ים של פרגים

דבר המתרגמת

כל מתרגם נדרש במסגרת עבודתו לעמוד בפני אתגרים של גישור בין תרבויות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בתרבות רחוקה וזרה כמו התרבות ההודית בתקופה הקולוניאלית – שיש לה ניחוחות, צבעים, מאכלים, מלבושים, טקסים ומנהגים משלה. ניגשתי לספר הזה בידיעה שצפוי לי אתגר לא קטן, אבל לא היה לי מושג שהוא יהיה כפול ומכופל.

נתחיל מהחלק הקל. להלן רק שניים מהאתגרים שעמדו בפניי, כשבאתי לצקת תרבות זרה לתבנית שתהיה מובנת לקורא ישראלי בן ימינו:

קטעים שלמים המתמקדים במסחר באופיום – כולל תיאור מדוקדק של המפעל על כליו, עובדיו ושיטות העבודה בו;

אין-ספור מונחים מתחום הימאות, תחום שבין כה וכה לוקה בחסר בעברית, כולל פסקה שכולה סוגים שונים של ספינות, של סירות ושל כלי שיט אחרים ששטים בהוּגלי.

איך מתמודדים עם אתגרים כאלה? כפי שיאמר לכם כל מתרגם, חוקרים הרבה, בודקים המון, מאלתרים מעט ובעיקר מתפשרים.

עם זאת, האתגר האמיתי שעמד בפניי קשור למאפיין אחר ובולט מאוד בים של פרגים: זה ספר שעוסק בשפה. במה זה בא לידי ביטוי?

בקשת שלמה של ניבים ומשלבים. רבות מהדמויות בספר מדברות, במידה כזו או אחרת, בשפה שהיא יציר כלאיים בין אנגלית להינדית ולשפות אחרות. בפסקה הבאה עוד ארחיב על כך.

השפה המיוחדת הזאת היא אחד הכלים ששימשו את אמיטב גוש בבואו לעצב את הדמויות שלו ולהבחין ביניהן. יש היגיון פנימי בסגנון ובמשלב הדיבור של כל דמות, וגם בתרגום לעברית ניסיתי להעביר משהו מהניחוח המיוחד הזה. השכבה הבריטית השלטת, לדוגמה, מדברת אנגלית נאה (מי יותר ומי פחות), אלא שזו מתובלת בנדיבות רבה במילים ובמונחים מההינדית ומשפות אחרות. כך, לדוגמה, אומרת גברת בּוּרנאם: "מר בּורנאם ביקש טוּמאשֶר מיוחד. זה לכבודו של הקברניט צ'ילינגווּרת, שהגיע זה עתה מקנטון." הגוֹמוּסטָה, מנהל החשבונות ההודי של מר בּוּרנאם, לעומת זאת, מדבר אנגלית שמנסה להיות מליצית, אבל נשמעת בעיקר מגוחכת ("שקלתי בכובד ראשים"). מאתגרים במיוחד היו הלסקארים, יורדי הים שהמציאו לעצמם שפת פידג'ין מיוחדת במינה. איש אינו מגלם זאת טוב יותר מסֶראנג עלי, בעיקר בשיחותיו עם זאקרי, אמריקאי צעיר והגיבור הראשי. הנה קטע מדבריו:

"ואיפה למדת לדבר ככה?"

"באונייה," ענה לו האיש. "בצד של הסין. ג'למן יאנקי לימד מדבר ככה-ככה. בְּגם קַצינים כמו מאלוּם זיקרי."

"אנְלא קצין," תיקן אותו זאקרי. "עליתי לאונייה בתור נגר."

"לא משנה," ענה לו הסֶראנג בנימה ותרנית ופטרונית. "לא משנה בכלל-בכלל. מאלוּם זיקרי להיות ג'למן יופי-יופי. תגידה לי: תפסתי אישה כבר?"

"לא, עוד לא." זאקרי צחק. "ומה איתך? סֶראנג עלי תפסתי אישה?"

"סֶראנג עלי אישה מתה," השיב לו זה. "בֶּמֶת-בֶּמֶת, עולה גן עדן. מתי רוצה, סֶראנג עלי תופסת עוד אישה..."

כמו במקור, גם בתרגום, סגנון הדיבור של הלסקארים מבוסס מצד אחד על עיוותן של מילים משפות שונות ויצירת שפה חדשה לגמרי (מילים כמו "מאלוּם", דהיינו "קצין"), ומנגד על שפה עילגת המתאפיינת בכפלי-מילים, בעירוב בין גוף ראשון לשני ועוד.

וזה מוביל אותי אל האתגר הגדול מכולם: הכריסטומתיה, מילון המונחים הארוך והמקיף שבסוף הספר. את הכריסטומתיה חיבר כביכול הראג'ה ניל רטאן, אחת הדמויות המרכזיות בספר, ובה מוסבר מקורן של מילים רבות שנכנסו זה מכבר לאנגלית – מההינדית ומשפות אחרות בתת-יבשת. כל המילים והביטויים שבכריסטומתיה משובצים גם בספר לכל אורכו.

