מאה של סודות

לפני מאות שנים חי בארץ ליסבואה¹ רצען אומן, מבין 'הנוצרים החדשים'² אשר הגיעו מהכפרים הרחוקים והנידחים של סרה דה אשטרלה³, למצוא פרנסה בעיר הגדולה.

הרצען נהג להכין ליורדי הים ומגלי העולם נדנים מפוארים לכלי נשקם שאותם תלו על חגורות עור עבות משובצות אבני חן וקישוטי זהב.

שמו של הרצען ומומחיותו התפרסמו בכל רחבי פורטוגל ומעבר לים הגדול.

באחד הימים הגיע לחנותו אציל פורטוגלי שהיה ידוע כשונא מובהק של הנוצרים החדשים וממובילי הפוגרום נגדם בליסבואה, וביקש ממנו להכין לו חגורה מיוחדת שאין יפה ממנה בכל העולם. חגורה ונדן שיסמלו את מעמדו הרם, את אמונתו הנוצרית ואת אומץ ליבו. עוד ביקש מהרצען שישלב בחגורתו גם את סמלי העיר שכל כך אהב.

לאחר שבוע הגיע האציל לאסוף את חגורתו. החגורה הייתה מהודרת ונפלאה מכל החגורות שרצע הרצען מעולם. שובצו בה שבע אבני אופל לבנות, שש קטנות ואחת גדולה יותר ששוליה מוזהבים. ומתחתן שתים-עשרה אבני ספיר כחולות. במרכז החגורה היה חרוט צלב ומתחתיו קישוט מסולסל ברקמת זהב.

"מה זה?" שאל האציל והצביע על הקישוט.

"זה קישוט שנהגו המורים גיבורי המלחמה שחיו בפורטוגל לעטר בו את חגורותיהם למזל. אביר מורי⁴ שהייתה לו חגורה עם הקישוט הזה, מעולם לא נפל בקרב. העיטור מסמל אומץ לב, עיטור שמתאים לך כגיבור מלחמה," השיב הרצען.

האציל חייך מתחת לשפמו. החמיא לו מאוד שכינו אותו גיבור מלחמה.

"ומה מסמלות שבע אבני החן הלבנות?"

"שבע האבנים הלבנות מסמלות את שבע הגבעות העתיקות⁵ שיושבת עליהן ליסבואה: קשטלו, סאו ויסנטה, סאו רוקה, סנטו אנדרה, סנטה קטרינה, שאגאש וסנט'אנה. האבן השביעית המעוטרת בזהב מציינת את הגבעה הגבוהה ביותר סאו ויסנטה שעליה ניצב מנזר סאו ז'ורז'ה.⁶"

"ומה הן שתים-עשרה האבנים הכחולות?" הקשה האציל.

"הן מסמלות את צבעם של האוקיאנוס האטלנטי ונהר הטֶז'וּ⁷ הזורמים למרגלות הגבעות, את אריחי האָזוּלֵז'וּ⁸ ואת השמיים הכחולים," השיב הרצען.

האציל היה מרוצה מאוד מתשובתו, שילם לו ביד נדיבה ויצא לדרכו.

אשתו של הרצען עמדה כל העת בפינת החדר והאזינה לשניים. כשהייתה בטוחה כי האציל התרחק כברת דרך ואין איש צופה בהם, ניגשה אל בעלה ואמרה, "תגיד, מהן השטויות האלה שסיפרת לעוכר האומה היהודית? מה באמת מסמלים כל הקישוטים האלה על החגורה? את הסוד הזה אתה חייב לספר לי."

הרצען חייך, "את צודקת, רעייתי, זו נקמתי השקטה במנוול הזה. מתחת לצלב רשמתי באותיות עבריות מחוברות שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ,⁹ שבע האבנים הלבנות מסמלות את ששת ימות השבוע, והשביעית – הגדולה שבהן – את יום השבת שלנו. שתים-עשרה האבנים הכחולות מסמלות את שנים-עשר שבטי ישראל. בן האומה היהודית שייתקל בו מעבר לים יֵדע בדיוק למה התכוונתי, וכיצד יש לנהוג באיש הרע הזה.

