חלק ראשון
אני מאבד את העבודה
ואת הזיכרון
1.
זה כנראה אומר דברים טובים על בריטניה — או אולי רק על ליברפול המודרנית — שבילדות אכלתי הרבה פחות חרא על זה שאני גיי מאשר על זה שנקראתי על שם הוביט. ובעוד אני שמח שחבריי לכיתה לא היו הומופובים, הקטע עם ההוביט עלה לי על העצבים. במיוחד לאור העובדה שההוביט שעל שמו נקראתי, לא היה אפילו אחד המוזרים. אילו קראו לי מריאדוק או פאטי בולגר זה היה סיפור אחר, אבל קראו לי סאם.
עדיין קוראים לי סאם, למען האמת.
שמי החוקי המלא הוא סאמווייז אאוין בקר, כך שתמיד כשהמורה הייתה קוראת שמות ביום הראשון של בית ספר, והיא הייתה קוראת סאמווייז, אני הייתי נאלץ לומר "נוכח, המורה," ומאותו רגע זה היה אבוד. העובדה שסדרת הסרטים הראשונה יצאה בדיוק כשהתחלתי יסודי והשנייה נחתה בדיוק כשהתחלתי ללמוד לבגרויות, תרמה לכך שמגיל שש עד שמונה־עשרה ספגתי בדיחות על ארוחת בוקר שניה וכפות רגליים שעירות.
ואיזו ברירה יש לך אלא לצחוק? אבא שלי לימד אותי את זה, וזה כנראה הדבר הכי מועיל שלמדתי בחיים.
"היי באן," צועק עכשיו אחד העובדים שלי. הוא יודע את השם האמיתי שלי, אבל זה אמג'ד, ואמג'ד אפילו יותר חנון מאמא שלי. מהרגע שהוא גילה שנקראתי על שם הוביט, זה נראה לו לגיטימי לכנות אותי בשם המקורי של סאם הנספחים שהוא — מסתבר — יודע בעל פה.
לפחות זה מקורי.
"צריכים אותך בכלי מיטה."
אני אוהב את הצוות שלי. לא באמת אוהב, האמת. יותר סובל אותם בחינניות. אבל המשפט צריכים אותך בכלי מיטה משרה תחושה רחוקה כל־כך מביטחון, שאני עשוי לקרוא לה חשש.
"למה?" אני שואל.
התשובה היחידה שאמג'ד מספק היא היחידה שאני צריך. "בריאן."
אני משחרר פאק פנימי קטן ופונה למחלקת כלי מיטה, שמהווה חצי מהחנות. זה משאיר לי שטח די נרחב לסרוק, אבל לבריאן יש כישרון ליצירת כאוס סביבו, אז אני בטוח שאמצא אותו.
ואני בהחלט מוצא.
הוא עומד ליד מזרון האמסטרלי חיי הכפר עם קפיצי קאליקו פוקט דו שכבתיים ומאה אחוז אריג בלגי מסיבי צמר כבשים ומוהייר בשזירה ידנית. זה אחד המזרונים הכי יוקרתיים בחנות, הכי יקרים והכי אל תפקידו אותו באחריותו של בריאן.
הוא נראה מבוהל. והוא גם מחזיק ביד ספל מבשר רעות.
"בבקשה," אני אומר לו ברגע שאני קרוב מספיק לדבר בלי לצעוק. "בבקשה, למען כל מה שיקר וטוב, תגיד לי שלא שפכת תה על ההאמסטרלי חיי הכפר עם קפיצי הקאליקו פוקט הדו שכבתיים, ומאה אחוז אריג בלגי מסיבי צמר כבשים ומוהייר בשזירה ידנית."
"לא, לא שפכתי עליו תה."
וכמו אידיוט, אני מרשה לעצמי להרגיש הקלה.
"שפכתי עליו קפה," הוא מסביר.
זה ממש לא הפרט אליו אני אמור להגיב. כמובן שלא. "לא ידעתי שאתה שותה קפה."
"אני לא." הוא עושה כמיטב יכולתו להיראות מלא חרטה. "חשבתי שאולי קלייר תרצה קפה, אז הכנתי לה והנה אנחנו כאן."
כל־כך הרבה פרטים שדורשים יחס, וכל־כך מעט זמן. "ובחרת לעבור דווקא מעל המזרון הכי יקר בחנות כי...?"
"טוב, כי חשבתי שכדאי שאתרחק מהפלאקסביז נייצ'רז פיינסט 9450 כרית משולבת אחרי מה שקרה בשבוע שעבר."
העובדה שעד עכשיו לא ידעתי שמשהו קרה בשבוע שעבר בגזרת מזרון פלאקסביז נייצ'רז פיינסט 9450 כרית משולבת משקפת דברים לא לגמרי חיוביים עליי כמנהל.