כמה אפשרויות עמדו בפניי: יכולתי להתעלם מהכריסטומתיה (שאיננה מופיעה, אגב, בכמה מהמהדורות הדיגיטליות של הספר), או לתרגם אותה כמות שהיא, כמילון מונחים נפרד לחלוטין. בספר עצמו יכולתי להנהיר ביטויים רבים או לתרגם כפשוטן את שלל המילים: במקום להשתמש במילה לסקארים (lascars), למשל, יכולתי לכתוב "מלחים" – אלא שאז הייתי מאבדת חלק נכבד מהניחוח המיוחד של התרבות הזרה, והיא הרי פרוטגוניסט בפני עצמו בסאגה הזאת שטווה אמיטב גוש. עם זאת, אילו הייתי מתעתקת כל ביטוי וכל מילה – למשל, דאמקאוּ ובּארנשוּט (מילים שנכנסו, כאמור, לשפה האנגלית) – בלי לספק הסבר כלשהו (חוץ ממילון נפרד בסוף הספר), הייתי חוטאת לקוראי העברית שלא היו מבינים דבר וחצי דבר מהדיאלוגים הנפלאים והססגוניים שבספר.

לאחר התלבטויות רבות החלטתי להשתמש בשפה הציורית שבמקור, אך לסמן כל מילה וכל ביטוי כהערת סיום (במופע הראשון בלבד). למעשה, פירקתי והרכבתי מחדש את מילון המונחים שבסוף הספר: שלא כמו במקור, הערכים אינם מסודרים על-פי סדר האלפבית, וההסברים לכל מילה משובצים בטקסט כהערות סיום. כך תעמוד לרשותכם, הקוראים, אפשרות הבחירה: תוכלו לקרוא את הספר בשטף בלי להציץ בכריסטומתיה; או שתוכלו להיעזר בהערות הסיום המחכימות והמשעשעות, שיעשירו את חוויית הקריאה שלכם, אך עם זה גם יאטו אותה.

התלבטות נוספת, שלי ושל העורכת הייתה אם להשתמש בסיומת הרבים בלועזית (קווֹדיז), או בסיומת העברית (קוּלים ולסקארים). לאחר התחבטויות רבות הוספנו את הסיומת העברית למונחים החוזרים על עצמם לכל אורך הספר, ובמקומות אחרים השארנו את הסיומת הלועזית בתעתיק עברי – שהרי הספר כולו הוא שעטנז בין עברית ללועזית, ששילבתי במלאכותיות מסוימת בטקסט המתורגם. בהזדמנות זו אני רוצה להודות מקרב לב לחמוטל לוין, שערכה את הספר ברגישות רבה וידעה להעיר ולתקן ולהשחיז את הטקסט במקומות שצריך, ועם זאת לפרגן במקומות אחרים.

נהוג לומר שהתרגום הוא מעשה בגידה (Traduttore, tradittore), והיה זה ביאליק שאמר שתרגום מעצם טבעו הוא נשיקה מבעד למטפחת. מניסיוני במלאכת התרגום ובהוראת התרגום אני מודעת לכך שתרגום הוא בעיקר סובייקטיבי – תמיד יהיו כאלה שיאהבו אותו ואחרים שלא – ועל כן כל בחירה טומנת בחובה סכנה (כמו שאומרים באנגלית – Damned if you do and damned if you don't). לא נותר לי אלא להסביר כי הבחירות שבחרתי הן מושכלות, תוצאה של התחבטויות ושל שיקול דעת, ולקוות שמעשה הבגידה לא יורגש (כמעט), או שהנשיקה תיעשה מבעד למטפחת דקיקה במיוחד.

אינגה מיכאלי

שער ראשון
 

אדמה

1

מראה הספינה גבוהת התרנים המשייטת באוקיינוס נגלה לעיניה של דיטי ביום שגרתי למדי, אך בו ברגע ידעה שהחיזיון המופלא הוא

אות משמים, כי מעולם לא ראתה כלי שיט שכזה, גם לא בחלומותיה. איך יכלה לראות? היא הלא חיה בצפון בּיהאר, כשש מאות קילומטרים מהחוף. הכפר שלה שכן עמוק כל-כך בפנים הארץ שהים הגדול נראה לה רחוק כמו השְאול: עבורה הוא היה תהום פעורה של אפלה, מקום שבו נהר הגנגס נעלם לתוך הקאלָה-פּאני, "המים השחורים".

זה קרה בסוף החורף, בשנה שבה הפרגים התעצלו משום מה להשיר את עלי הכותרת שלהם: קילומטר אחר קילומטר, מבֶּנארֶס ומזרחה, זרם הגנגס כאילו בין שני קרחונים וגדותיו כוסו במרבד סמיך של פרחים שלהם עלי כותרת לבנים. נדמה ששלגי ההימלאיה ירדו על המישורים לחכות לפסטיבל הוֹלי ולשִפעת צבעי האביב שלו.

