עוצמת חיים

אגדה

המאסטר

לפני שנים רבות, כך מתחילות האגדות, ישב חכם סיני קשיש על ראש הר נישא בפיתחה של המערה ששימשה כביתו. צעירים נהרו מכל רחבי סין כדי לשמוע דברי תבונה מפיו, בתשוקה להבין את החיים.

מהי לידה? מהו המוות? מה צופן העתיד? מי הביא אותנו לכאן? מי ברא את היקום? מהי תכלית קיומנו? כיצד נגשים מטרותינו? שאלו התלמידים, צמאי דעת, נבוכים ולעיתים מבולבלים. מהי דרכנו לברר תשובות לשאלות אלה? איך נגלה את האמת וכיצד נתרחק משקר? מה טוב ומהו הרע? מיהם חברינו וכיצד נחשוף את אויבינו? הוסיפו והקשו בשאלותיהם. והחכם הסיני הישיש מחייך אליהם, מלטף את פניהם, נד בראשו ומאריך בדבריו. תלמידיו, באלפיהם, מקשיבים בצמא ונעשים, ברבות השנים, גם הם, נבונים וזקנים.

ובאחד הימים, עם שחר, כאשר נראה היה שימיו של החכם מתקצרים, פנה אליו תלמידו המסור, ששנים שהה לצידו וסעד אותו בכל צרכיו, לאמור, "מאסטר נכבד, לא לנצח יתן לך האל לשהות עוד במחיצתנו, גם האל רוצה ממאור פניך ומברכתך לצידו. מבקש אני, בנאמנות ובהכנעה, שלא תותיר אותנו גם גלמודים וגם בורים".

מחה התלמיד דמעה לפני שהמשיך בדבריו, "אנא ממך," התחנן התלמיד המשתחווה ארצה, "כתוב את אשר אתה יודע, את סודות החיים שרק אתה גילית אותם, כדי שגם אני וגם התלמידים הרבים הצובאים אל ההר וגם הדורות הבאים ידעו מניין באנו ולאן פנינו מועדות, מהי אמת הקיום האנושי". חיבק החכם את תלמידו המתייפח, הרהר בדבריו ולבסוף לחש, "צודק אתה, בני. שירתת אותי נאמנה שנים רבות וללא חברותך ומסירותך לא הייתי מאריך ימים בדד בהר. חייב אני מענה לבקשתך. תמוך בידי וניכנס אל המערה"

אחז התלמיד בידו של החכם ובידו השנייה הגביה את העששית. נכנסו שניהם בזהירות למערה והחכם מאיץ בתלמיד, "בוא, יש מערה פנימית, בה לא היית מעולם". מעבר לתל סלעים הוביל החכם את תלמידו לאולם הפנימי שכולו מואר בקרני אור הבוקעות מתקרת המערה ונרות בגומחות מכל עבר.

התלמיד התבונן סביבו משתאה, אף פעם לא הכניסהו החכם לחדר העבודה שלו. ובאולם, סביב סביב, ערימות גבוהות עד התיקרה של ניירות. התלמיד, המום והלום, פסע בזהירות לעבר אחת הערימות והבחין בסימון, הדחפים לעבר הישרדות ובערימה שלידה הפתק, אחריות והלאה ראה תווית, המיינד הרצוני, המיינד המגיב ובהמשך, סולם הקיום והרגשות, לחוות בנוחות, הרוח, דעיכתה של הרוח, שיקום הרוח, הייה אדון למיינד שלך ועל מדף גבוה, האדם הבהיר, הגשמת מטרות בחיים ואז, הבנה ותקשורת ובהמשך הרמות המתקדמות, שליטה נכונה, למידה ודעת, קבוצה וארגון, סודות העוצמה האישית ועוד ועוד תיקים וניירות ומחברות ומאמרים וספרונים ועלונים בכל נושא שאדם עשוי להתעניין בו.

במשך כל אותו יום שהו החכם ותלמידו בספרייה והחכם מדריך את תלמידו, מצביע על כל מדף ומתאר את תוכנו. לבסוף, הוביל החכם את התלמיד לאחת מפינות המערה ושם, על שולחן קטן היה מונח ספר עב-כרס. אמר החכם, "כל הספרים והמאמרים שבספרייה רשומים בספר זה, מפתח הנושאים והמילון של החיים. ראשית, למד אותו היטב ובהדרגה הכול יתבהר לך".