"שאשאל?"
"טוב, אז אכלתי כריך ריבה..."
"והכריך פשוט נפל לך על הפלאקסביז נייצ'רז פיינסט 9450 כרית משולבת?"
בריאן מהנהן במבוכה. "אבל הכל בסדר. טיפאני עזרה לי להפוך אותו לצד השני."
ושוב אני עושה את הטעות של להישטף בהקלה, רק שאז החלקים של המוח שלי שאשכרה יודעים איך מיטות עובדות חוזרים לתקשר זה עם זה. "רק רגע, בריאן. אי אפשר להפוך מזרון פלאקסביז נייצ'רז פיינסט 9450, כי יש לו כרית משולבת מלמעלה."
"אהה," בריאן נרתע. לא תגובה אידיאלית מאדם שאחראי על מזרון בשווי אלפיים פאונד.
אני מחליט שעניין הכרית המשולבת יכול לחכות. "טוב, אני מניח שלפחות את המזרון הזה נוכל להפוך. קדימה."
זאת עבודה קשה להפוך מזרון, אבל לפחות זאת עבודה פשוטה. וברגע שהזכרתי לו להניח את הספל המזורגג, בריאן יכול להתמודד עם המשימה במשהו שמתקרב לכשירות. אנחנו מושכים את כל העסק לצד אחד, הופכים באמצע ומניחים יפה בחזרה על מסגרת התצוגה.
ואז אני פוסע לאחור לבחון את התוצאה. אני רואה עוד כתם חום גדול מרוח במרכז המזרון.
"אה," אומר בריאן. "זה תה."
* * *
אני בדרך חזרה ממחלקת כלי מיטה, מנסה לפצח איך אני מחליף שני מזרוני תצוגה יקרים, כשקלייר, הסגנית שלי, מציצה מדלת המשרד וצועקת, "הוד אפסיותו בטלפון." ואז היא ממהרת להוסיף, "אל תדאג, שמתי אותו על השתק."
"זה אומר שאת לא יכולה לשמוע אותו," אני צועק לעברה. "לא שהוא לא שומע אותך."
"אה, שיט."
בהזדמנות אצטרך לטפל בהרגל של קלייר לקרוא לבעלים של הרשת הוד אפסיותו. וגם בהרגל שלה לצעוק מילים גסות אל חלל אולם התצוגה. וגם, אם כבר מדברים, לדאוג שהיא תשים עין על בריאן באופן כללי.
רק שאני מנחש שברגע הזה, מה שיפריע להוד אפסיותו יהיה שהיא מכנה אותו הוד אפסיותו.
אני מנחש נכון.
"אז..." המבטא המלוטש מדי של ג'ונתן פורסט גולש במורד קו הטלפון ואל האוזן שלי. "אמנם לא זאת הסיבה שהתקשרתי, אבל למה לעזאזל הסגנית שלך קוראת לי הוד אפסיותו מול מה שנשמע כמו כל החנות?"
אין שום דרך לטייח את זה, אבל אני מנסה בכל זאת. "אולי כי זה כינוי חיבה?"
"איך בדיוק?"
"זה קטע של הצפון. אתה יודע, כמו לקרוא לחבר יא מניאק."
"סאם, גרתי בצפון אנגליה שש־עשרה שנים." ג'ונתן פורסט אוהב להזכיר את הפרט הזה בכל הזדמנות, כי זה גורם לו להישמע כאילו הוא ממעמד הפועלים למרות שהוא זין עשיר שמכבד רק עשירים אחרים. "ואף פעם לא היה לי חבר שקרא לי יא מניאק."
בינינו, אני לא חושב שאי פעם היה לו חבר.
"אני רק אומר שזאת צורת דיבור."
"ונניח שאתה צודק. למילה מניאק," הוא אומר את המילה כמו בנאדם נורמלי, גם אם כל שאר המילים שהוא אומר נשמעות כאילו יצאו מהפה של אחד מבני משפחת המלוכה היותר מחורבנים, "יש קונוטציה שונה מאוד מהמילה אפס."
"זה אותו עקרון," אני מנסה. גם לי זה נשמע עלוב.
"אוקיי." אני די משוכנע שג'ונתן הוא לא רובוט, אבל אני כמעט שומע את הגלגלים במוח שלו מסתובבים עכשיו. "בעוד שזה לא הנושא שבגללו התקשרתי, הוא מאוד קשור אליו."
פאק, הוא יודע שגם אני קורא לו אפס? כולנו קוראים לו אפס, כי זה מה שהוא. כמו שאני רואה את זה, אם אתה לא רוצה שאנשים יקראו לך אפס, פשוט אל תהיה כזה.
