חרבות ברזל, לבבות שבורים

מבוא

התחלתי לכתוב את הספר הזה ב־8 באוקטובר 2023, לאחר לילה ללא שינה. ראיתי בערוצים בינלאומיים את הזוועות שנעשו ביישובי עוטף עזה, ולשם שינוי, את ההפגנות הזועמות בזכות חמאס בבירות העולם.

ידעתי שיש מי שיזייפו ויעוותו את הפרק הסוער הזה בהיסטוריה על ידי שקרים וחדשות כוזבות, בגלל רגשות קיצוניים, קנאות נבערת, שנאה עיוורת של אחדים והערצה טיפשית של אחרים. חשתי שתפקידי הוא לומר את האמת על אודות אותם מאורעות מטלטלים שזעזעו את העולם. אבל לומר את האמת עכשיו, היום, לא בעוד שנה או שנתיים או חמש. עכשיו.

הספר הזה נועד לקוראים הישראלים, אך גם ליהודים והלא־יהודים בתפוצות. על כן כתבתי אותו בשתי שפות, עברית ואנגלית, בעת ובעונה אחת. למרות כמה אסמכתאות, זה לא ספר אקדמי כמו רבים מספרי הקודמים. ביליתי תשע שנים עם דוד בן־גוריון, מתעמק וחוקר ושוקל ומנתח כל היבט של חייו, עוד בטרם התחלתי לכתוב את הביוגרפיה שלו. הוא נתן לי גישה חופשית לארכיונו האישי, שבו אוחסנו חצי מיליון מסמכים. יכולתי לעיין בהם כאוות נפשי, לצד חקירת מאות מקורות נוספים, ראיונות, מאמרים, צילומים, ספרים... היה לי זמן. הזמן היה בחינת מותרות שאיני יכול להרשות לעצמי היום.

ההיסטוריה יכולה לחכות שנים עד שרוב העובדות האמיתיות יֵצאו לאור ויהיו זמינות לחוקרים. אבל הספר הזה אינו יכול לחכות. חדשות כוזבות וסיפורים שקריים מציפים את התקשורת, את האוניברסיטאות, את מוחותיהם של פתאים צעירים ושל פעילים נאיביים. עובדות רבות ייחשפו בעתיד ויספקו מידע חדש, שאיננו זמין היום. אני מוכן גם לכך.

אבל בעת שכתבתי את הספר הזה, רציתי שהקוראים שלי יעקבו אחר המאורעות בדיוק כמו שעקבתי אני, ינשמו את האווירה, יחיו את החודשים הדרמטיים האלה לצדי, ילוו את הלוחמים, הנופלים והחטופים, יחושו את הכאב, הנחישות, המאבק הפנימי וחשבון הנפש של הישראלים. ניסיתי לכתוב את האמת. ניסיתי להיות אובייקטיבי, אך לא ניטרלי. אסור לאיש להיות ניטרלי. לעולם לא.

שעה שלבש צורה בעמודים האלה, נהפך כתב היד למלווה נאמן של ההיסטוריה בהיווצרותה, יום אחר יום.

חשתי דחיפות לפרסם את הסיפור הזה ללא עיכובים מיותרים, ואני מודה לעורך האחראי של "ידיעות ספרים", דב איכנולד, על תמיכתו ועל עזרתו במאבק נגד אותה מפלצת חסרת לב הקרויה "זמן". תודתי גם לעוזריו, ולמפיק קותי טפר ולהקתו, שסבלו באצילות מופתית את דרישותי, פשיטותי והטרדותי הבלתי פוסקות.

אני רוצה להודות לעוזרת המחקר ומרכזת התיעוד שלי, נילי אבנת, על מסירותה, רעיונותיה, ומאות השעות שהשקיעה בחיפוש מקורות, דיווחים ועדויות.

ותודתי העמוקה לחברי היקר דורון קרקוב, איש אשכולות וציוני מגשים, על בחינתו המפוכחת של כתב היד האנגלי, הערותיו, עצותיו ותובנותיו החכמות.

מ.ב.ז.

