מלך הטוניסאי

ניסן

בחזרה מהטיול השנתי למדבר יהודה הנהג השמיע את דויד ברוזה. לילה, שקט, ודויד שר "בליבך אני נשאר כמו שיר". אלון, שישב לצידי, מצטרף אליו בקול חרישי. כשהוא מגיע ל"את מלאך לבן בתוך חלום", הוא מסתכל עליי ואומר ״כשתהיה לי חברה, זה השיר שאני אשיר לה".

למחרת בבוקר כשצחצחתי שיניים שרתי את השיר לעצמי, וכעבור שעה פגשתי את אלון בבית הספר ואמרתי לו שהוא בחר שיר לא טוב.
- מה לא טוב בשיר?

- מה בעצם הוא שר לה? הוא שר לה את מה שקורה אצלו בראש בלי קשר אליה.

- מה הבעיה עם זה?

- שהוא מטרידן. היא אפילו לא אוהבת אותו.

- איך הגעת לזה?

- כי הוא לא שר "בליבי את כמו שיר" אלא ב"ליבך אני נשאר כמו שיר", ושהיא לא תנסה להסתיר, וגם אם היא תתעלם ממנו אז הוא והיא זה גורל. אתה קולט? הבן אדם דפוק. תחליף שיר.

- אתה דפוק.

- למה?

- כי אין לי חברה.

- כשתהיה תחליף שיר.

- אתה יודע מה הבעיה איתך?

- מה?

- אתה כבד. יש שיר ברדיו, כולם מבסוטים, ורק אתה מחפש במילים מה לא טוב.

- אתה יודע, מה אכפת לי? תשיר לה את השיר הזה ובסוף תמצא את עצמך במעצר.

- על מה?

- על הטרדה, אובססיביות וכפייה. אתה עוד לא יודע, אבל מי שבוחר בשיר הזה הוא בדרך לשם.

- אתה מפגר, באמא שלי. קודם שתהיה לי חברה ואז תדבר. כשתהיה לי אני אשיר לה מה שאני רוצה ודווקא ברוזה ודווקא "בליבך".

38 שנים אחרי נזכרתי בסצנה הזאת. ישבתי עם קבוצת כותבים בסדנת כתיבה שאני מעביר, והרגשתי מעט משועמם מהדרך שבה אני מעביר אותה. עוד פעם דמות, תיאור מקום, אסוציאציה וכו'. אז ביקשתי מכולם לעצום עיניים והתחלתי בדמיון מודרך. אני עושה את זה לעצמי כשאני מרגיש תקוע.
בספרי "יום אחד נעוף" העלילה התרחשה בסוף שנות ה-70, תחילת שנות ה-80, ומן הסתם התכנים היו בהתאם. הסרט "סיפורו של אלוף" כיכב באותה תקופה, וגם בספר — וסצנת הסיום התרחשה בבית הקולנוע. העורך שנא את הסיום ובצדק. יצא סוף מעט סכריני וסגירת הקונפליקטים הייתה חלשה. שברתי את הראש במשך חודש וחצי, ולאחר אין ספור ניסיונות, שבכל אחד מהם שיתפתי את העורך, קיבלתי את המייל הבא:

סתם רציתי לדעת, אתה מתכוון לצרף לספר שלך שקיות הקאה? הסוף הזה כל כך נוטף דבש ומתיקות שזה מעורר בחילה. אפילו לא הספקתי להגיע לשירותים, והקאתי את כל ארוחת הערב על השטיח היקר שלי. אני עוד אתחשבן איתך על זה. אולי באמת תשים בתשורות שלך בהדסטארט — "שקיות הקאה חזקות ועמידות, כדי שלא תהרסו לעצמכם את השטיח אחרי שתקראו את הסוף הדביק".

תגיד, מה נהיה ממך? ספר שלם אתה מביא לי שכונה, מביא קריות, חספוס, ובחמישה עמודים אחרונים אתה סוגר לי עם סוף וולט דיסני מעורבב עם קלטות חיבוקי? לפעמים בא לי להוריד לך סטירה, אבל לא יודע למה, משום מה אני מחבב אותך.