הכפר שדיטי התגוררה בו נמצא בפאתי העיירה גאזיפּוּר, כשמונים קילומטרים ממזרח לבֶּנארֶס. כמו כל שכניה, גם דיטי הייתה מודאגת מאוד מהאיחור ביבול הפרגים: באותו יום היא קמה מוקדם, ביצעה את מלאכות הבית כאילו לצאת ידי חובה, הכינה לבעלה הוּקאם סינג דוטי וקאמיזⁱ שזה עתה כובסו וארזה לו את הרוטיⁱⁱ ואת האצ'ארⁱⁱⁱ שיאכל בצהריים. לאחר שעטפה וארזה את ארוחת הצהריים התפנתה לביקור קצר בחדר המקדש: מאוחר יותר, אחרי שתתרחץ ותחליף בגדים, תבצע את טקס הפּוּגָ'ה המלא, עם כל הפרחים והמנחות. לעת עתה, כשהיא לבושה בסארי שישנה בו, היא רק עמדה בפתח חדר המקדש והצמידה את ידיה בקידה זריזה.

עד מהרה הכריזה חריקת הגלגלים על בוא העגלה הרתומה לשוורים, ההסעה של הוּקאם סינג למפעל שעבד בו בגאזיפּוּר, כחמישה קילומטרים מביתם. אף שהמרחק לא היה גדול, הוּקאם סינג התקשה לגמוא אותו ברגל – הוא נפצע ברגלו כשהיה סיפּוֹי^iv, חייל בגדוד בריטי. עם זאת, נכותו הייתה קלה יחסית ולא הצריכה שימוש בקביים, והוּקאם סינג ניגש לעגלה בכוחות עצמו וללא עזרה. דיטי השתרכה כמה צעדים מאחוריו, נושאת בידיה את ארוחת הצהריים ואת המים של בעלה, ומסרה לו את הצרור העטוף בבד כשטיפס לתוך ההסעה שלו.

קָלוּאָה העגלון היה הר אדם. אבל הוא לא זע ממקומו כדי לסייע לנוסע, והקפיד להסתיר ממנו את פניו: הוא נולד לקסטת הבורסקאים והוּקאם סינג, שנולד לבני הראג'פּוּט האצילים, האמין כי מראה פניו של קָלוּאָה ימטיר חוסר מזל על היום הצפוי לו. הסיפּוֹי לשעבר טיפס אל ירכתי העגלה, התיישב בגבו אל העגלון והניח את הצרור שלו בחיקו כדי שלא יבוא במגע עם אף אחד מחפציו של קָלוּאַה. כך יצאו לדרכם העגלון ונוסעו בעגלה שקרקשה וחרקה בדרכה אל גאזיפוּר – ושוחחו ביניהם בחביבות כל הדרך, אך לא העזו להחליף מבטים.

גם דיטי הקפידה להסתיר את פניה בנוכחות העגלון: רק כשחזרה אל פנים הבית כדי להעיר את קאבּוּטרי, בתה בת שש, הרשתה לגוּנגטָהv של הסארי שלה להישמט מראשה. קאבּוּטרי שכבה על המזרן בתנוחה עוברית, ודיטי ידעה שהיא שקועה עמוק בחלום שכן בתה חייכה והזעיפה פנים חליפות: היא עמדה להעיר אותה אולם לפתע פתאום נסוגה לאחור. בפניה השלוות של בתה ראתה את פניה שלה – אותן שפתיים מלאות, אותו אף מעוגל, אותו סנטר בולט – אף-על-פי שלילדה היו תווים נקיים ומשורטטים היטב, ושלה היטשטשו והוכתמו. גם אחרי שבע שנות נישואים, דיטי עצמה עוד הייתה ילדה, ובכל זאת זרקו כמה שערות לבנות בשערה השחור הסמיך. עורה היה יבש וכהה מחשיפה לשמש, ואף נסדק קלות בזוויות פיה וסביב עיניה. אבל למרות חזותה הפשוטה היה לה מאפיין בולט אחד: עיניים אפורות בהירות, סממן יוצא דופן בחלק זה של המדינה. עיניה היו בהירות כל-כך – או שמא נטולות צבע – עד שלעתים נראתה עיוורת ורואת-כול בעת ובעונה אחת. מראה עיניה הפחיד את ילדי האזור וחיזק עוד יותר את דעותיהם הקדומות ואת האמונות הטפלות שלהם: היו שהגדילו לעשות ונהגו לצעוק לעברה ולהתגרות בה – צ'וּדאלִיָה, דַאיניָה – כאילו הייתה מכשפה. אבל דיטי הייתה צריכה רק להישיר אליהם את מבטה, ולמראה עיניה היו נפוצים מיד לכל עבר. אף שדיטי נהנתה לא אחת מהמבוכה שנוצרה סביבה, למען בתה שמחה מאוד שלפחות את המאפיין הזה היא לא ירשה. היא שבעה נחת מעיניה הכהות של קאבּוּטרי, שהיו שחורות לא פחות משערה המבריק. כעת, כשהביטה בפניה החולמות של בתה, חייכה לעצמה והחליטה לא להעיר אותה: בתוך שלוש או ארבע שנים בתה תינשא ותצא מחייה; יהיה לה די זמן לעבוד קשה כשתעבור להתגורר בביתו של בעלה. בשנים הספורות שעוד נותרו לה בבית הוריה, מוטב שתנוח.

