דברים שבורים

1

קורנפלקס 'תלמה',

שתי חבילות עלי פסטה ללזניה,

גבינת 'עמק' מגורדת...

קרן הניחה את המוצרים על מסוע הקופה בסדר קבוע ושיטתי. כך יהיה קל יותר לארוז אותם בסלי הקניות לפי מיקומם בארונות המטבח, מה שיקל על מלאכת הפריקה בבית. כמה שפחות בלגן, יותר בטוח.

היא מומחית בזה, בלעשות דברים מהר וביעילות. כשהייתה נכנסת לסופרמרקט, נדרשו לה בדיוק שלוש שניות להבין איפה נמצא כל דבר. היא הייתה פוסעת בין המעברים בשיטתיות חדורת מטרה, מכניסה לעגלה מוצרים באופן כמעט אוטומטי. אם היו מעירים אותה באמצע הלילה ושמים אותה בתוך הסופר בעיניים קשורות, הייתה יודעת באיזה מעברים לעצור, לאן להושיט את היד ומה הסדר היעיל ביותר לסיים את הקנייה במינימום זמן. דבר ראשון למעבר של הירקות, משם לאזור של הפסטות והאורז, אחר כך למוצרי החלב ומשם למחלקת העופות...

הקופאית העבירה את המוצרים בקצב מונוטוני. ביפ... ביפ... ביפ... וקרן הוסיפה למסוע שני בקבוקי שמן זית, שוכבים, לא עומדים, כדי שלא יפלו, חלילה, וחבילת קמח סגורה בתוך שקית, שלא יתפזר אם במקרה יהיה חור קטן.

רשימת הקניות שלה הייתה כל כך קבועה שלא היה הרבה מקום להתבלבל. שלומי אהב שגרה, גם כשזה נגע לסוג היוגורט, שחייב להיות דנונה, או למותג משחת השיניים שלו. אפילו את מרכך הכביסה לא החליפה כבר שנים. וגם עכשיו, חמישה חודשים אחרי, המשיכה לקנות את אותו מרכך כביסה בניחוח אלגום. כאילו שמישהו בכלל יודע מה זה אלגום.

״על השמינייה של טרה יש עכשיו מבצע,״ אמרה הקופאית שהחזיקה ביד שמיניית יוגורט של שטראוס.

״זה בסדר,״ מיהרה קרן לענות, ״אנחנו רגילים לזה.״

״חבל,״ ענתה הקופאית, ״זה חצי מחיר. הטעם אותו טעם.״

״תשאירי את זה,״ אמרה קרן. גבר מקריח שעמד מאחוריה בתור התנדנד בעצבנות מרגל לרגל. היא לא רצתה לעורר מהומה וללכת להחליף את היוגורט באמצע החשבון. אנשים תמיד מתעצבנים מזה.

״איך שאת רוצה,״ הקופאית משכה בכתפיה. זה לא איך שאני רוצה, חשבה קרן. ובאמת, מה בכלל אכפת לה? למה לשלם כפול על יוגורט שלאף אחד לא באמת אכפת ממנו? זה הפחד לשנות הרגלים שהם אפילו לא ההרגלים שלה.

הקופאית העבירה את היוגורט מתחת לסורק הברקודים ושלחה יד אל המוצר הבא.

״חכי,״ אמרה קרן, ״אני אחליף אותם.״

הקופאית חייכה בשביעות רצון, ״אין בעיה, נשמה. אני מזכה אותך. רוצי מהר, תחליפי.״

המקריח מאחור נשף במורת רוח ועשה פרצוף מרוגז אבל הקופאית שלחה בו מבט שהבהיר שלא ממש אכפת לה.

קרן רצה מהר אל מחלקת מוצרי החלב ולקחה מהמקרר שמיניית יוגורט בחצי מחיר.

שלומי נעמד מאחוריה.

״מה נראה לך שאת עושה?״

״זה עולה חצי מחיר והטעם אותו טעם,״ היא חזרה על מילותיה של הקופאית.

״את יודעת שאני מעדיף דנונה,״ הוא אמר.

״אתה ממילא לא תאכל מזה,״ אמרה, אבל היד שלה בכל זאת רעדה קצת. זה היה מטופש. באמת מאוד מטופש. בסך הכל יוגורט. אז למה הלב שלה דפק כל כך חזק? בדרכה חזרה לקופה, עצרה במעבר של חומרי הניקוי ולקחה מהמדף מרכך כביסה בניחוח לבנדר.

