פנימה והלאה

הקדמה

החיים הם אגדה שאותה אנו זוכים לכתוב תוך כדי תנועה כאן, בממד החיים, יום אחר יום.

לפני שיצוצו התנגדויות לאמירה הזו חשוב לי לומר שכל אחד נולד עם משוואה מסוימת. חלק מהמשתנים במשוואה זו ניתנים לשינוי בעזרת כוח המחשבה ויכולת הבריאה, שאותם אסביר בהמשך, אבל יש במשוואה הזו נתונים שאין לנו כל יכולת לשנות – אותם נתונים שבחרנו לפני שהגענו לעולם.

מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי ברור ש"אני" זאת בעצם הנשמה שלי, נשמה שכרגע נמצאת בתוך כלי, הגוף. הייתה לי ידיעה ברורה שכל הנשמות סביבי הגיעו לכאן עם סל מלא במתנות, בכלים ובזיכרונות כדי לצלוח את משחק החיים הנוכחי במרב הזרימה האפשרית.

ידעתי שכולנו מחוברים, חיינו שזורים אלה באלה בחוטים שאומנם אינם נראים לעין, אך הם ברורים מאוד, לפחות בשבילי. ידעתי שכל מי שסביבי צריך לחיות מתוך שמחה, חיוניות, אושר וחיבור אמיתי ונכון פנימה, לפלא הבריאה שהוא. ידעתי לזהות את אלו שימריאו מהר יותר, את אלו שייקח להם יותר זמן וגם את אלו שימשיכו "להסתובב סביב הזנב של עצמם" עם שלל תירוצים לכך שהם לא מאושרים.

ידעתי שהסוד הגדול של החיים הוא בכלל לא סוד. מרוב שהוא פשוט וברור ונמצא ממש מתחת לאף שלנו, רובה המכריע של האנושות לא רואה אותו או מודע לו.

הסוד הוא: החיים מתוך חיבור פנימה – חיבור לעולם הפנימי.

לאורך כל הדרך התקשיתי להבין איך ייתכן שמדובר באמת כה פשוטה, ועם זאת כל כך בלתי מושגת עבור רוב האנשים. איך אמת כה פשוטה אחראית לבעיות שמהן סובלת האנושות כולה?

כאשר אנו מחוברים פנימה, יש לנו גישה ל"מתנות הנשמה" – כל אותם כלים שצברנו לאורך שנות קיומנו כישות רוחנית. בעזרת הכלים האלו אנו ממשיכים להתפתח וצוברים הצלחות, שממלאות את סל ההתפתחות האישי שלנו ומעצימות אותנו. כך, כל חוויה הופכת לקלילה, זורמת ומתובלת ברגעים של אושר. למה זה קורה?

משום שכאשר אנו חווים את החוויות בצורה מדויקת מתוך החיבור פנימה, ובעצם לא סוטים מתסריט חיינו – אנו זוכים לרגעי אושר וחסד שמגדילים ומעצימים את האור שאנחנו; משום שנולדנו, בשם ההתפתחות, להיות האור שאנחנו, להגדיל אותו ולהאיר למרחקים.

כדי לבחון את מידת החיבור שלנו פנימה, לקול הפנימי, עלינו לשאול כמה שאלות:

האם אני חי/ה מתוך מודעות פנימית? מתוך חיבור פנימה?

האם אני נותן/ת מקום לשאלות כמו:

האם אני בשמחה?

האם אני במקום הנכון?

האם אני מביא/ה את עצמי לידי ביטוי?

האם אני קשוב/ה לעצמי?

האם אני חי/ה את חיי באנרגיה גבוהה?

כמי שחיה, נושמת ומעבירה הלאה, בכל רגע, מודעות וכלים לחיים מתובלים בשפע מתוך חיבור פנימה, וכמי שהעניקה טיפול וייעוץ לעשרות רבות של אנשים, אני יכולה להעיד שהחיים הם אגדה, האגדה של כל אחד ואחת.

בתהליך היצירה למדתי לשחק את "משחק החיים", לברוא את המציאות שאני מעוניינת בה, להתחבר למתנות הבריאה ולהיעזר בשפע הנשמתי – הכול כדי ליהנות מחיים מלאים של למידה והגשמה.

