האבקות 2 - אבק שריפה

פרולוג

חיפוש קצר בגוגל על הביטוי 'עוף החול' יוביל לתוצאות הבאות:

נחליאלי צהוב.

אנפה.

עיט עם נוצות אדומות וזהובות.

צבע חום־אדום.

גרעין דקל.

גרופית.

אורשינא.

פוֹיְנִיקְס.

פניקס.

עוף החול.

כל־כך הרבה שמות ותיאורים לציפור אחת, שכל מה שהיא עושה זה לשרוף את עצמה בעודה בחיים ואז קמה לתחייה כדי להישרף שוב במעגל שלא ייגמר לעולם כי היא בת אלמוות.

כל ההתלהבות מהציפור מוכיחה לי שלא משנה מאיזו דת, תרבות או אמונה אדם מגיע, אם הוא שייך לגזע בני האנוש, הוא סדיסט.

איך אפשר להתלהב מסבל כזה עצום של ציפור?

1

ליאו

אני מעביר מסרק על שערי הבלונדיני הכהה, הדומה בצבעו לשערה של אחותי, שרלוט, וחושב על כך שהוא ארך יותר מדי. אני צריך למצוא זמן ללכת להסתפר, אבל כרגע אני פשוט חובש כובע.

שרלוט דופקת על דלת חדר האמבטיה. "ליו, אני לא מצליחה לעשות צמה!"

"אני כבר יוצא, שרלוט." היום אגיע בזמן ללימודים. הצלחתי להעיר את שרלוט, להלביש ולהכין אותה בזמן. הנייד שלי רוטט על משטח השיש של הכיור. אני עונה על רמקול. "כן, לילי."

"אנחנו נוסעים לאוסטין מפני שג'יימס זכה בבחירות. אנחנו הולכים לבלות יחד בסוף השבוע."

היא אומרת את מה שאני כבר יודע. לילי הגיעה לעיירה שלנו לפני כמה חודשים. בהתחלה היא הייתה על תקן של עובדת משק בית עבור משפחתו של נואה מארס, אבל אז נואה, הבן היחיד של ג'יימס מארס, התאהב בה ומאז הם בלתי נפרדים.

ג'יימס אימץ אותה אחרי שהמשפחה המטורללת שלה ניסתה להרוג אותה כדי לקחת את הירושה שהשאירו לה הוריה שנרצחו. זה סיפור ארוך ודרמטי מדי, שאני חושב שמישהו צריך לכתוב עליו ספר מתישהו. "לילי, בואי נדבר בלימודים, אני חייב להכין את שרלוט לגן ואז לצאת." אני מנסה לסיים את השיחה כי כשהיא מתחילה לדבר על דברים שהיא מתרגשת לקראתם, היא יכולה לדבר שעות.

"מה שאני מנסה לומר זה שאולי תבריז איתי היום מהשיעור האחרון? תוכל להצטרף."

אני צוחק. "לילי, זה שעכשיו את אחת מהחבורה הזאת לא אומר שאני יכול להיות אחד ממנה או שאני בכלל רוצה." הייתי מעדיף לעבור טיפול שיניים בלי הרדמה מאשר לצאת איתם לאנשהו.

"ליאו, אתה בכל מקרה תצטרך לבוא כי..." הקול שלה דועך כאילו היא לא רוצה להמשיך לדבר. "שמעתי את סטפן אומר לאוליבר שהוא יקבל את הנקמה שלו, הוא יכאיב לך גם בימים האלה שבהם יהיה באוסטין." אני מרגיש מחנק בגרון. "אם תגיד להם שאתה בא איתי אולי הוא לא יוכל לעשות את זה."

"אני לא בא, לילי. אין מי שיישאר עם שרלוט," אני מבהיר.

"ליאו, אני לא חושבת שיש לך ברירה."

"אני לא מתכוון לנסוע לאוסטין ולהשאיר את שרלוט לבד כאן!"

"ליו, אתה חושב שאפשר לעשות את הצמה שלי בצבע כחול במקום בצבע צהוב?" שרלוט צועקת מעבר לדלת.

"מה? לא, שרלוט, אנחנו לא צובעים לך את השיער!" אני צועק.

"אבל הוא כבר בצבע כחול!" היא קוראת בתסכול.

