא התעניין בנושא, והרגיש שאין לו על מה לדבר איתם. מה זה חשוב מי ניצח בתחרות כזו או אחרת? לאחר זמן־מה אמר מריו שהוא והמאסטרית שלו, לוסי, מתכוונים להצטרף לגדוד של הרוטו שמתאסף בפגודה המוזהבת. הוא הביט באלכס, מחכה לתגובה כלשהי.

"קסנדרה סמכה על הרוטו," אמר אלכס, "אני לא מכיר אותו כל כך."

"הבעיה היא שהתעכבנו יותר מדי בארץ הביצות, ונגיע להרים רק בעוד חודש. אתה יודע במקרה אם הם עדיין יהיו שם בעוד חודש? מתי הם יוצאים?"

"אני לא יכול לדבר על זה," אמר אלכס. "לוקאס אסר עלינו לשתף פרטים על סדר הכוחות והתזמון של המהלכים."

"ומה עם הגדוד של לורה?" שאלה ג'ואנה, "מתי הם יצאו מערבה?"

"אני לא יכול לומר לך, אני מצטער," אמר אלכס.

גבותיו של מריו התכווצו ופניו הקשיחו. "אתה לא מצטער," אמר.

"אהמ... אני אלך להביא לנו משהו לשתות," אמר פיט במבוכה ועזב את השולחן.

"למה אתה מתכוון?" שאת אלכס את מריו.

ג'ואנה נשענה לאחור ושילבה את ידיה. "הוא מתכוון לכך שבשלושת הימים האחרונים אתה רק מתחמק מאיתנו, הולך כאילו שמטאטא תקוע לך בתחת, והגישה הזאת די נמאסה על שנינו."

"אין לי שום גישה," התעצבן אלכס.

קולה של ג'ואנה התרכך. "אהבתי את לונה מאוד," היא אמרה והחליפה מבט עם מריו, "שנינו אהבנו אותה. אבל אתה לא היחיד באיידוס שאיבד מישהו."

"אתה גם לא היחיד באיידוס שקיבל תפקיד רשמי בצבא," אמר מריו, "ישנם רבים שמעורבים בדיוק כמוך בתוכניות המלחמה. המידע על יציאת הגדודים ממילא ידלוף החוצה בסופו של דבר, לא יקרה שום דבר אם תשתף איתנו מעט פרטים."

אז זה העניין, חשב אלכס — הם מקנאים. "אין לי זמן לשטויות האלו, באמת."

ברגע זה הגיע לוקאס אל השולחן שלהם, והשלושה הופתעו מנוכחותו. "אני יכול לשאול את אלכס לכמה רגעים?" שאל, מחייך, לא מודע לסיטואציה המתוחה שאליה נכנס.

"בשמחה," אמרה ג'ואנה.

אלכס שמח להתרחק מג'ואנה וממריו ולצאת עם לוקאס אל החצר השקטה והריקה מאדם שמחוץ לאמפיתיאטרון, אך הוא לא הבין מדוע לוקאס רצה לדבר איתו. "יש איזו בעיה?" שאל.

לוקאס דיבר בנינוחות: "בימים האחרונים ניהלתי שיחות אישיות עם כל מפקדי הגדודים, אבל עדיין לא יצא לי לדבר איתך."

"דיברת גם עם הסגנים של מפקדי הגדודים?"

"לא, אתה הסגן היחיד שאני מדבר איתו."

"אני לא שונה מהאחרים."

"מובן שאתה שונה," חייך לוקאס. "רובן סיפר לי שאתה עובד מאוד קשה."

"כן, אני משתדל."

לוקאס הביט על הרחבה הריקה מאדם במשך כמה רגעים. "מה דעתך על רובן?" שאל לבסוף.

"אהמ, אני..."

"אלכס, אל תחשוש לחלוק איתי את המחשבות שלך."

"רובן הוא אדם טוב. הוא נותן דוגמה אישית לכולם, משקיע המון באימונים. החיילים שלו יודעים שהוא לא דורש מהם שום דבר שהוא לא דורש מעצמו, והוא מעורר בהם ביטחון. הוא מאוד רציני."

"אבל..." אמר לוקאס, מחווה בידו.

"אבל הוא נוקשה. קשה לו לשנות את דעתו כשהתנאים משתנים, והוא קצת איטי בחשיבה שלו."

לוקאס חייך, "נכון, אתה צודק. טוב שיש לו אותך לצידו."

אלכס משך בכתפיו, "אני מנסה לעזור היכן שאפשר."

"הבנתי שאתה מתעסק הרבה עם רשימות שמיות, עם מפות."

"זה עיקר העבודה."

"וזו הבעיה שלי," אמר לוקאס, עיניו נעוצות בעיניו של אלכס, "אתה מעביר את הזמן."

"אני מה?"

"מעביר את הזמן. אתה משקיע את הזמן שלך בעבודה, אבל לא את המוח שלך."

"העבודה שאני עושה חשובה, היא — "

"ישנם ילדים רבים שיכולים לנהל רשימות שמיות. לא בשביל זה ביקשתי מרובן למנות אותך לסגנו."

"אני לא מבין."

הוא נאנח והעביר את מבטו אל הפסלים שבצד הרחבה. "אלכס, איך אתה חושב שניצחנו במלחמה האחרונה נגד הטרולים?"

"אהמ... קסנדרה ומייקל הרגו את מלך הטרולים."

"הם הרגו אותו בקרב האחרון, על הגשר של נהר הלבה, אחרי חודשים שבהם דחקנו בהדרגה את הטרולים מארץ היערות. זה לא מסביר את הניצחון."

"האמת היא שאני לא מכיר כל כך את פרטי המלחמה הקודמת."

"יפה, אז יש לי משימה עבורך: עליך לכתוב חיבור של עשרים עמודים לפחות שמתאר כיצד ניצחנו במלחמה האחרונה. תנועות הגדודים, הקרבות העיקריים, מההתחלה ועד הסוף. תיאור יבש ומלא של כל מה שקרה, בלי סיפורי גבורה מפוארים, בלי צנזורה ובלי תעמולה."

אלכס התעצבן, "לא יהיה לי זמן לעשות את כל זה, אני — "

"זו פקודה," אמר לוקאס. "פקודה ישירה שלי, ולכן היא נמצאת בעדיפות עליונה על כל פקודה אחרת. אני אספר לרובן על המשימה הזאת, והוא יהיה חייב לתת לך זמן לעסוק בכתיבת העבודה ולשתף פעולה. רובן היה אחד ממפקדי הפלוגות שלי במלחמה הקודמת, והעדות שלו תוכל לעזור לך. כשתסיים לכתוב את המחקר, אנחנו נפיץ אותו בין מפקדי הגדודים והפלוגות. הם זוכרים את החלק שלהם במלחמה, כמובן, אבל רק מעטים באמת מכירים את התמונה השלמה."

"אני לא טוב בכתיבת עבודות בהיסטוריה," אמר אלכס והשפיל את מבטו. "זה תמיד היה יותר התחום של לונה."

"אבל אין לנו את לונה. יש לנו אותך, ואני חושב שאתה האדם המתאים למשימה. כשתתחיל לחקור את הנושא, אתה תגלה, בין השאר, שאנחנו לא ניצחנו את הטרולים בזכות לוחמי־על אמיצים כמו קסנדרה ורונלד, וגם לא בזכות סגנים חרוצים של מפקדי גדודים שמתעסקים בגיליונות אלקטרוניים וברשימות שמיות. אתה תגלה שאנחנו ניצחנו במידה רבה בזכות ג'ייקוב."

"ג'ייקוב?"

"כן, ג'ייקוב. היחיד מאיתנו שהיה מסוגל לחשוב. באמת לחשוב. לא סתם להגיב להתקפות של הטרולים ולהתגונן, אלא להפתיע אותם. לתכנן מלכודות ומארבים. לחזות מראש כיצד הטרולים יגיבו ולקדם מהלכים נועזים, מקוריים. כפי שעשית אתה באתגר החורף האחרון שלכם."