המשימה הזו אולי נשמעת קלילה על הנייר, אבל במציאות, כמו במציאות, הדרך אינה קלה או פשוטה. גיליתי, ואולי זה לא מפתיע כל כך, שמה שקורה באגדות הוא קצת יותר מורכב כשמבקשים ליישם אותו בחיים האמיתיים. החדשות הטובות הן שהייתה לי הזדמנות להחליט להתחיל בכל רגע מחדש, לחקור, ללמוד ולהבין את סודות המשחק.

עם הזמן למדתי לדייק יותר את משאלות ליבי, עשיתי סדר בחלומותיי, ביעדיי וחשוב מכול: נהניתי מהדרך והודיתי על הטוב שהגיע אל פתחי.

כמו אנשי רוח רבים וטובים יכולתי להעמיק ולכתוב על החיים מעבר לממד שבו אנו חווים אותם. קיים הרבה מידע מעניין, מסקרן ומעשיר בנושא, אבל ברוב המקרים הוא נראה לי חשוב פחות ואפילו מבלבל או מיותר לאלו שמבקשים כלים וממשות לגבי חייהם ב"כאן ועכשיו". לכל המקרים שבהם טיפלתי, מורכבים יותר או פחות, היה מכנה משותף אחד: ניתוק מהעולם הפנימי ומהשפע הנשמתי.

בדומה לכל אורח, מרגע שאנו מגיחים אל אוויר העולם אנו מוקסמים מהתמונות, מהצלילים ומהתפאורה שסביב. עם הזמן, הסביבה האנושית והשפע "מפריעים" לחיבור שלנו פנימה, לעצמנו, ומחלישים אותו. העולם הפנימי נבלע בתוך בליל של צלילים, ואנו שוכחים שאנו לא רק גוף, אלא גם נשמה. האיזון הטבעי הקיים בנו מתחיל להיפגע, והתוצאה היא שאנו חיים את חיינו רק כלפי חוץ, ללא כל קשב לשפע הפנימי העצום שנמצא עבורנו בתוכנו להמשך משחק החיים.

כך, לפעמים הקול הפנימי לוחש ולעיתים הוא אף צועק לנו לשנות פוזיציה. אולם כשאנו כה מסונוורים מה"חוץ" ומנותקים מה"פנים", איננו מקשיבים כלל לאותה הכוונה פנימית וממשיכים לחיות את חיינו כסומא באפלה. אט־אט אנו שוכחים את הפלא שאנחנו, וכמו רוב בני האדם בעולם – מתמודדים עם תקלות רבות ועם קשיים מיותרים בחיינו.

נדהמתי לגלות שכאשר המטופלים מתחברים פנימה ומיישמים את החיבור בפועל, במציאות הם מרגישים בטוחים יותר, קלילים יותר, מאושרים יותר, שמחים יותר, חופשיים יותר ונהנים מתחושת הרמוניה פנימית. אכן כן, התמודדויות מורכבות יותר או פחות הפכו לקלילות כאשר יצרנו את החיבור פנימה.

כל המטופלים שהגיעו אליי הפנימו את המסר הבא:

נולדנו לחיים, לעולם אשר נברא לתמוך במשחק חייכם, עולם שבו אפשר לחיות את גן העדן, אך גם את הגיהינום. נולדנו להיות מוארים, נולדנו להאיר, נולדנו בשם ההתפתחות, נולדנו למסע שבסופו השאיפה היא להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו ולא בהשוואה לאף אחד אחר.

בבואנו להתמודד עם משחק החיים, עלינו לזכור כי בכולנו קיימת יכולת אחת חשובה ומרכזית, כוח־על מיוחד שכל נשמה הביאה איתה לחיים – והוא הנשמה עצמה, העולם הפנימי של כל אחד ואחת מאיתנו. זה אולי נשמע פשוט מדי, ואף לא הגיוני, אולם כוח־העל הזה, הנשמה של כל אדם ואדם, נמצא כאן תמיד ואינו הולך לשום מקום. העולם הפנימי שמכיל אין־ספור זיכרונות, עתיר ניצחונות וחוויות משמעותיות ומעצימות, נמצא כאן, בכל אחד ואחת מאיתנו, כמו כוח קסום על־אנושי, והוא נועד לסייע לנו לעבור את מסע חיינו מתוך זרימה ודיוק של המטרות שלשמן נולדנו. אפשר לחיות מתוך אושר ורווחה חיים מלאים ביצירתיות שנובעים מטביעת האצבע האישית שלנו. אפשר לברוא או לזמן מציאות שבה אנו מגשימים בהווה את חלומות האתמול.