דיטי בקושי הרשתה לעצמה לנגוס נגיסה מהרוטי ומיד יצאה החוצה, אל החצר השטוחה שקרקעיתה עפר כבוש שהפרידה בין קירות הבוץ של הבית לשדות הפרגים שמאחור. לאורה של השמש העולה גילתה לרווחתה הרבה שכמה מהפרחים השירו סוף-סוף את עליהם. אחיו הצעיר של בעלה, צ'נדאן סינג, כבר עמד בשדה הסמוך ובידו נוּחה בעלת שמונה להבים. הוא השתמש בשיניים הזעירות של הסכין כדי לחרוץ חריצים זעירים בכמה מתרמילי הפרג החשופים – אם השרף יזרום ללא הפסקה במשך הלילה, מחר הוא יוציא את משפחתו אל השדה כדי לקטוף את היבול. העיתוי חייב להיות נכון, כי השרף יקר הערך זרם רק לפרק זמן קצר מאורך חייו של הצמח: רק יום או יומיים לכאן או לכאן, וכל התרמילים יאבדו את ערכם כאילו היו עשבים שוטים.

צ'נדאן סינג ראה אותה, והוא לא היה טיפוס המניח לאדם לחלוף על פניו בדממה. לצעיר פעור הפה היו חמישה זאטוטים משלו, והוא מעולם לא החמיץ הזדמנות להזכיר לדיטי עד כמה מצומצמת משפחתה. מה קרה? צעק אליה וליקק טיפת שרף טרי מקצה הסכין שבידו. את שוב עובדת לבד? כמה זמן תוכלי לעמוד בזה? את זקוקה לבן, לזוג ידיים עובדות. הרי את לא עקרה...

דיטי התרגלה לגיסה ולאופיו ולא התקשתה להתעלם מלעגו: היא הפנתה לו את גבה ופנתה אל השדה שלה, משעינה על מותניה סל נצרים רחב. עלי כותרת שדמו לפיסות נייר ריפדו את הקרקע בין שורות הפרחים, והיא אספה אותם מלוא החופן והפילה אותם לתוך הסל. שבוע או שבועיים קודם לכן ודאי הייתה נזהרת שלא להתחכך בפרחים, אבל היום היא נעה בתנועות מגושמות ואף לא הצטערה כשהסארי המתבדר ברוח העיף אשכולות של עלי כותרת מהפרחים המבשילים. היא מילאה את הסל, סחבה אותו אל מחוץ לשדה ורוקנה אותו ליד הצ'וּלָה^vi הפתוחה ששימשה אותה לבישול. שני עצי מנגו ענקיים הצלו על החלק הזה בחצר ביתה, וזה עתה הנצו מענפיהם הניצנים הראשונים של האביב. דיטי, ששמחה להיות בשמש, התיישבה על עקביה לצד התנור ותחבה לתוכו מלוא הזרוע עצי בערה כדי להבעיר מחדש את שרידי הגחלים מאמש, שלחששו עמוק בתוך האפר.

קאבּוּטרי התעוררה כעת, וכשצצו פניה בפתח הבית אמה כבר לא הייתה במצב רוח מפנק. מאוחר כל-כך? התפרצה עליה. איפה היית? נראה לך שאין עבודה לעשות?

דיטי הורתה לבתה לערום את עלי הכותרת לערמה ואילו היא עצמה התעסקה בליבוי האש ובחימום טאווה כבדה ממתכת. כשהמחבת הייתה חמה דיה, היא פיזרה לתוכה חופן עלי כותרת ולחצה אותם אל קרקעית המחבת בסמרטוט מגולגל. עלי הכותרת הקלויים כהו ונדבקו זה לזה, וכעבור שניות ספורות נראו בדיוק כמו הרוטי העגול מקמח חיטה שארזה דיטי לבעלה. למעשה, גם מעטפת עלי הפרגים כונתה באותו שם, "רוטי", אף-על-פי שתכליתה הייתה שונה לגמרי: נהגו למכור אותה למפעל האופיום סוּדֶר שבגאזיפּוּר, שם ריפדו בה את כדי החרס המשמשים לאריזת האופיום.

בינתיים לשה קאבּוּטרי קצת אַטָה^vii ורידדה בצק רוטי אמיתי. דיטי טיגנה אותם במהירות ולאחר מכן הנמיכה את האש באמצעות המחתה: עלי הרוטי הונחו בצד, והן יאכלו אותם עם השאריות מאתמול – סיר של תפוחי אדמה ישנים שבושלו בממרח של זרעי פרג. מחשבותיה נדדו שוב אל חדר המקדש: שעת הפּוּגָ'ה של צהרי היום קרבה והלכה והגיעה העת לרדת לנהר לרחצה. היא עיסתה בשמן פרג את שערה של בתה וגם את שלה, ולאחר מכן הניחה על כתפה את הסארי להחלפה שלה ופנתה עם בתה אל הנהר, מעברו האחר של השדה.