"זה היה בסך הכול אתגר."

"אבל זו בדיוק החשיבה שאנחנו זקוקים לה כעת, אלכס. אני לא יכול למלא את התפקיד הזה, וגם לא שיאנג. דיברנו על הנושא הזה לא מעט, ושנינו חושבים שאתה התחליף הטוב ביותר שיכול להיות לג'ייקוב. אתה דומה לו."

"אני לא בוגד," אמר אלכס מייד. הוא נזכר שוב במבט האחרון של ג'ייקוב, רגע לפני שסובב את האקדח וירה בעצמו, בכתם שנשאר על קיר הסלע.

"לא, אתה לא בוגד, אבל אתה דומה לג'ייקוב באופן המחשבה שלך, לא במקרה שניכם הצטיינתם בקרבות אלגוריתמיים. אך בשביל למלא את התפקיד שג'ייקוב מילא במלחמה הקודמת, אתה צריך להשתנות. אתה צריך לזחול החוצה מהבור שבו אתה נמצא עכשיו. אתה מבין מה אני אומר, אלכס? אני יודע כיצד אתה מרגיש, גם אני חוויתי אובדן. אבל אתה לא יכול לקבור את עצמך בעבודת ניירת כדי לנסות לשכוח מהכול, להתחבא באיזו פינה נידחת, הרחק מכולם, ולומר לעצמך שאתה עוזר. אני לא זקוק רק לזמן שלך, לשעות העבודה שלך, אני זקוק גם למוח שלך. אני צריך שיהיה לך אכפת."

אלכס חשב במשך זמן־מה. למי אכפת ממהלכי המלחמה הקודמת? הכול ממילא חסר טעם. למה הם לא יכולים פשוט לעזוב אותי במנוחה? אבל לוקאס צודק, אני מתחבא. אני יכול לעשות יותר, והם זקוקים לי. לונה הייתה מתנדבת לעזור להם בכל דרך.

"אז איך — " הוא החל לשאול.

"בינתיים כלום לא משתנה," קטע אותו לוקאס. "אתה תמשיך להיות הסגן של רובן, תתקדמו עם הגדוד לכיוון מבצר האגם, ואתה תצבור ניסיון במהלך המסע ובקרבות. תשמור על עצמך בחיים ותלמד כל מה שאתה יכול מרובן וממפקדי הפלוגות. לפני שתוכל לעזור לנו, אתה צריך להבין כיצד נראית מלחמה מקרוב. אחרי שתגיעו אל גאי ותנצחו את הטרולים, נדבר שוב, ואז נמצא לרובן סגן אחר ונקדם אותך לעבוד איתי ועם שיאנג באופן ישיר. זה בסדר מבחינתך?"

"בסדר גמור," ענה אלכס.

"יפה," אמר לוקאס ולחץ את ידו של אלכס, מחייך. "בפעם הבאה שנתראה, אני מאמין שזה יהיה על חומות מבצר האגם, אחרי שנסלק משם את הטרולים הנתעבים."

אורי כץ

אורי כץ הוא מדען נתונים ודוקטור לכלכלה המתמחה בהיסטוריה של קדמה טכנולוגית. עד כה הוא פרסם שני ספרי היסטוריה כלכלית, מאמרים רבים על כלכלה וטכנולוגיה בעיתונות ואת אחד מהבלוגים הפופולריים ביותר בישראל. האל המכאני - ברית השמונה הוא ספרו העלילתי הראשון.

עוד על הספר

האל המכאני - ילדי איידוס: חלק ג' אורי כץ

פרק 1

הרים מיוערים ירוקים חלפו מתחתיו במהירות מהממת. יובלים צרים וכחולים התפתלו ביניהם, שוצפים בקצף. ראייתו הייתה מדהימה, על־אנושית: הוא היה מסוגל להבחין בעדרי האיילים שבין העצים, בסנאים המקפצים על ענפיהם ובדובים צדים דגים לצד נהר רחב. אך אלכס התעלם מכל אלו. עיניו היו מכוונות היישר אל עבר האופק, אל עבר המקום שבו פגשו פסגות ההרים את השמיים המעוננים. הוא טס היישר קדימה, חץ שלוח שמטרה אחת ויחידה ניצבת לנגד עיניו. לאכזבתו, אף אחד לא ניסה לעצור אותו. האקדמיה מספיק מתוחכמת על מנת לדעת שאין שום סיבה לנסות לעצור אותו. הוא הגביר את המהירות ככל שיכול, חותך את האוויר. כמעט שהיה יכול לדמיין את עוצמתה של הרוח המכה בגופו המתכתי, את הקור שבגבהים, את ריחם הרענן של עצי המחט שמעליהם חלף בן־רגע. הר גבוה התקרב אליו, ואלכס נסק כלפי מעלה, פונה אל מעבר דמוי אוכף המצוי בינו לבין הר אחר. הצמחייה באזורים גבוהים אלו הייתה דלילה, העצים נמוגו מאחוריו, והוא טס עכשיו במעלה המדרון התלול מעל עשבים נמוכים ופרחים צהובים. הוא עף גבוה ומהר יותר ויותר, עד שבבת אחת עבר חלף מעל האוכף שבין ההרים וראה את המטרה שאליה כיוון — הסכר העצום אשר החזיק מאחוריו את מי האוקיינוס האטלנטי. הגבול הסופי. המקום שבו מסתיים איידוס ומתחיל העולם החיצון. המים שמאחורי הסכר היו כמעט חלקים, ושמש זהובה של אחר צהריים נשברה לאורכם לרסיסים נוצצים. הוא צלל לשם במהירות.

משהו הסיח את דעתו. אלכס הרגיש שמישהו מתיישב לצידו, אך לא הוריד את משקפי המציאות הרבודה מעיניו. סער טס ישירות לעבר האוקיינוס עכשיו, ואלכס לא רצה להפסיק לראות את הנוף שנפרש מול עיניו של העיט הרובוטי.

"הי, אלכס," אמר מריו.

"הי, מריו."

סער פנה ועבר לדאות לאורך סכר הבטון. לאחר שהריגוש הראשוני חלף, נאלץ אלכס להודות שהנוף היה משעמם למדי: ים כחול כהה שנמתח אל עבר האופק, גלים נשפכים קדימה ונסוגים, משאירים אחריהם שרידי קצף. שחפים עמדו על ראש הסכר, וסרטנים קטנים טיילו על בסיסו הרחב, בסמוך למים. סער נחת על הסכר, מבריח את השחפים, והפנה את מבטו אל האוקיינוס האין־סופי. אין סיכוי, חשב אלכס. העיט הרובוטי לא יוכל לחצות אותו. הסוללה תיגמר באמצע. לא היה לו מושג אפילו באיזה כיוון כדאי לטוס. הכול חסר טעם.

"מהיכן המשקפיים האלו?" שאל מריו.

"הם מחוברים לעיניים של סער, העיט הרובוטי שלי. אני רואה את מה שהוא רואה."

"יש לך עיט רובוטי?"

"כן, עברתי אתגר טכנומאגים בדרגה השישית."

"לא רע בכלל. ומה אתה רואה עכשיו?"

"את האוקיינוס. עברתי את הסכר."

מריו שתק במשך זמן־מה. "יש ספינות באופק?" שאל לבסוף.

"לא. רק מים."

"אז אולי תוריד את המשקפיים האלו מהעיניים שלך? לא התראינו כבר חצי שנה וזה די דפוק לדבר ככה."

"מה אתה רוצה ממני, מריו?"

"כלום, אלכס, אני לא רוצה ממך כלום," הוא התעצבן.

