מתווה לפסיכולוגיה מדעית

הקדמות
ליעד קב־ונקי

משהו אישי בתור התחלה

מה מביא אדם לידי עיסוק אובססיבי בחיבור נשכח מסוף המאה ה־19 בשפה זרה, בסבך מילים והגדרות וספקולציות מטא־פסיכולוגיות? מה מביא אדם לשקוד במשך שנים ארוכות על תרגום וביאור של אחד הטקסטים הסבוכים של פרויד מראשית דרכו, עשייה סיזיפית שייאוש וספק ליוו אותה לעתים קרובות? טרוד הייתי בשאלות אלה עד אשר הבנתי לקראת סיום את שהתאפשר לי בתהליך הארוך והמייגע. חיבור בלתי אמצעי לחשיבתו של מורה רוחני דגול שסוג של דיבור אינטואיטיבי עמו מתחולל בתוכי כמעט תמיד, אפשרות לחוות את העינוי האינטלקטואלי שהתענה בו ואת האובססיה שאחזה בו במקביל, להבין ולפענח את כל אותן חידות קליניות אשר הונחו לפתחו ומונחות לפתחנו כל אימת שנעז להביט; חידות המוסיפות להתקיים מדי יום ביומו בקליניקה הפסיכולוגית והפסיכיאטרית והנוירולוגית, ולמעשה בכל מקום אשר יש בו אנשים. חוויה זו בדיוק היא שליוותה אותי בעבודה הקלינית ובעבודה על החיבור, וסערות הנפש שהביא עמו לפרויד דבקו לעתים גם בי. אינני מחבב במיוחד את השם שדבק בחיבור (מן התרגום האנגלי), ה"פרויקט", אולם הוא קולע ללא ספק למהותו: פרויקט לכתוב, פרויקט לקרוא, פרויקט לתרגם, פרויקט להבין ולבאר. למעשה בעיה. בעיה גדולה מאוד. טקסט אשר, בעיניי, יכול להיות ל"מורה נבוכים" לכל תורת פרויד ועם זאת לעתים קרובות מותיר את כולנו נבוכים. שמח אני מאוד על היותו, שזכיתי לקרוא אותו בגרמנית, על היותו כעת בעברית ושכל מי שחפץ בו יוכל לפשפש בתוכו אחר הבנות ורעיונות ומחשבות. אני שמח להגיש אותו לכם הקוראים כפי שהוא. עמוס, סתום לעתים, מלא בקיצורים ודילוגים וקווים והדגשות. אינני רואה בקריאתו של טקסט זה סוף פסוק. משום ראשוניותו בעברית, כולי תקווה שישמש כר פורה לעיון וללימוד של פרויד ומושגיו ופתיחה נאותה לעוד ועוד מחשבות הצומחות ועולות מתוכו.

אני מקדיש עבודה זו לילדיי מתן, תמר והילה, ומודה מאוד לכל אלה המעטים שידעו על דבר המעשה המתרקם לו אט־אט, שתמכו בו ובי. מודה לעוזי זכאי ז"ל, אמן ואיש ספר אשר מספרייתו הענפה נפלו לידיי לראשונה בגיל שמונה הרצאות המבוא לפסיכואנליזה של פרויד ועולמו נפתח בפני כאינסוף, מודה למוריי בפסיכיאטריה שהיוו לי השראה של סקרנות, עומק ואנושיות, מודה למוריי ולעמיתיי במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, שתמיד מרחיפים בי מחשבות ורעיונות יצירתיים, מודה למטופליי שמאפשרים לי בנדיבות לברר עמם בירורים, למתרגמת תומר רוזן גרייס שנאבקה עימי בסבלנות בגרמנית ולד"ר יצחק בנימיני ועידן צבעוני, עורכי הוצאת רסלינג, שלקחו על עצמם במסירות להוציא לאור את מבחר כתבי פרויד החדשים כמעשה מחויב המציאות, כמשהו שחייב להימצא על מדף קוראי העברית.

לבסוף אני מבקש להודות לצוות ספריית הקונגרס בוושינגטון, שבה שמור החיבור, על עזרתו האדיבה בבדיקת כתב היד המקורי ובמענה לשאלותיי. למר ברוס קירבי, לגב׳ ברברה בייר ולהיסטוריונית ד"ר מרגרט מקאליר, אשר בנדיבותה גם צילמה עבורי תצלומים ייחודיים.‏^[2]

לידתו של הלך מחשבה או היסטוריוגרפיה של רעיון

החיבור המובא כאן לראשונה בעברית התגלה ופורסם רק לאחר מותו של פרויד. הוא לא נשא שם רשמי, לא חולק בקפדנות לחלקיו ולא עבר הגהה או תיקונים. כך נותר כפי שהיה, טיוטה למחשבות. מדובר במאה עמודים בכתב ידו הצפוף של פרויד בגרמנית, כתב גותי מחובר, כתובים בעט נובע, בדיו שחורה, למעט ארבעת העמודים הראשונים הכתובים בעיפרון. כפי שעשה גם במאמרים אחרים מאותה התקופה, הוא השתמש בגיליונות דפוס רחבים, שאותם קיפל לשני משטחי כתיבה או ארבעה, וכך יצר מעין מחברות בלתי כרוכות או אסופות עמודים נפרדות.^‏[3]

ככל הנראה פרויד החל לכתוב את החיבור בראשית 1895, וכתיבתו מדווחת באופן שוטף במכתביו לווילהלם פליס (Fliess). רמז ראשון לחיבור ניתן למצוא במכתבו מתאריך 2.3.1895. במכתב זה מתייחס פרויד לנושא כאל דבר המוכר לפליס ומובן לו, ולכן, להערכתי, כבר בביקורו של פליס בווינה^‏[4] דן עמו פרויד ברעיונותיו (באותו ביקור ניתח פליס מטופלת של פרויד, אמה אקשטיין שמה, אשר סיפור הסתבכותה הבריאותית מעסיק את המכתבים בחודשים אלה). החיבור מוזכר מפורשות כעבור חודש במכתב מ־2.4.1895, שם הוא מכונה "פסיכולוגיה לנוירולוגים" ולדברי פרויד מעסיק אותו יומם ולילה. גם במכתבו מ־27.4.1895 מתייחס פרויד ל"עבודתו המדעית" ול"מחקר הפסיכולוגי" שלו.