״את עושה את זה בכוונה,״ שלומי סינן מעבר לכתפה, ״את מנסה להרגיז אותי, זה מה שאת מנסה.״

״לא,״ היא ייצבה את אחיזתה בבקבוק המרכך, ״זה לא קשור אליך. אני פשוט אוהבת ריח של לבנדר.״

למישהו מהצד זה נראה אולי כמו משהו פעוט וזניח, אבל עבורה היה זה עוד צעד בדרך להתרת הכבלים שהחזיקו אותה במשך שנים. היא חזרה לקופה בלב הולם. הקופאית הביטה בה כמנצחת. ואולי היה זה רק נדמה לה, אבל היא הרגישה מנצחת. היא החליפה סוג יוגורט וסוג מרכך ואף אחד לא יגיד לה על זה כלום.

אף אחד לא יגיד לה על זה כלום.

כל הדרך הביתה המחשבות קדחו בראשה. מחשבות מפחידות שלא העזה אפילו לומר בקול. בקושי העזה לחשוב אותן. מחשבות שבמשך שנים ישבו מקופלות ומכווצות בתוך מגירה חשוכה ונידחת ועכשיו ביקשו לצאת החוצה.

המחשבות המשיכו לגלוש ללא שליטה גם כשהגיעה הביתה והחלה לסדר את המוצרים בארונות.

הדלת נפתחה ומאיה נכנסה הביתה. ״התבטל שיעור מדעים כפול כי המורה חולה. שחררו אותנו מוקדם. מה יש לאכול?״

קרן העיפה מבט מבוהל בשעון, ״עוד לא הכנתי ארוחת צוהריים.״

״לא נורא, אני אקח יוגורט,״ מאיה שלפה גביע יוגורט מתוך שמיניית הטרה שקרן בדיוק הוציאה מאחד הסלים, הוציאה קופסא מאחד הארונות והוסיפה לגביע מעט גרנולה. קרן הביטה בה בדריכות.

״מה?״ שאלה מאיה ברוגז כשהבחינה שקרן מתבוננת בריכוז בכל כפית שהכניסה לפה.

״איך היוגורט?״

״יופי,״ ענתה מאיה.

״שמת לב למשהו שונה?״

מאיה הביטה בה בבלבול, ״אמממ... לא?״ ואז גלגלה עיניים והלכה עם היוגורט לסלון.

קרן לא הצליחה שלא לחייך. היא הכניסה את שבעת הגביעים הנותרים למקרר והביטה בהם. הם הביטו בה בחזרה באדישות, כאילו אומרים לה, ״אנחנו בכלל לא מבינים מה העניין״. מה העניין, באמת? אנשים פוחדים לשנות הרגלים. הם תקועים על משהו ומשלמים ביוקר. למה היא נשארת תקועה? למה היא ממשיכה לשלם ביוקר?

היא סגרה את המקרר.

מגנט בצורת עוגן עם הכיתוב ״נמל אשדוד - בלב שלי״ הצמיד אל הדלת הזמנה מצועצעת באותיות זהב למסיבת יום הולדת שנה לנכד הבכור של אתי שאמורה להתקיים מחר. המקום האחרון עלי אדמות שקרן רצתה ללכת אליו.

מי בכלל עושה מסיבת יום הולדת שנה באולם? היא עדיין לא התאוששה מהברית שהם עשו לנכד הזה עם שלוש-מאות מוזמנים, כאילו זאת חתונה. אתי והמסיבות הגרנדיוזיות שלה. היא פתחה שוב את דלת המקרר והביטה ביוגורט. זהו. היא לא תלך למסיבה הזו. אין לה שום סיבה ללכת. היא לא חייבת כלום לאף אחד.

היא לא חייבת כלום לאף אחד.