הסתובב התלמיד המעריץ אל מורו בהתפעלות, "מניין לך הידע? כיצד מצאת זמן לכתוב כל זאת?" והחכם חייך והשיב, "ומדוע הזמנתי לכאן את אלפי המבקרים? ועל מה שוחחתי איתם שעות ארוכות?" והוסיף, "ומה חשבת שאני עושה בשעות של התבודדות במערה? רק יושב בדד, מצטנף ומצטנן? בזכות האורחים הרבים וסיפוריהם על תלאות החיים הגעתי להבנה של החיים, מה מניע את האדם, מהן שאיפותיו ומה חוסם אותו ומונע ממנו להגשים את מטרותיו. כעת, משפתרתי את התעלומה, אוכל גם אני להיאסף אל אבותיי ולהתאחד עם מוריי שהמשיכו, לפני שנים רבות, במסעם שמעבר לעולם זה." התלמיד, מבועת ודומע, מילמל, "ומה.. מה.. אעשה באוצר זה? כיצד אוכל להמשיך ללא הכוונתך היומית?"

"כל שעליך לדעת נמצא כאן," השיב החכם, "זוהי מתנתי לאדם. האדם סובל, חושב עצמו לבן תמותה, אינו מודע ליכולותיו ואינו מסוגל לסלק את מקור מצוקותיו. בקשתי האחרונה אליך היא שתדאג להביא את הידע שבמערה זו לכל אדם ולכל פינה בקצווי היקום. דאג שהספרים יסודרו, ימוינו, יתורגמו, ישוכפלו ויועתקו. מחובתך להפיץ הידע לכל כנפות תבל כך שכל אדם בר-דעת יוכל ללמדם, להבינם ולהנחילם לחברו ולילדו. המלאכה מרובה, לא אהיה איתך עוד זמן רב. עליך להזדרז להכיר את תכולת הספרייה ולשאול אותי בימים הספורים שנותרו לי במחיצתך כל שאלה העולה על דעתך".

הליל ירד, ההר החשיך אך בדרך פלא קרני האור הבוקעות מתקרת המערה לא הועמו. החכם התשוש נשען על תלמידו וחזר לאיטו למערה הקדמית ונשכב לנוח על יצועו. התלמיד הגיש לו את קערית האורז וספל התה, נטל גם לעצמו ובדומיה מהורהרת אכלו את ארוחת הערב. החכם גנח בעייפות, תלמידו השכיב אותו לישון וכיסה אותו בפרווה המחממת.

אף שחש גם הוא בכבדות גופו, חזר התלמיד לאולם המואר כדי להתחיל בלימודיו. הוא חזר אל השולחן שבפינת המערה ועליו הספר עב הכרס אליו כיוון אותו החכם. התלמיד הרים את הספר בזהירות, מישש ובחן אותו. דפי אורז משובחים, כתובים בדיו שחור בכתב ידו הקפדני והצפוף של המורה, כרוכים בעור צבי וחבל עבה קושר אותם יחדיו. משפתח את הספר השתאה ונשם לרווחה. ספר זה שכותרתו, מפתח הנושאים והמילון של החיים, היה המדריך המלא לכל הכתבים והמאמרים בהם העלה החכם על הכתב, במשך שנים, את תגליותיו אודות הקיום האנושי.

הפריט הראשון במפתח הנושאים צד את עינו של התלמיד. בשורה זו הופיעה המילה, 'המילה', ונכתב שהיא רשומה בעמוד הראשון בספר הראשון שבאצטבה הראשונה שמצד ימין. אץ לשם התלמיד ואיתר את הספר הראשון והפך בעמודיו באצבעות עצבניות והגיע לעמוד שבראשו מופיעה המילה, 'המילה'. מה רבה הייתה אכזבתו משהתבונן בעמוד אך לתדהמתו העמוד היה ריק ולא נכתב בו דבר מלבד כותרת העמוד, 'המילה'.