במכתבים לפליס לכל אורך שנת 1895 מכונה החיבור בקיצור "פסיכולוגיה" או "ѱ φ ɯ".^‏[5]

מתווה לפסיכולוגיה מדעית הינו חיבור מיוחד במינו. חיבור שאפתני מאוד, שלא לומר גרנדיוזי, אשר נדון לכישלון עוד בטרם נכתב, תוצרה של אווירה מדעית נלהבת, אמפיריציסטית מאוד, ששלטה באירופה של המאה ה־19. הפריצות המדעיות בחקר מערכת העצבים, בעיקר המיקרוסקופיה ושיטות היסטולוגיות לצביעת נוירונים (אשר פרויד לקח חלק ביישומן), פרשו בפני פרויד רשת תאית סבוכה אשר גירתה את דמיונו ואת שאפתנותו להסביר, אף על פי שהוא עצמו כתב ארבע שנים קודם לכן, במסתו על האפאזיות (1891), על התהום הפעורה במהלך הסיבתי מפיזיולוגיה לפסיכולוגיה.

בהתלהבות קדחתנית שקד פרויד על כתיבת החיבור וחלם להבנות את פעולתה של מערכת נוירולוגית אשר תסביר תופעות פסיכולוגיות שכיחות שבהן נתקל בעבודתו, תופעות כגון שכחה, חלימה, הדחקה והפרעה היסטרית וכפייתית. הוא מעיד על עצמו (במכתב לפליס מ־25.5.1895) שהוא כותב מדי לילה בין 23:00 ל־2:00 מתוך להט, נתון לשליטתו של הנושא וטרוד בו ללא הרף עד שהוא מותש לחלוטין. די להביט בכתב היד עצמו כדי להיווכח בשטף ובסערת המחשבות שבהם היה נתון פרויד באותה עת. במשימה זו שהציב לו מצא עצמו פרויד לא פעם במבוי סתום, ובאוגוסט 1895 כבר אמר נואש מן החיבור כולו. רק ביקורו בברלין אצל פליס (4-10.9.1895) והיוועצות ארוכה עמו עודדו את רוחו להמשיך בעבודה, וכבר בדרכו חזרה לווינה, בעודו ברכבת, ניסח פרויד מחדש את רעיונותיו (עמודים ראשונים אלה בכתב היד המוכר לנו נכתבו בעיפרון, ומכאן שניתן לזהותם כנפרדים מן השאר, כפי שכתב פרויד מפורשות במכתבו מ־23.9.1895). פרויד מיעט במחיקות לאורך כל כתב היד הסבוך, דבר המחזק את המסקנה שמדובר בניסוח מאוחר או בסיכום המתבסס על טיוטות קודמות.

החלק הראשון של החיבור (על שני חלקיו בשתי אסופות נייר - ראו להלן) נחתם בתאריך 25.9.1895 ונשלח לפליס מצורף למכתב מ־8.10.1895. פרויד המשיך לעבוד על הפרויקט השאפתני שלו, לעתים מתייאש ולעתים ממשיך במאמציו. ייאושו הלך וגבר במהלך נובמבר 1895. בינואר 1896 שלח לפליס מכתב ארוך במיוחד המרענן את מסקנותיו באשר ל"מתווה".

חרף העובדה שעל פי הגרסה המקובלת של סטרייצ'י זהו האזכור האחרון של החיבור, אני סבור שניתן לזהות אזכורים נוספים שלו לאורך שנת 1896. למשל, במכתב מ־4.6.1896 נזכרים מפורשות הצירוף ѱ ,φ ,ɯ. ב־30.6.1896 מעלה פרויד מחשבות עמוקות בקשר להדחקה, נושא אשר נכלל בחלק השני (במחברת שלישית), וב־6.12.1896 הוא מתייחס למבנה הנוירו־פיזיולוגי. ב־21.9.1897, במכתב חשוב לפליס, מגלה פרויד ייאוש מן התיאוריה של ההדחקה, אבל מדבר על ה"מטאפסיכולוגיה המוקדמת שלי". החשיבה, כך נראה, נמשכה. אין אנו יודעים בוודאות מתי נשלחו לפליס שני החלקים הנוספים של המתווה המצויים בידנו, אולם החיבור כולו נעלם ואולי אפילו הוכחש והתגלגל במטאפסיכולוגיה באופן עקיף. הוא התגלה כארבעים שנה לאחר כתיבתו בעיזבונו של פליס, בין מכתביו השמורים מפרויד. בדצמבר 1928 ביקשה אידה פליס מפרויד לקבל לידיה את חלקו של בעלה המנוח בחליפת המכתבים הענפה ביניהם, כלומר את מכתביו של פליס המנוח לפרויד. פרויד לא התלהב, הוא טען שככל הנראה השמידם והבטיח לחפש.^‏[6] אידה, אולי מתוך כעס על פרויד (ביקורת ומתח הדדיים דווחו על ידי הנסיכה הדנית, תלמידתו של פרויד ונדבניתו, מארי בונפרטה), מכרה את אוסף המכתבים ובכללם המתווה לריינהולד שטאהל, סוחר אמנות ברלינאי שהציע למכור אותם לנסיכה בונפרטה רק בדצמבר 1936. האוסף נקנה על ידי בונפרטה והופקד למשמרת בבנק רוטשילד בווינה, ומשם הוברח לפריז עם פלישת הגרמנים לאוסטריה. בפריז הוחבא האוסף בימי המלחמה בידי מסדר דֶני, ולאחריה נשלח מפריז ללונדון. אסופת המכתבים ובכללם המתווה נמסרה לבתו אנה פרויד בסוף שנות ה־40.