״באמת? לא חייבת כלום?״ שלומי נשען על השיש ושילב את ידיו בתנוחה הזאת שאף פעם לא בישרה טובות. ״מי הייתה באה לפה עם סירים כשהיית בסוף ההריון ואחרי הלידות, הא? אתי באה. מי שלחה את הבנות שלה לעשות לך בייביסיטר כשרצית לצאת? אתי שלחה. מי דואגת לך כבר חמישה חודשים שלא תהיי לבד? מי? אתי. אז אם אתי עושה מסיבה לנכד הבכור שלה, את יכולה להראות קצת כבוד.״

קרן לקחה נשימה עמוקה, נאחזת באומץ עשוי מגביעי יוגורט. ״מעולם לא ביקשתי מאתי לבוא עם סירים, או לבוא בכלל. הסיבה היחידה שאתי טורחת להגיע זה כדי להראות לי כמה אני לא מסוגלת להסתדר בלעדיה.״

היא הייתה מוסיפה שהיא גם מעולם לא הייתה זו שרצתה לצאת וביקשה מהבנות של אתי לבוא לשמור על הילדים. זה תמיד היה שלומי שהתעקש שהם יצאו בשביל לעשות את 'סיבובי הרושם' שלו, כמו שהיא נהגה לכנות אותם בינה לבין עצמה. ובוודאי שהיא לא רצתה את נוכחותה המעיקה של אתי או של כל שאר משפחתו של שלומי בחודשים האחרונים, אבל כמו תמיד, אף אחד לא שאל אותה.

היא לא אמרה לו דבר מכל זה. ממילא לא היה טעם ובדיוק באותו רגע מאיה צעקה מכיוון הסלון, ״אמרת לי משהו?״

״מה? לא, לא, סתם מלמלתי לעצמי.״

מאיה משכה בכתפיה והחזירה לאוזניה את האוזניות.

קרן סיימה לסדר את המוצרים במקום, סגרה את המקרר והכניסה את הסלים למגירה שלהם, מקופלים כך שיהיה קל לשלוף אותם בפעם הבאה שיידרשו.

היא לא הייתה צריכה לענות לו. היא לא חייבת תשובה לאף אחד מהם. את המתנה המיותרת שקנתה, תחזיר לחנות. היא תגיד למשפחתו של שלומי שהיא עדיין לא מוכנה להגיע לאירועים, שעוד קשה לה. הם לא יוכלו להתווכח עם זה. זה הרי בדיוק מה שהם מצפים ממנה להיות - עצובה ואבלה. במקום לבזבז את הערב על מסיבה טיפשית, היא תנצל את הזמן לשרטט את נתיב הבריחה שלה, את דרכה אל החופש. הגיע הזמן. אם היא יכולה להחליף יוגורט, היא יכולה לעשות גם את זה.

חופש. היא גלגלה את המילה הזו על הלשון. חופש. שורש ח-פ-ש, כמו חיפוש. ביוונית ελευθερία. אלפת'רוס. היא חשבה על אלפי הצועדים שבכל שנה בחודש נובמבר יצאו לרחובות ביוון כדי לכבד את זכר תנועת ההתנגדות לנאצים וקראו ״אלפת'ריה איננתטוס״ - חופש או מוות.

חופש או מוות.

הפחד שלפת אותה מבפנים היה מצמית, אבל היא לקחה נשימה עמוקה, נכנסה לאינטרנט וכתבה ״בתים למכירה באזור הצפון״. מה לה ולאזור הצפון? כלום ושום דבר. לא משפחה, לא חברים. אף אחד שם לא מכיר אותה. אף אחד שם לא הכיר את שלומי.

זה בדיוק מה שהיא צריכה.

היא קיבלה הצעות לנכסים בחיפה ובקריות, אבל לשלומי היה חבר מהצבא שגר בקריית אתא. ולגיסתה עדינה יש משפחה בכרמיאל. לא, היא צריכה מקום רחוק יותר, הכי רחוק שאפשר. אולי קריית שמונה?

פתאום, העיר הצפונית שתמיד נראתה לה כמו סוף העולם, כבר לא נראתה רחוקה במיוחד. כמה אפשר בכלל להתרחק במדינה קטנה כל כך?

ואז היא ראתה מודעה שצדה את עינה. לא צוין במודעה מחיר וגם התמונה הייתה קצת מטושטשת, אבל היה מספר טלפון של משרד תיווך.

היד שלה רעדה מעל לטלפון כמו שרעדה מול מקרר מוצרי החלב. נשימה עמוקה והיא חייגה. המתווך אמר שהבית עדיין עומד למכירה ושמבחינתו היא יכולה להגיע אפילו מחר כדי לראות את הנכס.

״מחר זה מצוין,״ ענתה קרן. את הילדים היא תישלח למסיבה עם ההורים של שלומי והיא עצמה תיסע לנקודה הכי רחוקה שמצאה על המפה.