רץ התלמיד בבעתה למערה הקדמית אל מורו אך מצא אותו ישן. התיישב על הריצפה לרגלי המיטה והמתין שהחכם יקיץ מתנומתו ואז ישאל לפשר האמור בעמוד הראשון של הספר הראשון. הבחין התלמיד במורו פוקח לאט את עינו, מחייך אליו ומלטף ברעד את ראשו. שאל המורה, "כבר נתקעת? כבר באת לשאול שאלה ראשונה?"

"כן מורי, אבקש את סליחתך, אך הייתכן ששכחת או השמטת או טרם גילית את 'המילה', זו המילה שאמורה הייתה להיכתב בעמוד הראשון שבספר הראשון שבמדף הראשון?" הנהן החכם בכבדות, "כן בני, עדיין מהרהר אני בה. מהי המילה, מה השם שאתן למכנה המשותף של כל דחפיו ושל כל מעשיו של כל אדם יילוד אישה, של כל חי וצומח ביקום כולו. הדבר הזה שאותו כולנו עושים כל הזמן. מה דעתך?" הרהר התלמיד ושקע אף הוא במחשבות. ונשימתו של החכם נעשית איטית ונהפכת לחרחור חרישי. החזיק התלמיד ביד רבו, "כן מאסטר, במה הבחנת? שנים רבות של התבוננות וחקר האדם, מה גילית?"

החכם הזדקף לפתע על משכבו ונאורו פניו ומבטו חודר עמוק לעיניו של תלמידו האהוב ונשימתו נעתקת מפיו וקרא בקול חד וצלול, "דבר אחד ויחיד אנו עושים ללא הרף. הדחף האחד שמכוון כל מעשה שלנו וכל מחשבה שלנו, הדבר הבלעדי שאינו פוסק לרגע... תודה לך תלמידי... גיליתי, יש! שורדים! אנו שורדים כל הזמן ושאיפתנו הנצחית, שאינה פוסקת לרגע היא לשרוד! כן, לשרוד! כן, המילה היא 'הישרדות'!"

ובאנחה כבדה נשמט גופו של החכם חזרה אל מיטתו והתלמיד הבחין בפרידתו של החכם מגופו. הרוח שזה עתה ניתקה מהגוף השתהתה קמעה מעליו, ריחפה בחלל המערה שניות אחדות והחלה באיטיות להתרומם. החכם, עם פרידתו הסופית, העביר לתלמידו את אהבתו והכרת תודה על חברותם ארוכת השנים. הוא עלה מעלה-מעלה ויצא מהאולם דרך דפנות ההר לחלל היקום.

התלמיד

פצחו הציפורים בציוצם והשמים השחורים החלו להכחיל כאשר התלמיד המייבב נרדם לבסוף, עדיין שעון על מיטת המורה, לצד הגוף הדומם. התלמיד התעורר כאשר השמש זרחה בחוץ, קרניה חודרות למערה, שומע בחוץ קולות לחשושים. ניתר התלמיד על רגליו ונחתה עליו ההכרה, המאסטר איננו אך התלמידים ממשיכים לבוא, זרם של צמאי דעת שלא ייפסק לעולם. יצא אליהם התלמיד בפניו הנפולות והם כבר ידעו. המאסטר לא מקבל את פנינו בחיוכו האוהב, משמע המאסטר איננו עוד עמנו.

הביט התלמיד השמימה, איתר את המאסטר גבוה במרום וביקש בדומיה הוראות אחרונות, "מה עלי לעשות כעת, משאינך פה עוד בגופך?" "שיעור אחרון אני מעביר לך", שידר המאסטר את מחשבותיו, "מזדרז אני להמשיך במסע הנצח שלי, לא אוכל להשתהות עוד. עתה, אתה הוא המאסטר. קבל את ההחלטה להיות המאסטר, לקבל את פני התלמידים אשר לנצח ימשיכו לפקוד אותך ואת המאסטר שיבוא אחריך ואת זה שיבוא אחריו. למד היטב אך בספקנות את הספרים שהפקדתי בידיך. במידה ותגלה בהם דבר שקר, השמד אותם. אם אמת יש בהם, עליך לסדרם ולשכפלם ולהפיצם ככל שתוכל, לרווחתך ולטובת המין האנושי כולו. זוהי המתנה שלי לך ולאחינו בני האנוש, עשו בה כראות עיניכם. עתידך בידיך ואני, איני אלא חלק מעברך. הייה שלום, מברך אני אותך בעוצמה ושלווה, נתראה בצידו השני של נתיב החיים." חש התלמיד בתזזית קלה והבחין במאסטר נעלם לאינסוף.