המתווה הוא למעשה חיבורו המטאפסיכולוגי הראשון של פרויד, חיבור המנסה להכניס את הפסיכולוגיה והפסיכופתולוגיה תחת כנפי מדעי הטבע. שתי מטרות מוצהרות עמדו לנגד עיניו, שתיהן מטרות האופייניות כל כך למחקר הרפואי: לחקור נקודת מבט כמותית כבסיס נוירולוגי לפסיכולוגיה ולהיעזר בפסיכופתולוגיה להבנת הפסיכולוגיה התקינה. נדמה שפרויד, אף שנסוג אל הפסיכולוגיה לבדה, מעולם לא ויתר על שאיפתו להבהרות אורגניות, וגם בחלוף חמישים שנות עבודה וכתיבה עדיין ניתן למצוא במשנתו אזכורים שונים לתפיסה ביולוגית. פרויד פתח את מלאכת הכתיבה המטאפסיכולוגית ברמה המיקרוסקופית/נוירונלית, בתיאור כמעט פיזיקלי של תהליכים ובבניית המנגנון והמבנה. הוא דילג מעל היווצרות התודעה, אולי השאלה בה"א הידיעה בתחום הנפש, ויתר על פענוח ממשי של הזיכרון והסתבך סביב שאלת ההזיות. ככל שצלל עמוק יותר לנבכי המחשבה כך הלכה התיאוריה והסתבכה. תוך פיצול, הוא שקד במקביל על השלמת מחקרים בהיסטריה (1895) ועל פירוש החלום (1900), שניהם ספרים שעומקם הקליני, לעומת המדעיות הספקולטיבית של המתווה, בולט באופן מעורר השתאות. לעומת המתווה, שני החיבורים הללו רצופים תיאורי מקרים קליניים מפורטים והשערות תיאורטיות דינמיות ופחות נוירולוגיות, אם כי מפתיע למצוא נושאים רבים המופיעים במתווה דווקא בחלק התיאורטי שכתב יוזף ברויר (Breuer) למחקרים בהיסטריה, שם הוא מתייחס באופן כללי לעקרונות היסוד של התפקוד הנפשי ומרבה לעסוק בחיבור גוף־נפש. ייתכן שיש לראות בפיצול זה בין המאמרים המקבילים ייצוג שכיח לעיסוק בגוף־נפש. האחיזה באחד מרחיקה מהשני. לא ניתן לאחוז במנגנון מחד גיסא ובתופעות הקליניות מאידך גיסא באותה מידה של חדות, ואין ספק שזהו דבר מתסכל ביותר. כאשר מתבוננים בתופעה קלינית, הניסיון להסביר את המנגנון שבבסיסה מטביע בים של פרטים, סתירות ותסבוכות, פיזיקליים, פיזיולוגיים וקליניים. תרגום התיאור הקליני לשפת הפיזיולוגיה מחייב רידוד של המנגנונים, קפיצות וקיצורי דרך, ואילו בכיוון ההפוך, התחזית של התרחשויות קליניות לאור תהליך פיזיולוגי מכלילה לרוב תחת קורת גג אחת תופעות שיש ביניהן מידה של שונות מבלי להסביר זאת ממש. ניתן לומר גם שבעיסוק המדעי של פרויד מצויה חשיבה סטרוקטורליסטית אליבא דווילהלם מקסימיליאן וונדט (Wundt), לעומת העיסוק הקליני שלו, הדומה יותר לפנומנולוגיה של פרנץ ברנטנו (Brentano), שניהם בני תקופתו (האחד גרמני והשני אוסטרי), שהגותם הייתה מוכרת לפרויד. בלשון המתווה יהיה העיסוק המדעי כמותי ואילו הקליני־דינמי איכותי.

נראה כי היורש המיידי של רעיונותיו ה"גנוזים" של פרויד במתווה הוא הפרק השביעי של פירוש החלום (1900), אשר כותרתו "הפסיכולוגיה של תהליכי החלום". פרק זה נכתב בעיקר במהלך 1898 (אם כי נרמז עליו גם במכתב מ־21.9.1897). הפרקים שקדמו לו נכתבו במקביל למתווה, אשר מכיל בתוכו, לדוגמה, תיאור ראשון וחלקי של החלום המפורסם המכונה "הזרקה לאירמה", וכן פסקאות העוסקות בחשיבה החלומית ובהבנת מבנה החלום.

התייחסויות אפשריות נוספות לאותו פרק 7 מופיעות במכתבים לפליס לאורך כל אותה השנה. כינויו של הפרק דומה מאוד לכינויים שבהם השתמש פרויד בתיאור כתיבתו את המתווה במהלך 1896-1895. לדוגמה, ב־1.5.1898 מציין פרויד שהוא כותב ב"ספר החלומות" שלו פרק על "הפסיכולוגיה" ולפיכך הוא "תקוע". גם במכתב מ־18.5.1898 הוא חוזר על כך שאינו מצליח לסיים פרק פסיכולוגי. ב־9.6.1898 פרויד מתלונן על כך שכתיבת "הפסיכולוגיה" (בחלומות) קשה. במכתב מ־20.6.1898 מציין פרויד כי הוא מתבייש ב"פסיכולוגיה" שכתב. "כל התמות שבו מקורן בעבודה על נוירוזה ולא בזו על חלומות", הוא כותב.‏^[7] אל מול משפט זה נכתבה בפרק השביעי הפסקה הבאה: "עבודותי הקודמות על הפסיכולוגיה של הנוירוזות קבעו אצלי את נקודות המבט בהסתכלות על החלום; וכאשר אני מבקש ללכת בכיוון ההפוך, ולהגיע מתוך החלום אל החיבור לפסיכולוגיה של הנוירוזות, אני חוזר בכל פעם אל נקודות מבט אלה שאינני אמור להשתמש בהן כאן, ואף על פי כן אני נאלץ לחזור ולהזדקק להן שוב ושוב".‏^[8] ב־22.9.1898 מבקש פרויד לנטוש את הביולוגיה לטובת הפסיכולוגיה לפחות באופן זמני, בדומה להערתו בפרק השביעי של פירוש החלום, שבה נכתב: "הבה נתעלם לחלוטין מן העובדה כי המנגנון הנפשי שבו מדובר מוכר לנו גם כתכשיר אנטומי, ונקפיד להתחמק מן הפיתוי להגדיר את האזור הנפשי מבחינה אנטומית".‏^[9] אף על פי שהספר כבר הושלם למעשה ב־1898, ידוע כי ממש לקראת פרסום המהדורה הראשונה שִׁכתב פרויד את הפרק השביעי וסיימו רק בספטמבר 1899. שוב עיכבה אותו המטאפסיכולוגיה בדרכו.