תחליף דחוף את הסוף! קח את הדמויות המרכזיות ותנער אותן, תטלטל אותן, שיעברו משהו שלא ייצא להן מהראש. ואז זה גם לא ייצא מהראש של הקורא.

לך לעבוד יא דביל

נקרעתי מצחוק. אם כבר משוב שחותך אותך, אז ככה. עשיתי לעצמי דמיון מודרך. הוצאתי את הגיבור מאולם בית הקולנוע, הולכתי אותו הביתה, הוא פתח את הדלת, וכאן נבהלתי ממה שראיתי. רשמתי, סיימתי, שלחתי, והעורך שיבח ובירך על המוגמר.
ביקשתי מהקבוצה לעצום עיניים. הוצאתי אותם מהסטודיו, עלינו למיניבוס ונסענו לים. בים כל אחד שוטט להנאתו על החוף. חשנו את החולות והמים בכפות הרגליים. הסתכלנו על הירח, על הצורה שלו, ואז ביקשתי שיסתכלו על השמיים, יושיטו יד ויכתבו עליהם משפט. גם שלוש מילים זה מספיק. להתבונן במילים, עוד קצת. לפקוח עיניים ולכתוב על הדף את המשפט.

לאחר מכן נתתי 20 דקות כדי שאסוציאטיבית ייקחו את המשפט הזה לאן שהם רוצים. אצלי, תוך כדי הדמיון המודרך שהובלתי, עלה בראש השיר "בליבך" של דויד ברוזה, וכתבתי את הדיאלוג הדמיוני ביני לבין אלון שאיתו פתחתי. כולם היו שקועים ונתתי עוד חמש דקות כדי שיסיימו. הקריאו את שכתבו. לא נשאר זמן למשוב, וביקשתי שבבית יפַתחו את הסיפור ויעבדו עליו.

בתחילת דרכי העורך שלי נתן לי טיפ: "כתבת טקסט. גם אם אתה מרוצה ממנו ואתה חושב שהוא מושלם, הוא עדיין טיוטה. תחזור אליו ותראה שאתה משפר אותו פעם אחר פעם".

אחר כך נסעתי הביתה. הגעתי ב-12 בלילה. שתי הקטנות ישנות. הגדולות יצאו ואשתי צופה בטלוויזיה בחדר השינה. פתחתי את המקרר וקיללתי את הדיאטה שהתחלתי שלושה שבועות קודם לכן. "תהיה חזק", אמרתי לעצמי והלכתי לתמי 4 לשתות מים. אחר כך נכנסתי לחדר השינה.
- איך היה בסדנת הכתיבה?

- היה טוב.

- שני נסעה למסיבה בתל אביב.

- אני יודע.

- אני יודעת שאתה יודע, והיא אמרה שאתה אישרת לה.

- נכון.

- למה נכון? אתה לא מודאג?

- היא עוד מעט בת 17. נתנה את שם המקום, עם מי היא נוסעת, מחר אין לה לימודים והיא חוזרת הביתה לישון. היא ילדה אחראית, הכול בסדר.

- עדיין, זה מאוד מדאיג אותי. אני לא יודעת מה יש שם במועדונים ואת מי היא פוגשת.

- נו באמת, היא ילדה טובה.

- היא כן, אבל אין שליטה על מה שקורה סביבה.

- אף פעם אין.

- נכון, אבל אפשר למזער סכנות.

- אז שתשב תמיד בבית?

- לא, אבל שלא תיסע לתל אביב למסיבות.

- אל תעשי אותה חיית מסיבות. פעם ראשונה שהיא נוסעת. היא יחד עם עוד שלוש חברות, אני לא ממש מוטרד.

- אתה כזה אדיש, אני לא שקטה.

- עזבי, מה את רואה?

- שום דבר, אין מה לראות. חיכיתי שתחזור כדי שאלך לישון.

- אז עכשיו המשמרת שלי לחכות לשני.

- כן.

- טוב.

היא מיד נרדמה ואני העברתי ל"חדשות הספורט". בהיתי ואמרתי לעצמי ״די, מספיק, אני רעב". הלכתי למקרר, פתחתי את הדלת, לקחתי גזר וגביע קוטג' והתבאסתי על החיים שלי.