פרולוג

יוניברסו פאראללו (Universo Paralello)

הם רקדו כל הלילה והמשיכו גם שעה שהשמש הפציעה בשמי התכלת. קרניה הראשונות חדרו את חופת הבד הענקית, שהתנופפה בשלל צבעיה מעל רחבת הריקודים ועמדת התקליטן. זה היה אמור להיות אירוע השיא של המסיבה - הריקוד המקביל את פני השמש העולה. אחד החוגגים, שגיא, עזב את רחבת הריקודים כדי לשתות דבר־מה, ונותר מתבונן, כמהופנט, באחת הזריחות היפות ביותר שראה מימיו. הוא הגיע למסיבת הטראנס הזו בליל אמש עם יותר מ־3,000 צעירים וצעירות, ישראלים, אירופאים, אמריקאים ואחרים, כולם נלהבים לחגוג את מסיבת סוכות של הסופר־נובה, פסטיבל בינלאומי של ארגון "יוניברסו פאראללו", בסימן מוזיקה, אהבה ושלום.

האירוע התוסס התקיים בשדה שחון בנגב המערבי, קרוב לקיבוץ רעים. המארגנים השקיעו כל מה שנדרש כדי לקבל את פניהם של אלפי הצעירים שיבואו לרקוד ולשתות (וגם קצת להסניף): בר משקאות ענק, שתי במות, שלוש רחבות ריקודים מרהיבות, מרפאה ושורה ארוכה של חדרי שירותים כימיים, מכונות למכירת חטיפים, דוכני מכירה של זכיינים שונים, ביניהם אוכל, תכשיטים, וכמובן מבחר בגדים צבעוניים ומיוחדים לאירועי טראנס שכאלה, במיוחד לנשים. תקליטנים הוטסו מרחבי העולם, כמו גם להקות רוק. אוהלים קטנים צצו כפטריות על פני השטח שסביב הרחבה המרכזית המחופה, חיזיון מרהיב של בדים צבעוניים שהתנופפו ברוח הקלילה. בלילה טבל המקום בשלל אורות צבעוניים, והאפיריון הענק שכיסה על הרחבה המרכזית יצר תחושה של מערת קסמים. ומעל לכול, נישא פסל בודהה ענקי.

בעודו מתמוגג ממראה הזריחה המהממת שנגלתה לעיניו, הבחין שגיא בכמה הבהקים מפתיעים בשמים, שהותירו אחריהם שובלי עשן אפור. לפתע בקעו התפוצצויות אדירות שהרעידו את האדמה. הוא הבין מיד - אלה הן רקטות שנורו מעזה. כך, פתאום? זה היה מהמם, מפחיד, לא צפוי. מה קרה? הרי הגבול עם עזה היה שקט זה זמן רב!

אנשים נקהלו סביב, בוהים בחרדה בנחילי העשן שהותירו הרקטות בשמים. מעולם לא ראו טילים רבים כל כך, נוסקים מעל ראשיהם, נושאים מטען מוות והרס אל תוך ישראל. כמה טילי כיפת ברזל הוזנקו ליירט אותם. ועדיין, תחת החופה הצבעונית העליזה, לא מעט מהצעירים המשיכו לרקוד בהתלהבות, תוך התעלמות מההתרחשות ההזויה. שתי נערות בגופיות שחורות, צמודות, הובילו את הקהל במחול סוער.

ליאור, חובש קרבי, התהלך עם חבר כשלפתע הבחין בהתפוצצות של זיקוקים ממש מעל למסיבה. הוא נדהם. "פתאום הבנתי שזו לא פירוטכניקה אלא פגזי מרגמה!" הוא מיהר לשלוף מתיקו כפפות רפואיות. מרחוק נשמע קולה של אזעקה, והמוזיקה חדלה באחת. קול נרגש בקע מהרמקולים "צבע אדום, צבע אדום!" ומיד אחרי זה: "המסיבה הסתיימה, צבע אדום". צעירים החלו לרוץ לכל עבר, מחפשים מחסה או מקלט. אבל היכן? הם נמצאו בשטח פתוח, בין שדות חול, מטעי עצים נמוכים ושיחי מדבר. מבוהלים ומפוחדים, רדופים על ידי ההוראות החפוזות ברמקולים, החלו רבים לרוץ לעבר הכביש, שם חנו מכוניותיהם. רבים אחרים, אובדי עצות, נותרו ברחבה הגדולה ולא ידעו מה לעשות.