הפרק השביעי המדובר הוא מטאפסיכולוגי במוצהר, ופרויד מדייק וכותב בראשיתו: "מהו המבנה של המנגנון הנפשי ומהן דרכי עבודתו - זאת לא נוכל להבהיר על־ידי בדיקת החלום המדוייקת ביותר או על־ידי פעולה פסיכית יחידה אחת. לשם מטרה זו יש צורך באיסוף כל המסקנות הקבועות, שהוצאו מתוך מחקר משווני של מערכת פעולות פסיכיות שלימה".‏^[10] הפרק נפתח בפולמוס על אודות מהימנות פירושי החלומות ועל אודות ההתנגדות לחלום, ורק לאחריו (תת־פרק ב׳) מתחיל פרויד לגעת באמת בנושא המבני. פרויד משווה תחילה בין חלימה והזיה ומנסה להסביר את התהליך הפסיכי העומד ביסודן. הנפש נמשלת למיקום כלשהו בין חלקי הטלסקופ, אשר היחס ביניהם, פחות משהוא יחס מרחבי הוא יחס של זמנים. דיון זה במדויק מופיע במתווה. השרטוט הידוע מנקודה זו בפרק (שרטוט ה"מסרק") מתייחס למעשה למבנה המערכתי של המתווה, אלא שהפעם הוא מיוחס כולו לממד הנפשי, כלומר נכלל כולו בתוך המערכת ѱ.‏^[11] תת־פרק ג' חוזר על תיאור מהמתווה על אודות תהליך ההשוואה החשיבתי בין זיכרונות ותפיסות ועל התיאור ההזייתי. תת־פרק ה' משתמש בהמשגות של תהליכים ראשוניים ושניוניים במתווה ומזכיר את הגנת האי־עונג. תת־פרק ו', האחרון, עוסק בתודעה וביחסה לתפיסה, וחוזר על הנחות המתווה בנוגע ל"איכויות" ולקשב.

מכאן ואילך ניתן למצוא את עקבותיו הברורים של המתווה במקומות רבים ובכל המאמרים המטאפסיכולוגיים, והדוגמאות לכך רבות מאוד: על הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום (1901), הבדיחה ויחסה ללא־מודע (1905), "ניסוחים על אודות שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית" (1911), "הלא מודע" ו"הערות אחדות על מושג הלא־מודע בפסיכואנליזה" (1912), "יצרים וגורלות יצרים" (1915), "השלמה מטאפסיכולוגית לתורת החלום" (1916), "אבל ומלנכוליה" (1917), מעבר לעקרון העונג (1920), "האני והסתם" (1923),‏^[12] "השלילה" (1925), "רשימה על דפדפת הפלא" (1925), "ההומור" (1928) ועוד התייחסויות מאוחרות הנוגעות לעניין המדעי והביולוגי של פרויד שנותר אחרי ככלות הכול, כגון אמירות מפורשות מן ההרצאות המאוחרות של 1933, "אנליזה סופית ואינסופית" (1935), ושיעורים אלמנטריים בפסיכואנליזה (20.10.1938).

מעניין ביותר בין הכתבים המאוחרים הוא תקציר הפסיכואנליזה אשר כתיבתו החלה ב־22.7.1938. ראשית, כותרתו (Abriss der ѱA) מזכירה מבחינת משמעותה המילולית (והצורנית) את הכינוי בגרמנית למתווה (Entwurf).^‏[13] גם התקציר עמוס בקיצורים וגם הוא בן שלושה פרקים העוסקים במבנה המנגנון הנפשי, בטכניקה הפסיכואנליטית ובתיאוריה שמאחורי כל אלה. תתי־הפרקים מזכירים לעתים את המתווה (למשל תפקוד המנגנון במתווה לעומת "המנגנון הפסיכי" בתקציר או "בעיית האיכות" במתווה לעומת "איכויות פסיכיות" בתקציר, וכן ההתייחסות לחלומות). בתוכן עצמו ניתן למצוא חזרה על הנחות יסוד מוקדמות: תפיסות, שפה, הטענה והטענת־יתר, תהליך ראשוני ושניוני, בלבול הזייתי והזיות ופעולת השיפוט למולן. אין הדבר מפתיע כלל, שכן כאמור היסודות העמוקים של תפיסתו של פרויד מעוגנים היטב במתווה שלו.

מבוא לתרגום

התרגום המובא כאן, פרי עמל רב שנים, הוא למעשה תרגום השוואתי בין השפות גרמנית, אנגלית ועברית. נוסף על כך, משהושלמה מלאכת התרגום הבסיסית הושוותה התוצאה לכתב היד עצמו. דבר זה אפשר לתקן שגיאות שמקורן במהדורות המודפסות בגרמנית ובאנגלית ואשר נגעו בעיקר למאות הקיצורים של פרויד בטקסט, לסימונים המיוחדים שלו (המפורטים ומוסברים להלן), לשימושו במספרים ולהדגשות שלו באמצעות קווים תחתונים הרווחים בטקסט ובכתביו האחרים, וכן לדייק מילים נרדפות אשר תורגמו גם הן במידת האפשר למילים שונות בעברית על מנת ליצור הבדלה. המילה הגרמנית במקרים אלה הובאה בהערת שוליים על מנת לאפשר לקוראים להחליט בעצמם אם נראה התרגום בעיניהם אם לאו. המטרה לאורך הטקסט כולו הייתה להישאר קרוב ככל האפשר לגרמנית, אפילו במבנה המשפטים, ולא להנהיר יתר על המידה אזורים סתומים. כזהו החיבור המקורי - לעתים סתום, רצוף קיצורים וסימנים, לעתים קרובות המשפטים אינם גמורים או חסרים מבחינה תחבירית, ולמעשה כל מהותו טיוטה שלא עברה שום הגהה חיצונית או עריכה לקראת פרסום. כך ממש הובא גם בעברית, ואנו תקווה שאופיו זה עובר בתרגום וממחיש את חוויית הקריאה בו במקור בגרמנית.