"מה?" אני פותח את דלת חדר האמבטיה ומגלה שקצוות שערה של לילי מוכתמים בצבע גואש כחול. "לילי, אני אחזור אלייך." אני מנתק את השיחה ומסתכל על הבלגן בחדר. הקיר מעל המיטה שלי צבוע בכחול, הקיר מעל המיטה שלה צבוע בצהוב. הרצפה, הידיים והפנים שלה מוכתמים בשלל צבעים. "שרלוט, מה..."

"אני חושבת שיצאתי מהקווים," היא אומרת, מסתכלת על הכאוס שהיא עשתה.

"מאיזה קווים? שרלוט, למה צבעת את הקירות?" אני מחזיר את עיניי אליה. השמלה שלה, שהייתה פעם ורודה, הפכה לערבוב לא ברור של ורוד, כחול וצהוב.

"ציירתי את הסיפור של מלכת האש," היא מספרת בחיוך מסופק, "אתה לא רואה את השמלה שלה?" היא מצביעה על כתם לא ברור על הקיר.

"לא, אבל אני רואה את השמלה שלך. קדימה, למקלחת, אנחנו נאחר לגן." אני מרים ומכניס אותה לחדר האמבטיה, מפשיט אותה, פותח את ברזי המים במקלחת ומתחיל לקרצף ממנה את הצבעים. אני צריך לחפוף את שערה שלוש פעמים לפני שאני מצליח להיפטר מכל הצבע הכחול.

"אתה לא אוהב את הציור שלי?" היא שואלת כשאני מנגב את פניה ואת גופה.

"אני אוהב, אבל לא מציירים על קירות. יש לך הרבה דפים." אני עוטף אותה במגבת ומייבש את שערה בעזרת הפן עד שהוא הופך מבלונד כהה מאוד לבלונד הרגיל שלה.

"בסך הכול עשיתי לך הפתעה." היא משפילה את מבטה. נראה שחוסר שביעות הרצון שלי ניכר.

"בואי, תעשי לי הפתעה ותתלבשי מהר־מהר כדי שנוכל ללכת לגן ואני לא אאחר לשיעור השני שלי." הראשון כבר אבוד.

היא מהנהנת ורצה לארון הבגדים. אני לא יודע איך להתחיל לנקות את הבלגן. אצטרך גם צבע לקירות כי אני לא חושב שהצבע ירד בעזרת סמרטוט. אני שופך מים על הרצפה וגורף אותם לחור הניקוז שבחדר האמבטיה. את הקירות אני משאיר כמו שהם, אצבע אותם באחד הערבים השבוע.

אני חוזר לחדר כדי לראות את שרלוט לבושה בשמלה צהובה עם פרחים אדומים. היא נועלת נעליים ומחייכת. "הפתעה! נעלתי לבד."

אני צוחק כשאני רואה שהיא נעלה אותן הפוך. אני מרים אותה בזרועותיי והולך למטבח, מושיב אותה על השיש ונועל לה מחדש את הנעליים בזמן שהיא צופה בסרטון בנייד שלי ואוכלת עוגייה.

אני עובר לשערה, קולע לה את הצמה שרצתה ואז מכין לה ארוחת בוקר שהיא תאכל בגן. אני מכניס את הכריך ואת בקבוק המים לתיק של הגן, מרים אותה שוב ויוצא במהירות מהבית לכיוון הגן שלה, שנמצא במרחק של כעשר דקות הליכה.

אני משאיר אותה בגן והולך לתיכון, שנמצא במרחק של עוד חמש דקות הליכה. כשאני מגיע ללוקר שלי, אני מנסה להסדיר את הנשימה.

"אתה נראה מותש." קולה של לילי גורם לי להסתובב.

"את לא מבינה מה שרלוט עשתה לי הבוקר."

"זה קשור לזה שמרוח לך צבע גואש על הלחי?" היא שואלת תוך כדי צחוק.

"שיט, אני הולך לשירותים." אני משאיר אותה מאחור ונכנס לשירותי הגברים. הלחי שלי מרוחה בצבע כחול. אני רוחץ את פניי, מנגב אותן בעזרת נייר לניגוב הידיים ומשליך לפח.

כשאני בוחן את השתקפותי במראה כדי לראות שהצלחתי להיפטר מכל הצבע, אני פוגש במבטיהם של סטפן, אוליבר, ג'וני ונואה. אין לי מושג איך לא שמעתי אותם נכנסים. אני מסתובב במהירות ונעמד מולם.

"אם כבר אתה מבריז משיעור, שזה לפחות יהיה עבור משהו ששווה את זה," סטפן אומר בחיוך.