אלכס הורה לסער לחזור אל מצודת אולימפיה והוריד את המשקפיים מעיניו. הנער האיטלקי גדול המידות שישב לצידו היה לבוש בשריון כבד, שלא היה ברשותו בפעם האחרונה שבה נפגשו השניים באולימפיה, ופטיש הקרב האימתני שלו היה מונח מאחוריו, לצד התרמיל. נראה שמריו חיפש את אלכס מייד כשהגיע למצודה, במקום למצוא לעצמו חדר במגורים ולהשאיר שם את התרמיל וכלי הנשק. אלכס ידע שעליו להעריך את המחווה החברית, אבל כל מה שרצה היה להיות לבד. מתחת לחומה שעליה ישבו השניים השתפל השדה הפתוח הגדול, ירוק ומנוקד בפריחה צהובה, ורודה וסגולה לכבוד האביב המתפרץ. היה זה כאילו מזג האוויר העליז לועג לרגשותיו.

אלפי נערים ונערות שסיימו את המבחנים עשו את דרכם במעלה הגבעה, לבושים במגוון מרהיב של שריונות וחליפות לחימה. מן הסתם, רובם עדיין דיברו ביניהם על אתגר המדליון המקולל של קסנדרה או על הטבח במערת הנטיפים, מקום המפגש הגדול ביותר בארץ הענקים והקרוב ביותר לנהר הלבה, שהתרחש כמה ימים לאחר מכן. אומנם כבר עבר יותר מחודש מאז האירועים האלו, אך תקופת המבחנים הייתה הפעם הראשונה שבה יכלו כולם להיפגש עם חבריהם ולהחליף ביניהם את הרכילויות, הפרשנויות והדעות.

סוויני הגיעה אליהם והתיישבה גם היא על מעקה החומה, לצידו של מריו. שערה הבלונדיני כבר לא היה צבוע. אלכס התקשה לכעוס עליה ועל מריו על כך שהם מפרים את בדידותו, אבל הוא לא רצה את חברתם כרגע. הוא לא רצה לעסוק שוב במה שקרה. הדרמה במצודת העיט, אחרי שהוא חזר לשם עם רובן וחייליו, הספיקה עבורו. הוא לא סבל את המבטים העצובים, את הרחמים שבעיניהם. הוא העדיף בהרבה את השנאה ששררה בעבר בין מחנה תומכי קסנדרה ובין מחנה תומכי לוקאס. עם שנאה הוא ידע כיצד להתמודד, עם רחמים לא.

"שמעתי שאת לא שרה יותר," אמר מריו לסוויני.

"כן, פירקתי את הלהקה," היא ענתה.

"אנה בוודאי הייתה רוצה שתמשיכי לשיר," אמר מריו. "וגם לונה," הוסיף לאחר מחשבה.

"אני יודעת, אבל אני פשוט לא מסוגלת. בכל מקרה, לאף אחד אין מצב רוח לשירים עכשיו, אחרי מה שקרה באתגר, ואחרי הנפילה של מערת הנטיפים."

"תמיד חשבתי שהטרולים יותר חלשים מאיתנו," אמר מריו.

"הם לא. הם מעולם לא היו. גם המלחמה הקודמת נגדם הייתה קשה הרבה יותר ממה שרוב הילדים כאן זוכרים," אמרה סוויני.

"ואז היו לנו רונלד, מייקל וקסנדרה," אמר מריו. "את יודעת מה שלום שיאנג? היו שמועות על כך ש —"

"היא בחיים," אמר אלכס. "הצליחה לברוח ממערת הנטיפים עם קומץ לוחמים."

"אז מבין חברי הברית נותרו רק היא, לוקאס וגארף," אמר מריו.

"כן," אמר אלכס. "לוקאס ושיאנג מפקדים על הצבא. את גארף אף אחד לא ראה כבר כמה חודשים."

"שמעתי שהיו גם ילדים שנלקחו בשבי במערת הנטיפים, ושהאקדמיה בכל זאת שלחה אותם לכאן, לתקופת המבחנים," אמר מריו. "זה הזוי לגמרי."

"כך היה גם בפעם הקודמת," אמרה סוויני. "שום דבר לא עוצר את תקופת המבחנים, גם לא שבי."

"לוקאס ושיאנג הדיחו את כל השבויים מחברת הילדים של איידוס כעונש," אמר אלכס. "הם לא יוכלו להשתתף בשום אירוע באולימפיה."

"נשמע קצת מוגזם," אמר מריו.

"הם נכנעו, זו הפרה של הדיבר העשירי המצווה עלינו להילחם בטרולים."

ניכר בפניו של מריו שהוא לא מסכים, והוא עמד לענות, אך סוויני החליפה נושא: "שמעתי שאתה הסגן של רובן עכשיו," אמרה לאלכס.

"כן."

"זה כבוד גדול להיות הסגן של מפקד גדוד. בדרך כלל בוחרים ילדים הרבה יותר ותיקים לתפקידים כאלו."

אלכס משך בכתפיו.

במשך זמן־מה שתקו שלושתם. מריו הביט על הילדים המתקרבים לשער המצודה. "אני כל הזמן חושב שאולי זו טעות, שבעוד רגע לונה תופיע שם למטה, שהיא הצליחה לשרוד איכשהו."

"היא לא," אמר אלכס. "אף אחד מעולם לא שרד אתגר שנסגר."

"במשך חצי שנה חלמתי לראות אותה שוב," אמר מריו בעצב. סוויני הניחה את ידה על גבו.

"הייתם יחד כזוג שלושה ימים, בקושי הכרת אותה," אמר אלכס.

"תגיד, מה נסגר איתך?" התעצבן מריו.

אלכס קם לעמידה. "אני צריך ללכת לפגישת המפקדים, נתראה אחר כך," אמר ועזב את מריו וסוויני על החומה.

הוא ירד אל החצר המרכזית וחצה את השבילים המרוצפים בשיש ואת המדשאות הנאות בהליכה מהירה, חולף בין דוכני אוכל צבעוניים מאוישים באנדרואידים, ילדים צעירים בבגדי נוביז שהביטו סביבם בהשתאות, וקבוצות של חברים ותיקים ששמחו להיפגש שוב ולהחליף חוויות. לאורך הדרך הוא הרכין את ראשו כדי שלא להיתקל באף אחד שינסה לפתוח איתו בשיחה.

פגישת המפקדים של צבא ילדי איידוס נערכה ברחבת שיש גדולה, במרכזו של מבוך צמחייה גזום בקפידה. חצי שנה לפני כן, בתקופת התחרויות הקודמת, שמע אלכס את חברי הברית נפגשים ברחבה הזאת בזמן שהסתתר מאחורי קירות המבוך. הוא שמע אז את קסנדרה מאשימה את לוקאס ברצח של שרה, וראה מבין הענפים הסבוכים את חברי הברית כמעט נלחמים זה בזה. רונלד עצר אותם ברגע האחרון. עכשיו כל האירועים האלו נראו כמו היסטוריה רחוקה.

כשאלכס הגיע לרחבה, לוקאס ושיאנג עמדו במרכזה, בצילו של פסל שיש גבוה של נער עירום המחזיק לפיד, ודיברו בשקט. שיאנג הייתה רזה וחיוורת, השריון הנאה שלה היה שבור במספר מקומות, אך נראה שהיא התגברה על פציעותיה מהקרב במערת הנטיפים. לוקאס הוסיף לבגדי הנזירים שלו קסדת מתכת זהובה, אשר שיוותה לדמותו אופי צבאי יותר, וניצב זקוף, ידיו משולבות על חזהו, והנאגינטה הארוכה שלו על גבו.

