נחש בריח

פרק ראשון

אני מעגל את עמוד השדרה, מְכַנס את הראש פנימה ומתחיל בריצה קלה. אין לי זמן לחימום הרגיל. אורות עמומים של רחוב מציירים צורות צל על המדרכה, הופכים אנשים למפלצות, לגמדים, לאמֶבות. הצל שלי לא נשאר מספיק זמן במקום אחד כדי להתעוות.

אני חוצה את הכביש הראשי, פנסי מכוניות מאירים עליי כמו זרקורים. אני מגביר את הקצב ובורח משם לרחובות חשוכים, שם הכול מתמזג לצל אחד גדול ואני שוב אנונימי. האוויר מקרר את הזיעה שעל המצח והעורף ואני רץ לקראתו, מחליף ישן בחדש, חנקן בחמצן.

אני לא לוקח זמן, לא סופר מרחק. הגוף שלי למד לסמן לי מתי להסתובב ואני למדתי להקשיב לו. הנשימות מתחילות להיות מעט רדודות יותר, והצעדים קטנים יותר.

פעם הייתי מחכה עד לסוף הרחוב, שיהיה מקום הגיוני להסתובב, מרחק עגול. היום אני מסתובב על המקום, אפילו אם אני באמצע מעבר חציה. זה עניין של תקשורת ובניית אמון עם הגוף. כמו אז, כשחשבתי על סקס. הייתי צריך לדעת, שכמו שלקח לי שנים לתקשר, ועוד עם עצמי, גם שם זה ייקח שנים. למעשה, הרבה יותר שנים, גם להקשיב וגם לדבר.

כיתה י"א מפריעה לי לרוץ. מזדחלת בקצב הפוך מהזיעה. שולחת אצבעות קרות ונאחזת בעמוד השדרה שלי. עוד לא המציאו את החולצה המאווררת שיכולה לעזור נגד כיתה י"א, ואני נכנע. אני יודע שהזיכרון לא יניח לי לרוץ בשקט ואין מה להילחם, אבל רק בשביל להיות בטוח אני מנסה לחשוב על פיל ורוד ונכנס באיזה בחור.

"היי", הוא מנסה להתחמק ברגע האחרון, אבל עדיין חוטף אותי בצד שמאל ואני נאלץ לעצור במקום.

"אני נורא מצטער, באמת", המילים מתנשפות ממני.

"תסתכל לאן שאתה הולך", הוא יורק את המשפט השחוק ומשפשף את יד שמאל כאילו נפגע קשה. כל אחד יכול לראות שהוא בחור מהסוג שמסוגל לעמוד בהתנגשות עם מטאור.

"אני באמת מצטער, לא יודע מה קרה", אני פורס כפות ידיים במחוות התנצלות. לרווחתי הרבה הבחור מעיף מבט רצחני אחרון וממשיך ללכת, מנענע בראשו המגולח.

די. נהרסה לי הריצה. אני קורס על העקבים ומחזיק את הראש בין הידיים. הזיעה מקררת את גופי ואני יודע שכדאי מאוד שאמשיך ללכת כדי שלא אתקרר, אבל הרגליים לא מתרוממות.

"סליחה, אתה בסדר?" אני שומע קול שמגיע אליי מזמן וממקום אחרים. אני לא עונה. אני לא יכול לענות. המילים מתגלגלות כמו גל הנסוג אל הגרון ונבלעות.

יד נוגעת בכתפי הימנית, מגע קל, הססני. אני מתכווץ והיא נסוגה.

מנהרת הזמן בדגם רטרו־זֶבּרָתִי, זו של הדור שלפני, שואבת ויורקת אותי בשאט נפש לתוך שדה המוקשים הידוע בכינויו ״כיתה י"א״. אני מסרב לשתף פעולה. אולי היא תשאב אותי בחזרה או שירקו אותי בחזרה, מה שיעבוד. ושוב, "סליחה, אתה בסדר?" ואצבעות נוגעות בכתף שאני לא בטוח לחלוטין שהיא שלי ובכל מקרה, לא יכול להזיז.