הבין התלמיד את המוטל עליו ומלמל לעצמו, "אני הוא המאסטר החדש, נגזר עלי להיות המורה לתלמידים העולים אל ההר, התלמידים אשר ימשיכו לטפס את ההר בחיפוש אחר דעת. חובה עלי לדאוג למבוקשם פן אפקיר אותם ואבגוד בהם ואיעלם גם אני, יחד איתם, לתוך ישימון הבורות".

מסביבו ראה התלמיד, הרי הוא המאסטר כעת, עשרות תלמידים ורובם דומעים וממלמלים חרישית, נושאים אליו את עיניהם המתחננות, "התואיל להיות לנו למורה? התוכל להמשיך את הדרך? התמשיך לכוון אותנו אל האמת?" חייך אליהם התלמיד, המאסטר, וכרת עמם ברית ללא אומר, "כן, אני כאן, שלכם, אתכם ולמענכם".

"חברים, שותפים לדרך," פנה אליהם בקול צלול, "הבה נזדרז לטפל בגופתו של אדוננו. כמצוותו מזה שנים, עלינו לשרוף את הגופה ולפזר את האפר ביער." עד מהירה ערמו זרדים וענפים לגובה רב. עטפו את הגופה המתקררת בתכריך בד בוהק בלובנו והניחוה בעדינות בראש גבעת הענפים. איש איש מהתלמידים המסורים ניגש אל גופתו של המאסטר, קד קידה עמוקה וללא אומר איחל למאסטר הצלחה בהמשך הדרך, ללא גוף או בגופו החדש אותו ייקח לעצמו. המאסטר הטרי הודה לכל אחד מהתלמידים, מחבק ומעודד.

כשתמו הדברים הדליק המאסטר החדש את הזרדים שהדליקו את הענפים וחיש קל התלקחה הערימה כולה. הגופה נתפסה באש, החלה לבעור ולהצטמק. מקץ שעות ספורות לא נותרה אלא תלולית אפר. את האפר אסף המאסטר הצעיר בידיו לתוך כד חרס ואז בתהלוכה דוממת פסעו אל עבר היער. שם החל המאסטר לשפוך את האפר לקרקע, טיפין טיפין, תוך כדי המסע החרישי, עד שלא נשאר דבר בכד ואז קבר את הכד בגומחה קטנה אותה חפר. תמה ונשלמה הפרידה מהמאסטר שאיננו עוד. ניגשו התלמידים למאסטר, חברם ותלמיד כמותם עד אתמול, בירכוהו והודו לו על שניאות לשמש להם מדריך לשנים לבוא, עד כלות ימיו.

חזרו לרחבה שבפתח המערה, התיישב המאסטר על דרגשו של קודמו וביקש מהתלמידים, איש-איש בתורו, לספר את סיפורו, ככל העולה על דעתו. לקראת שקיעה החלו כולם לרדת מן ההר, חזרה לביתם ולכפרים שלהם ולבסוף נותר עם המאסטר תלמיד אחד בלבד וביקש מהמאסטר רשות להישאר עימו ולשרתו.

"עבר עלינו יום ארוך, עצוב ומייגע. מלאכה מרובה לפנינו, למלא אחר מצוות מורנו, להביא את דבריו לרשות המין האנושי כולו. נתחיל בכך מחר, כעת נאכל ונשכב לישון." התיישבו לאכול מהכלים שהביאו התלמידים שפקדו את ההר, אורז, ירקות, מיני בשרים ואף מאפים ודברי מתיקה. כששבעו נשכבו במיטותיהם, המשיכו לפטפט עד שהאש כבתה ונרדמו לשינה ארוכה ושלווה.

המתנה

כשהתעוררו בבוקר, השמש כבר היתה גבוהה בשמיים וקומץ תלמידים המתינו מחוץ למערה. כינס אותם המאסטר והטיל עליהם משימות למיון כתבי המורה הדגול, ריכוזם לפי נושאים ורישום בטבלאות של כל אשר נמצא במערה הפנימית, הספרייה.