אני לא אומר דבר, יוצא מהשירותים והולך למגרש החניה. אני יודע שהם יבואו בעקבותיי. עיניי נעוצות בעיניו של סטפן ואז עוברות לאלה של אוליבר. מי מהם ייקח את המושכות הפעם?

אני לא צריך להמתין זמן רב לתשובה. כמו ברוב הפעמים, זה אוליבר. אני לא יודע אם זה מתואם ביניהם, אבל בכל פעם שהם מכים אותי, זה במקום אחר. זה כאילו הם מנסים בכל כוחם לא לפגוע בי יותר מדי. אני סופג את שתי המכות הראשונות בירך הימנית ונופל על הרצפה. ידיי מגוננות על פניי וראשי בזמן שאוליבר בועט בי בבטן שלוש פעמים נוספות. זהו, זה נגמר להיום.

חמש מכות בכל יום, עד שהם יחליטו אחרת. אני מחכה עוד כמה שניות על הקרקע כדי שהם יסתלקו, כמו שהם עושים בדרך כלל אחרי שהם מסיימים, אבל הפעם זה לא קורה. אני עדיין שומע אותם מדברים מעליי דיבורי סרק על משהו שנאמר בשיעור, כאילו אני לא שוכב לרגליהם, מוכה. אני מתרומם באיטיות על רגליי ומנער ממני את האבק.

כשאני מתכוון ללכת, יד גדולה מונחת על כתפי ומונעת ממני להתקדם. אני מסתובב לאחור, אל סטפן האוחז בי.

"בסוף השבוע הזה אתה בא איתנו לאוסטין," הוא מודיע לי את מה שלילי אמרה בבוקר.

"אני לא יכול," אני אומר גם לו, "אין מי שישמור על שרלוט."

"מישהו פה שמע אותי שואל איזו שאלה?" סטפן מדבר לחבריו, ובמילים אחרות מודיע לי שלא מעניין אותו מה אעשה עם שרלוט.

"אני רציני, אני לא יכול להיעלם לכל־כך הרבה זמן," אני אומר.

הוא מסובב את מבטו מחבריו ומתקדם לכיווני. עם כל צעד שלו, אני צועד לאחור בהתאמה.

"יש לה אבא," הוא מציע פתרון בפשטות, כאילו זה הפתרון לכל הבעיות שלי.

הוא יודע שלא. אולי נראה פשוט, אבל לא ישים. "אתה יודע שאבא שלנו לא מתפקד כאבא." אני לוחש את זה כי... טוב, אני לא יודע מה הסיבה. לכל החבורה כאן ברור שסטפן יודע את זה.

המשפחה של סטפן, משפחת ריינס, מעסיקה את המשפחה שלי אצלה באחוזה. אבא שלי הוא גנן ואני... אם אודה באמת בפני עצמי, אני המשרת האישי של סטפן. התפקיד שלי הוא לדאוג לכל גחמה שלו. מפני שההורים של סטפן לא נמצאים כאן כמעט אף פעם, סטפן הוא המעסיק בפועל שלי ושל אבא. הוא יודע בדיוק מתי אבא מבקר בבר ומשתכר ברמה שהוא לא יכול להגיע לעבודה למחרת ואז מתרץ תירוצים עלובים על מחלה מומצאת כלשהי.

"הוא לא מסתדר עם שרלוט," אני מזכיר לו, אף שהוא מתעקש לשכוח מי זה אבא שלי.

"תמצא פתרון. אני תמיד יכול לפטר אותך ואת אבא שלך אם לא תציית לי," הוא אומר והולך עם החבורה. אני בועט בגלגל הרכב שלו בתסכול ברגע שהם רחוקים מספיק כדי לא לראות את זה. "בן־זונה! בן־זונה! פאקינג בן של זונה!"

לילי פתאום מגיחה לחניה, כנראה התחבאה איפשהו. "אני מניחה שהוא סיפר לך על הנסיעה."

אני שמח שהיא מכבדת את הבקשה שלי ולא מתערבת במה שקורה ביני לבין הבנים. "אני לא יכול לנסוע, לילי. אני לא יכול להשאיר את שרלוט איתו למשך כל סוף השבוע!" אני מרים את הקול, "הוא שותה בלי הכרה בסופי שבוע. ציוץ הכי קטן שלה עלול לגרום לו ל... פאק! אני שונא אותו." אני מרגיש חסר אונים. שרלוט רק בת חמש וכבר ספגה מאבא שלי יותר ממה שילדה בגילה צריכה לספוג.