ליסבון, אביב 2018
הצעידה ברחובות ליסבון מעוררת לחיים את אגדת ליסבואה של הרצען. הטיפוס המפרך במעלה שבע הגבעות ההיסטוריות של העיר, ובגבעות שנוספו לה עם התרחבותה, מוביל לנקודות תצפית מפתיעות המשקיפות על שכונותיה, אתריה, האוקיאנוס האטלנטי ונהר הטז'ו.

ההליכה בסמטאות של הרבעים והשכונות, כמוה כצעידה בתערוכת אומנות אין־סופית המציגה ציורים שאוירו על גבי אריחי האזולז'ו וחיפו את קירות הבניינים. מדי פעם צץ ראשה של גברת קשישה מאחד החלונות או מהפתחים שבקומות הראשונות, והיא מציעה לעוברים ולשבים כוסית קטנה משוקולד, ובה ליקר דובדבנים שרקחה בעצמה.

הרחובות מספרים סיפורים היסטוריים מרתקים על פורטוגל, ועל היהודים שהיו בה. בכיכרות ובפארקים היפים ניתן להבחין באנדרטאות מרשימות המציינות אירועים חשובים בתולדות האומה, בפסלי דמויות מפורסמות, בקתדרלות מרשימות ובארמונות מרהיבים. תחנת הרכבת והבניינים ההיסטוריים מעוטרים באריחי קרמיקה כחולים שאומנים שרטטו בהם בעבר סצנות וסיפורים הנטועים בהיסטוריה ובתרבות הפורטוגלית.

רחובות ליסבון הילכו עליי קסם, המראות שבו את עיניי, רקמו עלילה נסתרת בדמיוני ובה השתתפו דמויותיהם של גברים ונשים אבודים מבני עמי. את הסיפור המשכתי לטוות עד שהעפלתי לסמטאות רובע אלפמה¹⁰ ונכנסתי למסעדה קטנה כדי לפגוש את מירה.

אפלולית המסעדה המשפחתית הבליעה וטשטשה את הדמויות הרבות שישבו סביב שולחנות קטנים וצפופים. להבות זעירות ריצדו מתוך צנצנות אדומות שהונחו על השולחנות, והבזקי האור שעלו מהן חשפו במעט את הקירות שהיו מעוטרים במפות רקומות עתיקות ובכלי נגינה פורטוגליים.

ניסיתי לא להיתקל בשולחנות ובכיסאות שבדרך עד שהמארחת נחלצה לעזרתי והושיבה אותי בבטחה לצד שולחן קטן שהוזמן עבורי. עיניי הסתגלו אט־אט לחשכה, הדמויות והחפצים בחלל התחילו לקבל גוף וצורה, ואז הבחנתי בה.

זרקור במה גדול נדלק לפתע והאיר במעגל את דמותה של אישה תמירה ודקה שניצבה בין שני נגני גיטרה משופמים ועבי כרס, שישבו על שרפרפים וכיוונו את מיתרי הגיטרות הפורטוגליות בפעם האחרונה לפני תחילת ההופעה.

שערה השחור והשופע, שבו נשזרו פסי כסף, גלש עד למותניה, ורדיד רקום שנראה כי הונח ברישול על גווה וזרועותיה נשמט מדי פעם וחשף את כתפיה ואת צווארה. היא ענדה שרשרת עם צלב גדול שהגיע עד למפתח שמלתה. שפתיה היו משוחות בצבע אדום חושני, מותניה הדקים וזרועותיה הארוכות התפתלו לצלילי המנגינה, עד שדמתה לאחת הצועניות הספרדיות.

כשהתחילה לשיר אירע הקסם וקולה העמוק מלא הכאב והגעגועים הפנט את הקהל שהשתתק מייד, ובחלל המסעדה השתרר שקט מוחלט.