בספר שבידיכם אני מבקשת להעביר את המסר המרכזי שנועדתי להעביר: האמינו בחיים, בטחו בחיים וחיו אותם בעוצמה תוך הקשבה לקול הפנימי. כך, מתוך האותיות והמילים, תוכלו להתחיל בתהליך ריפוי, שיביא עימו התפתחות, מתוך החיבור לשפע הפנימי.

***

כשהגעתי אל העולם הזה, לפני כארבעה עשורים, לא היה טבעי כמו היום לחשוב או חלילה אפילו לומר בקול את מחשבותיי. העולם לא היה פתוח לרוחניות כפי שהוא היום, כך שלא הכרתי אנשים נוספים שיכולתי לחלוק עימם את אותן מחשבות.

אחרי שנים שבהן התכחשתי לעולמי הפנימי, שנים שבהן סירבתי לקבל את התובנות שנועדתי לקבל, הבנתי שאינני יכולה לברוח עוד.

את המילים הללו, שבסופו של דבר הפכו לספר, התחלתי לכתוב לפני שנים ארוכות, בסיומה של תקופה מאתגרת וחשוכה מאוד בחיי. הדפים נערמו להם במגירה, ועם השנים נוספו עליהם גם המקרים שבהם טיפלתי.

סיפור חיי וסיפוריהם של המטופלים שלי הם עדות למסע שלשמו נבראתי, מסע החיבור לאור, לשפע הפנימי, לעולם הפנימי שבתוך כל אחד ואחת מאיתנו, מסע של התחברות פנימה.

טיפלתי בהצלחה במקרים מגוונים ובמגוון נושאים – ילדים ומבוגרים, הדרכות הורים והדרכות לחיזוק ביטחון עצמי בילדים ובמבוגרים, אובדנות, התמכרויות, ייעוץ זוגי, אלימות בבית, ייעוץ במשברים, דיכאון והגשמה עצמית. כשמאחוריי עשרות רבות של התבוננויות, תצפיות וחקר מקרים, החלטתי לפני עשור להתמקד בטיפול ובהדרכה. הפכתי את הכישרון שלי למהות חיי.

אם אתם מרגישים שהחיים כבדים לכם, שמשהו לא זורם, אם אינכם מאושרים, הבריאות לא בשיאה, או שאולי חסרה לכם חיוניות או שמחה פנימית, אני מזמינה אתכם לקרוא את הסיפור שלי, שמלכתחילה היה ברור לי שיהיה פתוח בפני כולם. באמצעות הספר תוכלו לרכוש את הכלים המדהימים שפיתחתי וסייעו לעשרות מטופלים. דרך הסיפורים האישיים שלי והמקרים שבהם טיפלתי לאורך השנים, תוכלו ללמוד על עצמכם, ובעיקר כיצד לחיות את החיים שנועדתם להם.

אני מזמינה אתכם להתעורר, לחיות ולרקוד את משחק החיים שלכם, וחשוב מכול – להתחבר לשפע שאתם, ומשם לפרוח.

מטרתי היא להעניק לכם כלים שיסייעו לכם למצוא את החיבור הנקי פנימה, להיות מי שאתם, ליצור מציאות של עשייה והתנהלות, מתוך החיבור לדנ"א הנשמתי שנולדתם איתו, וליצור חיים זורמים, שמחים, בריאים ויפים יותר. אני מזמינה אתכם לחיות את המסע שלשמו נולדתם, המסע שיוכיח לכם שאתם גדולים מהחיים, שהחיים והבריאה הם כאן כדי לתמוך בסיפור חייכם.

זה הזמן להיות הפלא שאתם! זה הזמן להתחבר לאור שבכם – ולהאיר!