"אגיד לנואה שאני לא יכולה לבוא ואשמור על שרלוט באחוזה," היא אומרת.

"את צריכה לנסוע עם נואה, לא?" אני יודע שהיא התרגשה לקראת הנסיעה ואני לא רוצה לדפוק אותה.

"זה בסדר, אוותר ואסע בפעם אחרת. נואה בכל מקרה בטח ירצה לבלות עם הבנים וסתם אכביד עליהם."

"את רצינית?"

"כן, אנחנו ניהנה יחד. היא תתלהב מהאגם ונעשה מסיבת פיג'מות, וגם נכין פנקייקים." היא מחייכת.

"אני... אני... לילי, אני לא יודע איך להודות לך על זה."

היא צוחקת. "תפסיק להדוף אותי ותשתף אותי יותר בצרות שלך. לפעמים אני יכולה לתת יד, לעזור."

אני מתקרב אליה ומחבק אותה. "מאיפה אלוהים הביא לי אותך?"

"מישראל." היא צוחקת.

"אני מת על ישראל."

2

סטפן

אולי עצבן: מישהו שומע את זה?

ג'וני השיכור: את מה?

שפוט של לילי: עזבו אותו, הוא עדיין מסטול מאתמול.

אני: אני לא שומע כלום.

אולי עצבן: תפסיקו עם הרעש המזדיין הזה!

אני: איזה רעש?

ג'וני השיכור: או־קיי, עכשיו גם אני שומע את זה.

שפוט של לילי: מה, לעזאזל?

אני: מה?!

שפוט של לילי: תסתכלו דרך החלון!

 

אני קם מהמיטה והולך לחלון המשקיף לגינה באחוזה של משפחת מארס. לכל אחד מאיתנו יש באחוזה הזאת חדר כי שׂרי, אימא של נואה, סוג של לקחה אותנו תחת חסותה כשהבינה שההורים של כולנו לא מתפקדים.

בגינה, אחותו הקטנה של ליאו רוקדת עם לילי לצלילי השיר אגָדוּדוּדוּ שבוקעים מתוך הרמקולים, ממש מתחת לחדר השינה של אוליבר. אני פותח את החלון ומנסה להבין אם אני נמצא בחלום מוזר.

לא. הן רוקדות ואוכלות גלידה תוך כדי ריקוד.

"מה לעזאזל, לילי?" נואה צועק מהחלון הסמוך לחלון שלי.

"אה, אתם ישנים?" לילי שואלת ולוקחת את השלט. "סליחה, לא ידעתי."

היא מגבירה את הווליום. אני נכנס לחדר וסוגר את החלון ואז יוצא מחדר השינה כמו אולי וג'וני ואנחנו הולכים לחדר של נואה.

"הבחורה שלך החליקה על המוח?" אולי שואל, עיניו נפוחות מעייפות. אתמול נשארנו ערים עד מאוחר. תכננו לקום בשעות הצהריים ולנסוע לאוסטין, אבל לילי ושרלוט החליטו להרוס לנו את הבוקר.

"אני חושב שכן."

גם נואה נראה גמור. אני הולך לחדר הארונות שלו, לובש מכנסיים שלו על תחתוני הבוקסר שלי, יוצא מחדרו ואז מהאגף, ממשיך ליציאה הצדדית, יוצא לגינה והולך לכיוון לילי והילדה. אני לוקח את השלט של מערכת השמע ומכבה להן את המוזיקה, עוצר את המסיבה המאולתרת.

"מה לעזאזל, סטפן?!" לילי לוקחת את השלט ומדליקה שוב את המוזיקה, אבל הפעם שרלוט לא רוקדת. אני חוטף ממנה את השלט, מכבה את המערכת שוב והפעם לוקח את השלט איתי וחוזר לדלת שמבעדה יצאתי.

"תחזיר את זה, מגודל אחד! חסר מוח!" לילי צועקת מאחוריי.

"ששש, לא, לא! לא להעליב את אדוני."

קולה של שרלוט גורם לי להסתובב.

"אל תקראי לו 'אדוני', שרלוט. הוא חזיר מנופח ויהיר," לילי אומרת.

אני פוסע אליהן בחזרה. שרלוט מסתכלת עליי בחשש, אף שמעולם לא נתתי לה סיבה לחשוש ממני.