נערה בשם לירן, שהגיעה במהירות לרכבה, הבחינה מרחוק בטנדר לבן שנעצר באמצע הכביש. גברים במדים כהים קפצו ממנו. היא לחצה על הגז - והרכב זינק לכיוון ההפוך. לפתע פרצה אש אוטומטית מכל עבר. דמויות לבושות שחורים, חמושות ברובים, תתי־מקלעים ומטולי רקטות אר־פי־ג'י הגיחו מסביב וירו בקבוצות הנמלטים. כמה מהם לבשו מדים בצבע זית, דומים למדי צה"ל. אחרים, לבושים בבגדים אזרחיים, היו חמושים ברובים, באלות ובגרזינים. הם החליפו ביניהם שאגות בערבית. כמה מהמכוניות של באי המסיבה, נקובות כדורים, נעו אנה ואנה על הכביש כמוכות שיכרון, התרסקו אל העצים או הידרדרו לתעלות שלצדי הדרך, חלונותיהן שבורים, נוסעיהן גוססים, שותתי דם. גופות היו מוטלות על הכביש, והמכוניות המועטות שהצליחו להימלט נאלצו לנווט בין הגוויות.

ההמון היה בהלם. אלה מחבלים! חמאס? אבל זה לא ייתכן. חמישה קילומטרים הפרידו בינם לבין הגבול, והוא הרי מוגן במכשול אדיר, בלתי חדיר!

הזוועה היתה בלתי נתפסת. גברים ונשים, נערים ונערות, נפלו ארצה פצועים אנושות. עשרות מחבלים שטפו את שטחי המסיבה, יורים בחסרי הישע ללא רחמים, וללא הבחנה. זעקות כאב ואימה הדהדו ברחבת הריקודים שננטשה. צעירים עליזים רקדו כאן לפני דקות לקול מוזיקה קצבית, ועכשיו התגוללו מדממים בעפר, פצועים והרוגים. אלה ששרדו עדיין, המומים, חשופים לאש המחבלים, נפוצו לכל עבר בניסיון להימלט. אחדים ניסו להזעיק את השוטרים והמאבטחים שהיו בשטח. היו שם 35 שוטרים, אך בפיהם היתה רק עצה אחת, שאותה צעקו בגרון ניחר: "תברחו מפה! תברחו!"

כמה צעירים הצליחו לחייג את מספר החירום של המשטרה, אך השוטרת שענתה להם לא נשמעה נרגשת במיוחד. "אנחנו שולחים רכב", פסקה ביבושת וניתקה את השיחה. ליאור, החובש, טיפל בקדחתנות בפצועים שבמרפאת המתחם המאולתרת. לצדו גססה נערה צעירה... "אבל הם החלו לירות עלינו, לא היתה לנו ברירה, ברחנו והשארנו אותה". כמה שוטרים אמיצים ניסו להשיב אש לעבר התוקפים, אבל ברשותם היו רק אקדחים, ובתוך כמה דקות חוסלו כולם.

שגיא וחברתו הגיעו למכוניתם. הוא התניע, הם הצליחו לעלות על הכביש ופנו מזרחה. אבל אז הם ראו מולם מכוניות נקובות כדורים, שדהרו בכיוון ההפוך. הנהגים, חלקם מכוסים בדם, סימנו לשגיא להסתובב אחור. הדרך היתה חסומה על ידי מחבלים. שגיא ביצע מיד סיבוב פרסה על הכביש הצר ופנה מערבה, אבל בתוך דקה או שתיים הם נתקלו באש רצחנית. הם היו לכודים. המחבלים, שחלשו על הכביש גם במערב וגם במזרח, ירו ברכבים הקרֵבים. שני הצעירים נטשו את המכונית ורצו לעבר מיגונית בטון שניצבה במרחק לא רב; היא היתה עמוסה בעשרות צעירים מפוחדים והמומים. בהלה וצעקות מילאו את החלל הקטן שעה שצרורות הירי הלכו וקרבו. "איפה צה"ל?" צרחה מישהי, "איפה הצבא לעזאזל?!"