"באמת?" אני שואל ומנסה לא להישמע יותר מדי כמו מישהו שנתפס מביא ביד.
"לספלאשז אנד סנאגלז יש שלושה סניפים, והרביעי יפתח בשנה הבאה. סניף קרוידון מתפקד כצפוי. סניף לידס מתפקד כצפוי. סניף שפילד בהחלט לא."
זה כנראה לא זמן טוב לספר לו שאחד העובדים שלי הרס סחורה בשווי ארבעת אלפים פאונד.
"מאיזו בחינה בדיוק אנחנו לא עומדים בציפיות שלך?"
"אתם מתחת ליעדים ובחריגה תקציבית. ובכנות, אני קצת מוטרד מזה שאתה לא יודע את זה בעצמך."
למה הוא חייב להיות כזה אפס? כן, טכנית אנחנו קצת חורגים מהתקציב עם כל הסחורה שבריאן חירב. וכן, טכנית אנחנו קצת מתחת ליעד, אבל זה רק בגלל שהיעדים של ג'ונתן לא הגיוניים מלכתחילה.
"אני מכיר את המספרים. אבל אנחנו סניף חדש, זה אזור תחרותי ואנחנו על הקשקש."
"לא מיניתי אותך למנהל סניף בשביל שתהיו על הקשקש," הוא עונה בבוז. "אני מעסיק אותך כדי שתעמוד ביעדים שאני מציב לך. ואם אתה לא מסוגל לזה, אמצא מישהו שכן."
יש בי חלק שממש רוצה להגיד, אחלה, לך על זה. העבודה הזאת לא שווה את כל החרא שבא איתה. רק שאני לא לבד פה. אם אני עף, ג'ונתן יחליף אותי במישהו שבאמת ינסה לעמוד ביעדים, ואז מה יקרה לקלייר ולאמג'ד ולבריאן וכל היתר?
אני מנסה ללכת בין הטיפות ולהבטיח תוצאות שלא אעמוד בהם, רק כדי לא לספק לו תירוץ להחליף אותי במישהו שכן.
"אני בטוח שנוכל למצוא פתרון." אני אומר.
"כבר מצאתי פתרון." הוא עוצר לשנייה, ואז הטון שלו מתרכך ממש טיפה. "אני לא רוצה לפטר אותך, סאם. אני חושב שיש לך את הפוטנציאל להיות מנהל ממש טוב."
איזה חרא מתנשא. אני כבר מנהל טוב, או לפחות הכי טוב שאפשר להיות במגה חנות למיטה ולאמבטיה באזור תחרותי וצוות מלא בבריאנים.
קלייר מנופפת מולי עם פתק. כתוב עליו, "הוא מתנהג כמו אפס?"
אני לוחש לה כן, ברור בלי קול והיא מרימה עוד חתיכת נייר שכתוב עליה, "סליחה, אני לא קוראת שפתיים".
בכל סיטואציה אחרת הייתי זורם איתה, אבל זאת סיטואציה שבה אני אמור להבין אם אני מפוטר וכבר יש לי מחליף שברגעים אלו ממש עושה את דרכו לסניף, או שהשיחה הזאת תסתיים רק באיום בפיטורים. אני מנופף אל קלייר בתחינה שתפסיק, אבל היא לא מפסיקה. לא שהיה סיכוי שתפסיק בשום שלב, אבל זה יכול להיות נחמד להרגיש כאילו אני בשליטה לפעמים.
"ולכן," אומר ג'ונתן כשאני מצליח להתרכז בו שוב, "אני רוצה שתבוא לקרוידון מחר, כדי שתוכל לראות במו עיניך איך אני מנהל את העניינים."
מחר יום שישי, שזה היום הכי פחות אהוב עליי להגיע ללונדון. היום שאני אוהב להגיע ללונדון הוא אף פעם.
"אנחנו די עסוקים פה עם ההכנות לכריסמס."
"אני בטוח שקלייר תסתדר. נראה שיש לה מספיק זמן פנוי. בבירור היה לה מספיק זמן להמציא לי שמות חיבה."
נראה שאנחנו עדיין בחרא מתנשא.
"קלייר היא חברת צוות מוערכת ו..."
עכשיו קלייר מנופפת בציור של זין ענק וביצים.
"ו... ו..."
היא מוסיפה שיערות על הביצים.
"ותורמת תרומה משמעותית למורל."
"אז," ג'ונתן מרים את הקול. "אני בטוח שהיא יכולה להתמודד עם הסניף יום אחד בלעדיך. וסאמווייז, זאת לא בקשה."
אני לא מוציא הגה, אבל הגוף שלי מתכווץ. אני יודע שזה השם שלי, אבל אף אחד לא השתמש בו מעולם חוץ מאמא שלי. הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה לחשוב עליה.
"בבקשה אל תקרא לי ככה."