"היא לא התכוונה, אדוני. היא לא יודעת שאתה יכול לפטר אותה וגם את אבא," שרלוט הקטנה מגוננת על לילי.

"תפסיקי ללמד את הילדה שטויות," אני אומר ללילי.

"היא הולכת להיות איתי כל סוף השבוע ואני מבטיחה לך שעד שסוף השבוע הזה יסתיים, היא תלמד לכנות אותך בשם הראוי לך!" לילי מתעצבנת.

"לילי, מספיק," ליאו אומר כשהוא מגיע לגינה, נושא מזוודה קטנה בצבע צהוב שאני מנחש שיש בה את החפצים של שרלוט.

הוא מצא פתרון לסוף השבוע. עכשיו אני מבין למה לילי התעקשה להישאר בבית ולא להצטרף לנואה. היא הולכת לשמור על שרלוט.

"שרלוט, בואי אליי," הוא אומר לה כדי להרחיק אותה ממני.

שרלוט רצה לאחיה ומחפשת את ההגנה שלו. היא לא צריכה הגנה מפניי, רק המחשבה על לפגוע בילדה בת חמש מעוררת בי רצון לכרות לעצמי את הידיים.

"בכלל לא דיברתי אליו לא יפה. אמרתי גם ללילי לדבר אליו יפה. אתה חושב שהוא יפטר אותך ואת אבא מהעבודה?" שרלוט שואלת בפחד.

"לא, נסיכה קטנה, הוא לא יפטר אותנו, מפני שהתנהגת יפה," ליאו מרגיע אותה.

לפני שאני נכנס לאחוזה, אני שומע את קולה. "כן. התנהגתי יפה."

אני עולה במדרגות ונכנס לאגף, זורק על נואה את השלט שלקחתי מלילי. "תגיד לבחורה שלך לא להתערב בעניינים שלי!" אני נוהם עליו.

"מה היא עשתה?"

"היא מדרדרת את שרלוט לתרבות רעה."

הוא צוחק. "אתה רציני? היא ילדה בת חמש."

"ילדה בת חמש שעד שפגשה את לילי הייתה מחונכת."

"לך תזדיין, סטפן. ותתרחק מהבחורה שלי ומהילדה," נואה משיב אש.

"עכשיו, כשאין שירים של ערוץ ילדים דפוק, אני חוזר לישון," ג'וני אומר ויוצא מהחדר של נואה. אוליבר נוהג כמוהו. נואה הולך למיטה שלו.

"ידעת שהיא הולכת לשמור על שרלוט?" אני שואל.

"ידעתי."

"למה הסכמת לזה?"

"דבר ראשון, היא לא ממש שאלה, היא די הציבה עובדה. דבר שני, שנינו יודעים שלא באמת הייתה לה ולליאו ברירה כי שרלוט לא יכולה להישאר עם מקס כל סוף השבוע. הוא לא האבא הכי טוב בעולם ואני ממש־ממש מקטין את האמירה הזאת."

"למה אכפת לך פתאום מהילדה? עד עכשיו נמנעת מלהתערב!" אני מתעצבן.

"לא אכפת לי. אפשר לישון, לעזאזל?"

הוא מתחמק ממני ואני זורם עם זה כי אני גמור מעייפות.

3

סטפן

אנחנו נכנסים למועדון הלילה אחרי יום מתיש שבו הסתובבנו עם ההורים של נואה בין נשפים שבהם נערכו חגיגות לכבוד הניצחון בבחירות לבין כל מיני הרמות כוסית עם אנשים מהתעשייה ומהפוליטיקה.

אפילו פגשתי את ההורים שלי היום. לא שטרחתי לומר להם שלום או להתייחס לקיומם. זה לא הפריע להם כמו שזה לא מפריע לי. שתלך להזדיין אימא שלי, וגם ההומופוב שהיא התחתנה איתו, שבמקרה גם תרם את הזרע שיצר אותי.

אני הולך ישירות לבר ומתיישב על אחד הכיסאות, מזמין לעצמי כוס של ויסקי עם קולה ומחכה שההזמנה שלי תהיה מוכנה.

"אמרת לי לבוא?" שואל ליאו לצידי. אני מסובב אליו את מבטי. שערו מכסה חלקית את עיניו הכחולות.