לא, אני לא בסדר. אני בכלל לא בסדר. אל תגעו בי. מסתבר שגם הגרון לא לגמרי שלי כי מה שיוצא נשמע כמו חרחורי גסיסה. אני מוצא את עצמי שוכב, רק לא על מדרכה, ויש יותר מדי שקט וחושך. אני מביט לתוך עצמי ויודע שאני כבר לא איתן, אני בכלל שבלול, מכורבל כמו ילד מסביב לכרית על אדמה קשה של גן ציבורי. איך הגעתי לשם? אני מנסה להיזכר, אבל אפילו שרירי המוח כואבים לי. אור קטן נדלק בתוך החשכה שבחוץ. מישהו לוקח נשימה מהירה. נשימה מופתעת. ממה... הוא... מופתע? ממני? למה... כואב... לי? מה... עשיתי? מחשבות בהילוך איטי. מחשבות ברוורס. אני מוותר.

"צריך לקרוא ל..."

למה תמיד צריך לקרוא למישהו? מחשבה מרחפת מעל הכאב. אני מזיז את היד שתקועה לי מתחת לגוף והיא לא זזה. בשולי התודעה שלי אני מתחיל לראות את עצמי שבור על האדמה, האדמה סופגת אותי. אני נעלם.

"מי מצא אותו?" קול חד מוציא אותי מהתנומה שלי. אני כל־כך עייף. כל הזמן מפריעים לי.

"אדוני?" קול חד וחזק מפלח אותי לחלקיקים. אני מחליט שהשאלה לא מופנית אליי. ממתי נהייתי אדוני?

"אדוני", הוא חוזר בתקיפות, מאוד קרוב לאוזן, "אתה שומע אותי?"

בטח שומע. אתה צועק לי באוזן. אני נובח בדממה, "כן". מישהו, לא אני, מחרחר מתוכי.

"יופי. אנחנו לוקחים אותך לבית־חולים. אתה מבין?" לא, אני לא מבין. תנו לי לישון.

"זה קצת יכאב כשנרים אותך. נשתדל להיות עדינים", הוא קורא לי את העתיד.

תמיד הם אומרים שזה לא יכאב בכלל, אז כמה זה הולך לכאוב כשהם מודים שזה כואב?

מייד מתברר לי. אני שומע את עצמי צועק כמו חיה, צרחה מופרעת שקורעת לי את הריאות. אחר־כך יבבות כאב כשאני קשור ומתנדנד מימין לשמאל, ימין ושמאל רק חול וחול. וכאב. טלטול אחרון ואני במכונית מסחרית. אור לבן דוקר את העיניים אפילו שהעפעפיים שלי סגורים. מישהו מחזיק לי את היד ואני מחרחר. הצעקה לא יוצאת. ואז הכאב נעלם, האור נעלם, אני נעלם. תודה לאלוהי הנעלמים.

ושוב אור פלורוסנטי, חודרני. האור זז מלמעלה, כמו על בימת תיאטרון. למה האור זז? מה מציגים היום?

"דוקטור קליף מוכן..." אני שומע. לא מכיר את המחזה. לא נראה לי שייקספיר, אולי חנוך לוין. האור ממשיך לזוז. הקולות מתערבלים, מיטשטשים, נעלמים. כולם נעלמים לי בזמן האחרון.

חושך. ברוך השם. בחיים אני לא משתמש בפלורוסנט יותר.

אני שומע מלמולים ובכי. מי בוכה? אישה. למה היא בוכה? אני פוקח עיניים. רק אחת נפקחת. "איפה אני?" אני סרט מצויר ומישהו מדבב אותי, מישהו עם קול מחורר שהמילים בורחות ממנו.

"הוא ער". האישה מושכת באף, מנסה להפסיק את היפיחות. אימא שלי הייתה שונאת את זה. את משיכות האף האלו.

אני שוב מתחיל להיעלם. שיהיה. יסתדרו גם בלעדיי.