 

2

״בעוד שמונה מאות מטרים, פני ימינה.״

קרן עוד לא התרגלה לגמרי לקול הנשי שבקע מתוך הוויז ופנה אליה בלשון נקבה. הנסיעה לא הייתה אמורה להימשך כל כך הרבה זמן, שלוש שעות לכל היותר. כך היה בפעם הקודמת שנסעה, להיפגש עם המתווך ולראות את הבית. אבל מתברר שנסיעה עם שלושה ילדים דורשת יותר זמן. הם עצרו פעם אחת לפיפי ואז פעם נוספת ואז שוב, וביוקנעם יובל וגלי הכריזו שהם רעבים אז נעצרו לפלאפל והדרך התארכה לארבע שעות.

קרן לא הייתה מורגלת בנהיגות כאלה. בדרך כלל שלומי היה נוהג, מנווט, ומחליט על הכל. גם עכשיו הוא לא חסך ממנה את הביקורת שלו, על כך שהיא נוהגת לאט מדי, שהיא נכנסת לצומת מהר מדי, שהיא מאפשרת לאנשים לחתוך אותה, שהיא לא מעזה לעקוף.

קרן בלעה כל הערה וכל עקיצה בשתיקה. היא הייתה מיומנת בכך. ומלבד זה, ההגה היה, סוף סוף, בידיים שלה.

״הנה, הגענו,״ היא ניסתה לשוות לקולה עליצות נרגשת, למרות העייפות ולמרות המריבה העתידית שהלכה והתבשלה במשך הנסיעה. 

אף אחד לא ענה לה. 

מאיה, שישבה לידה, התעסקה במופגן בטלפון שלה. היא לא שינתה את התנוחה הזו מהרגע שהחלו בנסיעה, האוזניות שתחובות לאוזניה מסייעות לה להתנהג כאילו היא לא שומעת.

מאחור יובל וגלי היו שקועים בשינה. גלי במושב הבטיחות שלה, שערה הכהה דבוק למצחה בזיעה של אמצע יולי, ויובל שרוע על ברכיה של אחותו הקטנה.

קרן הושיטה יד ונגעה קלות בברך של בתה הזועפת. 

״מה?״ נהמה מאיה.

״כמעט הגענו.״ 

״יופי,״ הפטירה מאיה וחזרה אל הטלפון שלה.

כך זה היה כל הנסיעה. אולי תסתכלי על הכנרת? לא רוצה. את יודעת איך קוראים לעמק שאנחנו נכנסות אליו? לא מעניין אותי. את יודעת שפעם כל זה היה אגם אחד גדול? שתיקה. תראי, אנפות! נכון שהן יפות?

קרן לקחה נשימה עמוקה. היא ידעה שזה לא יהיה קל. מהרגע הראשון הילדים לא התלהבו מהרעיון שלה, ומאיה יותר מכולם. אבל היא ידעה שזה משהו שהיא חייבת לעשות. לא רק בשבילה, אלא גם בשבילם.

הדרך מקריית שמונה עברה בין חורש טבעי של עצי אקליפטוס וברושים ומטעי אבוקדו ותפוח. הנוף היה עוצר נשימה. אחרי ששתקה לכל אורך כביש תשעים, קריינית הניווט נכנסה עכשיו לפעולה. ימינה בשער, שמאלה בכיכר, שוב ימינה לרחוב הראשונים ואז שמאלה וימינה ושוב שמאלה לרחוב הלבנון. 

הגעת ליעד.

״חמודים, הגענו למטולה!״ 

היא דוממה את המנוע והסתובבה אל המושב האחורי. יובל וגלי התמתחו שניהם. כרגיל, הייתה זו גלי שהתעוררה ראשונה ומיהרה לזנק החוצה מהרכב. יובל הזדנב אחריה.

החצר לא הייתה כמו בפעם הקודמת שהייתה כאן. העשבייה הפרועה והירוקה שראתה לפני כמה חודשים, הפכה עכשיו לסבך יבש וקוצני. 

״זה הבית שלנו מעכשיו?״ גלי הביטה על הבית באכזבה. 

הוא לא נראה מרשים במיוחד, עם דלת העץ המתקלפת, המעקה החלוד ליד המדרגות הישנות והחצר המוזנחת. אבל הוא ישב על חצי דונם וקרן קנתה אותו במחיר זול יותר ממה שמכרה את דירת הזוועות המטופחת הקודמת שלה. שלהם.