אלכס נזכר בשיחה שלו עם לוקאס אחרי אתגר המדליון, כשהוא ורובן חזרו אל מצודת העיט. לוקאס היה המום כמו כולם, אבל התעשת במהירות וביקש מהם לשמור בסוד את דבריו האחרונים של ג'ייקוב ולהחביא את האקדח. הסיפור הרשמי היה שהרועה הרג את כולם — את קסנדרה, מייקל, אנה, לונה וג'ייקוב — לאחר שגילה שהם משתפים פעולה עם רוח הכאוס. זה לא היה שקר, הם באמת שיתפו איתה פעולה, והרועה באמת הרג אותם. זו פשוט לא הייתה כל האמת. אבל אם ילדי איידוס ישמעו שהרועה העניק לג'ייקוב אקדח כדי לעצור אותם, ושג'ייקוב גם רצח את שרה, רונלד וקייט לפני כן, האמון ברועה ובחברי הברית עשוי להיפגע. המשמעת עשויה להיפגע. "יום אחד נחקור לעומק את מה שקרה וננסה להבין את מניעיו של ג'ייקוב," הבטיח להם לוקאס, "אבל כרגע הניצחון על הטרולים הוא בעדיפות עליונה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ספקות." הוא צדק. ההיגיון היה ברור. אבל אלכס הרגיש בחילה כשחשב על כך.

בשולי הרחבה כבר החלו להתאסף המפקדים הבכירים. הצבא של ילדי איידוס כלל חמישה גדודים, שבכל אחד מהם היו אמורים להיות כאלף ילדים, כל גדוד מחולק לעשר פלוגות, וכל פלוגה מחולקת לשלוש או לארבע מחלקות. לוקאס ושיאנג קיוו להקים יותר מחמישה גדודים, אבל רבים העדיפו שלא להשתתף במלחמה וניסו לברוח אל הקצוות המרוחקים של האי. גם את הגדודים הקיימים הם עוד לא הצליחו לאייש לחלוטין. אחרי הטבח במערת הנטיפים אלכס לא היה יכול להאשים את אלו שהעדיפו לברוח — לחימה בטרולים לא הייתה עסק בטוח.

רובן הבחין באלכס וניגש אליו, נמרץ וענייני כהרגלו. "אלכס, טוב שאתה כאן. מהם המספרים האחרונים?"

אלכס שלף את הטאבלט שלו ופתח גיליון אלקטרוני. "בפעם האחרונה שספרתי, לפני שיצאנו למבחנים, הצלחנו למלא שמונה פלוגות, אבל בשתיים מהן חסרים קשתים ומרפאים, ורק אחת סיימה את מסלול האימונים כולו. אולי אפשר להעביר אליהן קשתים ומרפאים מהפלוגות האחרות?"

"אפשר, אבל לא מומלץ," אמר רובן. "כדי לנהל קרב כמו שצריך, כל פלוגה צריכה לכלול לפחות מחלקה או שתיים של קשתים."

"הייתה לי שיחה ארוכה עם אחמד הבוקר. הוא לא מרגיש שהם מוכנים לצאת לקרב."

אחמד היה אחד ממפקדי הפלוגות בגדוד של רובן, ואלכס היה חייב לו חלק לא קטן מתהילתו: לפני מספר חודשים השתתף אחמד עם אלכס, לונה וקסנדרה באתגר החורף, ולאחר מכן הוא הפיץ את הסיפור על אודות הניצחון שלהם באתגר ותוכנית הקרב המוצלחת של אלכס. מכיוון שהיה זה הקרב הפומבי האחרון של קסנדרה, הסיפור הופץ מאז שוב ושוב בגרסאות שונות והפך לסוג של אגדה מוגזמת מעט.

"אין לנו ברירה," אמר רובן, "עלינו לצאת למבצר האגם מייד כשנחזור מאולימפיה. גאי וחייליו נתונים שם במצור, הם לא יחזיקו מעמד עוד זמן רב."

"פגשתי כמה מהחיילים של גאי על גבי הנחש שהסיע אותנו אל המבחנים. הופתעתי לראות אותם פה, אבל אני מניח שזה הגיוני, אם אפילו ילדים שנשבו על ידי הטרולים נשלחים למבחנים. הם אמרו שהמבצר ריק עכשיו, אבל האקדמיה לא תיתן לטרולים לכבוש אותו."

"כן, האקדמיה לא נותנת לטרולים לצאת מהמחנות שלהם כל עוד אנחנו במבחנים. כך זה היה גם בפעם הקודמת. גאי והחיילים שלו יוכלו להתאושש כאן בימים הקרובים, ולחזור למבצר האגם עם כוחות מחודשים ואספקת מזון."

אלכס החל לחשוב שאולי קסנדרה ולוקאס טעו אז, בפגישתם בפגודה המוזהבת, כשהחליטו שחייבים לשמור על מבצר האגם בכל מחיר. צבא הילדים היה זקוק לעוד זמן כדי להתארגן ולהתאמן, ולפי השמועות, לטרולים היה יתרון מספרי משמעותי. אולי עדיף שגאי ייסוג ממבצר האגם עם כוחותיו? אך הוא לא ביטא את מחשבותיו בקול, לא היה זה מקומו לערער על ההחלטות של לוקאס ושיאנג.

רובן פנה הצידה. "או, מדברים על החמור," חייך, ואלכס פנה וראה את גאי מתקרב אליהם. פניו היו רזות יותר מכפי שזכר, הוא נראה מבוגר וקודר יותר, ולצד מצחו הייתה צלקת קטנה. לולה, הכלבה שלו, זינקה על אלכס בליקוקים, והוא ליטף את פרוותה הארוכה. גאי לחץ את ידו של רובן, ואז פנה אל אלכס וחיבק אותו. "הזדעזעתי לגמרי כששמעתי על לונה וקסנדרה. אני מצטער," אמר.

"תודה," אמר אלכס. "אני... שמעתי שג'ני נהרגה."

"כן, היא נהרגה בפשיטה שערכנו שבועות ספורים לפני תקופת המבחנים. היא הייתה מאוד אמיצה."

אלכס נזכר בקנאה שלו בקשר שהיה בין גאי לג'ני, הכול נראה כל כך מטופש וחסר משמעות עכשיו. הוא לא ידע מה לומר.

"אתם חייבים להחזיק מעמד, אנחנו נגיע אליכם בקרוב עם הגדוד ונשחרר את המבצר," אמר רובן.

"יהיה בסדר," חייך גאי חיוך רפה.

ג'רי, הנער שפיקד על הפגודה המוזהבת, הגיע גם הוא לרחבה ובירך את אלכס לשלום באותו מבט עצוב שהוא התרגל לראות בעיני כל האחרים. מייד אחריו ניגשו אליהם רון, הנער הישראלי שעמד בראש מסדר המרפאים, ולורה, הנערה הגבוהה שהתאומים פגשו גם במערת החניכה וגם בתקופת התחרויות הקודמת, אשר מונתה על ידי קסנדרה למפקדת גדוד. אלכס הכיר בשמותיהם גם חלק מהבכירים האחרים אשר הגיעו לרחבה: עומאר, המפקד של הפירמידה הגדולה, שאיתו דיבר אלכס בווידיאו במצודת העיט בדיון שעסק בקרבות אלגוריתמיים; דימיטרי, אחד החברים הוותיקים של לוקאס שאותו פגשו אלכס ולונה בפגודה המוזהבת; אלנה, נערה גבוהה ושחומת עור שהייתה מפקדת מערת החניכה כשהתאומים וקסנדרה הגיעו לשם לפני כשנה; הרוטו, הנער היפני רחב הגוף שלונה סיפרה לאלכס שלימד אותה טאי־צ'י. והייתה גם לואיז, עכשיו הסגנית של לוקאס, שפניה אורו ברגע שזיהתה את אלכס. הוא הבחין בה והיא התקדמה לעברו, אך לוקאס קרא לה בשביל משהו והיא נאלצה ללכת אליו.

"אתם מתכוונים להשתתף בתחרות של הקרבות האלגוריתמיים?" שאלה לורה את אלכס וגאי.