הטקסט בכתב היד צפוף מאוד, מחובר וקשה לקריאה, בעיקר בחלק השלישי, דבר אשר נחסך מן הקוראים בדפוס. על מנת לסייע לפוסעים בשבילי המתווה להישאר על הנתיב ולהיזכר בכיוונו הכללי בינות לפיתולים ולמהמורות, הוספנו גם הערות שוליים רבות. הערות שוליים חשובות מהמהדורה הגרמנית או מזו האנגלית צורפו גם הן בלוויית אזכור מתאים. מעט מאוד חופש לקחנו לעצמנו לשנות קמעה מן המקור, אולם מטבע הדברים ישנן בחירות תרגום שעשויות להיות שנויות במחלוקת ואף להשפיע מהותית על המובן. לפיכך מובאות להלן כמה הכרעות תרגומיות שכאלה, ויחליטו הקוראים אם לאמצן או לדחותן.

אינסטינקט/דחף/יצר

שאלת השימוש במילים אלה, ובעיקר במילה "דחף" לעומת המילה "יצר", העסיקה מתרגמים רבים של פרויד בשפות שונות וגם בעברית, ובעברית אף קיימים הבדלים בין תרגומים. העניין כולו מבלבל למדי וחמקמק מאוד. על מנת להבהירו יש מקום לדבר על העברית מול הגרמנית ולהתייחס לתרגום לאנגלית בנפרד. במתווה השתמש פרויד בשתי מילים גרמניות בהקשר זה, Trieb ו־Antrieb. המילה Trieb משמשת בגרמנית בצירופים שונים אשר יש בהם מרכיב של הנעה. במתווה משתמש פרויד למשל בביטוי Triebfeder,‏^[14] אשר פירושו המילולי (מעולם המכניקה) הוא קפיץ מניע או קפיץ ראשי, ובהשאלה גורם מניע מרכזי. על פי מילונים שונים, השימוש במילים Trieb ו־Antrieb חופף לעתים קרובות ואין הבחנה ממשית ביניהן, כך שיש להבין מה הייתה כוונתו של פרויד עצמו בכל אחת מהן.

פרויד מגדיר את המילה Trieb,^‏[15] המשמשת אותו בכל כתביו, כגירוי של הנפשי באופן דומה לגירוי האור בעין. אולם בשונה מן האור על העין מדובר בגירוי קבוע אשר מקורו פנימי ולפיכך לא ניתן לחמוק מפניו אלא באמצעות סיפוקו. גירויים אלה הם המניעים בפועל להתפתחות המוחית. חלק מהגירויים הללו, אומר פרויד, הם גירויי חוץ אשר שקעו בנו וחוללו בנו שינוי קבוע. גירוי זה, קובע פרויד, הוא מושג גבול בין הנפשי והגופני, שכן ראשיתו בגוף אולם הוא מתגלגל בנפשי. במתווה כותב פרויד: "[…] ובכך עולה מפנים המערכת ה־Antrieb המקיים את כל הפעילות הפסיכית. אנו מכירים כוח זה כרצון, צאצא של Triebe". כלומר, הדבר שאותו מכירים, קרי המודע, הוא הרצון, והשאר אינו מודע. המילה Triebe (צורת הריבוי של Trieb) מתאימה כאן לביטוי "גירויים נפשיים שאינם מוכרים". המילה Antrieb, מנגד, נראית חופפת למדי למילה דחף או כוח־דחף. לדחף יש בעברית מובן מודע ומוכר של תשוקה המתעוררת פתאום, אולם הוא אינו ספציפי, ורק בהתחברו לרצון מסוים ניתן לומר מהו מושא הדחף. במידה רבה של ביטחון, נראה שהמילה Trieb במתווה נושאת משמעות של מניע, אשר בפסיכולוגיה בהחלט נקשר לגורמים פנימיים עמוקים. ואמנם, המילה יצר בעברית נושאת כמה משמעויות: אינסטינקט (במובן של טבע האדם), כמיהה או השתוקקות (מכאן אולי נובע בעברית הבלבול עם המילה דחף) וגם מניע (בהקשר של נטייה או שידול). אני סבור שהמעניין במושג "יצר" הוא שבדומה למה שכתב פרויד על התודעה, הוא אינו מובן או מוסבר, אבל כאשר אומרים לנו "יצר" אנו מבינים מיד עמוקות, במובן חווייתי, למה הכוונה: תחילה כדחף, המייצג גירוי נפשי בלתי ספציפי, כלומר אי־נוחות או כוח פנימי עמוק, אשר ניתן לתיאור במילים רק מרגע ששויך בנפשי, כפי שכותב פרויד, לרצונות.

נביא דוגמה: יצר התחרות הוא מניע חזק להתנהגויות אנושיות שונות. לרוב, בני אדם חשים בצורך זה בצורת רצון להצליח, להרוויח, לשלוט, להשיג, להשוות וכיוצא באלה או בצורת קנאה. ניתוח של התנהגויות אלה, המביא לתודעה את התחרותיות שלנו, גם הוא אינו מצליח למעשה לדייק את הצורך התחרותי עצמו.