"כמה זמן..." אני שומע מישהו מדבר ממרחק שנות אור. אור פלורוסנטי כמובן.

"הוא צריך לנוח".

מה שנכון נכון.

"אבל..."

תמיד יש אבל. הקול נשמע לי קצת מוכר, לא יכול לשים את האצבע. לא יכול להזיז את האצבע. לא יכול להזיז את היד. פאק. רגל? את האצבעות של הרגליים אני יכול להזיז.

"הוא זז", האישה מבחינה בפליאה, "הוא זז", היא חוזרת בלחישה.

ביומיים הבאים דווקא לא זזתי, כך סיפרו לי. והאישה בכתה. היא בכתה בכל פעם שהיא עזרה להחליף את התחבושות ולרחוץ אותי. לא נתנה לאף אחד אחר לעשות את זה. ניסו לגרש אותה, איימו לפטר אותה ולא יכלו עליה, על אימא שלי.

האחות סיפרה לי אחר־כך שבסוף אבא שלי נעמד בינינו. האיש המכווץ התמתח, שילב על החזה ידיים שהיו פעם שזופות ושריריות ועדיין זכרו כיצד לחסום אנשים. "זה מספיק, נורה", אני רק שמעתי את קולו וידעתי שזה הוא בגלל שם החיבה שלה, נורה. סחתיין אבא על האסרטיביות, הענקתי לו מדליית כבוד על אומץ לב בעמידה מול חיל השריון המשפחתי. "זה מספיק. נורה, הוא ילד גדול. תני גם לאחיות ליהנות ממנו".

אבא שלי? באמת? אני שוקע שוב.

אותו אחר הצָהריים שבתי אל המציאות. המוח שלי סירב לאפשר לי לברוח יותר. אימא הייתה בעננים כמובן. היא טופפה סביבי כמו בלרינה ודאגה שהשמיכה והכרית והאוכל והטלוויזיה והאחות והרופא יהיו בדיוק כמו שצריך. נראה לי עשו מסיבה מטורפת כשעזבנו. בסופו של דבר גמרתי עם כמה צלעות שבורות, כמה תפרים מעל הגבה ובאחורי הראש, ושטפי דם חמורים ברגליים, בגב ובבטן. שום דבר שאינו בר תיקון עם זמן, חוטים ומחטים.

בשעות המאוחרות יותר, הגיע שוטר לתשאל אותי. שלחו אחד מבוגר ונעים סבר, אולי בגלל הנסיבות, אולי בגלל הניסיון בתפקיד.

"אחר־צָהריים טובים איתן, אני רב־סמל זהרוני. אני כאן לשאול כמה שאלות, אם לא אכפת לך".

"מה פתאום?" אימא התערבה, "אתה לא רואה שהוא בכאבים?"

השוטר אפילו לא מצמץ. "זה לא ייקח הרבה זמן", הוא פנה אליי בקול מתון.

"זה בסדר אימא", הרגעתי אותה. האמת, התעניינתי במה שמצאו וגם רציתי כמה דקות מנוחה.

אימא הזעיפה פנים ואני ייצרתי חיוך במיוחד בשבילה. היא הפנתה את הגב בהפגנתיות, ורגע לפני שסגרה את הדלת אחריה, היא איימה באצבע על השוטר, "רק כמה דקות, הוא צריך לנוח".

"אני לא זוכר הרבה", התנצלתי.

השוטר משך את כיסא האורחים כדי שיפנה אליי והתיישב עליו. הוא פתח דפדפת ושלף עט כחול פשוט. "אני מבין, ואני מצטער על מה שקרה לך", הוא נשמע כן, "מה אתה כן זוכר?"

"יצאתי לריצה בערב. אני יוצא בערך בתשע. הכול היה כרגיל עד שחציתי את גן ל"ו ומשם אני לא זוכר".

השוטר כתב כל מילה. רציתי ליידע אותו שיש תוכנה מצוינת בשביל זה. "אתה רץ באופן קבוע? שעה קבועה? מסלול קבוע?" השוטר הרים את מבטו אליי ומשום מה הרגשתי נזוף.