זו מלכודת מוות, חשב שגיא. אם נישאר כאן דיננו נגזר. יחד עם חברתו, הם פתחו בריצה החוצה תחת מטר כדורים כבד, וחצו את הכביש. חלק מהמכוניות שחנו על הכביש בערו, גוויות היו שרועות לצדן, גברים ונשים פצועים זעקו לעזרה.

לאן לברוח? לשגיא לא היה מושג. אבל הוא ראה נחיל גדול של אנשים רצים בשדות, והם החלו לרוץ בעקבותיהם, מלווים בהתפוצצויות ובקולות ירי אוטומטי. הם היו בטוחים שהמחבלים דולקים בעקבותיהם, סוגרים עליהם. ואכן, כמה מהרוצחים רדפו אחריהם בטרקטורונים, וירו בהם כמעט מטווח אפס. תוך כדי ריצה, כמה מהנמלטים הפעילו טלפונים ניידים בניסיון להבין מה קורה. קריאות נואשות לעזרה בקעו מהטלפונים, בעיקר מקיבוץ בארי הסמוך. המחבלים היו גם שם!

בדרכם היו כאלה שקרסו, משנשימתם נעתקה. אחרים צרחו בקולי קולות, בעיניים קרועות מאימה. שגיא ראה שרבים נוטשים את הקבוצה, ונוהרים אל העצים והשיחים, בתקווה למצוא שם מחסה מפני רודפיהם. אבל הרוב המשיכו לרוץ, ולבסוף, תשושים, עברו להליכה מהירה. כך, במשך ארבע שעות, הם עשו מרחק של כ־20 קילומטר, עד שהבחינו ברכבים צה"ליים לצד דרך סלולה. התברר שהם הגיעו למושב פטיש. אזרחים נסערים והמומים הקיפו אותם והרעיפו עליהם שתייה ואוכל, ובעיקר חיבוקים חמים. הם ניצלו! 

▪▪▪ 

באתר המסיבה החרב פשט ייאוש מוחלט בקרב אלפי הצעירים שניסו לברוח או להסתתר, וחשו ניצודים כחיות פרא. הם באו לרקוד, לשתות וליהנות, וההילולה הנפלאה נהפכה באחת לגיהינום מדמם. כל תקוותיהם שהאירוע יחלוף במהרה נגוזו כשהתברר להם שאיש לא הגיע לחלץ אותם. הם הבינו שהם עומדים למות מוות נורא ואכזרי מידי רוצחים ברברים. אבל למה? וכיצד? היו מחבלים שנשאו גרזינים ושיספו בהם את צווארי קורבנותיהם, אחרים דרכו בהנאה על ראשיהם המדממים.

עמית, אחד מחבריו של שגיא, חש שמותו קרוב, ושדבר לא יציל אותו עוד משדה הקטל, כשלפתע, משום מקום, הופיע מיניבוס. הנהג, שנראה ערבי, האיץ בעמית ובקבוצה של פצועים ופצועות לעלות לרכב. היה זה יוסוף א־זיאדנה, בדואי מרהט. כשהמיניבוס התמלא הוא התניע אותו, ואז הבחין בצעירה עם פציעה עמוקה ברגלה שניצבה בוכה בין גוויות, זועקת לעזרה. הוא עצר ואסף אותה, ואז תמרן את הרכב בין גוויות המתים וההריסות, בין הקריאות לעזרה ומטחי הירי, כשהוא עוצר שוב ושוב להעמיס עוד פצועים. המיניבוס נועד להסיע 14 נוסעים אך יוסוף העמיס עליו 30 איש ודהר קדימה, דרך השדות. "בשש וחצי התקשרו אלי ואמרו לי שיש 'צבע אדום', אז שאבוא מהר להחזיר אותם", סיפר מאוחר יותר לחבר. "מה שהיה שם היה נורא, בחיים לא ראיתי דבר כזה, ואני לא מאחל לאף אחד לראות. הצעקות והפחד של האנשים. מה שהיה הכי חשוב זה להציל חיים, של אנשים, והייתי צריך לגייס בשביל זה את כל אומץ הלב שלי. עכשיו אני פוחד ללכת לישון, שזה לא יחזור אלי. אני אולי בדואי, אבל קודם כול אני בן אדם ואזרח ישראלי".¹