״הוא קצת ישן, אבל יש לו פוטנציאל אדיר,״ היא שמעה את עצמה חוזרת על המילים של המתווך שהראה לה את הבית לפני כמה חודשים. ״רק לפנות את כל הרהיטים הישנים, קצת ניקיון וצבע ויש לך פנינה.״ כך הוא אמר וקרן רצתה להאמין שהוא צודק.

״באמת החצר שלנו?״ שאל יובל. 

היא כבר אמרה להם שזה בית עם חצר גדולה, ואפילו צילמה תמונות שיראו, אבל יובל לא מיהר להאמין.

״כל החצר שלנו,״ היא חייכה אליו.

מאחוריה נטרקה דלת המכונית.

״ממש יופי,״ מאיה צעדה על פניהם בצעדים נמרצים. ״השירותים בתוך הבית או שיש צריף בחצר?״ ובלי להרים את הראש נכנסה פנימה. קרן נכנסה בעקבותיה.

נדרשו לה כמה שניות להסתגל לאפלולית שבפנים. הסלון היה מלא כולו בארגזים ורהיטים שמוקמו באקראי במרכז החדר. היא בדקה את הכיתוב על הארגזים. נהדר, רק הארגזים שהיה כתוב עליהם ״כללי״ הונחו שם. 

מכיוון המסדרון נשמעה טריקת דלת וכעבור שניות הופיעה בסלון מאיה. ״השירותים דוחים.״

״הם לא דוחים.״

״הם בני מאה!״

קרן נאנחה וניגשה לשירותים. 

הבית היה ישן, החל ממרצפות האבן המנומרות וכלה באריחי הקרמיקה המעוטרים שכבר אי אפשר היה למצוא היום בשום מקום. הן הזכירו לקרן את הבית של סבתא שלה. 

כשהייתה כאן בפעם הקודמת, היה הבית מלא אבק ולכלוך והאסלה הייתה צהובה משנים של חוסר שימוש, אבל חברת הניקיון ששכרה עשתה עבודה טובה. עכשיו היו השירותים נקיים ומבריקים, אך היו רחוקים מאות קילומטרים, תרתי משמע, מהשירותים שהיא השאירה מאחור. 

הדירה הקודמת שלהם באשדוד הייתה חדשה מהקבלן, ושלומי בחר בעצמו כל אריח, כל אסלה וכל קרניז. את השיש למטבח ואת גופי התאורה הזמין במיוחד מחו״ל, יבוא אישי, וגם דאג לספר את זה לכל מי שנכנס אליהם, במיוחד אם האורח לא מילא את המצופה ממנו ולא התפעל בקול מיצירת המופת. 

קרן לא העזה לומר לו שבעיניה זה בזבוז כסף מוחלט. מה אכפת לה איזו דוגמה תהיה לשיש? אבל היא הייתה חייבת להודות שלפחות היה לשלומי טעם טוב. באמת הייתה להם דירה יפה. יפה ואומללה. היא תקנה בהזדמנות הקרובה מושב חדש לאסלה. משהו צבעוני ורענן יותר.

גלי ויובל עברו בין החדרים, חוקרים את הסביבה החדשה. בהתחלה בהיסוס ואחר כך בהתלהבות. הבית לא היה גדול במיוחד, אבל מרווח. הוא התחיל במבואה קטנה, כזו שסבתא של קרן הייתה מכנה ״הול״, שנפתחה לסלון.

משמאל לסלון עמד מטבח שנראה כי הורחב ושופץ לפני שנים והיה מספיק גדול להכיל במרכזו את שולחן האוכל המוגזם שלהם, שפתאום נראה לקרן גדול מדי, כמעט מגוחך. שולחן רחב עם אפשרות לארבע הארכות שיכול לארח עשרים איש. מי צריך את זה בכלל? כרגע היה השולחן עמוס בארגזים עם הכיתוב ״מטבח״.

מהסלון נמשך מסדרון שהוביל לשלושה חדרי שינה, מקלחת ושירותים. החדר הגדול יהיה חדרם של יובל וגלי. החדר הבינוני היה עבור מאיה. ואילו החדר הקטן ביותר בקצה...

״אמא, איפה המיטה שלך?״ העירה גלי שהציצה לתוך החדר.

