נקמה, נשמה?

בוקר סגריר בהיר אחד התעורר לִיבְיוֹ הקצב משנתו והנה אשתו רוֹזִ'ינָה, הגננת המסורה והמסורה בכלל, אינה לידו. דבר מוזר מעין זה לא קרה לליביו טוב-הלב במשך כל שבע עשרה וחצי שנות נישואיו לרוז'ינה, שבינו לבינו היה מכנה אותה בחיבה "רוז'י שלי המתוקה", לבד מאותם שתי הפעמים בהם ילדה את בניהם דוּדוּ בן ה-13 וגֶבָע בן ה-10, ומאותה פעם אחת ויחידה, בה אושפזה בבית-החולים "שיבא ונענע" לצורך ניתוח להסרת הַאָפֶּנְדֶצִיט, הקרוי בעברית תוֹסְפְתַן. מלא צער ורחמים זינק אפוא ליביו ממיטתו ואץ לחפש את אשתו בין כותלי דירתם שכאילו נתרוקנה עתה פתע מתכולתה.

אך למרות שחיפש בדקדקנות מרובה, הן מתחת למיטות והן מעל הארונות, לא מצא הבעל ההולך ומתבהל את אשתו רחבת-הירכיים לא במטבח שוקדת על המחבתות והסירים, לא בחדר מי מן הילדים דוחקת בהם להשכים קום, אף לא בשירותים משתינה או מחרבנת, גם לא בחדר האמבטיה מושחת שערה בשמן רוזמרין נגד כינין, ואפילו לא, שב ובדק, בחדר-השינה נמה או קמה. נעלמה האישה ואיננה, משל לא הייתה אלא משל.

נתיישב לפיכך הקצב המבולבל אצל שולחן הקוסמטיקה של רעייתו ומיהר לפתוח את כל הקופסות העגולות והמרובעות של המשחות והאבקות, שמא שם טמון סוד היעלמה המסתורי של רוז'ינה, אך לא כך הוֹיָה. בתוך כך הרהר בליבו "מה פה קורה פה, לכל הרוחות והשדים", ואף חישב לגדף את האלוהים ואולי גם לקלל את אימא שלו הזונה. אך הנה, הפלא ופלא, כמו נס אירע לו ומנע ממנו את הפדיחה שאין עליה לא סליחה ולא נעליים, כשצדה עינו מעטפה לבנבנה כאשכנזי, שעליה כתוב בכתב נשי עגלגל ומסולסל "לִיבִיוּש", תחובה ברווח שבין מסגרת עץ הַלְּבוֹנָה הצבועה בצבע דמוי-עץ לבין הַמַּרְאָה הכאילו-בלגית המשובחת-לכאורה שרכשו, הוא והיא, לפני שנים אצל אחד הנגרים הרמאים בשוק הפשפשים.

נזדרז הקצב המאוהב וחילץ כסיירת מובחרת את המעטפה התקועה מחביונה. ביד רועדת קרע את שוליה הרוטטים, ובלב דואב קרא את שכתבה לו אשתו העוזבת:

"ליביו מחמל לבבי, אוהבת אותך אני עד מאוד, אך אינני יכולה להמשיך כך עוד. בזמן האחרון אני חשה שכבר אינני מי שהייתי, ועוד רגע קט לא אדע מי אני בכלל. ועוד רציתי שתדע שאין מדובר במשובת נעורים או בגחמת אביונות, כי אם נחושה אנוכי שלא לשוב מן המסע אליו יצאתי בנפש קרועה אך חפצה, עד אשר אמצע מרגוע לנפשי ומזור למצוקתי, וייקח הדבר כמה שייקח. והסיבה שנסעתי דווקא להודו, היא בשל מה שמצאתי בספר הספרים לאמור "הודו לה' כי טוב" ולא "ארגנטינה" או "אוסטרליה" חלילה "לה' כי טוב". הבנת? מסור את אהבתי גם לדודו ולגבע, ואמור להם שאימם אוהבת אותם מאוד, וכי יישארו בליבי לנצח נצחים, גם אם הלב עצמו יהיה במרחקים. להתראות בשמחות, רוז'י".