השיר הראשון ששרה מתוך מחרוזת שירי פָאדוֹ¹¹ מפורסמים היה "אוּנָה קָאזָה פּוֹרְטוּגֵיזָה"¹² של עמליה רודריגז.¹³ המוזיקה ומילות השיר בפורטוגלית עוררו בי זיכרון ילדות ישן מביאטריץ, המחנכת שלי בבית הספר היסודי, בשכונת העולים באשקלון של שנות השישים. ביאטריץ הייתה ממוצא פורטוגלי-מרוקאי ונהגה לשיר לנו את השיר בקבלת שבת בתוספת הסברים חינוכיים.

"עליכם להוקיר את כל מה שיש לכם, את ההורים שדואגים לכם לפת לחם, לבית חם ולחירות במדינת ישראל העצמאית. בדיוק כמו המסר של השיר הזה המספר על חשיבותו ומשמעותו של הבית הפורטוגלי, העני והצנוע, שבני ביתו מקבלים במאור פנים כל אורח וחולקים איתו את מזונם הדל."

תושבי פורטוגל מכנים בהערצה את עמליה רודריגז בתואר "ריינה דו פאדו".¹⁴ היא מתועדת במקומות רבים בליסבון. ישנו מוזיאון הנושא את שמה, והמספר את סיפורה של מוזיקת הפאדו בפורטוגל. בשוטטות שלי ברחובות ליסבון איתרתי את ציורי הקיר ואת רצפת הפסיפס שדמותה מצוירת ומשובצת בהם. הבנתי שהפורטוגלים ממש סוגדים לה.

הזמרת שרה ברגש רב, עד שנדמה היה שבעוד רגע תתחיל לבכות. נשימתי נעתקה. לא תיארתי לעצמי עד כמה השיר ששרה ייגע בי, ויהיה כל כך משמעותי עבורי בהמשך המסע שלי בפורטוגל.

המלצרים המשיכו להגיש לסועדים ממיטב מנות הדגים המסורתיות של המטבח הפורטוגלי, אך איש לא נגע בצלחתו. כולנו היינו שקועים בשירתה הכובשת של הזמרת הנפלאה שהפליגה לעולמות רחוקים, לעולמם של מגלי העולם הפורטוגלים שנשותיהם נשארו מאחור והתגעגעו אליהם עד כלות.

כשסיימה לשיר, קדה באצילות לקהל המריע.

התרוממתי מכיסאי, ניגשתי לזמרת והצגתי את עצמי, "שלום לך, מירה, שוחחנו בטלפון וביקשת לפגוש אותי. אני כל כך שמחה שהגעתי לשמוע אותך. את זמרת נפלאה."

לחייה של מירה האדימו. היא לחצה את ידי בהתלהבות, "אני כל כך מודה לך שבאת לפגוש אותי. ביקשתי מעורך הדין שלי, פיליפו הנריקש, שמסייע רבות לישראלים בקבלת אזרחות פורטוגלית, שיעזור לי למצוא סופרת ישראלית-פורטוגלית שעוסקת במחקר על יהדות פורטוגל. כזאת שתוכל לספר את הסיפור שלי."

הצמדתי ידיי לידיה, "את יודעת, מירה, שורשי משפחתי מספרד ומפורטוגל ועדיין אני מרגישה שאיני יודעת הרבה על החיים של היהודים בקהילות הנידחות בפורטוגל. כשפיליפו התקשר אליי וסיפר לי עלייך, עיינתי בדיוק במסמכי האינקוויזיציה שנשתמרו בארכיון בליסבון, ניסיתי ללמוד מתוכם על חיי האנוסים. הוא ציין שאת מתעקשת להיפגש עם סופרת ישראלית. אפשר לדעת מדוע?"

"תחושת בטן. עניין של אמון. אימי נהגה לספר לי כי לנשים במשפחה שלי היו כוחות מיוחדים, כוחות של קסם ושל כישוף שאותם הסתירו מזרים. את יודעת... בעבר העלו נשים כאלה על המוקד," מירה קרצה אליי בשובבות וצחקה, "כנראה ירשתי מהן את היכולות הללו. אבל ברצינות, אני מרגישה שזה הדבר הנכון מבחינתי."