"אין לי זמן," אמר אלכס, "לא נגעתי בקוד כבר יותר מחודש, ויש יותר מדי עבודה על הגיוסים לגדוד."

"גם אני אוותר," אמר גאי.

"תחרות קרבות אלגוריתמיים שתיערך בלי שניכם ובלי ג'ייקוב תהיה משעממת למדי," אמר ג'רי.

אלכס נזכר במחזה של ג'ייקוב היורה בעצמו, בכתם הכהה שנשאר על קיר הסלע. אף אחד לא ניקה את הכתם. הוא משך בכתפיו, "אז היא תהיה משעממת."

"כולם לשבת, בבקשה, אנחנו רוצים להתחיל," אמרה שיאנג מאחוריהם, וכולם התיישבו על רצפת הרחבה.

לוקאס התייצב מול המפקדים וסרק אותם בעיניו במשך כמה רגעים, לפני שהחל לדבר: "ראשית, רציתי להודות לכולכם על המאמצים. השלב שבו אנו נמצאים כרגע הוא השלב הקשה ביותר של הלחימה, מכיוון שלטרולים כבר יש צבא מאורגן, ואילו אנחנו עוסקים בעיקר בקרבות בלימה ובאיסוף הכוחות. חלקכם בקושי עומדים בעומס," הוא הביט על שיאנג וגאי, "וחלקכם מרגישים תסכול מהצורך להמתין לפני שתוכלו להתחיל לפעול." הוא הביט ברובן ובאחרים. "אם הדברים ימשיכו להתפתח בדומה למלחמה הקודמת, אז בטקס הפתיחה של התחרויות, בעוד כשעה, הרועה יתייחס גם הוא למלחמה. הוא יגדיר את המלחמה נגד הטרולים בתור אתגר רב־משתתפים פתוח עבור כל מי שנמצא באזורי הלחימה. המשמעות היא שבאזורי הלחימה מותר לנו לנוע בקבוצות בכל גודל שנרצה, האקדמיה לא תתקוף אותנו, ולא יתקיימו שיעורים ובחנים. אחרי שהכרוז יסיים, אני אעלה ואדבר בפני כולם. המטרה העיקרית שלנו כרגע היא לגייס כמה שיותר חיילים נוספים שיצטרפו אל הגדודים. לא ייתכן שרק כמחצית מילדי איידוס ישתתפו במאמץ המלחמתי."

"צריך לנדות מהברית את אלו שאינם מוכנים להתגייס, ולא לתת להם להיכנס למקומות המפגש," אמר דימיטרי, ואלנה וחלק מהמפקדים האחרים הנהנו בהסכמה.

"השתגעת לגמרי," אמר הרוטו.

"אני לא אהיה מוכן למלא פקודה אכזרית שכזו," אמר עומאר. "יש הרבה ילדים באיידוס שאינם מצטיינים בלחימה, ואנחנו לא נכריח אותם לסכן את חייהם."

"הם לא חייבים להשתתף בלחימה באופן ישיר," אמר דימיטרי, "הם יכולים לעזור במרפאות, לחזק ביצורים, לצוד ולהעביר מזון למקומות המפגש כדי להתכונן למצור. יש הרבה דברים שאפשר לעשות."

"אני מסכימה עם דימיטרי, זה לא הגיוני שיש ילדים שנלחמים ומתים בזמן שאחרים מטיילים בארץ האגמים ומבלים במקדש של ונוס," אמרה אלנה.

"בשלב זה לא ננקוט שום עונש כלפי המשתמטים," פסק לוקאס. "נמשיך בהתאם למסורת של רונלד וננסה לשכנע אותם להצטרף לצבא מרצונם החופשי. אפשר לחשוב על תמריצים חיוביים, אבל לא ננקוט תמריצים שליליים. זכרו שיש לנו רק שלושה ימים לבלות כאן באולימפיה. אל תסתגרו בחדרים שלכם — תסתובבו בחוץ, תנסו להיפגש עם כמה שיותר ילדים ותתאמו הכול עם הסגנים שלכם כדי שיהיו לנו רשימות מעודכנות של כוח האדם בכל גדוד. הגיוס הוא המשימה החשובה ביותר שלנו בימים הקרובים. יש שאלות בנוגע לגיוס?"

אלכס הביט על פניהם של הנוכחים ברחבה — כולם ישבו בשקט. נראָה לו שהם מעט ספקנים בנוגע לסיכויי ההצלחה של הגיוס לנוכח האירועים האחרונים. לוקאס המשיך: "הנושא השני הוא הלחימה עצמה. כפי שאתם יודעים, המצב שלנו כרגע הוא לא פשוט. גאי, אתה יכול לעדכן את כולם?"

"כן," גאי קם לעמידה, שלף את הטאבלט שלו, הדליק אותו והחל לקרוא. "במבצר האגם יש ארבע מאות שמונים ושלושה נערים ונערות. בדרגה שלישית ומעלה יש לנו מאה ארבעים ושבעה לוחמים וטנקים, מאה עשרים ושניים קשתים, שלושים ושמונה מרפאים ושבעה־עשר טכנומאגים." הוא הוריד את הטאבלט והביט על הקהל. "מחוץ למבצר יש כוח כפול לפחות של טרולים. הם כבר ניסו לפרוץ פנימה פעם אחת, מייד אחרי שהגיעו, והצלחנו להדוף אותם מהחומות במחיר כבד. עכשיו הם פשוט יושבים שם, מחליפים חיצים עם הקשתים שלנו מדי פעם, בונים בליסטראות ענק ואֵילי ניגוח ומחכים לכוחות נוספים שיגיעו. יש מנהרות סודיות שיוצאות מהמבצר, ואנחנו משתמשים בהן להתקפות קומנדו, בעיקר כדי לגנוב אוכל. זו משימה מסוכנת מאוד, ואיבדנו לא מעט חיילים בהתקפות האלו, אבל אין לנו ברירה. כל עוד נמשך המצור, המנות שהאקדמיה מספקת לנו מוגבלות ביותר."

"למה האקדמיה לא ממשיכה לספק למקומות המפגש אוכל כמו בעבר?" שאלה נערה בשם סופיה, שפיקדה על ארמון השיש שבארץ העירונית.

"האקדמיה מנסה לדמות מלחמה אמיתית ומצור אמיתי," הסביר לוקאס. "היא מספקת מזון באופן חופשי רק למקומות מפגש שאינם נמצאים תחת מצור של הצד השני."

"זה הכול רק משחק מזדיין," אמרה לורה.

לוקאס לא הגיב, למרות שנראָה שהוא לא מרוצה מהערתה. "כמה זמן תוכלו להחזיק מעמד?" שאל את גאי.

"לא יודע," אמר גאי. "הטרולים מגינים היטב על מצבורי המזון שלהם, ויש גבול לכמות האספקה שאנחנו נהיה מסוגלים לאסוף כאן באולימפיה ולהביא בחזרה. אולי נצליח להחזיק מעמד חודש, אולי קצת יותר, אבל בסופו של דבר נצטרך לפרוץ החוצה לפני שנגווע ברעב."

"לא תצטרכו," אמר לוקאס. "הגדוד של רובן יגיע אליכם לפני כן."

"אני... הבנתי שהגדוד של רובן עוד לא מוכן," אמר גאי, מפנה את מבטו אל רובן.

"יש לנו שמונה פלוגות מוכנות," אמר רובן. הוא לא ציין שרק שש מתוך שמונה הפלוגות באמת מילאו את מצבת הלוחמים, הקשתים והמרפאים.

"אני לא בטוח שזה יספיק," אמר גאי. "אנחנו מוקפים במאות טרולים והחיילים שלי מותשים, יהיה להם קשה להשתתף בלחימה."

"זה יהיה חייב להספיק," אמר לוקאס. "מבצר האגם חייב להחזיק מעמד, בייחוד עכשיו, לאחר שאיבדנו את מערת הנטיפים. אם נאבד אותו, ארץ היערות תיפול, והטרולים יוכלו לפלוש לארץ הביצות, לארץ ההרים ולארץ העירונית ללא שום הפרעה."