״אני לא צריכה מיטה כל כך גדולה.״ 

את זירת ההתפייסות המרופדת והמתכווננת שלה ושל שלומי היא מכרה בגרושים דרך אתר יד שנייה. מיטת סדום. המיטה שתישן בה מעתה היא המיטה שעמדה תמיד בחדר האורחים. מיטה נפתחת אבל אורטופדית. לשלומי היה חשוב שהיא תהיה אורטופדית.

״ומה זה החדר הזה?״ יובל עמד בכניסה לחדר שיצא מצדו הימני של הסלון.

״חדר העבודה שלי.״

מעולם לא היה לה חדר עבודה, למרות שכבר שנים היא עובדת כפרילנסרית מהבית. הייתה לה באשדוד עמדת עבודה קטנה בפינת הסלון ועם זה היא הסתדרה. 

את החדר הנוסף, שהקבלן אמר שהוא מושלם כחדר עבודה, שלומי הפך לחדר אורחים בשביל שיהיה לאמא שלו איפה לישון כשהיא באה לשמור על הילדים. 

״אבל היא נשארת לישון כאן אולי שלוש פעמים בשנה ואני צריכה לעבוד כל יום,״ קרן ניסתה לשכנע, אבל שלומי שלף את טיעון ה״כיבוד הורים״ שלו ולא נשאר לה הרבה מה לומר. לפחות המיטה הזו נשארה כחדשה.

אבל עכשיו יהיה לה חדר עבודה משלה. איך שראתה אותו לראשונה, ידעה שלזה הוא ישמש, גם בגלל המיקום שלו, שהיה מרוחק משאר החדרים, כאילו הוא לא קשור אליהם, ובעיקר בגלל הרהיט הייחודי שעמד בו.

בשבוע שעבר קיבלה טלפון מנציגת חברת הניקיון שדיווחה שהם פינו מהבית את כל הרהיטים הישנים שנותרו בו, למעט שולחן הכתיבה שלא הצליחו להזיז ממקומו. ״נצטרך להביא עגלה מיוחדת כדי להוציא אותו,״ אמרה הנציגה.

״עזבי,״ ענתה לה קרן, ״תשאירי אותו שם. הוא דווקא מצא חן בעיניי.״

עכשיו כשהסתכלה על שולחן העץ הכבד עם הפיתוחים על המסגרת והרגליים, נראה היה כי הוא תופס בנוכחותו את כל חלל החדר. היא העבירה יד על העץ הממורק שלמרות השנים שמר על הברק שלו. על אף החום של שיא הקיץ, מגעו של השולחן היה קריר ולרגע עברה בה צמרמורת, כאילו השולחן מעביר זרם לאורך הזרוע שלה, משורש כף היד ועד הצוואר.

״השולחן הזה עתיק בערך כמו הבית,״ זרקה מאיה מהכניסה לחדר.

״האמת שנראה לי שהוא אפילו עתיק יותר,״ אמרה קרן. הבית נבנה בשנות החמישים, כך אמר לה המתווך, אבל השולחן נראה כאילו שייך למאה הקודמת.

״יופי.״ מאיה הסתובבה בחזרה לסלון.

״אני רעבה,״ הכריזה גלי אחרי שנראה כי סיימה לסייר בכל הבית. כבר הייתה שעת אחר הצוהריים מאוחרת ועבר זמן מאז הפלאפל ביוקנעם. קרן הציעה שיתחילו לפרוק את הארגזים של המטבח כדי שיהיה אפשר להכין ארוחת ערב.

מתא המטען הוציאה צידנית שארגנה עם מוצרים בסיסיים שיהיה להם מה לשים במקרר ביומיים הראשונים - ביצים, חלב, קוטג' וגבינה צהובה. היא לא ידעה באיזו שעה יגיעו ואם תמצא מכולת פתוחה במטולה, אבל ידעה שתכנון מוקדם מציל הרבה מצבי ביש. החוכמה היא רק לדעת על מה לחשוב מראש ואיזה מצבים למנוע עוד בטרם יתרחשו.