יצר הרבייה הוא מניע חזק מאוד אצל רוב בני האדם, אך ביטוייו המודעים הם הרצון להיות הורים, להוריש את שמנו, מורשתנו, להקים משפחה וכדומה. מעניין שדווקא בהקשר של דוגמה זו השתמש פרויד במכתבו לפליס מתאריך ^‏[16]15.10.1897 במילה "אינסטינקט" (Instinkt) בתארו את הנטייה להולדת צאצאים אצל בני האדם. בציטוט זה נאחז סטרייצ'י על מנת לנמק את תרגום המילה Trieb לאנגלית באמצעות המילה ^‏[17].instinct בהקדמתו למהדורה הסטנדרטית של כתבי פרויד כתב סטרייצ'י כי בחר בתרגום זה אף על פי שוועדת המינוחים של החברה הפסיכואנליטית בראשותו של ארנסט ג'ונס המליצה על המילה drive. הוא עשה זאת משיקולי הטיות בתרגום, וסבר שהמינוח "אינסטינקט" עמום ויותיר אפשרויות פרשנות אצל הקוראים. הוא סייג את תרגומו באומרו שעל הקוראים להבין ש"אינסטינקט" עבור פרויד נושא משמעות אחרת מאשר עבור הביולוגים. עם זאת, אני סבור שתרגום זה יצר בלבול אצל קוראים רבים וגם אצל מתרגמים לשפות אחרות, אשר נעזרו בטקסט האנגלי כבמעין מורה נבוכים, משום שבגרמנית קיימת גם המילה המפורשת Instinkt אשר פרויד בחר שלא להשתמש בה בדרך כלל. כשש פעמים בלבד היא מופיעה בכתביו, ותמיד (למעט במכתב לעיל) בהקשר של ההתנהגות המורשת של בעלי חיים.‏^[18] דווקא משום שפרויד משתמש במילה המפורשת Instinkt בגרמנית, אינני רואה צידוק לתרגום של Trieb כאינסטינקט, מה גם שבעברית, כאמור, המילה "יצר" מחזיקה גם משמעות זו. יוצא מכך שהמילה העברית "יצר" הולמת כתרגום ל־Trieb, אם מחשיבים את היצר הפרוידיאני כלא מודע או כסמוך למודע, כגירוי מַכווין של איזו אקסיומה קיומית המובנית בתוך המערכת, אשר רק ביטוייה הרצוניים גלויים לעינינו. הדחף הוא הכוח עצמו הנובע מן היצרים, הוא מורגש בפתאומיות כאי־נוחות ואז מודע כרצון באופן התואם את מובנה של המילה הגרמנית Antrieb.

אני מבקש להעלות כאן את הסברה הבאה בהתייחס למינוח הפרוידיאני המובא במתווה: קיימת היררכיה ולפיה היצר קודם לדחף והדחף מופיע בתודעה כרצון או כצורך. אם אנסה להמשיך חשיבה זו, הרי שמושא היצר הוא הדבר אשר אפשר להשתוקק אליו גם אם לא נחווה מעולם, כלומר נטייה מורשת, בלתי מובחנת בתחילה, אשר שורשיה אבולוציוניים והיא פועלת ברציפות בלי קשר לסיפוק. יצר ההזנה, למשל, יתגלגל בהתנהגויות מסוימות גם בשעת שובע, למשל באגירת מזון. דחף, לעומת זאת, הוא כוח הצורך המופיע בפתאומיות בתודעה, ניתן לסיפוק, ומרגע שסופק הוא נעלם עד להתעוררות הבאה. לפיכך, כל דבר הניתן לסיפוק ישיר הוא דחף, וכל מה שנדרש לגלגולים הוא יצר. אם ננסה להדגים הבחנה זו, יהיה היצר שיפוע ההר, הדחף הכוח הפועל במורדו, והרצון יהיה מפולת השלגים המתקרבת במורד שעה שאספה מספיק שלג כדי להיראות. השיפוע יישאר לעולם אותו שיפוע שעמו נולדנו. במונחים פיזיקליים נאמר, היצר הוא כיוון הכוח ואילו הדחף הוא גודלו. ההתנגשות בקירות התודעה היא שתהיה עבורנו הצורך. צורה אחרת לומר זאת: היצר הוא המתח, הדחף הוא הזרם (ניתן לחוש בו כעקצוץ מכאיב החולף בנו) והתודעה מופיעה בהידלק הנורה.

דימוי לעומת ייצוג (Vorstellung)

גם שאלה תרגומית זו העסיקה מתרגמים אחרים של כתבי פרויד וכן את העוסקים בפילוסופיה ובאמנות. בכל זאת, בחירה תרגומית חייבת להתחשב בהקשר, משום שלעתים קרובות המילים אינן חופפות באופן מלא בין השפות. מקריאת המתווה עולה תמונה מורכבת באשר לראייתו של פרויד את המערכת הנוירולוגית הנפשית. אמנם הוא מתאר לעתים קרובות את המתרחש בין שניים או שלושה נוירונים סמוכים, אולם הוא עצמו דאג להודיענו כי זהו קירוב לטובת התיאור וההבנה, וכי ברור לגמרי שהמצב האמיתי סבוך ומורכב באורח אינסופי. למשל, בחלק III כותב פרויד בסוגריים: "[...] אולם לשם הפשטות, מוכרח אני כרגע להחליף את הטענת התפיסה [W] המורכבת בזו של נוירון [Ɲ] בודד", וכעבור כמה שורות הוא כותב: "לצורך הפשטות, נניח כי קיים רישום־זכירה [רישום־Er] אחד". בהמשך כותב פרויד: "פגם זה בחשיבה נובע מן השאיפה, שאנו הרי מחקים כאן, להחליף את הקומפלס בנוירון [Ɲ] בודד; בדיוק הדבר שהמורכבות העצומה מאלצת".

ברור, אפוא, שפרויד אינו תופס את הזיכרון, למשל, כמבנה סולידי המצוי בנוירון מסוים, אלא כמערך אסוציאטיבי מורכב לאין שיעור אשר כשהוא מתעורר, כלומר כאשר זורמת בו הטענה בין נוירונים רבים, מתרקם לו אותו משהו שאנו נוטים לתאר כ"דימוי" של דבר; רעיון או מחזה פנימי של דבר, של מצב, של פעולה ועוד, מה שאנו יודעים לתאר כדמיון של משהו.