"כן, החבורה עוד מעט תגיע," אני אומר בחיוך שאני יודע שהוא סולד ממנו, "שב בינתיים." הוא יודע בדיוק למה אני מחכה לכולם שיגיעו. הוא מציית לי, אבל לא מתיישב לצידי, אלא מעברו השני של הבר. הברמן ניגש אליו ואחרי כמה משפטים הם כבר צוחקים זה עם זה והברמן מגיש לו צ'ייסר עוד לפני שליאו הזמין משהו לשתות.

כשההזמנה שלי מוכנה, הברמן מגיש לי אותה וחוזר לליאו. גבר שאני מכיר מהיציאות המשותפות שלנו למועדונים מתיישב לצידו של ליאו ומתחיל לדבר איתו.

ליאו גבר יפה. אי אפשר לשקר ולומר שלא. השיער שלו, בשילוב צבע העיניים, עצמות הלחיים הגבוהות והחיוך הלבן עושים את העבודה והוא מושך תשומת לב.

הוא בדיוק גבר מהסוג שגברים הומואים אוהבים, ואני לא מדבר רק בשם עצמי, אני יכול להצביע במועדון הזה על ארבעה גברים לפחות שבוחנים אותו בעיניהם.

כן, זה מועדון לגייז, וכן, אני מביא לכאן ארבעה גברים סטרייטים רק כי נשבר לי הזין לשבת במועדונים של סטרייטים ולראות אותם נהנים בזמן שאני צריך להסתפק ב... כלום.

ליאו מחייך והגומה בלחיו השמאלית מעמיקה. העיניים שלו נוצצות כשהוא מדבר עם הבן־זונה שיושב לצידו, וכשאני אומר בן־זונה, אני מתכוון לזה. הוא זבל של בן אדם שכדי לזיין הוא מסמם גברים אחרים בעזרת משהו שהוא מכניס למשקאות שלהם. ליאו לא מודע לזה כי הוא לא מהעולם שלי. מה שאני לא מבין זה למה ליאו נענה לפלירטוטים של גברים. הוא סטרייט לגמרי, ראיתי אותו מסתובב עם כמה וכמה נשים.

אני נבהל כשג'וני מניח יד על הכתף שלי ומתיישב לימיני. אוליבר מתיישב לידו ונואה יושב לצידי. "מה העיכוב?" כולנו יצאנו מאותו מלון, אבל הם הגיעו עשר דקות אחריי משום מה.

"ג'וני התעקש להחליף בגדים," אוליבר אומר ואני מסתכל על הלבוש של ג'וני, שנראה לבוש יום־יומי, הוא נפטר מהחליפה המחויטת. הוא בכל מקרה שונא אותן.

"פאק, זה אמיתי?" נואה שואל.

אני מסתכל עליו ואז עוקב אחר מבטו אל המקום שבו ליאו יושב. הבן־זונה שהתחיל איתו מחזיק בעורף של ליאו ומנשק אותו על שפתיו.

"מישהו ידע שהוא הומו?" ג'וני שואל, "אני מדמיין? כי ליאו מעולם לא הראה סימן כלשהו לעצם היותו מרקד על שתי החתונות."

"על מה אתה מדבר?" אני מתעצבן.

למה אני מתעצבן?

אולי כי לא ידעתי פרט כזה על האדם שנמצא איתי כמעט עשרים וארבע שעות ביממה? איזה עוד דברים אני לא יודע?

"אני מדבר על זה שתפסתי אותו מזיין את בריטני. לא, את סטייסי. בעצם זו הייתה לייסי. לא יודע, לא זוכר את השם שלה, אבל זו הייתה אחת החברות של מלאני. היא קפצה לו על הזין בשירותים של הבר," ג'וני אומר.

נואה צוחק. "כן, עכשיו אני נזכר."

אז נואה מאשר את דבריו של ג'וני ואת הידיעה שלי שליאו סטרייט, אז למה, לעזאזל, הוא נותן לגבר לדחוף לו את הלשון לגרון כאילו הוא לוקח רוק לבדיקה במעבדה או משהו?

"טוב, שנלך להביא אותו ונסיים את העונש שלו להיום?" אני אומר ומתכוון לקום מהכיסא.

"מה הלחץ? תן לנו לשתות משהו קודם. יש לנו את כל הלילה," נואה אומר. ג'וני צוחק ומזמין שתייה מהברמן.

"בוא נלך," אוליבר אומר ושנינו הולכים לכיוון השניים שעדיין מתנשקים.