▪▪▪ 

יוסוף הביא את מטען הניצולים לקיבוץ צאלים. אותם 30 צעירים שרדו את התופת, אבל הסיוט שהותירו מאחור נמשך. המחבלים התפזרו בשטח, יורים באלה שמנסים להתחבא מאחורי הבר, מתחת לבמות, בפחי האשפה, במכוניות, בתעלות, בבתי השימוש הניידים, בארוניות, במקררים. האנשים בשחור בדקו בדקדקנות כל מקום מחבוא אפשרי - ורצחו בדם קר את כולם. תוך כדי ביצוע מעשי הזוועה הם התבדחו איש עם רעהו, צוחקים בקולי קולות ומתענגים שעה שהם גוררים צעירים רועדים ממקום מחבואם ויורים בהם. אחדים מהם אף צילמו את גופות הנרצחים ששכבו על האדמה ושיתפו את חבריהם בטלגרם ובוואטסאפ. באחד מסרטי הטלגרם נראה מחבל מרוצץ את ראשו של צעיר שוב ושוב עם את חפירה.

גבר אשקלוני כבן 30 בשם בן שמעוני, תמיר, מזוקן וארוך שיער, הצליח להעמיס כמה צעירים על מכוניתו ולהסיע אותם דרך השדות והמטעים, למקום בטוח. ואז חזר לאזור הטבח והעמיס עוד אנשים, שגם אותם הוא מילט באותה דרך. חברו התחנן בפניו בטלפון שיציל את עצמו, אך הוא בשלו. מהסיבוב השלישי הוא כבר לא שב. הוא נורה למוות.

האחראי על הקייטרינג במסיבה הסתתר עם אנשי צוותו בין השיחים במשך שעות. בחלוף הזמן חבריו התייבשו, והוא זחל ממקום המחבוא בחיפוש אחר מים. שעה שהתקדם בזחילה אִטית בין הגוויות הוא ראה כמה מחבלים גוררים נער צעיר, מטיחים אותו באדמה, ואז באכזריות פראית מתעללים בו בפטישים, שוברים כל עצם בגופו. צעקותיו נָדַמּוּ רק כאשר נפח את נשמתו.

קבוצות מחבלים הכו והרגו כאוות נפשם; שניים התווכחו אם להרוג או לחטוף ילדה קטנה שלכדו, ובסוף ירו כדור בראשה.

כאשר הירי היה בעיצומו, נתקלו המחבלים בקבוצה של אסיאתים. "אנחנו לא ישראלים", הצהיר אחד מהם, "אנחנו מנפאל". המחבלים החליפו ביניהם מבטים, ואז לחצו על ההדק. כל הקבוצה חוסלה למעט אחד שנפצע ושכב תחת גוויות חבריו. הוא נותר כדי לספר את סיפורם.

שאהיב ראזם, פלסטיני ממזרח ירושלים, נלכד בידי שני מחבלים. "אני ערבי", צעק הצעיר, "פלסטיני".

"מה אתה עושה כאן?" שאל אותו אחד ממחבלי חמאס.

"אני נהג אוטובוס של המארגנים".

"ואיפה הצבא?"

"הצבא?" הוא נרעד, "אינני יודע". ואז הוסיף, "אני יכול להתקשר למשפחתי?"

"כמובן", ענו לו.

הוא התקשר בטלפון הנייד ואמר שהוא בסדר ושלוקחים אותו לעזה.

זה היה שקר. הם השתמשו בו כמה שעות כמתרגם בבארי.

עשרה ימים לאחר מכן תימצא גופתו השרופה בקיבוץ בארי, לצד ערימת גופות של בני ערובה. אנשי חמאס הרגו גם את שאהיב, אחיהם הפלסטיני.

שני לוק, אמנית קעקועים יפהפייה בת 22, בעלת אזרחות כפולה, ישראלית־גרמנית, נתפסה בידי המחבלים וסבלה עינויים בלתי אנושיים בטרם נרצחה. גופתה נזרקה על קרקעית טנדר והוצגה לראווה, חצי עירומה, ברחובות עזה. המחבלים דרכו בגאווה על גופתה בנעליהם הכבדות, וזאת על רקע קריאות הצהלה האדירות של הקהל העזתי.