"כן, כמובן," אמר גאי, אבל הוא לא נשמע בטוח בעצמו כל כך.

"האם זה חכם לשלוח את הגדוד של רובן למבצר האגם כל כך מהר?" שאל הרוטו.

"במלחמה חייבים לקחת סיכונים," אמר לוקאס.

אלכס חשב: האם מבצר האגם באמת שווה הימור כל כך גדול? הוא לא היה מסוגל שלא לתהות כיצד רונלד היה מדבר אילו היה כאן, ניצב בפניהם. אֵילו החלטות הוא היה מקבל? לאחר מכן סרק את האחרים בקהל ותהה כמה מהם חושבים אותו הדבר. לא היה קל להיכנס לנעליו של רונלד, אך לוקאס נראה בטוח בעצמו ושידר אופטימיות.

כשהישיבה הסתיימה, קיווה אלכס להגיע בחזרה לחדרו כמה שיותר מהר, בלי להיקלע לעוד שיחות מיותרות. לשמחתו, רוב המפקדים וסגניהם היו טרודים למדי בבעיותיהם ולא שמו לב אליו, אך לואיז הצליחה להשיג אותו. "הי, אלכס, אני — " היא החלה לומר, ואז ראתה את הבעת פניו ועצרה את עצמה, "בטח כבר נמאס לך לשמוע את זה..."

"כן, מה שקרה היה ונגמר."

"אני מבינה איך אתה מרגיש."

השניים החלו ללכת בשביל שהוביל לבנייני המגורים. אלכס ניסה שלא להביט בכיוונה. הוא חשב על לואיז לא מעט בחודשים שעברו מאז פגישתם בפגודה המוזהבת, אך עכשיו כשסוף־סוף פגש אותה, אחרי כל מה שקרה, היא הייתה עוד סיבוך שהוא לא רצה כחלק מחייו. אם הוא חס וחלילה יביט בה, בעיניה החדות שמתחת לתלתלים, בחיוכה העקום קלות, הוא עלול להיקלע אל תוך הסיבוך הזה. הוא עלול להרגיש רגשות שאינם בדיוק שליליים. כרגע הוא לא רצה בכך.

לשמחתו, לואיז החליפה נושא: "אתה רוצה לבוא אחר כך לצפות בתחרויות? הוזמנתי להשתתף באליפות של לחימה אלגוריתמית."

"יפה מאוד," הוא ניסה לזייף חיוך, "לצערי, אין לי זמן לצפות בתחרויות, יותר מדי עבודה."

"אני מבינה."

"איך הולך הגיוס בארמון השיש?"

"לא משהו. לוקאס ואלנה עובדים יחד כדי לאמן את כל הילדים החדשים. האקדמיה מציעה לכולם שלל אתגרים בסביבת הארמון, ואנחנו מנסים לעודד אותם לעבור אתגרים מתאימים להם כדי שיזכו בכלי נשק טובים, אבל בשבוע שעבר איבדנו שני לוחמים שנהרגו באתגרים בדרגה הרביעית. הם פשוט לא היו מוכנים. חוץ מזה, מגיעים אלינו הרבה פצועים מכל רחבי הארץ העירונית."

"כן, גם אלינו."

השניים הגיעו לבניין המגורים של הבנים. לואיז הביטה בעיניו. "טוב, אז... אהמ... נתראה בהמשך?"

"כן, נתראה," הוא אמר, אך לא הייתה כוונה מאחורי דבריו. הדבר היחיד שאלכס רצה כרגע היה לחזור למצודת העיט, לשגרה שאליה התרגל מאז שלונה וקסנדרה יצאו לאתגר שממנו הן לא חזרו. העבודה היום־יומית עם רובן ומפקדי הפלוגות הסיחה את דעתו, אפשרה לו להתמקד בבעיות מעשיות ולפתור אותן, לא לחשוב יותר מדי ולא להיתקל בעוד מבטי רחמים.

כשמריו, ג'ואנה ופיט חזרו מטקס הפתיחה ונכנסו לחדר השינה, הם מצאו שם את אלכס יושב על הרצפה לצד אחמד, שניהם רכונים מעל הטאבלטים ובוחנים מקרוב את המפה של ארץ ההרים. רובן ביקש מהם להכין את המסלול שהגדוד יעבור בדרכו ממצודת העיט אל מבצר האגם. זו לא הייתה משימה פשוטה — רבות מהדרכים כללו ואדיות צרים שיכלו לשמש למארב של טרולים. היה עליהם למצוא אפשרות שתאזן בין הצורך להגיע למבצר כמה שיותר מהר ובין הרצון שלא לחשוף את הגדוד למתקפות פתע.

"אלכס! אני מרגישה ששנים לא ראיתי אותך," אמרה ג'ואנה. הוא נעמד, והיא חיבקה אותו. "את נראית טוב," הוא אמר לה. היא באמת נראתה טוב בחליפת הקרב החדשה שלה, שהייתה בצבעי אדום וחום.

"כן. סוף־סוף זכיתי באתגר ברמה שלישית, לפני חודש," אמרה ג'ואנה, "יש לי עכשיו חנית, מגן ושריון, ואני לא לבושה יותר כמו נובית." היא החליפה מבט גאה עם פיט, המאסטר שלה. אלכס נזכר שלורה שידכה בין השניים בתקופת המבחנים האחרונה, אחרי שג'ואנה ורון החליטו להיפרד בגלל ששניהם לא היו ציידים כל כך טובים.

"חנית זה מצוין," אמר אחמד והחווה לעבר ההאלברד שלו ששכב על הרצפה מאחוריו, "אם זה מעניין אותך, אני מעביר הערב שיעור לחימה לבעלי נשקי מוט ארוכים."

"בשמחה. פיט לא רוצה שאני אילחם בכלל, הוא חושב שהגרזינים שלו מספיקים. הוא בקושי נתן לי להיכנס לאתגר!"

"היא שיגעה אותי לגמרי בנוגע לאתגרים," אמר פיט במבטא אירי, "עשתה לי כאב ראש. פעם אחרונה שאני מוכן לקחת נושאת כלים."

"אתה תצטרך להפסיק לגונן עליי ולהתרגל לכך שגם בנות נלחמות באיידוס!"

"איך אני יכול להפסיק לגונן עלייך?" הוא שאל, חיבק אותה ונשק ללחייה, והיא הסמיקה. אלכס הרים גבה והחליף מבט עם מריו — נראה שהשידוך בין פיט לג'ואנה היה מוצלח מהצפוי.

"היה טקס מעניין, חבל שפספסת," אמר מריו לאלכס.

"לא נורא, ראיתי את הקודם," אמר אלכס.

"הכרוז הרובוטי דיבר על המלחמה עם הטרולים," אמרה ג'ואנה, "הוא אמר ש — "

"שזה אתגר רב־משתתפים," קטע אותה אלכס, "כן, אני יודע. לוקאס אמר לנו שהכרוז הולך להגיד את זה."

מריו התפלא, "איך הוא ידע?"

"הכרוז אמר את אותו הדבר במלחמה הקודמת," אמר פיט, "הוותיקים זוכרים."

"אחרי כן לוקאס עלה על הבמה ונשא נאום יפה על המורשת של רונלד, קסנדרה, מייקל וג'ייקוב," אמר מריו. כשהזכיר את ג'ייקוב, אלכס ואחמד החליפו מבט מהיר — אחמד היה בחבורה שרובן לקח איתו ממצודת העיט באותו יום גורלי, הם היו היחידים שידעו את האמת על ג'ייקוב. לרגע חשב אלכס לספר על כך לאחרים, אך אחמד הבחין בכוונתו וסימן בראשו לשלילה. עדיף שהאחרים לא ידעו את האמת. מריו המשיך בלי להבחין בחילופי המבטים ביניהם: "לוקאס דיבר גם על לונה, על התפקוד שלה באתגר החורף שלכם ועל העזרה שלה במרפאה במצודת העיט. לא ידעתי שהיא עבדה במרפאה, זה נשמע מתאים לה."