"כן, בהפרש של אולי רבע שעה", עניתי.

"כל השנה?" הוא הרים גבה שואלת.

"כל השנים", הדגשתי ופתאום נשמעתי לעצמי זקן. זקן ועייף ומסכן נורא. דמעות התחילו לצרוב את העיניים ואני החזקתי אותן בכוח בפנים. איזה בושות. רק לא לבכות.

המבט שלו התרכך והגבה ירדה. הוא הושיט יד ונגע בזרוע שלי בקלילות. "תן לי לספר לך כמה דברים שאנחנו יודעים בביטחון", הוא הציע לרווחתי, ואני הנהנתי בהתלהבות עד שהכאב הזכיר לי שאני לא יכול. "אנחנו קיבלנו ידיעה שבחור הותקף ונלקח לבית־חולים. אישה אחת מצאה אותך בתוך הגן בין העצים. היה דם על הפנים שלך ולא היית בהכרה".

קצב הדיבור המונוטוני שלו הרגיע אותי וגם הפרטים עזרו לי להרגיש קצת יותר טוב. שזה מוזר, אבל עד עכשיו הייתי תלוש לגמרי. הוא בחן אותי לרגע והמשיך. "נלקחת על ידי אמבולנס שהוזעק למקום. סבלת מזעזוע מוח, חתך מעל הגבה, שתי צלעות שבורות ופגיעה באזור הרגליים, הבטן והגב. כשהגעת למיון, לקחו ממך דגימות של סיבים ועור מתחת לציפורניים".

כנראה שההבעה שלי הייתה מאוד מופתעת כי הוא חייך.

"כן, לא נכנעת בשקט. מי שתקף אותך כנראה גם חטף ממך לא מעט". ואז הוא הרצין. "לא היה לך הרבה סיכוי, אתה יודע", הוא הרגיע אותי שלא אחשוב שאני לא גבר או משהו, "אנחנו מדברים על יותר מתוקף אחד".

עצמתי עיניים והרפיתי מהסדין המעונה. בכלל לא שמתי לב שמחצתי אותו בתוך האגרוף. "אבל למה?" לחשתי.

"יש לנו כיוונים ואנחנו מתשאלים אנשים", מר שוטר חזר לענייניות יבשה, "כשנדע משהו בטוח, אני אדאג ליידע אותך". הוא סגר את העט והדפדפת וקם מהכיסא בתזמון מושלם כי אימא פתחה את הדלת עם ראש מורד לנגיחה.

"תודה רבה", נפרד ממני השוטר, "נהיה בקשר ורפואה שלמה". ולאימא, "כל הכבוד, ילד מקסים", אמר בחצי חיוך. היא התבלבלה לרגע ושכחה את המילים הקשות שהתכוונה לשפוך עליו וזה אפשר לו לצאת במהירות מהחדר. מקצוען.

נשענתי אחורה על הכריות המוגבהות, הבטתי בתקרה. לשם שינוי, אימא הבינה את הרמז ולא אמרה מילה. היא התיישבה על הכיסא והוציאה עיתון. שמתי לב שהיא רשרשה והעבירה את דפיו במהירות גבוהה מדי לקריאה.

פרק שני

אחרי שלושה ימים בבית־חולים שוחררתי הביתה.

פתאום צצו לי חברים שלא ידעתי על קיומם ומשפחה שלא ראיתי שנים. אימא שלי פרחה. התרוצצה בין המטבח לסלון עם שתייה וכיבוד, זרקה הוראות הפעלה לאבא שלי וסיפרה שוב ושוב איזה זעזוע היה לה לראות ככה את הבן שלה עם פנים שמזכירים את "הצעקה" של מונק, רק עם צבע ורדרד. הם עשו תורנות, ההורים שלי, מי יישאר איתי בבית בבוקר. מזל שבשירותים ובמקלחת הייתי מסוגל להסתדר לבד ופיג'מה מאוד קל ללבוש.