פרק 1

לחיות בקרב ה"חיים־מתים"

קטנה

היא שומעת אותם רבים, היא רגילה כבר לקולות הוויכוחים,

נכנסת מתחת למיטה, אולי ככה היא כבר לא תשמע.

הדקות עוברות, והכעס באוויר מבשר על הבאות.

היא חושבת:

"מה עליי לעשות?"

היא מחליטה לערוך מסיבה ולהזמין את כל החברות הכי טובות לארוחה.

היא ניגשת לארגז המשחקים ומוציאה את:

רונית חסרת הרגל,

מיכל המתוקה,

נעמי עם העין העצלה

ונורית שאיבדה את כל שערה בחפיפה האחרונה.

הן יושבות שם מתחת למיטה דקות ארוכות ומשתפות בחוויות האחרונות.

פתאום היא שומעת את הרעשים מתגברים, ואליהם מצטרפים צלילים אחרים, קצת מדאיגים.

היא מחליטה לצאת ולהציץ, אולי היא תראה מה קורה דרך החריץ.

היא רואה את אימא ואבא כועסים, צועקים ומנפנפים בידיים לכל הכיוונים.

היא מתכסה מתחת לשמיכה, מפחדת וחושבת:

מה לעשות?

אין עכשיו זמן לשטויות!

היא מחליטה לצאת אל הסלון ולהפסיק את המריבה.

קטנת קומה, בקושי מטר מהאדמה, עומדת ומבקשת:

"שקט בבקשה!"

הם מתבוננים בה לחלקיק שנייה ומייד ממשיכים במריבה.

היא מבינה שאין ברירה ומחליטה לעמוד בינו ובינה.

את זה היא אף פעם לא ניסתה.

אבל משהו בפנים אומר לה שזאת הדרך היחידה.

היא קופצת במהירות ונעמדת בתוך הזירה.

עכשיו, היא חושבת,

אין להם ברירה.

אבא מזיז אותה בחוזקה.

"זה לא מקום בשבילך עכשיו," רודה בה ושולח אותה לחדרה.

אך היא בשלה, חוזרת ומכריזה:

"אתם ההורים שלי, ולא נעים לי שאתם רבים.

לא כיף ככה עם כל הרעשים.

אולי תנסו בבקשה להיות חברים?

זה לא קשה, זה ממש פשוט, בבקשה.

אולי נהיה כמו משפחה רגילה?"

בתוך שניות אבא הולך לחדרו,

ואימא נשארת איתה, אבל בוכה.

"אני כאן איתך, אל תדאגי.

הכול נגמר, הוא הלך," אומרת קטנה.

"את לא מבינה, את עדיין קטנה," אימא לוחשת.

קטנה מחבקת אותה חיבוק גדול של אהבה ומבטיחה לה שתמיד תהיה כאן לצידה.

***

מהיום שבו אני זוכרת את עצמי, הרגשתי שאני יודעת דברים שאחרים לא יודעים. ככל שחלף הזמן הבנתי שזה לא מדויק; הם פשוט לא מודעים. בשלב מוקדם מאוד בחיי ידעתי שאני שונה, שאף אחד לא מבין ויודע את מה שברור לי כל כך.

נולדתי עם היכולת לחוש את הסביבה.

ראיתי הרבה אנשים לא מאושרים סביבי. הם לבשו חיוך על פניהם, אבל ידעתי שהוא מלאכותי. לא רק חוסר באושר זיהיתי בסביבתי, אלא גם, ובעיקר, חוסר גדול באהבה, אהבה עצמית. באופן לא מוסבר תמיד הרגשתי צורך, שהיה חזק ממני, לחבר את אותם אנשים פנימה, אל מתנות הנשמה שלהם.

עוד כילדה היה לי ברור שהמסע האישי שלי ינווט אותי לסייע לאותו צביר של נשמות, שמנהלות על פני האדמה חיים שאינם מדויקים, ולהכווין אותן לחיים אחרים.