שדה הפרגים נגמר על גדת החול שהשתפלה אל עבר נהר הגנגס; השמש חיממה את החול, והוא צרב את סוליות רגליהן היחפות. הנטל הכבד של הצורך בהתנהגות אימהית ונאותה צנח לפתע פתאום מכתפיה הכפופות של דיטי, והיא החלה לרוץ אחרי בתה שדילגה לפניה. כפסע או שניים לפני שפת המים נשאו שתיהן תפילה אל

הנהר – ג'אי גנגה מאיָה קי... – ואחר כך נשמו נשימה עמוקה וצללו פנימה.

שתיהן צחקו באושר כשצפו אל פני המים: אחרי ההלם הראשוני, הסתגל גופן במהירות למים הקרירים והמרעננים בעונה זו של השנה. חומו הכבד של הקיץ אמנם היה עוד במרחק כמה שבועות, ובכל זאת נדמה שזרם המים בגנגס פחת. דיטי פנתה מערבה, לכיוון בֶּנארֶס, והרימה את בתה על כתפיה כדי שתשפוך מלוא החופן מים כהוקרה לעיר הקדושה. נוסף על המנחה, צנח מכפות ידיה של הילדה גם עלה כותרת. הן פנו להביט בזרם שנשא את העלה אל עבר הגאטוֹת של גאזיפּוּר.

חומות מפעל האופיום של גאזיפור היו מוסתרות חלקית מאחורי עצי מנגו ופרי הג'ק, אבל הדגל הבריטי המתבדר ברוח נראה היטב למרות העלווה, וכך גם צריח הכנסייה שמנהלי המפעל התפללו בה. בגאט של המפעל, על שפת הגנגס, עגנה דוברה חד-תורנית שדגלה של חברת הודו המזרחית הבריטית מתנוסס מעליה. היא הביאה עמה מטען של אופיום מסוג צ'אלאן מאחד ממעוזי החברה הרחוקים ושורה ארוכה של קוּלים – פועלים – פרקה את המטען.

אימא, שאלה קאבוטרי ונשאה את מבטה אל אמה, לאן מפליגה האונייה?

שאלתה של קאבוטרי היא שהציתה את דמיונה של דיטי: לפתע ראתה מולה חיזיון של ספינה עצומה עם שני תורנים גבוהים. מפרשים לבנים ובוהקים נתלו מהתורנים, וחרטום הספינה הצטמצם והלך עד שהסתיים בפסל ארוך מקור, ספק חסידה ספק אנפה. ליד החרטום שמאחור עמד גבר, ואף-על-פי שלא ראתה בבירור את פניו הייתה לה תחושה של נוכחות ייחודית וזרה.

דיטי ידעה שהמראה איננו אמיתי – לא כמו הדוברה שעגנה ליד המפעל – שכן היא מעולם לא ראתה את הים, מעולם לא יצאה מגבולות מחוז הולדתה, מעולם לא דיברה שפה זרה פרט לבּוֹג'פּוּרי. ועם זאת היא לא הטילה ספק בעובדת קיומה של הספינה אי-שם, וידעה שהספינה מתקרבת אליה. המחשבה על כך הטילה עליה אימה, כי מימיה לא חוותה חיזיון שכזה ולא היה לה מושג מה פשרו.

קאבוטרי ניחשה שמשהו קרה. היא חיכתה רגע או שניים ולאחר מכן שאלה: אימא? על מה את מסתכלת? מה ראית?

פניה של דיטי התעוותו מפחד ומתחושה מבשרת רעות והיא ענתה בקול רועד: בֶּטי, ילדתי, ראיתי ג'אהאי – ספינה.

את מתכוונת לספינה שעוגנת שם?

לא, בֶּטי: זו ספינה שכמותה מעולם לא ראיתי. כמו ציפור ענקית, עם כנפי מפרשים ועם מקור ארוך.

קאבוטרי העיפה מבט במורד הנהר ואמרה: את יכולה לצייר לי את מה שראית?

דיטי ענתה לה במנוד ראש ושתיהן קרבו בחזרה אל החוף. הן החליפו בגדים במהירות ומילאו קנקן במימי הגנגס, כדי להביאו לחדר הפּוּגָ'ה. משחזרו הביתה הדליקה דיטי עששית והובילה את קאבוטרי אל חדר המקדש. הוא היה חשוך, קירותיו שחורים מפיח וכל כולו מדיף ריח עז של שמן ושל קטורת. בפנים היו מזבח קטן ועליו פסלים של שיווה ושל גאנֶש והדפסים ממוסגרים של מָא דוּרגָה ושל שְרי קרישנה. אבל החדר הוקדש לא רק לאלים; זה היה הפנתאון האישי של דיטי, ובו עשרות מזכרות מבני משפחתה ומאבותיה, בהן גם קבקבי העץ של אביה המת, מחרוזת של חרוזי רוּדראקשָה שהורישה לה אמה והעקבות הדהויים של רגלי סביה וסבתה שהוטבעו רגע לפני שגופותיהם הועלו באש. הקירות סביב המזבח הוקדשו לתמונות שציירה דיטי בעצמה על דסקות דקיקות של עלי כותרת: היו שם דיוקנאות מצוירים בפחם של שני אחיה ואחותה שמתו בילדותם. גם כמה קרובי משפחה חיים זכו לייצוג, אבל רק כשרטוטים פשוטים שצוירו על עלי מנגו – דיטי האמינה שציור דיוקן ממשי של מי שעדיין מהלך על פני האדמה יביא עליו מזל רע. לפיכך הסתפקה רק בכמה קווים כלליים כשציירה את אחיה הבכור האהוב, קֶסרי סינג, וייחדה את דמותו בעזרת השפם המסולסל ורובה הסיפּוֹי שהחזיק בידו.