גולי הגיע ביום הראשון, ממש כשהתחילו שעות הקבלה, פסח בנימוס על הסלון ונכנס ישירות לחדר שלי. הוא התיישב על כיסא המחשב בהבעה מעריכה. "כיסא נחמד".

עלה בדעתי שזו הפעם הראשונה שאני שומע את גולי מעניק מחמאה, וזה דווקא לכיסא. אחר־כך אף מילה לא נאמרה במשך זמן מה ואימא שלי, שניצבה כאילו במקרה מחוץ לחדר, התחילה לדאוג והכניסה ראש. "רוצים לשתות משהו?"

"לא תודה. שתיתי ואכלתי", גולי חייך אליה והפנה גבה שואלת אליי. אני הפטרתי "לא" חלוש. לאימא לא נותרה ברירה והיא יצאה.

משכתי כתף וגם קצת באף. "איך בבית־ספר?" שאלתי וגולי חייך. שאלה קצת יותר טובה משאלה על מזג האוויר, אבל לא בהרבה.

"בוא נראה", הוא עשה את עצמו חושב והרים כף שחומה לספור אצבעות, "צובעים את המסדרון בבז' אופנתי, מארחים את המשטרה, יש מורה מחליף לתנ״ך כי נירית בחופשת לידה, במבחן במתמטיקה נכשלה חצי כיתה ואיליי שבר את היד במשחק כדורסל, או כך לפחות הוא טוען".

הרמתי גבה.

"יש הטוענים שהוא צופה בסרטים מעניינים ומאונן יותר מדי", הפסקה קלה. "מצד שני יש הטוענים שאתה הומו".

לגולי ולי הייתה מערכת היחסים מינימלית ובלתי מורכבת. מרגע שגיליתי את גולי בבית הספר, שזה היה בכיתה ב', נדבקתי לו לתחת. היה לי אינסטינקט מוצדק לחלוטין שאף אחד לא מתעסק בעצם הזנב של הגורילה. הוא מצידו לא התייחס אליי בכלל, אבל זה היה ממש בסדר כי לא הלכתי פה על סיפור אהבה.

נאנחתי בזהירות על הצלעות. "יש איזה חדשות?"

אימא שוב דחפה ראש חייכני בדלת. "רוצים לשתות או לאכול משהו? יש תפוזים וקולה ויש עוגה טובה", היא פירטה בגאווה. "מהמאפייה", הרגיעה כשקימטתי גבות בדאגה.

"אשמח מאוד", הפתיע אותי גולי, "תפוזים ועוגה בשבילי".

"אני לא רעב", אמרתי.

ראיתי שהיא פותחת פה להתווכח והטיתי את ראשי הצידה כהכנה. אימא סגרה את פיה ויצאה לכיוון המקרר. שתקנו שוב עד שהיא חזרה עם הכיבוד. גולי הושיט יד, לקח את כוס הזכוכית וצלוחית העוגה בתשומת לב והניח על ברכיו. הייתי מרוצה שהוא מכבד את משטח העבודה שלי.

"תודה, גברת מרדוק", הוא אמר ברצינות רבה ואימא חייכה חיוך רחב ואמיתי ויצאה מהחדר. תסתכל איזה ילד מחונך גולי. אתה צריך להתנהג יותר בנימוס, מה יש לך ממנה? קול פנימי חינוכי נזף בי כשהתבוננתי בגולי חופר ברולדת השוקולד עם כפית קטנה.

"אתה יודע, שינו את תוכנית הלימודים בגללך. היית מאמין שתהיה לך כזו השפעה בבית־ספר?" שאל גולי בלי להרים את עיניו מהקינוח.

"אז מה לומדים? לא תשים מכשול לפני עיוור?" הצעתי.

"לא", ענה גולי בעליזות, "שנאת חינם. ותאמין או לא, אבל יש כאלו שלא מצליחים להבין מה זה חינם אם זה לא קשור למבצע של סוף עונה". הוא הביט בכוס המיץ והחליט לא.