"לוקאס פשוט מנסה לשכנע עוד ילדים להתגייס למלחמה," אמר אלכס, "זו המשימה העיקרית שלנו כאן."

"הוא מצליח," אמר מריו. "רבים מפחדים להילחם בטרולים, אבל האפשרות לעזור בדברים שהם לא לחימה ישירה, כמו במרפאות או באיסוף מזון למקומות המפגש, מעניינת את חלקם."

"גם אני ופיט בדרך אל אזורי הלחימה," אמרה ג'ואנה.

"נכנסנו לארץ ההרים מצפון, אני מקווה להגיע למצודת העיט תוך חודש," הסביר פיט.

"טוב, אנחנו קצת עסוקים כאן," אמר אלכס, מחווה בראשו על המפה.

"אנחנו נפגשים אחרי ארוחת הערב על הגג של המגדל, איפה שהייתה המסיבה שלורה ארגנה בפעם הקודמת," אמר מריו. "רוצה לבוא?"

"אני לא חושב שיהיה לי זמן," אמר אלכס.

אלכס לא הלך למגדל אחרי ארוחת הערב. הוא היה מותש והעדיף ללכת לישון מוקדם, והניח שממילא מפקדים אחרים יעשו עבודה טובה יותר ממנו בשכנוע מתגייסים חדשים. היומיים הבאים עברו במהירות עבורו: שיחות תיאום עם מפקדי הפלוגות, ראיונות אישיים למתגייסים חדשים לגדוד, בניית לוחות זמנים לאימונים, רשימות מלאי של המזון שהילדים אספו מחדר האוכל של אולימפיה עבור המחסנים של מצודת העיט, ועוד ועוד. רשימת המטלות שלו הלכה והתארכה, ובכל פעם שסיים אחת מהן, ניגש אליו רובן והוסיף שלוש מטלות חדשות.

מדי פעם הוא היה פוגש את מריו וג'ואנה, והם סיפרו לו על הילדים שהגיעו למקומות הראשונים בתחרות כזו או אחרת, אך הוא לא הכיר את השמות של רובם ולא צפה בשום תחרות. גם שאר מפקדי הגדודים ומקומות המפגש לא השתתפו בתחרויות ולא צפו בהן, כולם היו עסוקים מדי. את הארוחות אלכס לא אכל עם מריו וג'ואנה, אלא עם רובן ועם מפקדי הפלוגות שלו, והם ניצלו את הזמן לדיונים מעשיים.

היום האחרון הגיע. לוקאס ביקש מכל המפקדים וסגניהם להפסיק לעבוד ולהגיע לנשף הסיום לבושים בהתאם, להתערבב בקהל, ועד הרגע האחרון לנסות לשכנע עוד ילדים להתגייס. לדעתו של אלכס, זה היה בזבוז זמן, אבל הוא ציית לפקודה.

הוא הגיע עם מריו, שניהם לבושים בחליפות טוקסידו נאות שהרחפנים הביאו להם בדיוק כמו בנשף הקודם, לפני חצי שנה. אבל אז הם פגשו את לונה וג'ואנה מחוץ לאמפיתיאטרון, וסוויני והלהקה שלה הופיעו, ואילו הפעם לונה לא הייתה שם, וסוויני לא הופיעה. ילדי איידוס היו לבושים בהידור, אנדרואידים ניגנו מוזיקת ג'אז והסתובבו בין השולחנות, אבל עננה קודרת נחה באוויר. היום האחרון של התחרויות תמיד היה עצוב, אבל הפעם יותר מהרגיל. רבים חששו לחזור לארצות האקדמיה ולמלחמה, בייחוד הילדים שהיו נצורים עם גאי במבצר האגם, אך לא הייתה להם ברירה — לאחר תקופת המבחנים האקדמיה הייתה מחזירה את כולם בדיוק למקום שבו הם היו לפניה.

אלכס, מריו, ג'ואנה ופיט ישבו סביב אחד השולחנות העגולים. אלכס שיחק עם המזלג שלו, בוהה בצלחת הריקה, בזמן ששלושת האחרים התווכחו על קרב הגמר של אדיסו, שזכה גם בתחרות הלחימה ללא כלי נשק וגם בתחרות הלחימה עם כלי נשק. פיט טען שזה לא נחשב מכיוון שלוחמים מוכשרים אחרים, שהיו בעלי תפקידים בכירים בצבא הילדים, כמו ג'רי, לא השתתפו. אלכס לא התעניין בנושא, והרגיש שאין לו על מה לדבר איתם. מה זה חשוב מי ניצח בתחרות כזו או אחרת? לאחר זמן־מה אמר מריו שהוא והמאסטרית שלו, לוסי, מתכוונים להצטרף לגדוד של הרוטו שמתאסף בפגודה המוזהבת. הוא הביט באלכס, מחכה לתגובה כלשהי.

"קסנדרה סמכה על הרוטו," אמר אלכס, "אני לא מכיר אותו כל כך."

"הבעיה היא שהתעכבנו יותר מדי בארץ הביצות, ונגיע להרים רק בעוד חודש. אתה יודע במקרה אם הם עדיין יהיו שם בעוד חודש? מתי הם יוצאים?"

"אני לא יכול לדבר על זה," אמר אלכס. "לוקאס אסר עלינו לשתף פרטים על סדר הכוחות והתזמון של המהלכים."

"ומה עם הגדוד של לורה?" שאלה ג'ואנה, "מתי הם יצאו מערבה?"

"אני לא יכול לומר לך, אני מצטער," אמר אלכס.

גבותיו של מריו התכווצו ופניו הקשיחו. "אתה לא מצטער," אמר.

"אהמ... אני אלך להביא לנו משהו לשתות," אמר פיט במבוכה ועזב את השולחן.

"למה אתה מתכוון?" שאת אלכס את מריו.

ג'ואנה נשענה לאחור ושילבה את ידיה. "הוא מתכוון לכך שבשלושת הימים האחרונים אתה רק מתחמק מאיתנו, הולך כאילו שמטאטא תקוע לך בתחת, והגישה הזאת די נמאסה על שנינו."

"אין לי שום גישה," התעצבן אלכס.

קולה של ג'ואנה התרכך. "אהבתי את לונה מאוד," היא אמרה והחליפה מבט עם מריו, "שנינו אהבנו אותה. אבל אתה לא היחיד באיידוס שאיבד מישהו."

"אתה גם לא היחיד באיידוס שקיבל תפקיד רשמי בצבא," אמר מריו, "ישנם רבים שמעורבים בדיוק כמוך בתוכניות המלחמה. המידע על יציאת הגדודים ממילא ידלוף החוצה בסופו של דבר, לא יקרה שום דבר אם תשתף איתנו מעט פרטים."

אז זה העניין, חשב אלכס — הם מקנאים. "אין לי זמן לשטויות האלו, באמת."

ברגע זה הגיע לוקאס אל השולחן שלהם, והשלושה הופתעו מנוכחותו. "אני יכול לשאול את אלכס לכמה רגעים?" שאל, מחייך, לא מודע לסיטואציה המתוחה שאליה נכנס.

"בשמחה," אמרה ג'ואנה.

אלכס שמח להתרחק מג'ואנה וממריו ולצאת עם לוקאס אל החצר השקטה והריקה מאדם שמחוץ לאמפיתיאטרון, אך הוא לא הבין מדוע לוקאס רצה לדבר איתו. "יש איזו בעיה?" שאל.