כעת נכנסה לחדר הפּוּגָ'ה, הרימה עלה מנגו ירוק, טבלה את קצה ציפורנה במכל קטן של צבע אדום-עז וציירה בכמה משיחות שני משולשים דמויי כנפיים שנתלו מעל ספינה גדולה וקמורה שבקצהּ מקור מעוקל. הספינה נראתה כמו ציפור במעופה, אבל קאבוטרי זיהתה אותה מיד – ספינה דו-תורנית ותפוחת מפרשים. היא נדהמה לגלות שאמה ציירה את הספינה כאילו הייתה יצור חי.

תתלי את התמונה בחדר הפּוּגָ'ה? שאלה.

כן, השיבה לה דיטי.

הילדה לא הבינה מה לספינה ולפנתאון המשפחתי. אבל למה? שאלה.

אני לא יודעת, ענתה לה דיטי, כי גם היא הופתעה מעוצמת השכנוע הפנימי שלה: אני פשוט יודעת שמקומה פה; ולא רק הספינה אלא רבים מנוסעיה; גם להם יש מקום על קירות חדר הפּוּגָ'ה שלנו.

אבל מי הם? שאלה הילדה המבולבלת.

אני עוד לא יודעת, אמרה דיטי. אבל אדע כשאראה אותם.

ראשה המגולף של הציפור שהתנוסס בקצה חרטומה של האיבּיס היה מוזר דיו לשמש הוכחה – עבור מי שנזקק להוכחה – שזו אכן הספינה שראתה דיטי כשעמדה במימי הגנגס. לימים יודו גם המלחים המנוסים ביותר שהציור שלה היה העתק מרשים ביותר של הספינה, בהתחשב בעובדה שהציירת לא ראתה מימיה מפרשית דו-תורנית, וגם לא שום כלי שיט אחר המשייט במים עמוקים.

בקרב כל ההמונים שראו באיבּיס אב קדמון תתפשט בבוא הזמן האמונה כי הנהר עצמו העניק לדיטי את החיזיון: כי בבואתה של האיבּיס נשלחה במעלה הנהר כמו זרם חשמלי, מרגע שבאה במגע עם מימי הנהר הקדוש. וזה אומר שהדבר קרה בשבוע השני של מרס 1838, כי אז עגנה האיבּיס לחופי האי גנגה-סָגאר, שם נשפך הנהר הקדוש אל מפרץ בנגל. ובזמן שהאיבּיס חיכתה לנווט שיוביל אותה עד לכלכותה, זכה זאקרי ריד להצצה ראשונה בהודו: הוא ראה סבך צפוף של עצי מנגרובה, וגם גדה בוצית שנראתה לא מיושבת עד שפתאום נפלטו מתוכה סירות ההספקה, צי קטן של סירות קאנו ובוציות ובכולן פירות, דגים וירקות שבעליהן רצו למכור למלחים שזה עתה הגיעו זה.

זאקרי ריד היה בעל גובה ממוצע ובנוי היטב, עם עור בגוון של שנהב ישן ורעמת תלתלים שחורים כפחם שנפלו על מצחו ונכנסו לעיניו. אישוניו היו כהים כמו שערו, אך פה ושם קישטו אותם כתמים של חום: בילדותו נהגו זרים לומר שאפשר למכור זוג עיניים כמו שלו לדוכסית על תקן יהלומים (ולימים, כשיתווסף גם הוא לפנתאון של דיטי, יתמקד הדיוקן במבטו הזוהר). משום שאהב לצחוק, וכל הילוכו העיד על קלילות חסרת דאגות, היו שחשבו שהוא צעיר מכפי גילו, אבל זאקרי מיהר לתקן את הרושם המוטעה: כבנה של שפחה משוחררת ממרילנד הוא התגאה בעובדה שידע בדיוק מה גילו, ואפילו באיזה תאריך נולד. ולכל השוגים נהג לומר שהוא כבר בן עשרים, לא פחות ולא (הרבה) יותר.