"ומי שונא את מי?"

"אה, אני מנחש שחג פורים העליז שלנו עמד בסתירה לערכיהם של כמה תלמידים, והריאיון המדעי המרתק שלך גם לא עזר, אז תסלח לי על השפה, אבל האוכל בתחת אכל מכות".

פניי התכווצו בעווית צחוק ומייד אחר־כך בכאב. הם הוציאו כל־כך הרבה אנרגיה על האדם הלא נכון. ועכשיו אני בטח אהיה סמל ומופת אחרי כל האותות והמופתים שאכלתי.

"תתעודד, מגיעה בקרוב משלחת מלאכי רעים", הוא הרים את פרק כף היד לבדוק את השעה, "וזה אומר שאני חייב להיעלם. אני אבוא מחר". הוא קם בתנועה זורמת מהכיסא בלי לשפוך טיפה מהמיץ, שלח חיוך רחב שלא הרגיע אותי בכלל וצעד לעבר הדלת. "תחזיק מעמד. תמיד אתה יכול לעשות את עצמך תשוש", הוא הציע ונעלם.

שמעתי אותו מחליף כמה מילים עם אימא ואת דלת הכניסה נפתחת ונסגרת. נשארתי לחשוב ולחשב חישובים. הצלעות הציקו לי. הרמתי את עצמי על שני אגרופים וקירבתי את הישבן לערמת הכריות שבראש המיטה. כל כרית עם ציפה בצבע אחר. ניסיתי להחביא את זו הוורודה עם הפרחים מתחת לשתיים האחרות בלי לקום מהמיטה או להסתובב. לא עבד. היא נפלה בקול נוצתי לרצפה. עכשיו זה היה ממש לא נוח. לרגע חשבתי לקרוא לאימא, ו... הרגע עבר.

סגרתי לעצמי רשימת מצאי: יש אנשים ששונאים אותי, אנשים שלא מכירים אותי טוב אבל יודעים את סדר היום שלי, כלומר תלמידים, לפחות שניים, אולי יותר. לא נראה לי רקע אישי, אם כי לימור עלתה לי לתודעה. הגיוני יותר שזה קשור לריאיון המקומי. השוטר אמר שיש להם די־אן־איי ושיהיה בקשר. מה היה השם שלו? היה נדמה לי שהוא השאיר כרטיס. הושטתי יד לגרד את הירך הימנית, פשפשתי מתחת לשמיכה הדקה ונזכרתי, מאוחר מדי, שזה כואב.

הנפתי את עצמי מהמיטה. נמאס כבר. הורדתי כפות רגליים יחפות וחמימות לרצפה הקרה ולקחתי לעצמי חצי דקה להתרגל.

כואב, כואב, אז מה אם כואב? הפולניה שעומדת בחושך עם לימון בפה נזפה בי. בסוף הכול מתערבב בבטן, תנוח בקבר.

זקפתי איזה שתי חוליות ומייד התכופפתי והחזקתי את הצלעות שלא יפלו. כואב, כוס אמק. לקחתי נשימה רדודה וצעד קטן לאנושות לכיוון החופש. אני זוכר שכל מה שהשתוקקתי אליו היה לצאת מהבית, סנדוויץ' ושירותים. לאו דווקא בסדר הזה. קודם שירותים.

אימא מייד הופיעה, מוכנה לשאת אותי על ידיה. "אתה צריך עזרה, חמוד?"

"לא".

"אתה בטוח?"

"כן". ואז עצרתי רגע לפני שפתחתי את הדלת ונזכרתי איך היא בכתה כל־כך. "תודה", הוספתי.

מאחורי גבי אימא בטח אחזה את עצמה במרפקיה ונשכה שפה. אולי ניסתה להבין איזו חיה יצאה מהחדר שאליו נכנס בנה. חיה גבוהה, כפופה ומנומסת עם מכנסי פיג'מה משובצים וכתמים על הגוף. אולי ג'ירף.