רונן

חמש בבוקר, מזנון באזור התעשייה פולג בנתניה. מבנה מלבני עמוס בחטיפים ומשקאות, בקצה דלפק ומאחוריו דלת המובילה למטבחון ומחסן. במטבחון רונן מניח ביצים קשות בקערה ושוטף אותן במים קרים. לאחר שמוודא שהביצים התקררו הוא מתחיל לקלוף אותן ולאחר מכן פורס אותן. משסיים בודק את הסיר עם תפוחי האדמה. הוא נועץ בתפוח האדמה סכין כדי לדעת עד כמה התרכך. תפוחי האדמה התרככו לשביעות רצונו והוא חותך אותם לקוביות. כעת הוא ניגש למלאכת הרכבת הסנדוויץ'.

על שולחן העבודה יש באגטים, טונה, לימון כבוש, אריסה, זיתים ללא חרצנים, סלט ירקות, קוביות תפוחי אדמה ופרוסות ביצים. מורח בנדיבות אריסה, עליה מגיעה הטונה, ואז הביצים וכל שאר המרכיבים עולים ובאים ומרכיבים את הסנדוויץ' הטוניסאי המפורסם של רונן זאדה. הוא ממוצא פרסי, אבל הסנדוויץ' הקנה לו את התואר ״טוניסאי של כבוד".

הסנדוויץ' של רונן התפרסם על ידי מבקר אוכל תל אביבי, שעצר לתדלק בתחנת הדלק הסמוכה למזנון ונכנס לקנות שתייה וסיגריות. בדלפק הוא ראה את הבאגטים ושאל מה יש בפנים. רונן, שועל מזנונים ותיק, הסתכל על אותו מבקר והפטיר "עזוב, זה לא בשבילך". המבקר נדרך וביקש את הסנדוויץ'. רונן משך בכתפיו ואמר "בויה, זה לא שאני לא רוצה למכור לך. זאת הפרנסה שלי. מצידי תיקח את כל הסנדוויצ'ים. העניין הוא שאלה טעמים נתנייתיים, ועל הפרצוף שלך אני רואה שאתה לא מהאזור. אני לא יודע אם תתחבר. אני יכול להמליץ לך על אחלה סושייה לא רחוק מכאן".

זה רק הדליק את המבקר, והוא דרש סנדוויץ' כאן ועכשיו והתחבר, ועוד איך התחבר. כתב ביקורת באתר חדשות נחשב, והכתיר את הטוניסאי של זאדה כטוניסאי הטוב ביקום. בנוסף העלה את הפרסום לחשבון הפייסבוק ולאינסטגרם ואף הגדיל וצייץ בטוויטר. בעקבות הביקורת פנו אל רונן מתוכנית הבוקר בטלוויזיה "הבוקר בישראל". הוא הגיע לאולפן, הכין סנדוויצ'ים למגישים ולאנשי ההפקה. המגישים טעמו, היללו, שיבחו, קילסו ורוממו.

במקומון "נתניה יקירתי" עשו עליו כתבה, וכל השכנים: "זאדה, יא סלב". בעקבות הפרסום צבאו על פתח המזנון עשרות לקוחות בכל זמן נתון ודרשו את הסנדוויץ'. הגיע אליו איש עסקים, והציע לרונן לפתוח רשת סנדוויצ'ים שתיקרא ״זאדה מלך הטוניסאי". איש העסקים ישקיע ורונן ינהל ויפקח. רונן חשב שזה שם דפוק, אבל אם יש מישהו שמוכן לשים ערימה של כסף אז הוא מוכן להיות מלך הטוניסאי.

רונן הרגיש שהמזל שבר את הדלת ונכנס בסערה לחייו. בינו לבין אשתו הוא צחק על אותם לקוחות. אמר לה "כל נתניה מלאה סנדוויצ'ים טוניסאיים. פחות או יותר כולם אותו הדבר. בא איזה תל אביבי, כתב כמה מילים והופ, הנה תור מפה ועד ראש פינה. וואלק לכי תביני בני אדם".

תמי אשתו ענתה: "כולם מוכרים בגדים. פחות או יותר אותו הדבר, ובזארה תמצא תמיד תור. למה? מזל. והנה המזל הגיע אלינו, אז תפסיק לדבר שטויות ותחבק את המזל הזה חזק שלא יברח".