מדי יום נהג לחשוב לפחות על חמישה דברים שביכולתו להלל, מנהג שהחדירה בו אמו כפיצוי על לשונו החדה מדי. מאז שעזב את אמריקה הייתה זו בעיקר האיבּיס עצמה שכיכבה במניין הדברים הראויים לשבח שמנה מדי יום במחשבותיו. ולא משום שהספינה הייתה מהירה במיוחד או יפה במיוחד: להפך, האיבּיס הייתה מפרשית מיושנת מעט, לא מלוטשת וגם לא מצוחצחת סיפון כמו שאר הספינות שנמל בולטימור נודע בהן. היו לה סיפון אחורי קצר וסיפון קדמי מוגבה, וגם בית סיפון ששימש מטבח ותא שינה לקברניט ולחובלים. הסיפון המרכזי המבולגן וקורת הרוחב הטעו לא פעם מלחים ותיקים, והם חשבו שהאיבּיס היא בעצם דוברה: בין אם זה נכון ובין אם לאו, עבור זאקרי היא תמיד הייתה אותה מפרשית אהובה, הראשונה שהצטרף אל צוותה מימיו. בעיניו היה משהו חינני באופן שבו נקשרו המפרשים אל התרנים, כמו ביאכטה, לכל אורכה של הספינה במקום לרוחבה. הוא הבין מדוע היו שחשבו שהיא נראית כמו ציפור לבנה במעופה, עם המפרש הראשי והמפרש הקדמי: בשאר הספינות גבוהות התורן נערמו ערמות של מפרשים רבועים, וכולן נראו כמעט מכוערות לעומתה.

רק עובדה אחת לא הייתה ידועה לזאקרי: שהאיבּיס נועדה במקור לשרת אחד מענפי המסחר הרווחיים ביותר, הסחר בעבדים. ומשום כך גם החליפה בעלים: כי בשנים שעברו מאז ביטולה הרשמי של העבדות ערכו ספינות של הצי הבריטי והאמריקאי סיורים תדירים לחופי מערב אפריקה, והאיביס כבר לא הייתה מהירה דיה לחמוק מהן בבטחה. כמו ספינות עבדים רבות אחרות, גם בעליה החדשים של המפרשית ביקש להתאימה לענף מסחר חדש ורווחי לא פחות: האופיום. במקרה של האיבּיס, היו הבעלים החדשים הללו האחים בּוּרנאם, חברת ספנות ומסחר שיש לה עסקים נרחבים בהודו ובסין.

נציגי החברה לא בזבזו רגע ומיהרו לשלוח את הספינה לכלכותה, שם התגורר דרך קבע בעל החברה, בנג'מין בּרַייטוֶול בּוּרנאם: עם הגעתה ליעדה הייתה הספינה אמורה לעבור שיפוצים, ולשם מטרה זו בדיוק נשכר גם זאקרי. כי בשמונה השנים האחרונות הוא עבד במספנות גארדינֶר, בפֶלז פּוֹינט שבבּולטימור, וכבר היה מיומן דיו לפקח על שיפוץ ספינת העבדים הישנה. אשר לשיט עצמו, הוא הבין בספנוּת לא יותר מהנגר הממוצע, וזו לו הפעם הראשונה שיצא אל הים הפתוח. אבל זאקרי רצה להיות מלח, והוא עלה על סיפונה של האיבּיס בהתרגשות רבה, על כתפו תיק בד ובתוכו רק חליפת בגדים אחת וחליל קטן שנתן לו אביו בילדותו. האיבּיס העניקה לו חינוך מזורז ונוקשה ביותר, ויומן המסע העיד על כך היטב כי היה מלא ברשימת הצרות שנחתו עליהם למן ההתחלה. מר בּורנאם היה להוט להביא את הספינה להודו, ועל כן היא הפליגה מבּולטימור עם צוות חסר שמנה תשעה-עשר איש בלבד; תשעה מתוכם "שחורים", וביניהם גם זאקרי. על אף המחסור בכוח אדם הייתה אספקת המזון לקויה מאוד – באיכות ובכמות כאחת – ודבר זה הוביל לעימותים רבים בין החובלים למלחים, בין הדרים בבית הסיפון לנערי הסיפון. ואז הגיעה הספינה אל לב ים ואנשיה גילו שקורות העץ דולפות: למעשה, זאקרי הוא שגילה שסיפון הביניים, שבו אופסן בעבר המטען האנושי של האיבּיס, מנוקב כולו בחורי הצצה ובפתחי אוורור שקדחו דורות של אפריקאים שבויים. האיבּיס נשאה בבטנה מטען של כותנה שנועד לממן את המסע; אך בעקבות השיטפון נספגו צרורות הכותנה במים ולבסוף הם נאלצו להשליכם הימה.

סמוך לחופי פטגוניה אילץ אותם מזג האוויר הגרוע לשנות את מסלולם, שהיה אמור לשאת אותם אל מעבר לאוקיינוס השקט ומשם אל חופי ג'אווה. אך כעת כוונו המפרשים אל כף התקווה הטובה, והתוצאה הייתה מזג אוויר גרוע לא פחות שכן הספינה היטלטלה שבועיים באוקיינוס נטול משב רוח קל לרפואה.