לוקאס דיבר בנינוחות: "בימים האחרונים ניהלתי שיחות אישיות עם כל מפקדי הגדודים, אבל עדיין לא יצא לי לדבר איתך."

"דיברת גם עם הסגנים של מפקדי הגדודים?"

"לא, אתה הסגן היחיד שאני מדבר איתו."

"אני לא שונה מהאחרים."

"מובן שאתה שונה," חייך לוקאס. "רובן סיפר לי שאתה עובד מאוד קשה."

"כן, אני משתדל."

לוקאס הביט על הרחבה הריקה מאדם במשך כמה רגעים. "מה דעתך על רובן?" שאל לבסוף.

"אהמ, אני..."

"אלכס, אל תחשוש לחלוק איתי את המחשבות שלך."

"רובן הוא אדם טוב. הוא נותן דוגמה אישית לכולם, משקיע המון באימונים. החיילים שלו יודעים שהוא לא דורש מהם שום דבר שהוא לא דורש מעצמו, והוא מעורר בהם ביטחון. הוא מאוד רציני."

"אבל..." אמר לוקאס, מחווה בידו.

"אבל הוא נוקשה. קשה לו לשנות את דעתו כשהתנאים משתנים, והוא קצת איטי בחשיבה שלו."

לוקאס חייך, "נכון, אתה צודק. טוב שיש לו אותך לצידו."

אלכס משך בכתפיו, "אני מנסה לעזור היכן שאפשר."

"הבנתי שאתה מתעסק הרבה עם רשימות שמיות, עם מפות."

"זה עיקר העבודה."

"וזו הבעיה שלי," אמר לוקאס, עיניו נעוצות בעיניו של אלכס, "אתה מעביר את הזמן."

"אני מה?"

"מעביר את הזמן. אתה משקיע את הזמן שלך בעבודה, אבל לא את המוח שלך."

"העבודה שאני עושה חשובה, היא — "

"ישנם ילדים רבים שיכולים לנהל רשימות שמיות. לא בשביל זה ביקשתי מרובן למנות אותך לסגנו."

"אני לא מבין."

הוא נאנח והעביר את מבטו אל הפסלים שבצד הרחבה. "אלכס, איך אתה חושב שניצחנו במלחמה האחרונה נגד הטרולים?"

"אהמ... קסנדרה ומייקל הרגו את מלך הטרולים."

"הם הרגו אותו בקרב האחרון, על הגשר של נהר הלבה, אחרי חודשים שבהם דחקנו בהדרגה את הטרולים מארץ היערות. זה לא מסביר את הניצחון."

"האמת היא שאני לא מכיר כל כך את פרטי המלחמה הקודמת."

"יפה, אז יש לי משימה עבורך: עליך לכתוב חיבור של עשרים עמודים לפחות שמתאר כיצד ניצחנו במלחמה האחרונה. תנועות הגדודים, הקרבות העיקריים, מההתחלה ועד הסוף. תיאור יבש ומלא של כל מה שקרה, בלי סיפורי גבורה מפוארים, בלי צנזורה ובלי תעמולה."

אלכס התעצבן, "לא יהיה לי זמן לעשות את כל זה, אני — "

"זו פקודה," אמר לוקאס. "פקודה ישירה שלי, ולכן היא נמצאת בעדיפות עליונה על כל פקודה אחרת. אני אספר לרובן על המשימה הזאת, והוא יהיה חייב לתת לך זמן לעסוק בכתיבת העבודה ולשתף פעולה. רובן היה אחד ממפקדי הפלוגות שלי במלחמה הקודמת, והעדות שלו תוכל לעזור לך. כשתסיים לכתוב את המחקר, אנחנו נפיץ אותו בין מפקדי הגדודים והפלוגות. הם זוכרים את החלק שלהם במלחמה, כמובן, אבל רק מעטים באמת מכירים את התמונה השלמה."

"אני לא טוב בכתיבת עבודות בהיסטוריה," אמר אלכס והשפיל את מבטו. "זה תמיד היה יותר התחום של לונה."

"אבל אין לנו את לונה. יש לנו אותך, ואני חושב שאתה האדם המתאים למשימה. כשתתחיל לחקור את הנושא, אתה תגלה, בין השאר, שאנחנו לא ניצחנו את הטרולים בזכות לוחמי־על אמיצים כמו קסנדרה ורונלד, וגם לא בזכות סגנים חרוצים של מפקדי גדודים שמתעסקים בגיליונות אלקטרוניים וברשימות שמיות. אתה תגלה שאנחנו ניצחנו במידה רבה בזכות ג'ייקוב."

"ג'ייקוב?"

"כן, ג'ייקוב. היחיד מאיתנו שהיה מסוגל לחשוב. באמת לחשוב. לא סתם להגיב להתקפות של הטרולים ולהתגונן, אלא להפתיע אותם. לתכנן מלכודות ומארבים. לחזות מראש כיצד הטרולים יגיבו ולקדם מהלכים נועזים, מקוריים. כפי שעשית אתה באתגר החורף האחרון שלכם."

"זה היה בסך הכול אתגר."

"אבל זו בדיוק החשיבה שאנחנו זקוקים לה כעת, אלכס. אני לא יכול למלא את התפקיד הזה, וגם לא שיאנג. דיברנו על הנושא הזה לא מעט, ושנינו חושבים שאתה התחליף הטוב ביותר שיכול להיות לג'ייקוב. אתה דומה לו."

"אני לא בוגד," אמר אלכס מייד. הוא נזכר שוב במבט האחרון של ג'ייקוב, רגע לפני שסובב את האקדח וירה בעצמו, בכתם שנשאר על קיר הסלע.

"לא, אתה לא בוגד, אבל אתה דומה לג'ייקוב באופן המחשבה שלך, לא במקרה שניכם הצטיינתם בקרבות אלגוריתמיים. אך בשביל למלא את התפקיד שג'ייקוב מילא במלחמה הקודמת, אתה צריך להשתנות. אתה צריך לזחול החוצה מהבור שבו אתה נמצא עכשיו. אתה מבין מה אני אומר, אלכס? אני יודע כיצד אתה מרגיש, גם אני חוויתי אובדן. אבל אתה לא יכול לקבור את עצמך בעבודת ניירת כדי לנסות לשכוח מהכול, להתחבא באיזו פינה נידחת, הרחק מכולם, ולומר לעצמך שאתה עוזר. אני לא זקוק רק לזמן שלך, לשעות העבודה שלך, אני זקוק גם למוח שלך. אני צריך שיהיה לך אכפת."

אלכס חשב במשך זמן־מה. למי אכפת ממהלכי המלחמה הקודמת? הכול ממילא חסר טעם. למה הם לא יכולים פשוט לעזוב אותי במנוחה? אבל לוקאס צודק, אני מתחבא. אני יכול לעשות יותר, והם זקוקים לי. לונה הייתה מתנדבת לעזור להם בכל דרך.

"אז איך — " הוא החל לשאול.

"בינתיים כלום לא משתנה," קטע אותו לוקאס. "אתה תמשיך להיות הסגן של רובן, תתקדמו עם הגדוד לכיוון מבצר האגם, ואתה תצבור ניסיון במהלך המסע ובקרבות. תשמור על עצמך בחיים ותלמד כל מה שאתה יכול מרובן וממפקדי הפלוגות. לפני שתוכל לעזור לנו, אתה צריך להבין כיצד נראית מלחמה מקרוב. אחרי שתגיעו אל גאי ותנצחו את הטרולים, נדבר שוב, ואז נמצא לרובן סגן אחר ונקדם אותך לעבוד איתי ועם שיאנג באופן ישיר. זה בסדר מבחינתך?"

"בסדר גמור," ענה אלכס.

"יפה," אמר לוקאס ולחץ את ידו של אלכס, מחייך. "בפעם הבאה שנתראה, אני מאמין שזה יהיה על חומות מבצר האגם, אחרי שנסלק משם את הטרולים הנתעבים."