חודש אחרי הגיעה הקורונה והלכו הלקוחות והמשקיע. הטוניסאי של זאדה לא ממש עניין. רונן היה עסוק בלהציל את העסק.

"יש אנשים שבכלל לא עובדים. שהעסק שלהם סגור. אז אני מרוויח כמה שקלים. זה מה יש, זה יעבור". כך אמר לאשתו כשביקש ממנה להפסיק לעשות קניות באינטרנט.

אחר כך הלך להפגנת העצמאים, וכעבור שבועיים קיבל מענק שאפשר לו לנשום מעט. כעבור שנה וחצי התבשר על ידי מס הכנסה שהוא צריך להחזיר את המענק. ישב לפני פקיד, שהסביר שאין מה לעשות, ופרס לו את ההחזר לארבעה תשלומים שווים של 13 אלף שקל. ורונן ידע שבחודשים הקרובים יצטרך לעבוד עוד הרבה יותר קשה ממה שעבד עד כה.

ב-6:00 הוא סיים להכין את הסנדוויצ'ים והחל לניילן אותם. חשב על הבת שלו שהתחילה ללמוד באוניברסיטה, והוא שילם לה את שכר הלימוד ועזר לה במחיה. חשב על הקטנה שרוצה להתחיל בלימודי נהיגה. על תשלום שכירות העסק, שעתיד לרדת בעוד שבוע ויחנוק אותו. על מע"מ ומס הכנסה וביטוח לאומי שנוגסים בו ללא רחמים. על כך שנגזר עליו שלעולם לא יהיה שקט ותמיד יהיה נתון בחרדה כלכלית, שהרי גם אם החודש הלך טוב אז יש איזון בחיים ורגע אחרי יגיע חודש חלש. הוא עצר לרגע את עבודת הניילון והביט לתקרה.

"מודה אני לפניך יא ריבון העולמים. תסתכל עליי. שש בבוקר, במקום לישון במיטה כמו בן אדם אני מניילן סנדוויצ'ים. איך מתאים לי פנסיה, יא אללה. אישה, ילדים, משפחה, עבודה, מיסים, מיסים, מיסים. אין לי כוח לכל הרוטינה הזאת. יא ראבי, תפיל עליי 12 מיליון שקל. לא יודע איך, תפיל עליי. נניח אני אקבל טלפון ואראלה ממפעל הפיס תגיד לי 'רונן, אני יודעת שאתה לא מנוי במפעל הפיס ואתה לא ממלא אף פעם טוטו ולוטו, ובכל זאת זכית ב-12 מיליון שקל'.

"אהיה זהיר ואחכה לראות את הכסף בחשבון. איך שאני רואה את הכסף בחשבון אני מודיע לאשתי שחאלס, מחר לא קמים לעבודה. נעשה יום כיף. נלך לאכול ארוחת בוקר בשטמפפר, אחר כך אקח אותה לקניון עיר ימים וכל מה שהיא תרצה. זארה, שמארה, בררה, הכול הולך. בצהריים נלך לשגב לאכול. אני זוכר שהלכנו לשם ביום ההולדת שלה. אין תפריטים. יש ברקוד על השולחן, ואתה סורק אותו עם הנייד והתפריט מופיע לך. באמת התורה, מדע בדיוני. היה קצת יקר אז הזמנו ב-270 שקל כדי שנרגיש טוב.

"המלצרית באה בסוף ואמרה שהחליטו לתת לנו קינוח על חשבון הבית. לא מבין מה האינטרס שלהם, אבל שמחנו ואמרנו יפה תודה. הזמנו גלידה, וכשיצאנו התלהבנו מהארוחה וסיפרנו לילדים, והבטחתי להם שביום הנישואים נלך כל המשפחה יחד. מאז עברו שני ימי נישואים והגיע הזמן לקיים את ההבטחה. אחרי ה-12 מיליון אכנס איתה לשגב ואגיד 'תזמיני מה בראש שלך, אל תדפקי חשבון לכסף. יש ברוך ה' יש, בערימות'. בערב נחזור שוב לשגב והפעם עם הילדים.