הערות:

 Kameez/kameeze + כניסתה של המילה לתוך האורקל הייתה מן הסתם מדהימה את ניל, שהאמין כי גורלה נחרץ. "ההיגיון שלי מבוסס על שתי סיבות עיקריות. ראשית, לטוניקה הידועה בשם זה יש מילה מקבילה וראויה לא פחות, קוּרטָה. יהיו שיאמרו שהקאמיז ארוך יותר ואולי גם מהודר יותר – אבל אם כך הדבר, האם לא נעדיף לקרוא לו בשם ערֵב יותר לאוזן, אָנגארחָה? והסיבה השנייה לכך שהמילה קאמיז תיעלם אט-אט מהשפה היא קרבתה המאתגרת מאוד למילה שֶמיז (chemise) באנגלית. יהיו כמובן כאלה שיחלקו עליי ויטענו שקאמיז נגזרת מהמילה הערבית qamís בעוד המילה האנגלית שֶמיז (כמו camiz הפורטוגלית) נגזרת מהמילה הלטינית camisia. אבל אין טעם להתווכח בעניין זה, מהסיבה הפשוטה שגם המילה הערבית נגזרת כנראה מן הלטינית. על כל פנים, אין ספק שקאמיז ושֶמיז קרובות זו לזו; ואין בלבי ספק שהאחרונה תגזול עד מהרה את מקומה של הראשונה, כפי שהביטוי pyjama-chemise יחליף בקרוב את הלבוש המוכר לנו היום
כ-sulwaur-kameeze. והשינוי הזה בהחלט מבורך: כי אולי האפגני אוהב המדון יחווה גם שינוי לטובה במזגו הסוער אם ינטוש את המילה החורקנית קאמיז ויעדיף במקומה את שֶמיז, המתגלגלת טוב יותר על הלשון."
Roti + "האורקל מציין שמקור המילה הינד. אך ייתכן בהחלט שמדובר במילה הבנגלית רוּטי (rooty/rootie), כפי שמציין Barneymen. במילה זו משתמשים החיילים הבריטים כדי לתאר את הלחם שהוגש להם בארוחה. ידוע לכול שהחייל האנגלי הממוצע אינו טורח להבחין בין לחם שאור ללחם שלא תפח, כי את האחרון הוא לא מכיר: לפיכך, הרוּטי של החייל הבריטי הוא למעשה פּאוֹ-רוֹטי. נאמר לי שההבדל אינו נעוץ רק בשמרים, אלא גם בתחילית פּאוֹ. בשל אותה תחילית, סיפּוֹי רבים נמנעים מאכילת הלחם האנגלי: על-פי אמונתם, בצק שתפח נוהגים ללוש ברגליים (פּאוֹ) ומשום כך הוא לא נקי. לו רק היו מסבירים להם שפּאוֹ הוא בסך הכול עיוות הינד. של המילה pão, כלומר לחם בפורטוגלית! שוו בנפשכם שבעת צעדת הצבא אל הקרב, חיילים ירעבו למוות רק בשל טעות בהבנת מילה [...] הנה דוגמה הממחישה היטב מדוע גם אטימולוגיה חיונית להישרדות האדם."
Achar + "יש שיאמרו שמדובר בחמוצים נוסח הודו," כותב ניל, "אך התיאור הזה מיטיב לתאר את ההגדרה עצמה, החמוצה משהו, יותר מאשר את המילה המוגדרת."
Sepoy/seapoy + "המונח עורר לא מעט בלבול במשך השנים (ראו גם צ'ארפּוֹי, הערה 187). ווּרדי-פּנדיט אלמוני שלא ידע על מה הוא מדבר אפילו העלה את התאוריה שמדובר בעיוות של המילה sea-boy, ומשום כך גם שם נרדף למילה לסקאר. מדובר בטעות בסיסית ביותר הנובעת מאיות לא נכון של המילה. הפתרון פשוט: לשנות את האיות ל-sepohy. איות שכזה ייטיב להמחיש שמקורה של המילה בפרסית או בטורקית (sipáhi), ועוד יותר מזה יעיד על קרבתה למילה הצרפתית spahi – שכיר חרב קולוניאלי."
ghungta: ראו צ'אדאר (הערה 192).
Choola/chula + "עוד אחת מאותן מילים שבהן ההגירה חוללה שינוי קל. בבּוֹבּאצ'י-קוֹנָה של הסאהיבּ המילה מתייחסת בדרך כלל לתנור, ואילו בהינד. – לאש פתוחה (ומכאן גם הצ'וּלדאן של הלסקארים, דהיינו 'מטבח הספינה'). לעתים קרובות תנורים אלה היו ניידים, והחומרים הדליקים הונחו בתוך בּאלטי מחמר או ממתכת. אולי משום כך טעו כמה פּנדיטים לחשוב שעוף בּאלטי נקרא על שם סוג מסוים של תנור. לא צריך להכיר את האופן שבו מכינים את המאכל כדי לדעת שזה בּאקווֹש, כי אם כך היה, היו קוראים לו עוף צ'וּלָה."
Atta/otta/otter + יש כמה אפשרויות איות באנגלית למילה ההודית הנפוצה שפירושה "קמח חיטה". הגרסה הראשונה היא זו שזכתה להיכלל באורקל. אבל דווקא האחרונה, שזכתה לברכתם של בּארֶר ולילנד, הייתה המועדפת על ניל, ותחת קורת הגג שלו נאסר להשתמש במילה אחרת. זיכרון האיסור הזה הועבר במשפחה אפילו עד דורי. וכך הצלחתי באחרונה להביך פּנדיט יומרני שניסה לשכנע קהל של פתאים כי הביטוי kneading the otter הוא לשון נקייה מהסוג "flaying the ferret" או "skinning the eel".

המשך הפרק בספר המלא