חייכתי במבוכה, "אשמח לשמוע עוד."

"פיליפו התקשר אליי וסיפר לי שכבר משנת 1991 משרד עורכי הדין שלו שהיה באותה עת בבעלות אביו, ז'וז'ה הנריקש, מנסה לאתר אותי כדי להודיע לי שירשתי בית עתיק בצפון מזרח המדינה," מירה מוללה בידיה את המפית שהייתה מונחת לפניה.

הסקרנות הכריעה אותי. הרגשתי באותו רגע שאני מוכרחה לשמוע את הסיפור שלה, "באמת? ירשת בית עתיק? ככה סתם? איפה? ממי?"

"נכון יותר ירשתי חווה חקלאית מוזנחת ברכסי ההרים של סרה דה אשטרלה, קרוב לגבול ספרד-פורטוגל, שבתוכה בית עתיק שלא ראוי למגורים," גיחכה.

"איך הרגשת כשנודע לך?" שאלתי.

"האמת, זו הייתה הפתעה מוחלטת," מירה עצרה לרגע משטף דיבורה, אחזה במלחייה שהייתה על השולחן וסובבה אותה באצבעותיה עד שגרגירי המלח התפזרו על השולחן.

שתקתי והקשבתי ברוב קשב להמשך דבריה.

"פיליפו סיפר שסבתא שלי הורישה לי את הבית הזה. היה לי קשר מיוחד מאוד איתה למרות שהכרתי אותה רק כשהייתי בגיל הנעורים, אך היא השפיעה עליי רבות. למעשה היא זו שחשפה בפניי את מוזיקת הפאדו. מאחר שנולדתי באנגליה, אף אחד לא הצליח לאתר אותי כי הייתי אזרחית בריטית שחיה מחוץ לתחומי פורטוגל, ושם המשפחה שלי השתנה לאחר שנישאתי," אמרה.

"זאת הסיבה שפיליפו לא הצליח להודיע לך על הצוואה?" שאלתי.

"בדיוק. לאחר שהתגרשתי, שיניתי את שם משפחתי במשרד הפנים באנגליה לשמות המשפחה של שני הוריי, דה סילווה-קורדוזו, וזה השם שמופיע עכשיו בתעודת הזהות ובדרכון הבריטי שלי. ברגע שהתחלתי את התהליך להוצאת אזרחות פורטוגלית הנתונים שלי נכנסו לרשומות משרד הפנים הפורטוגלי, ופיליפו הצליח לאתר אותי כי תיק הצוואה שהיה בידו עודכן," מירה החזירה את המלחייה למקומה וניקתה במפית את השולחן.

"זו הייתה בוודאי בשורה מפתיעה מאוד עבורך," אמרתי.

"את צודקת, אני מרגישה שמאז הגעתי לפורטוגל, מצפה לי בכל פינה איזו הפתעה. כל מיני סוגיות שתהיתי על משמעותן כל חיי, פתאום נצבעות באור חדש. בעיקרון השורשים שלי פורטוגליים. ההורים שלי היו אזרחי פורטוגל ואילו אני נולדתי באנגליה עם נשמה פורטוגלית," קולה התגבר וגווה הזדקף.

"ואת זמרת פאדו נהדרת," החמאתי, "ועכשיו בעלת בית. מה את מתכננת לעשות עם הבית?"

מירה חייכה, "סבתא שלי לא השאירה בידי ברירה. היא השאירה לי מכתב שהיה מוצמד לצוואה, ובו כתבה שהיא מבקשת שאהפוך את הבית לבית הארחה שמוזיקת הפאדו תמלא את חדריו. אני חושבת שהיא ידעה שהכיוון הזה ימצא חן בעיניי, ובסופו של דבר יחזיר אותי לפורטוגל. היא גם השאירה אצל פיליפו תיבת עץ קטנה עם יומן ומסמכים."