"למחרת נתעורר ואני אגיד לאשתי 'איפה רצית תמיד לגור? בבתים הפרטיים בקריית השרון? אז יאללה, בואי נלך לחפש שם בית שלכל ילד יהיה חדר נפרד'. אני מוריד 4.5 מיליון על בית פרטי ונשאר עם 7.5 מיליון.

"קונה עוד שתי דירות בערך ב-5 מיליון, ואז יש לי שלוש דירות ובית פרטי שאני גר בו. משכיר כל אחת ב-6 אלף ונח בבית. לא מזנון ולא בטיח. 2.5 מיליון שם בצד על כל צרה שלא תבוא, וגם קצת לפינוקים ולסטודנטית שתלמד בראש שקט. אחלה תוכנית יש לי, הבעיה זה כסף, זה אין לי. הרגה אותי הקורונה. פעם תפתח, פעם תסגור, פעם תמכור ממרחק, פעם מקרוב. והנה מענק והנה אני מתאושש והנה תחזיר וכושל האמאמא שלהם ושל המדינה. למדתי מאבא שלי לקלל את המדינה. זכרונו לברכה, תמיד האשים את המדינה שלקחה את אבא שלו".

כשהתגייס רצה להתנדב לשירות קרבי. אביו אמר "תקשיב רונן, סבא שלך אללה ירחמו היה ציוני גדול. כשעלינו לארץ איך שראה את האורות של חיפה לא התאפק וקפץ מהאונייה. הים היה סוער. אני מדבר איתך על לפחות 3 מטר גל ואני עדין. שחה מכל הלב, עם הגלים, נגד הגלים, בסוף התעייף וטבע למוות. לך תראה במצבה שלו כתוב שהיה ציוני גדול. ביני ובינכ היה ציוני גדול, אבל גם טמבל יותר גדול. לא נעים ככה להגיד על אבא, אבל זאת האמת. השאיר אלמנה ושמונה ילדים וקדחת. מהסיבה הזאת אני לא אוהב את הים וגם לא מת על ארץ ישראל. מספיק אבא שלי מת עליה".

רונן הבין. הוא סיפר את הסיפור לקצין המיון. קצין המיון הנהן בהבנה ושלח אותו להיות לוחם בגבעתי. עזה, לבנון, הקסבה בשכם. שלוש שנים שאבא שלו לא ישן מדאגה.

את מחשבותיו קטע משה, שנכנס למזנון.
- משה, אח יקר, מה בשבילך?

- תנחש.

- טוניסאי.

- סושרד אתה.

- ומה האח היקר רוצה לשתות?

- תנחש.

- איך אתה אוהב את המשחקים האלה. קולה.

- מים.

- ממתי אתה מים?

- התחלתי דיאטה.

- מתי?

- היום בבוקר.

- בחיאת משה, התחלת דיאטה ואתה אוכל טוניסאי?

- אתה הדיאטנית שלי? הורדתי את הקולה, לא מספיק? לפני שנה גם הורדתי סיגריות. כמה אפשר לענות בן אדם?

- צודק. תעשה ספורט.

- למה?

- זה עוזר.

- תגרד אותי עם פומפייה ואני לא עושה ספורט.

- למה?

- לא אוהב להזיע.

- זה בריא.

- גם לאכול קולרבי זה בריא.

- הבנתי אותך, דיאטה פארש. איך אתה בחריף הבוקר?

- שים הרבה.

- לבריאות, הנה מוכן. לחתוך לשניים ולארוז?

- אני אוכל פה.

- סאחה. איך העסק?

- חמדולילה, שורדים.

- והבריאות?

- בא נגיד שמצבו של העסק יותר טוב.

- גם משהו.

- כמה מגיע לך?

- 30, ועם המים 35.

- קח ושיהיה לנו שבוע טוב.

- אבל היום יום שני.

- נו.

- שבוע טוב אומרים במוצאי שבת, גג בראשון בבוקר.

- אז ביום שני אי אפשר להגיד?

- אי אפשר.

- מי קבע?

- מי קבע? ככה זה. זה כמו שאני אבוא ביום רביעי ואני אאחל לך שבת שלום. מי קבע שאי אפשר?

- זה שונה.

- זה לא שונה, ויש לי לקוח אחריך שעוד שנייה אוכל את הכתף שלך מרוב עצבים.

- בסדר, יום טוב.

- יום טוב.