מהר מאוד גלתה קרן שהעזרה שהילדים הגישו ברוב התלהבות, בעיקר מעכבת אותה. גלי פתחה ארגזים ורוקנה אותם במהירות שגברה על היכולת לסדר את הדברים בארונות, ויובל שאל אותה על כל כלי שהרים איפה לשים אותו, גם אחרי שקרן אמרה לו שהוא יכול לבחור בעצמו. רק מאיה עבדה ביעילות ובשקט, מרוכזת במוזיקה שנגנה לה באוזניות, אבל אחרי עשרה ארגזים הכריזה שהיא חייבת מקלחת והלכה לחפש את הארגזים עם הבגדים שלה.

״איפה לשים את התבנית של הלזניה?״ יובל שלף תבנית פיירקס כבדה מאחד הארגזים.

״תשאיר אותה בחוץ.״ ייתכן שפסטה עם רוטב עגבניות הייתה פתרון פשוט יותר בהתאם לנסיבות, אבל מאיה אהבה לזניה. אולי המאכל האהוב ירכך אותה מעט. אם היא רוצה שזה יצליח, קרן צריכה את בתה הבכורה לצדה, אבל מה שקרה שתי דקות אחר כך, לא עודד את קרן שזה מה שמצפה לה.

״אמא! אין מים חמים,״ מאיה נכנסה למטבח עטופה במגבת וההבעה על פניה הבהירה שאפילו לזניה לא תשפר את המצב. ״הדלקת בכלל את הדוד?״ היא שאלה בנימת האשמה בזמן שקרן רכנה מעל לאמבטיה ובדקה את זרם המים. הם אכן היו קרים.

״אין סיבה להדליק את הדוד. היה חם כל היום ויש לבית הזה דוד שמש.״

״כן, והוא בטוח עובד כי הוא לא מהמאה הקודמת או משהו כזה,״ מאיה החוותה לעבר הדוד הגדול והישן שהיה תלוי בפינת חדר המקלחת. הוא באמת נראה ישן, אבל המתווך הבטיח לה שהוא במצב תקין.

״חכי עוד קצת,״ ניסתה קרן, ״לא גרו בבית הזה שש שנים. יכול להיות שלוקח למים החמים זמן להגיע.״

״חיכיתי עשר דקות. הדוד הזה פשוט דפוק. כל הבית הזה דפוק.״ היא יצאה מהמקלחת, נכנסה לחדר שלה וטרקה את הדלת. טריקה שלישית בתוך שלוש שעות. המצב לא נראה טוב.

קרן לקחה נשימה עמוקה. זאת רק תקלה קטנה שהיא לא צפתה מראש, אבל אפשר לתקן את זה.

היא חזרה למטבח, לקחה את הטלפון שלה וחיפשה אינסטלטור בצפון. התוצאה הראשונה הבטיחה שירות עשרים וארבע-שבע. היא התקשרה אבל הגיעה למענה קולי שביקש ממנה להשאיר פרטים ויחזרו אליה בהקדם. התוצאה השנייה הייתה של בעלי מקצוע מאזור החיפה והקריות. התוצאה השלישית של אינסטלטור מחדרה.

היא שינתה את הגדרת החיפוש לאינסטלטור במטולה. האינסטלטור אליו התקשרה אמר שהוא מקריית שמונה ויוכל להגיע אולי מחר, הוא לא מבטיח. היא התקשרה לאינסטלטור נוסף והמספר לא היה מחובר.

היא תאלץ להגיד למאיה שתוותר הערב על מקלחת, או שתתקלח במים קרים. שתי האפשרויות לא נראו טובות במיוחד. אולי היא תרתיח כמה קומקומים ותמלא את האמבטיה. היא כבר עשתה את זה בעבר כשגילתה ששלומי אמור לחזור מהעבודה והיא שכחה להדליק בשבילו את הדוד.

ואז היא ראתה מחלון המטבח את הבית של השכנים מעבר לכביש. ליד הבית עמד טנדר עם ארגז פתוח ופועל משופם בבגדים שחורים מלוכלכים וכיפה לבנה גדולה על הראש העמיס עליו כלי עבודה. הם ללא ספק עשו שם שיפוץ.

קרן מיהרה לצאת מהבית והלכה בצעדים מהירים לעבר הטנדר.

״סליחה, אולי במקרה אתה מבין קצת בצנרת?״

״מה?״ הפועל הסתכל עליה בבלבול.

״אני גרה כאן,״ היא הצביעה על הבית מהצד השני של הכביש, ״ויש לנו בעיה בדוד. אין מים חמים.״

המשך הפרק בספר המלא