לעניין זה ניתן למצוא תימוכין מאותה התקופה גם במסה של פרויד על האפזיה:‏^[19] "מהי אפוא המקבילה הפיזיולוגית לדימוי הפשוט או לתחליפו החוזר? ברור שאין זה משהו חסר תנועה, אלא משהו בעל טבע של תהליך. תהליך זה נושא את המיקום ומעביר אותו; הוא יוצא ממקום מסוים בקליפת המוח ומתפשט ממנו על פני כולה, או עובר בדרכים מסוימות. כשתהליך זה מגיע לסיומו הוא מותיר מאחוריו מודיפיקציה בקליפת המוח שהושפעה ממנו, אפשרות של זיכרון [...] כל אימת שאותו מצב של קליפת המוח מגורה שוב, נוצרת מחדש תמונת־זיכרון מבחינה נפשית".

לפיכך, בתרגום העדפתי את המילה "דימוי" עבור Vorstellung; משום קרבתה ל"דמיון" ומשום שחשתי שיש בה יותר חופש לציין מערך מאשר המילה "ייצוג", אשר להרגשתי היא סגורה יותר. אני מעדיף לומר שדימוי של משהו הוא צירוף אסוציאטיבי של ייצוגים רבים, ייצוגים של ההיבטים החושיים השונים של הדבר. כלומר, בעיניי, דימוי של פרח הוא מהלך אסוציאטיבי הקושר את ייצוג קווי המתאר עם ייצוג הצבע, הריח, המישוש, השדה, זמזום הדבורה וכן הלאה. מתוך כך, פעמים ספורות המילה Vorstellung תורגמה בכל זאת כייצוג, כאשר מדובר בהתייחסות לפן צר מאוד של משהו, לרוב היבט חושי אחד בלבד, ובעיקר צליל.

במתווה השתמש פרויד לעתים רחוקות במילה קרובה, Darstellung, על מנת לתאר העברה של משהו למכניקה הנוירולוגית, בדרך כלל בהקשר לזיכרון הסולידי (Gedächtnis) והתוצאה היא משהו הדומה למעשה לרישום קבוע מסוים. לפיכך, גם המילה Darstellungמתורגמת כאן כייצוג (של משהו) או כהצגה (של דברים), אך ההקשר שונה.

רישום־זכירה לעומת תמונת־זכירה (Erinnerungsbild)

במקומות רבים תורגם הביטוי Erinnerungsbild אצל פרויד כתמונת־זיכרון. בנוגע לבחירה בזכירה על פני זיכרון ראו בהמשך את הדיון המפורט בחלק העוסק בקיצור Er במתווה. נתמקד כעת בעניין המינוח תמונה לעומת רישום. המילה הגרמנית Bild אכן פירושה תמונה, אולם כבר מן ההתחלה השערתי הייתה שפרויד הנוירולוג לא חשב שדבר נשמר תמיד כתמונה, ובכלל, הוא התנגד למחשבה על אחסון פשוט של משהו בזיכרון. השימוש בביטוי Erinnerungsspur בכמה מאמרים של פרויד תורגם כשיירי־זיכרון או כעקבת־זיכרון באופן פתוח ומאפשר, אולם הגבלת המונח Erinnerungsbild לתמונה היא מצמצמת מאוד. דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם הבנה נוירולוגית בכלל ועם חשיבתו של פרויד בפרט כפי שהובאה למשל במסה על האפזיה שכבר צוטטה לעיל, שם מדבר פרויד על השפה ורכישתה, ולצורך כך הוא משתמש בביטוי זה בהקשר לזיכרונות צליל, קינסתזיה ומישוש, וכן בהקשר לתמונות חזותיות של עצמים ושל המילה עצמה (הכתב). אם כן, ברור שהפונקציה הנוירולוגית המתוארת יכולה להיות מיושמת גם על יתר החושים, כגון הריח והטעם (הגם שההיזכרות בהם שונה). מכאן שאין התרגום "תמונה" הולם שימוש נרחב, אלא מצמצם מבחינה אסוציאטיבית את הקוראים למראהו של "הדבר". על כן נבחר התרגום "רישום", אשר מחזיק באופן רחב יותר את כלל ההיבטים האפשריים, והוראתו היא למעשה השמירה של רושם כלשהו (בדומה לביטויים שיירים ועקבות).

אִפשוּר (Bahnung)

אחד התהליכים הבסיסיים שמתאר פרויד במתווה ואולי הבסיסי שבהם הוא זה המכונה כאן "אִפשוּר". המילה הגרמנית Bahn פירושה נתיב או מסילה/מסלול. Bahnung הוא מושג אשר נטבע ככל הנראה על ידי זיגמונד אקסנר (Exner), פיזיולוג אוסטרי אשר ירש את תפקידו של ארנסט ברוקה (Brücke) כמנהל המכון הפיזיולוגי של וינה. פרויד למד ועבד במכון, וברוקה וכמוהו גם אקסנר השפיעו רבות על חשיבתו. משמעות המושג הינה פוטנציאציה של נתיב עצבי המעוררת בו שינוי, בעיקר במובן של הקלת ההולכה הבאה בו. באנגלית תרגמו זאת לעתים כ־priming או כ־potentiation, הקרויים בעברית "תיחול". ביטויים אלה אינם מתאימים ללשון המתווה, שכן פרויד השתמש בביטוי "הטענה־מוקדמת" (Vorbesetzung) במשמעות זו.

בתרגום המתווה לאנגלית תורגמה המילה כ־facilitation, תרגום אשר קולע לדעתי טוב יותר לתיאוריו של פרויד, משום שהכוונה לפתיחת נתיב עצבי לזרימה והקלת הזרימה בו. כמה אפשרויות בעברית עלו, ובהן ניתוב, סלילה, הטרמה, הכנה. כולן מתאימות אך אינן מדויקות מספיק, או נושאות משמעות נוספת העלולה להטעות. לפיכך בחרנו במונח "אפשור". שם פעולה זה מאפשר הטיות שונות וגם מקובל כתרגום ל־facilitation האנגלית.