מירה התכופפה והוציאה מגומחה שהייתה בקיר המסעדה תיק גדול, מתוכו שלפה תיבת עץ קטנה מגולפת, פתחה אותה והוציאה מתוכה מחברת עבה בכריכת עור חום סדוקה. דפי המחברת נראו צהובים מיושן ושוליה היו מרוטים וקרועים. מתחת למחברת היו מסמכים, תעודות, תמונות משפחתיות מעטות ומכתבים.

"עוד לא הצלחתי להתעמק בכל החומרים האלה, אך יש לי הרגשה שיש כאן אוצר. חיים שלמים בבית החווה שבו אימי נולדה ובילתה את ילדותה ואת נעוריה. חיים שלמים של משפחתה, שעליהם לא ידעתי כמעט דבר," קולה היה נסער.

דפדפתי מעט במחברת שהגישה לי. כתב היד הצהיב מיושן אך היה מסולסל, יפה וקריא ברוב דפיו. היו מקומות רבים שפסקאות שלמות היו מהוהות ומטושטשות מנזקי הזמן, היו גם עמודים שנקרעו ככל הנראה בכוונה. בין העמודים היו תחובות מעטפות עם בולים מצרפת, ועליהן חותמות צבאיות מתקופת מלחמת העולם הראשונה. התאריכים שצוינו ביומן היו בין השנים 1916 עד 1974.

נטלתי מכתב אחד והבחנתי במחיקות רבות של מילים ומשפטים שנמתח מעליהם קו עבה של צבע שחור.

"אני לא מבינה מדוע יש את המחיקות האלה," רכנה מעל המכתב והצביעה על השורה המחוקה.

"זו הייתה השיטה של הצנזורה הצבאית, למחוק מילים ומשפטים שיכולים לספק מידע לאויב. גם במלחמות שלנו בישראל נהגו כך בעבר," השבתי.

"את מכירה את זה מקרוב? שירַתְּ בצבא?" הביטה בי מופתעת.

חייכתי, "כן, התגייסתי לצבא ההגנה לישראל בגיל שמונה-עשרה, כמו רוב הבנות בישראל, אך לא נתקלתי במחיקות הצנזורה בתקופתי. אני זוכרת שאבי נהג לשלוח מכתבים הביתה באחת המלחמות הראשונות של ישראל, וכך נראו המחיקות במכתבים שקיבלנו."

היא נגעה שוב במכתב כדי לראות מקרוב את מחיקות הצנזור, "היומן וחלק מהמכתבים נכתבו בפורטוגלית, אך שימי לב, יש מכתבים הממוענים לסבתי שנכתבו באנגלית על ידי חייל אנגלי שלחם לצד סבי במלחמת העולם הראשונה. הכתב לא כל כך ברור והמחיקות במכתבים האלה כל כך רבות, עד שכמעט לא נותרו משפטים רצופים שאפשר לקרוא."

רכנתי להביט במכתב ומירה המשיכה, "שמתי לב שכל המכתבים של החייל תורגמו לפורטוגלית על ידי נוטריון מקוביה¹⁵ והתרגום היה ברור יותר מהמכתבים המקוריים ונשא חותמת נוטריונית על שעווה אדומה. הדבר מעיד על חשיבות המכתבים לסבתא שלי שטרחה כל כך להבין אותם וכנראה שילמה כסף רב עבור תרגומם."

"מדוע פנית דווקא אליי?" העזתי סוף סוף לשאול.

"את יהודייה. זאת הסיבה," נעה על כיסאה.

המילים נעצרו בגרוני. שתקתי.

מירה נשמה נשימה עמוקה, רכנה לעבר אוזני ולחשה לי, "את מבינה? מירנדולה, הסבתא שלי שעל שמה אני נקראת הייתה יהודייה, בדיוק כמוך! היא כתבה את היומן הזה ואני רוצה מאוד שתכתבי את הסיפור שלה ואת הסיפור של משפחתי."