כילדה שמחוברת לחושיה הפנימיים – שומעת מעבר, רואה מעבר וחשה את החיים מעט אחרת – המציאות היום־יומית הייתה מאתגרת עבורי. כמובן, באותו הזמן לא היה ברור לי אם מה שאני רואה ומבינה הוא פרי דמיוני או אמיתי, אבל הרגשתי דחף לא מוסבר לקבל סימן לכך שאני לא נמצאת כאן סתם – ואז כאילו יד נעלמה ארגנה בשבילי מסך צפייה אישי, שדרכו, בכל פעם מחדש, התחברתי פנימה אל עצמי, אל המקום הכי מדויק שלי. אז גם הבנתי שזו רק ההתחלה.

הבנתי שזה לא הזמן להבין הכול; אומנם עכשיו משעמם לי ולא ברור לי מה התכלית של כל המציאות המוזרה הזאת שסביבי, אבל זהו רק חלק קטן מסיפור גדול הרבה יותר. הכי חשוב – הבנתי שאני במקום הנכון.

זה לא היה קל. היו ימים שבהם כעסתי מאוד על שנולדתי ל"כאן", לעולם המוזר הזה. הרגשתי מרומה. חייתי בתוך עולם פנימי עשיר ושמח עם חיבור חזק לגוף שלי, לכלי שבו אני רוקדת בין החוויות. אבל כשהתבוננתי החוצה באמצעות הראייה הפנימית, גיליתי עולם שלם של עצב, כעס, הלקאה עצמית, מחלות, דיכוי, חוסר אהבה עצמית ושקרים. כן, האנשים סביבי, שבהם התבוננתי, היו אלופים בשקרים – משקרים לעצמם שהכול בסדר, שאלו החיים, משקרים לעצמם שנוח לחיות כך בעצב, ללא שמחה וללא מימוש עצמי, בעולם לא טהור ועמוס בתככים.

לא ידעתי למה איש סביבי לא מצליח לראות ולהבין את העולם שאני מצליחה לראות, להבין ולאבחן בבהירות גמורה. לא הצלחתי להבין למה בני האנוש מעדיפים לבחור, בכל יום מחדש, לחיות מתוך אינרציה, בעצב, בייאוש, בקושי, בכאב; למה הם בוחרים לשחק תפקיד משני בחייהם ולא לממש את עצמם, לחיות בחוסר התפתחות ולא בהתפתחות שלשמה הם נבראו. תהיתי למה רבים כל כך לא רואים שכל התשתית לחיים של אושר, של רווחה ושל המון אהבה נמצאת ממש כאן; למה הם לא מבינים שהבחירה לחיות את גן העדן או את הגיהינום נמצאת אך ורק בידיהם?

אני כמובן לא מכלילה את כל בני האדם באשר הם. בעולמנו חיות נשמות רבות שצועדות בשבילי החיים מתוך זרימה ונהנות מרגעים רבים של אושר וחסד. אבל לצערי, רוב האנושות עדיין לא נמצאת שם.

זו הייתה מציאות מאתגרת מאוד עבורי. הרגשתי שאני חיה בקרב ה"חיים־מתים". האנשים סביבי לא באמת חיו, אבל גם לא היו מתים. עשיתי כל שביכולתי כדי להדחיק את האפשרות הזו לראות מעבר, להרגיש מעבר. ניסיתי כל כך הרבה פעמים. התמודדתי לאורך השנים עם קונפליקט גדול בין הרצון להיות מי שאני, להכיר בָּאמת, שהיא העולם הפנימי שלי, ובין הנטייה של אנשים סביבי לחיות בשקר משהו אחר, חיים אחרים.

לא פעם שאלתי את עצמי מה אני עושה כאן בכלל; אני נראית בדיוק כמו כולם אבל שונה כל כך. למה אני מודעת לכל כך הרבה דברים שאף אחד סביבי לא רואה? יכול להיות שנולדתי למציאות הזו בטעות?

לשמחתי גיליתי שהחיים שלחו לי לא מעט "ניסים". אני קוראת להם "סימנים", משום שהם חיברו אותי בכל פעם מחדש לדרך המלך שלי.

עם הזמן הבנתי שנולדתי ליצור מציאות אחרת. למרות שלא פעם העדפתי "ללכת עם הזרם", לחיים הייתה דרך משלהם לגרום לי להשאיר עוד ועוד עקבות חדשות ומרגשות בשביל החיים החדש שאני בוראת.