תודעה/הכרה (Bewusstsein, Erkenntnis)

השימוש במילה "הכרה" מוטען בעברית גם במשמעות פיזיולוגית הקשורה במצב ההכרה, אף על פי שנעשה בה לעתים שימוש חופף למילה "תודעה". ההכרה היא יכולת התמצאות, עיבוד מידע, זיהוי, שיום ותגובתיות לסביבה, כלומר סיכום של תפקוד נוירולוגי. במשמעויות אלה נעשה שימוש בגרמנית בפועל erkennen או במילה Erkenntnis, אשר פירושה הכרה וגם תפיסה. במתווה דובר על סוג חשיבה שתכליתה היכרות עם מסלולים אסוציאטיביים או זיהוי של אובייקטים, והיא כונתה בתרגום "חשיבה מכירה" (erkennendes Denken).

בהקשר של היות מודע למחשבות, תחושות ותפיסות פנימיות, כלומר המודעות לעולם הפנימי ולעצם הפעילות המנטלית, עשה פרויד שימוש במילה bewusstsein, והמילה "תודעה" יוחדה לה בתרגום. מילה זו תורגמה במהדורה האנגלית כ־Consciousness. השימוש כאן ב"תודעה" נועד להדגיש את האופי המערכתי, התפקודי והמטאפסיכולוגי של החיבור, לעומת מודע (bewusst) או לא־מודע (unbewusst), שהם "אזורים" בנפש שאליהם מקושרת או שאינה מקושרת התודעה. דבר ה"מצוי" בלא־מודע יש לכנות בלתי מודע.^‏[20]

בלבול נוסף במונחים נובע מן השימוש במקומות שונים באנגלית במילה "Awareness". מילה זו ניתן להקביל בעברית ל"מודעות".

הערות:

[2] Finally, I would like to thank the staff of the Library of Congress in Washington, where the "Project" is kept, for their kind assistance in examining the original manuscript and answering my questions. To Mr. Bruce Kirby, Mrs. Barbara Bair and historian Dr. Margaret McAleer, who in addition, very generously, also photographed unique photographs for me. [חזרה]
[3] 80 העמודים הראשונים, 40 דפים בגודל 20x50 ס"מ שקופלו במרכזם ליצירת שני עמודים שווים מכל אחד מהם, מקובצים בשתי אסופות. 20 העמודים האחרונים הם למעשה חמישה גיליונות פוליו בגודל 50x 40ס"מ, אשר קופלו ליצירת ארבעה משטחי כתיבה. [חזרה]
[4] בסוף דצמבר 1894 או בינואר 1895 ביקר פליס בווינה לעניינים מקצועיים (מכתב מ־17.12.1894). ככל הנראה בביקורו זה ניתח את פרויד וטיפל בו בקוקאין (מכתב מ־24.1.1895). [חזרה]
[5] בחרנו לכנות את החיבור בתרגומו לעברית "מתווה לפסיכולוגיה מדעית". זהו שילוב בין השם במהדורה הגרמנית (שניתן על סמך הערה של פרויד בפתיחת חלק II), "מתווה לפסיכולוגיה", ובין השם שנתן לחיבור סטרייצ'י (E.S), "פרויקט לפסיכולוגיה מדעית", אשר דבק בו בשיח האנליטי מאז. [חזרה]
[6] ראו ההתכתבות בין פרויד לאידה פליס בין דצמבר 1928 לינואר 1929. המכתבים המקוריים שמורים בספרייה הלאומית בירושלים. [חזרה]
[7] תרגום חופשי, Aus den Anfangen der Psychoanalyse, London: IMAGO, 1950, p. 274 [חזרה]
[8] זיגמונד פרויד, פירוש החלום, תל אביב: עם עובד, 2007, עמ' 525. [חזרה]
[9] שם, עמ' 487. [חזרה]
[10] שם. [חזרה]
[11] ראו בהתאם למכתבו של פרויד לפליס מתאריך 22.9.1898: "דעתי כלל אינה שונה משלך, אינני חפץ להותיר את הפסיכולוגיה באוויר ללא בסיס אורגני. אולם מלבד ביטחוני בכך אינני יודע כיצד להתקדם הן תיאורטית והן טיפולית, ולכן עליי לנהוג כאילו רק הפסיכולוגי מצוי בפניי". תרגום חופשי, Aus den Anfangen der Psychoanalyse, London: IMAGO, 1950, p. 282 [חזרה]
[12] שם מופיעה הדוגמה של פרויד מהמתווה על אודות התינוק המחפש אחר השד ומשווה את המראה שלו בדמיונו/זיכרונו למראה השד הנוכח לפניו. [חזרה]
[13] לשניהם משמעות משותפת של סקיצה. [חזרה]
[14] "[…] und hierin liegt die Triebfeder des psychischen Mechanismus". ביטוי זה תורגם כאן לעברית בהתאם להקשרו הרחב ולהמשכו לימים בתיאוריית הדחפים כ"יצר מניע". [חזרה]
[15] "יצרים וגורלות יצרים" (Trieb und Triebschicksale) (1915), בתוך: זיגמונד פרויד, מעבר לעקרון העונג, כתבי זיגמונד פרויד, ד', תרגום: תל אביב: דביר, 1968. [חזרה]
[16] מכתב העוסק בחלום "התיבה", המוכר מאזכורו בפירוש החלום. [חזרה]
[17] סטרייצ'י תרגם Antrieb כ־Impulsion ו־Trieb כ־Instinct. [חזרה]
[18] ראו למשל "הלא מודע" (1913), בתוך: זיגמונד פרויד, הלא מודע: מאמרים במטאפסיכולוגיה, מבחר כתבים, י"ב, תל אביב: רסלינג, 2023, עמ' 126. [חזרה]
[19] קטע זה, מתוך מסתו של פרויד "על האפזיה" (1891), מופיע בעצמו כנספח למאמר המטאפסיכולוגי שלו משנת 1915, "הלא מודע". ראו בתוך: זיגמונד פרויד, הלא מודע: מאמרים במטאפסיכולוגיה. לעניין זה ראו גם בסעיף חיץ־המגע בחלק I. [חזרה]
[20] ראו הערת המתרגם, מ' ברכיהו, בפשר החלומות, כרך ב', תל אביב: יבנה, 1963, עמ' 579. [חזרה]