משכתי את המכנס למטה בעזרת כפות הרגליים והתיישבתי באנחת רווחה. זרם חמים נשטף ממני החוצה והשאיר אותי קר ומרוקן. המשכתי לשבת על מושב הפלסטיק עוד דקה למרות שלא היה לי מה לתרום. הקיבה שלי הייתה ריקה. סנדוויץ'. ניערתי את הגבעול שלי, קמתי לאט, ידיי דחפו את מושב האסלה והרמתי את עצמי מהברכיים בלי ליישר את הגב. משכתי את המכנסיים למעלה, וכהרגלי בחנתי את המים הצהבהבים. החלטתי שאני צריך לשתות יותר והורדתי את המים.

במראה השתקף אליי מקל סבא.

"רוצה לאכול?" קול מלא תקווה בקע מהמטבח, "יש מרק עוף".

דשדשתי לשם. הרצפה הייתה קרה. הבהונות שלי התעקלו פנימה כדי לצמצם שטח מגע. "אני אכין", עניתי והתבוננתי בה כפי שלא עשיתי מעולם. היא עמדה עם הגב אליי ושטפה כלים. גב כפוף מעט, כתפיים מושפלות וקול של מים שלא יכולים להסוות את משיכות האף.

הנחתי כף יד על כתף אחת. והיא נרעדה. "אני בסדר אימא. הכול בסדר", שיקרתי בקול הכי אמיתי שיש. הרגשתי בידי איך גופה נע עם עוד משיכת אף. "את יכולה להכין לי סנדוויץ' עם ריבה?"

הגב מייד הזדקף. משיכת אף אחרונה. "איזו ריבה אתה רוצה?" הקול שלה היה עליז בחוסר התאמה מוחלט. קצת כמו הבסדר שלי.

"יש משמש?"

"יש הכול". היא הסתובבה ממני והלאה, שלא אראה את הפנים שלה והחביאה את עצמה במקרר.

"תודה אימא", אמרתי בקול רך.

"לך לשכב חמוד, אתה צריך לנוח".

הלכתי, הבטתי בגעגועים לכיוון דלת הכניסה ונכנסתי לחדר. עם הבהונות תפסתי את הכרית בציפה הפרחונית והרמתי אותה בחזרה למקומה בראש המיטה. אולי בכל זאת יש בי משהו מהקוף.

המיטה חרקה קצת כשהתיישבתי. היא הזכירה לי שגם אני חורק. קמתי שוב בקושי וניגשתי לשולחן המחשב שלי. כרטיס הביקור נמצא שם ליד המפתחות. הנייד נמצא ליד המנורה על שולחן הלילה הקטן. התיישבתי שוב, חורק, נאנח ונמתח על המיטה. הרגשתי בבירור שיש לי כבר פצעי לחץ במוח.

התקשרתי למספר שעל הכרטיס. ענתה לי מזכירה אוטומטית ואני חיקיתי את הקול שלה. הרגל מגונה, אני יודע. "בהמשך לשיחתנו אמש, נא עדכן לגבי התקדמות החקירה, רוב תודות". קיוויתי שאולי הוא יחזור אליי אפילו רק מעצבים. העיקר שיחזור.

אימא חזרה עם צלחת ועליה סנדוויץ'. חייכתי חיוך חיוור ולקחתי ביס. ריבה טובה. קצת חמצמצה, עם חתיכות פרי, בדיוק כמו שאני אוהב. יש אנשים עם חך לזיהוי יינות, לי יש חך לזיהוי ריבות. זאת לא תעשייתית. אימא הלכה למעדנייה והשקיעה בריבת בוטיק. למזלה אני לא חובב קוויאר.

שלחתי לה הפעם חיוך זוהר יותר ושיקעתי את השיניים בעוד ביס. היא הניחה יד על ראשי והסירה את השיער שנדבק למצח. התכווצתי באופן בלתי רצוני והיא נרתעה. חרא. תפסתי לה את כף היד לפני שתיעלם והדבקתי נשיקה על החלק הפנימי.