קבוצת מחבלים אחרת התקרבה למיגונית שבה הסתתרו קודם לכן שגיא וחברתו. הם השליכו כמה רימונים שחיסלו את שורת המסתתרים הראשונה, ואז נכנסו פנימה ופשוט רצחו את כולם, מקפידים לבצע וידוא הריגה בכמה פצועים שנותרו גוססים. כמה ניצולים אבודים נתפסו באקראי, הועמסו על מכוניות ואופנועים ונלקחו לרצועת עזה כבני ערובה.

ברגעים האיומים ביותר הצליחו כמה נערים ונערות להתקשר עם הוריהם. הם השמיעו קריאות נואשות, נפחדות לעזרה, או מלמלו דברי פרידה. "אמא", ייבבה צעירה בטלפון, "תעזרי לי, הוא בא, הוא יורה עלי! אמא, אני אוהבת אותך, אמא...!" ואז ירייה, פיצוץ, והגרוע מכול, דממה. "אבא", צעקה נערה אחרת בדמעות, "שלח את המשטרה, בבקשה, אני שוכבת מתחת לערימת מתים!"

"מתים?" שאל אביה הנדהם.

"מתים כולם. אנא שלח מכונית משטרה. הם מתקרבים!"

"תישארי לשכב ותשמרי על שקט", לחש אביה הנואש. "תעשי את עצמך למתה, את שומעת אותי? תתחזי למתה!"

אמא אחרת לחשה בטלפון, מייעצת לבתה שתמרח את פניה בדמה של חברתה המתה ששכבה לצדה, כדי שתיראה מתה גם היא.

אסתר בורוכובה, בת ה־19, וצעירה נוספת ניסו להימלט במכוניתן, אבל נעצרו על ידי המחבלים. הן יצאו מהרכב ומיד כותרו. לפתע נעצר לידן ג'יפ, וצעיר ישראלי מתולתל משך אותן לרכבו והאיץ. הוא הצליח לנסוע כמה מאות מטרים, כשכדור פילח את מצחו. הג'יפ הידרדר, התהפך, ושכב על גבו מעלה עשן, בתעלה לצד הדרך. שתי הנשים הצעירות זחלו מתוך הרכב המרוסק והחליטו להתחזות למתות. הן שכבו כך שעות, שעה שמחבלים הסתובבו בקרבתן כל העת.

באותם רגעי אימה גררו מחבלי חמאס יותר מ־30 בחורות מבוהלות לחורשה שמעבר לכביש וקשרו אותן לגזעי העצים, כשידיהן הכפותות מורמות מעל לראשן. הם חוללו אז אורגייה שטנית. קרעו את בגדי הנערות, פתחו את רגליהן, אנסו אותן והתעללו בהן בפראות, כשהם נועצים גזרי עץ או מוטות ברזל אל תוך איבריהן האינטימיים, ואחר כך רוצחים את כולן ומותירים אותן, עירומות ושמוטות, על גזעי העצים.

כעבור כמה שעות גילה אותן רמי דוידיאן, ישראלי אמיץ שיצא למשימת הצלה פרטית בשדה ההריגה. "הייתי צריך לסגור את הרגליים שלהן, לכסות את הגופות שלהן", סיפר, תוך בכי תמרורים, "כדי שאף אחד לא יראה את מה שאני ראיתי. יותר מ־30 בחורות נאנסו ונרצחו שם. אף אחד לא צריך לראות דברים כאלה".² 

▪▪▪ 

ליאור וחמישה בחורים הסתתרו בשיחים. הם שהו שם שבע שעות. סמוך להם המשיכו המחבלים לשרוף את מכוניות קורבנותיהם, והפכו את שטח המסיבה והשמחה לסצנה מתוך "התופת" של דנטה.

אבות, אמהות, אחים ואחיות, שהוזעקו על ידי קריאות טלפוניות היסטריות מבניהם ומבנותיהם, חששו מהגרוע מכול. הם נחפזו לבתי חולים, הזעיקו חברים, התקשרו למשטרה, לצבא, לרשויות, והכול ללא תוצאות.

היכן היו כוחות ההצלה? היכן היו סיירות הקומנדו האגדיות, יחידות המשטרה הנבחרות, חיל האוויר? היכן היה צה"ל האדיר, הצבא החזק במזרח התיכון?³