"הנקודה היא, סאם, שאני הבוס שלך ואתה בא לקרוידון מחר. החברה תכסה נסיעות."
הוא מנתק לפני שאני יכול להגיב. ובשלב הזה, זה כנראה עדיף.
"אתה בסדר?" קלייר שומטת את הדיק פיק.
אני שוקע בכיסא ומתיישב על הידיים שלי כדי להפסיק את הרעד.
"כן. הוא כזה... כזה..."
"אפס?"
"כזה אפס."
"אתה רוצה ל..." היא נועצת בי מבט מודאג, מהסוג שאתה אף פעם לא רוצה לקבל ממישהי שאתה חותם על תלוש המשכורת שלה. "כלומר, לדבר על זה?"
"הוא פשוט מרתיח אותי, ואני אף פעם לא יודע אם הוא מרושע, חסר מודעות או שפשוט לא מזיז לו. ובהחלט ייתכן שהוא הכל, ואני רק לא יודע איזו אופציה היא הגרועה ביותר."
היא חושבת על זה לרגע. "הוא מרושע."
"אני צריך לנסוע לקרוידון מחר."
"איזו הקלה. חשבתי שהוא פיטר אותך."
"זאת עדיין אפשרות," אני מציין.
"לא מאוד סבירה. לגרור מישהו כל הדרך משפילד לקרוידון רק בשביל לפטר אותו זה משהו שרק בנאדם שהוא לחלוטין... אה."
"זה לא מבשר טובות, נכון?"
עוד שתיקה. קלייר מעבירה יד בשיער הבלונד פלטינה שלה, ומביטה בי כאילו יש לי קטשופ על הפנים והיא לא יודעת איך לומר לי את זה. "אני מנסה לחשוב על משהו מנחם לומר, אבל כל מה שעובר לי בראש זה שאכלת אותה לגמרי."
"אני יודע, אבל..." אני מתאמץ מאוד לשמור על פאסון, להראות שזה לא משפיע עליי. "את יודעת, אי אפשר למנוע מאפס להיות אפס. תסתדרי פה בלעדי מחר?"
"זאת אמנם מגה חנות למיטה ולאמבטיה, אבל לא צוללת גרעינית."
"כן, אבל בריאן פותח."
"אז אכלנו אותה." עכשיו, כשג'ונתן כבר לא על הקו, קלייר נראית רצינית יותר. אולי היא שמעה מספיק מהצד שלי של השיחה והבינה שהפעם מדובר באזעקת אמת.
"אתה יודע," היא אומרת, "אם הסיבה שג'ונתן יושב עליך היא מספרים, אתה צריך לשקול ברצינות לפטר את בריאן."
אני לא מאמין שהיא אומרת את זה. כאילו, אני יכול להאמין, כי היא אומרת את זה וגם אמרה את זה בעבר, ועדיין.
"בריאן הוא אחד משלנו."
"הוא הסוכן מכירות הכי גרוע שעבדתי איתו, ועבדתי עם שֶלי."
"שֶלי הכתה ילד."
"ילד מעצבן מאוד. והיא לא עלתה לנו כסף."
"טכנית..." שום דבר טוב לא מגיע אף פעם אחרי טכנית, "כולם עולים לנו כסף."
היא לא מתרשמת. "אמג'ד סיפר לי על מה שקרה להאמסטרלי חיי הכפר עם קפיצי הקאליקו פוקט דו שכבתיים ומאה אחוז אריג בלגי מסיבי צמר כבשים ומוהייר בשזירה ידנית. וזאת לא התקרית הראשונה."
"אז הוא שפך כמה דברים על כמה מזרונים."
"חמישה מאז יוני. והוא תלש את המושב מאסלת ויטרה סנטו רימלס, כשניסה להדגים ללקוח כמה הוא עמיד."
הכנסתי את עצמי לפינה של לגונן על בריאן, ועכשיו אין לי דרך חזרה. "מושב אסלה קל להחליף, אבל בריאן צריך את העבודה הזאת. הוא חי עם סבתא שלו והוא היחיד שמפרנס."
"אני יודעת." קלייר מסתכלת עליי במבט חומל, משהו שהיא לא עושה לעתים קרובות, אולי בגלל שהיא לא נוטה לחשוב שאני ראוי לחמלה. "אבל אם ג'ונתן מחפש לחתוך בבשר החי ואתה צריך להכריע בין להציל את בריאן או אותי, אני מעדיפה שתציל אותי."
אני רוצה לומר לה שזה לא יגיע לזה, אבל אני לא יכול. אני יכול רק לקוות מאוד שג'ונתן פורסט יהיה הגיוני.
וכשאני חושב על זה עוד קצת, אני מבין שאכלנו אותה ביג־טיים.
